חפץ חיים על ספרא/בחקותי/פרק יב
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק יב עריכה
(א) מה תלמוד לומר: "ופדה מערכך", לכתוב "והעריך הכהן ויסף חמישיתו".
אין לי: שמעריך ופודה אלא בסלעים, שכן אמר "בשקל הקודש".
ת"ל ופדה: דמשמע בכל דבר אפילו מטלטלין.
פודה בכל דבר שהוא מטלטל: ר"ל דוקא אם הוא מטלטל דומיא דשקל, לאפוקי קרקעות דמן "ופדה" הלא היה משמע בכל דבר וממילא אמעוט נמי עבדים דהוקשו לקרקעות, ואמעיט נמי שטרות דגם אינם דומיא דשקל שאין גופן ממון, וכדלעיל בסוף פרק יא הלכה ז'. והברייתא קיצר בדבר וסמך אדלעיל. (וכהאי גוונא קיצר הברייתא שם דלא זכר שיהא נישום בכסף כדאמר כאן דסמך על מה ששנה פה לענין בהמה טמאה דדינם חד וכמו שכתב הראב"ד שם).
ובלבד שהוא צריך לישום בכסף: ר"ל נהי דהרשה התורה לפדות בכל דבר, מכל מקום צריך לראות לישום המטלטלין שיהיו שוין שיעור הכסף, ולא יהיה הפדיון להם דרך חליפין מבלי שומת דמים, אלא צריך לישום בכסף כמה שוה האי דחולין וכמה שוה האי דקודש.
יצא לחולין: החמור.
וצריך לעשות דמים: פי' אם אינו שוה הטלית כמו החמור צריך להוסיף עליו עד כדי שויו אבל אינו מעכב לצאת לחולין (אדרת אליהו ועיין ב"מ דף נ"ה ודף נז. דקי"ל כשמואל דהקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל).
(ב) שיהא הוא וחומשו חמשה: והוא רביע הקרן, וחומש מלבר כגון דשוו עשרים מוסיף חמשה. וממלת "עליו" דייק דמשמע שיהיה החומש מלבר.
ואם לא יגאל בבעלים: דבהם משתעי קרא מקודם.
(ג) ולא כל אשר לו: דאין אדם רשאי להחרים כל נכסיו.
לרבות עבדו ושפחתו העברים: דבכלל שם 'אדם' הם.
ת"ל מאדם ולא כל אדם: רבים תמהו, דהלא המ"ם ד"מאדם" צריכין למעוטי דאין לו רשות להחרים כל עבדיו ושפחותיו אלא מקצתן, והסכימו שצ"ל "תלמוד לומר ובהמה", והוא כמו שאמר בגמרא "בהמה למה לי" (פי' הלא אם אדם יש לו רשות להחרים כל שכן בהמה, ועוד דהוא נכלל במה דכתיב "מכל אשר לו"). ואמר דבא להורות מה בהמה שיש לו רשות למכרה, אף אדם אותן שיש לו רשות למכרן והם עבדיו ושפחותיו הכנענים יש לו רשות להחרימן (וצריך ליתנם לכהנים, ואם הם חרמי גבוה נפדין בשוייהן ומקודם אסור להשתמש בהן דהן קודש), יצאו עבדיו ושפחותיו העברים דאין לו רשות למכרן - אין לו רשות להחרימן.
מאדם ולא כל אדם: והיינו דאפילו ישייר כל המינים לעצמו, דהיינו מטלטלין ובהמות ושדה אחוזה ויחרים רק מן האדם לבד -- גם כן אסור, והוא הדין בשאר כל המינים (גמרא).
מבהמה ולא כל בהמה: אף דבקרא כתיב "ובהמה" ולא כתיב "מבהמה" -- המ"ם ד"מאדם" קאי נמי אבהמה.
משדה אחוזתו ולא כל וכו': בגמרא (ערכין כח, א) מצריך להו לכולהו.
א"ר אלעזר ב"ע ומה אם לגבוה וכו': בגמרא פריך היינו תנא קמא, ומשני איכא בינייהו דר' אילא דאמר באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, דהיינו כנגד שני עישורין הכתובין ביעקב אבינו. ר"א ב"ע אית ליה ות"ק לית ליה. ויכול לבזבז יותר לצדקה ויניח לעצמו כל שהוא.
(ד) לא ימכור לגזבר: פי' שהגזבר אין לו רשות למכרו וליתנו לבדק הבית דהאי קרא לכו"ע מיירי בחרמי כהנים דאפילו מאן דאית ליה סתם חרמים לבדק הבית מוקי האי קרא במפרש לכהנים.
ולא יגאל לבעלים: שאין הבעלים יכולין לפדותו כמו שפודין קדשי בדק הבית דאין פודין לחרמי כהנים.
מה יעשה לו: פי' אם כן מה יעשה בשדה זו. ומשני כבר ביאר זה במקרא הקודם דכתיב "כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו", והאי ברייתא ס"ל דסתם חרמים לכהנים ומפרש דהאי "כשדה החרם" מיירי בחרם סתם.
או יכול אף על פי שפירש לשם: יהיה גם כן שייך לכהנים.
ת"ל הוא: היינו מה שכתב "כל חרם קודש קדשים הוא לה' ", וממה דכתב "הוא לה' " אלמא דיש חרם שהוא לה' והיינו כשפירש לשם אז שייך לבדק הבית ומ"מ עיקר קרא ד"כל חרם קודש קדשים" איירי בחרמי כהן וילפינן מניה דחרמי כהנים חל על קדשי קדשים ועל ק"ק כדאיתא בערכין (ערכין כח, א) במשנה ומובא לקמיה בהלכה וי"ו.
(ה) ת"ל כל חרם: וס"ל דבסתם חרם הכתוב מדבר.
ת"ל הוא: פי' זה שאמרתי שהוא קודש קדשים לה' - דוקא באופן דמיירי קרא דהיינו בחרם סתם, לאפוקי כשפירש ינתן לכהן, ובזה מיירי לדידיה רישא דענינא דכתיב שם "לא ימכר ולא יגאל", דאלו חרמי בדק הבית יש להם פדיון.
(ו) מנין שמחרים אדם את קדשיו: שחל שם חרם אף על הקדשים ליתנן לכהן. ולענין איזה פרט חל שם חרם -- והלא אינן שלו -- מבואר שם במשנה הנ"ל עי"ש.
ת"ל אך: למעט שלא כל המחרים יהיה חרם, לאפוקי כהנים ולוים. ובגמרא מסיק הטעם שאין מחרימין לדברי ר"י משום דבקרקע כתיב "כי אחוזת עולם הוא להם", ומטלטלין הוקשו לקרקעות דכתיב "מכל אשר לו ומשדה אחוזתו", ואפשר דממלת "אך" הו"א דהקרא לא מיעט אלא כהנים משום דהחרמין שלהם אבל לא לוים, וכדעת ר"ש, ולהכי אצטריך הקישא. ומהקישא לבד הוי אמינא דהקישא להחמיר קרקע למטלטלין דחל החרם אף בקרקע.
שהחרמים שלהם: דכתיב "כל חרם בישראל וגו'", וכיון דדידיה הוא מה הנאה בכך אי הוי מחרים איהו גופיה זכי ביה ולא יהיב ליה לכהן אחר.
אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בקרקעות וכו': בגמרא מסיק דאף ר"ש מודה בקרקעות מטעם זה, ורבי הכי קאמר: נראין דברי ר' יהודה לר' שמעון בקרקעות, שר' שמעון לא פליג אלא במטלטלין.
(ז) מחוייבי מיתות: שנידון ליהרג ואמר ערכי עלי.
ת"ל חרם לא יפדה: מי שהוא ראוי ליחרם וליהרג אין לו פדיון.
מחוייבי מיתות החמורות: שלא ניתנה שגגתן לכפרה כגון מסית ומדיח ומברך את השם וכיוצא בהם, שאין מביאין קרבן בשגגתן כדדרשינן בסדר ויקרא, הלכך כיון שהן חמורות כל כך דין הוא שאין להם פדיון.
מחוייבי מיתות הקלות: שניתנה שגגתן לכפרה כגון מחלל שבת וכיוצא בהם.
ת"ל כל חרם: כל מי שהוא מוחרם לא יפדה.
יכול עד שלא נגמר דינו: פי' דאפילו אם עדיין לא נגמר דינו גם כן לא יהיה נערך.
ת"ל אשר יחרם מן האדם: בגמרא דריש ליה מדכתיב "מן האדם" דמשמע מקצת ולא כל אדם, ור"ל מקצת אדם אשר הוא חייב מיתה לא יפדה ומקצתו דהיינו כשלא נגמר דינו יפדה, וע"כ אם אמר ערכי עלי - חייב.
(ח) נערך מפני שדמיו קצובין: בפרשת ערכין לפי השנים והאי "כל יחרם" מיבעי ליה לדרשא אחרינא דהיינו אותן שחייבין מיתה בידי אדם לא יתכפר להם בממון אלא מות יומת.
אבל לא נידר וכו': דהא כנמכר בשוק בעי למישיימיה וזה אינו נמכר בשוק כלומר שאין אדם קונהו ויפסיד מעותיו.
ר' יוסי אומר נודר ומעריך וכו': ופריך הגמרא ותנא קמא מי אמר דאינו נודר וכו' והלא לא אמר אלא שאינו נידר ונערך (כ"א במשנה שם), אבל נודר ומעריך את אחרים ומקדיש הוא דהא בר דעת הוא. ומשני אין הכי נמי ופליגי רק באם הזיק, דת"ק סבר פטור, דמלוה על פה היא ואינו גובה מן היורשין, ושהויי נמי לא משהינן להאי עד שעת העמדה בדין, הלכך מלוה על פי היא. ור' יוסי סבר מלוה על פה גובה מן היורשין ונזיקין נמי במלוה על פה היא דלא הוי כתוב הכתוב בשטר. ויש עוד שם בגמרא תירוץ אחר עי"ש.
(ט) זרע הארץ לרבות שום ושחלים וכו': דרגילין העולם לאכול אותם ולכך הוי בר מעשר. ובילקוט גרס "זרע שום".
זרע לפת וכו': פי' דוקא זרע שלהם אבל הלפת וצנון עצמו חייב דהן נאכלין.
לרבות כל פירות האילן: דלאו דוקא תירוש ויצהר.
חרובי שקמה וצלמונה: שאינם ראוין לאכילה. וזרעים אלו ופירות האילן מעשרותיהן מן התורה כדכתיב "זרע הארץ מפרי העץ", ורק תרומה שלהן היא מדרבנן דכתיב "ראשית דגנך תירושך ויצהרך", ומעשרות ירק אינו מן התורה אלא מדרבנן, וסמיכי להו "מכל מעשר" כי פשטיה דקרא בזרעים ובפירות הארץ מיירי וכ"כ נמי "עשר תעשר את כל תבואת זרעך", אבל ירקות לא כתיבי. וכן משמע בירושלמי דמעשרות.
ויש מפרשים שגם זרעים ופירות האילן מעשרותיהן מדרבנן בעלמא והאי קרא הוא אסמכתא דכל מעשר הארץ בדגן ותירוש יצהרו כתיב שהם זרע הארץ כפרי העץ (ראב"ד ור"ש).
יכול בשני מעשרות הכתוב מדבר: פי' שיפדה אותם, ומאי ניהו, מעשר ראשון ומעשר שני.
ת"ל הוא הוא האמור להלן: פי' בפרשת עשר תעשר דלא איירי התם אלא במעשר שני כדכתיב "ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך וגו'", וקאמר התם דבעי פדיון כי הכא. הלכך הוא האמור כאן הוא האמור להלן, ודברים המחוסרים כאן אמרן להלן כי הרבה ענינים נתפרשו שם בענין פדיונו שלא נאמרו כאן.
הכי גרסינן: הוא האמור כאן הוא האמור להלן: ויותר נכון לגרוס כמו שגרס הגר"א "הוא האמור להלן הוא האמור כאן", דהלא אנו צריכין למילף דבענינינו מיירי גם כן רק במעשר שני כמו התם.
(י) לרבות את האשה: דאם פדאה מעשר שני שלה מוסיפה חומש ומשום דכתיב "איש ממעשרו" והו"א למעוטה אשה - קמ"ל לרבויה. אי נמי, דכשפודה מעשר בעלה אפילו במעות דידה מוספת חומש משום דמה שקנתה אשה קנה בעלה והוי כזוזי דידיה ושליחותיה קעבדא (ראב"ד ועיין בקידושין כ"ד ע"א ברש"י ותוספות שם).
לרבות את היורש: דאי הוי למורישו מעשר שני ולא הספיק לפדות עד שמת ופדאוהו יורשים מוסיפים חומש.
או יכול שאני מרבה בן ט' שנים ויום אחד: דהו"א כיון דבאותו ביאה יחשב כאיש לכל דבר.
הכי גרסינן: תלמוד לומר ואם גאל יגאל איש (הגהות מהרי"ד): ומלת "איש" משמע דשל שאינו איש אינו יכול לגאלו.
ממעשרו ולא כל מעשרו: אין לו ביאור, ולקמיה איתא להאי דרשא על ענין אחר, ואפשר דצריך לומר "ממעשרו ולא ממעשר חבירו", ופיר' דאין צריך ליתן חומש אם פודה מכספו מעשר חבירו. ודרשא זו הובא בפסיקתא וגם בפירש"י על התורה והיא פשוט בש"ס. ואח"כ מרבה דאם נתן לו במתנה חשיב זה מעשרו אף שאינו משדותיו.
שנכנס משדותיו: ד"ממעשרו" משמע ממעשר תבואה שצמח בשדהו.
מנין: דמוסיף חומש אי בעי למפרקיה.
ת"ל ואם גאל יגאל: ריבה גאולות הרבה, וברישא דברייתא ריבה יורש דבו בודאי מסבתרא דהוא קם תחתיו ואח"כ מוסיף והולך מריבוי זה אפילו לקוח וניתן לו במתנה ודרך אגב נקט ירש גם כן.
הכי גרסינן: ולא כל מעשרו פרק וכו': ד"ממעשרו" משמע דלא כל המעשרות ניפדין.
שנכנס לירושלים ויצא: דשוב אין לו פדיון אלא שיחזיר אותו לירושלים ויאכלנו שם מאחר שקלטוהו מחיצות ירושלים והוא אסמכתא בעלמא שהרי מחיצות לקלוט היא רק מדרבנן (בבא מציעא נג, א).
ופרט לפחות משוה פרוטה: דאינו בר פדיון ואינו תופס פדיונו. ובפרק הזהב (שם) איכא מאן דאמר אין בו שוה פרוטה ואיכא מאן דאמר אין בחומשו שוה פרוטה גם כן נתמעט מהאי קרא דלאו בר גאולה הוא עד שיהא שוה ד' פרוטות כדי שיהא ראוי לתוספות חומש דכתיב בהאי קרא. ויש מפרשים דהיינו רק לענין שאינו מוסיף חומש אבל בר גאולה הוא ותופס פדיונו וכל זה נתמעט ממה שכתוב ממעשרו ולא כל מעשרו. ותיבת "חמישיתו" הכתוב בספרים טעות סופר הוא וצ"ל אח"כ "וחמישיתו יוסף עליו - שיהא הוא וחומשו חמישה". והיינו חומש מלבר שהוא רביע של קרן וילפינן זה מתיבת "עליו".
(יא) ת"ל וכל מעשר בקר וצאן: מדלא כתיב "כל מעשר בהמה" וכתיב "בקר וצאן" משמע דמכל אחד בעי לעשורי.
(יב) מן הכבשים ומן העזים: שהם שני מינים.
החדש והישן: דאלול ר"ה למעשה בהמה וחדש שנולדו לאחר אלול וישן שנולדו קודם אלול ואינם מתעשרים מזה על זה.
ת"ל וצאן: פי' דבעלמא כתיב "ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים או מן העזים", והכא לא הזכיר כבשים ועזים.
(יג) ק"ו וכו': ר"ל השתא דמרבינן מן "וצאן" דמתעשרין מן העבשים על העזים, נלמוד ק"ו דיתעשרו במין אחד מן החדש לישן וכו'.
הכי גרסינן: תלמוד לומר עשר תעשר שתי מעשרות שנה שנה אין מעשרין וכו': בפרשת ראה כתיב "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה", ואמרינן בגמרא (בכורות נג, ב) מריבויא דעשר תעשר דבשתי מעשרות דיבר הכתוב, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, ואיתקש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן אין מעשרין מן החדש על הישן דכתיב "היוצא השדה שנה שנה", ומשמע דכל שנה מתעשרת בפני עצמה, ה"נ לענין מעשר בהמה. וזהו גם כן כוונת הברייתא "ת"ל עשר תעשר", ומוכח מזה דהכונה על שתי מעשרות לענין מה דכתיב באותו הפסוק "שנה שנה" דאין מעשרין משנה לחברתה.
דברי ר"ע: זה הדין פשוט בש"ס לכו"ע ומה דקאמר "דברי ר"ע" משום דלקמן בפרקין בהלכה וי"ו נמי דריש ר"ע מעשר בהמה מקרא דעשר תעשר, אמר כאן "דברי ר"ע" (ראב"ד).