חסד לאברהם/מעין ד/(הכל)


נהר א - בסוד אשר האדם הוא עולם קטן: עריכה

הענין הוא כי העולם כלו בכללו הוא כמציאת האדם ממש דומה בדומה, וכמו שיש לאדם גוף כן יש לעולם גוף שהוא חלק הגשמי העכור הנראה לעינים, אשר אין האדם משיג מן עולם הזה כי אם חלק הגשמיים הזה, והוא שאינו רואה בחבירו רק חלק הגשמי שבו. וכמו שיש באדם יצר הרע שהוא מקליפות הטומאה, כן העולם הזה הגשמי מתלבש בתוכו אויר הטמא שבו משכן החיצונים, ובחלק זה הוא כניסת כל המכשפים שהם מזככים ראייתם ומשיגים לראיית השדים פעמים פתאום, ובני האדם שירצו שישיג אותם יסתלקו מראות העולם הגשמיים ויועילו לראות חלק אויר זה, ולא יראו מעולם הגשמיים כלל, מפני שיצאו מן הגשם ונכנסים בחלק השני הזה. וכמו שיש באדם על היצר הרע נפש טוב וקדוש, כן יש לעולם הזה חלק לבוש קדוש, שהוא סוד נפש דעשייה [ובו] משכן נפשות הצדיקים הנקרא חצר מות, שנתפשט שמואל מן חלק הגשמי ונכנס בחלק זה, וכן מעשה דר' אלעאי וכיוצא. וכמו שיש לאדם חלק הרוח, כן לעולם הזה רוח הקדש והוא סוד גן עדן ארציי. וכמו שיש באדם חלק נשמה, כן יש לעולם הזה התלבשות חלק נשמה:

והנה חלק הנפש שבארץ ישראל הוא יפה מחלק (הנפש) שבחו"ל, והוא טעם שבמיתת ארץ ישראל הם משובחים ממיתת חוצה לארץ כנ"ל בעין הארץ וע"ש. והענין כי המלכות אשר הנפש דבוק בה, בחינת רבות אליה, ובחינות האמצעים שבת, סוד עיקר היחוד אשר שם מתגלה אור הת"ת הוא מתגלה בארץ ישראל, אמנם שאר בחינותיה שהם נפש לשאר מציאות העולם, אין הת"ת מגלה שם אורו בעצם, וכתב האלהי האר"י זלה"ה כי האדם בצלם אלהים שבו כל העליונים תלויים ונאחזים בשיעור קומתו [יתברך], גם כל הנבראים התחתונים נאחזים בשיעור קומתו של אדם התחתון ועל ידו מתברכים כולם, וזמש"ל:


נהר ב - בסוד ד' יסודות שהם מרכבה לקדושה ולקליפה: עריכה

הענין שהבחירה להאדם, שיהיה מרכבה ליצר טוב או ליצר הרע, ולכן יש בגוף של האדם אברים ידועים שהם מרכבה לכל בחינה ובחינה מבחינות הקליפה הד' יסודות שבאבר ההוא ששם שוכן הקליפה ההיא ומתפשט שם בכל הגוף, והענין כי בגוף של האדם הם ד' יסודות שהם מים, אש, רוח, עפר, והם מרכבה אל ארבע מלאכים שהם ד' החיות, מיכאל, גבריאל, רפאל, אוריאל, ששולטים בגוף האדם באיברים ידועים, ולהם ארבע מרות: לבנה, אדומה, ירוקה, שחורה, שיש בארבע אברים ומשם מתפשטים בכל הגוף, והם הלבנה בריאה, והאדומה בכבד, והירוקה במרה, ושחורה בטחול, והם מרכבה לארבע קליפות, שהם העון בלבנה מים, ומשחית באדומה רוח, ואף במרה ירוקה אש, וחימה בשחורה עפר, והם ממש נגדיים למלאכים הד' הנזכרים:

והענין כי באברים הנזכרים יש בהם שפעלו להרע או להטיב, להרע כגון לקרר עצמו בעצלות לעשות המצוה, ולחמם עצמו לשמוח בעבירה, ולכעוס נגד אוהבי י"י, ולהראות עצבות בדברי הקדושה, אז שולטים עליו אף, וחימה, עון, משחית. אמנם אם ירחיק האדם עצמו מעבירות ויראה רחמנות ורכות הלב לעניים ולאביונים לגמול חסד, וירחם עצמו עליהם ויחמם לדברי הקדושה לעשות בזריזות המצו' לשמרה, ויתקוטט באויבי י"י ויכעוס עליהם, וכן יזרוק מרה בתלמידים כדי ללמדם ספר, וידאג תמיד על עוונותיו ויבכה עליהם ועל מדת הדין הקשה, אז מנער מעליו עון, ומשחית, אף, וחימה, וישלוט עליו ארבע חיות הקדש שהם מיכאל, גבריאל, אוריאל, רפאל, וכן משם ולמעלה עד מקום האצילות, וזמש"ל:


נהר ג - במעלת האדם על כל הנבראים: עריכה

הענין הוא זה שהאדם חביב הוא יותר מכל הנבראים, כי נברא בצלם אלדים כדפי' במתני', ירצה בזה כי סוד שיעור קומה שלו דומה ממש לשיעור קומה העליונה כדפירשנו, וכמו שאמר הכתוב כי בצלם אלדים עשה את האדם וגו', שכל העליונים הם תלוים ונאחזים בשיעור קומתו יתברך, גם כל הנבראים התחתונים הם נאחזים בשעור קומת האדם התחתון, ועל ידו כולם מתברכים, ולכן כל אדם האומר פרק שירה בכל יום ויודע לכווין בכל אלו הנבראים התחתונים איך הם רמוזים בו, הוא גורם השפע לכל הנבראים התלוים בו, וזה שאמרו רז"ל שגדולה מעלת האומר פרק שירה בכל יום שזוכה למעלה גדולה. ונוסף לזה כי כל העולמות כולם לא נבראו אלא בשביל האדם, ולא מבעיא עולמות הללו הגשמיים אלא אפילו הרוחניים שהם השרפים והאופנים וחיות הקודש, כלם לא נבראו כי אם לסיועת האדם, שהוא כאשר עבד עבודתו ועשה תפלתו, אז הם משועבדים לקבל התפלות והכלים והדיבורים אשר לו בתפלתו, ולהעלותו למעלה עד מקום הספירות כדי לגרום יחוד עליון, וכדאי' בתיקונים בפרשת בראשית, בסוד כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר, הוא קול של קריאת שמע ודבור של תפלה. כך פירשו במקום אחר בתיקונים, וזמש"ל:


נהר ד - בתועלת ירידת הנשמה לזה העולם: עריכה

הקשו הקדמונים על ענין הנשמה מה תועלת ברדתה, [אל הגוף] מפני שהיא קרובה אל ההפסד בחטא וזהמת החומר המזוהם ופיתויי היצר הרע הטמא, ורחוקה מן השכר כי אחרי צאתה מחומר הזה מי ומי אשר תזכה למסור נשמתו לקונו בטהרה כמו שנתנה לו, ואם תעלה לא תעלה יותר מהמקום אשר ממנה חוצבה, אם כן מה כוונת בריאתה ומה תועלתה, והתשובה בזה כי הנשמה בהיותה שם קודם רדתה היא אצורה באוצר ידוע לנשמות שעדיין לא באו לעולם, ואין הנשמה נהנת שם מהסתכלותה באור וחיי עליון אלא היא בת מלך צנועה, יש לה מאכל קצוב מאת המלך אביה, אמנם פניו לא יראה עוד מיום הולדה מפני שהיא ערומה שלולה [ממצות ומעשים טובים ] שאי אפשר להתלבש להראות את פני המלך אביה אם לא בלבוש מעשה המצות והתורה. ויש בין נשמה קודם באה לעולם ואחר שבאה ועלתה כגבוה שמים על הארץ, וזהו שאמר בזוהר פקודי עמוד תי"ב ובהאי לבושא דלביש שהוא לבושא דמצות כנזכר שם אתהני וחמי גו אספקלריא וכו', והענין כי על ידי שירדה לעולם הזה הגשמי ויכלל בה רוח ונפש וגוף ויעשה בו מצות ומעשים טובים, ויסתלק ויתלבש בהם לעולם הבא, ונמצאת כלולה בכל העולמות, ואז נראית היא למעלה את פני המלך אביה, ואלמלא כללותה בכל העולמות כנזכר לא היה נראית שם, והיינו אמרו אך צדיקים יודו לשמך בעולם הזה, הם אותם שישבו ישרים את פניך בעולם הבא, ואכין מעוטין וממעט אותם צדיקים שלא ירדו לעולם הזה שלא ישבו את פניו לעולם הבא כנזכר:

והטעם העקרי שהנשמה מכסא מבינה, והרוח מת"ת ממלאך , ונפש ממלכות מאופן, ואם לא ירד לעולם הזה לא תקשור נפש ברוח ורוח בנשמה, והוא פירוד למעלה שאין בינה מאירה בת"ת ואין ת"ת מאיר במלכות, כי מעשה הענפים יעשו השרשים, אמנם ברדת האדם לעולם תתקשר הנשמה ברוח ותאיר בו ושניהם מאירות בנפש ושלשתם בגוף, ודומה להם יתקשרו למעלה שלשתם להאיר בעולם הזה, ולזה נהנה כעין יחוד זה לעולם הבא, והיינו לחזות בנועם י"י ולבקר בהיכלו, וזמש"ל:


נהר ה - במציאות גופו של אדם מכח האותיות ומד' יסודות: עריכה

הענין ד' מורכבים נבראו בעולם שהם הדומם, והצומח, והחי, והמדבר, מפני שנברא העולם מכח ד' אותיות השם ידו"ד, ונודע שסוד ד' אותיות הוי"ה הם ד' הנהגות, א' היא דומם שהיא ה' אחרונה היושבת ודוממת, ועליה נאמר נאלמתי דומיה החשיתי מטוב, והיא סוד אלמות, וכרחל לפני גוזזיה נאלמה, והיא האבן והארץ כנודע, ולזה הדומם בה וודאי. והב' היא הצומח מכח ו' שבשם דהיינו עץ וכל מיני צמחים יתלוו אליו, דהיינו שהם חיים וצומחים מכח השפעתו, ולכן בשלישי שהוא הת"ת אות ו' נבראו מיני צמחים כנודע, דהיינו צמח צדיק. והג' הוא החי שהוא הה' הראשונה מן השם שהוא מצד הבינה, שהוא סוד אם כל חי, דהיינו סוד הבהמה והחיה וכל הדומה כעוף וכל אשר ירמשו וישרצו המים, שסוד החיים מתפשטים בהם מצד ארץ החיים הזאת, ומצד אלהים חיים. והד' הוא המדבר שהוא י' מן השם שהוא האדם הנברא מצד החכמה שהיא נקראת אד"ם מ"ה חכמ"ה ודאי, והיינו המדבר שהמאמרות ממנה והדיבור בה, כי שם יסוד הדיבור מהחי"ך מ"ה ודאי, והשכל ממנה שהיא שכל מקור השכליים כנודע, שהם ל"ב שכליים, ל"ב נתיבות ממנה ומשם הוא השכל לאדם:

הרי ד' דברים בד' מיני המורכבים וכולם באדם, שהרי הדומם אינו [משיג] אלא בה' אחרונה, ויש בו גבולי הגוף והדמות אל הדומם. ויותר ממנו הצומח דהיינו שהוא מתעלה ואוחז בה' ו'. והחי מתעלה על שניהם שהרי יש לו גבולי הגוף כדומם והצומח כצומח דהיינו הגידול. ויותר ממנו החיים המתנועעים, והיינו שהוא נכלל בהוי"ה ועולה עד ה' עליונה, [ו]האדם נכלל [ב]כל השם ונשלם מכל הנבראים שכולם חסרים שאינם כוללים השם כולו אלא האדם, שיש לו גבולי הגוף, והגידול, והצומח, והחיים המתנועעים, והשכל הדברני, והיינו כולל כל השם וזהו מעלת האדם על כל נברא, זולת עוד מעלות אחרות, והשכל הדברני. ונודע שכל מי שאוחז קצת השם אינו אוחז כלל מהשם, מפני שהשם לא יפרד ולא יחלק והבא להפריד יסתלק כולו ממנו, ולזה אין שאר הנבראים נאחזים בשם ממש מפני היותם אוחזים חלק מהשם, אמנם האדם כולל כל השם יחד בייחוד ונאחז בו, וזה מעלת האדם על כל בעלי החיים ושאר כל הנבראים:

והנה הגוף הזה נבנה מפרטים ועניינים, שאין הגוף יוצא פשוט אלא מורכב, ולכך ברא הקדוש ברוך הוא תחלה ד' יסודות שהם האש, והרוח, והמים, והעפר, והם היו [בדמות] אבנים שמהם נברא כל בנין הגוף או צומח או חי או מדבר כדפי'. ואלו הד' יסודות תחילתם מסוד הכתר, אמנם אינם שם מתהוות בגילוי מפני שהיסודות האלו הם מתפשטין ממציאות אל מציאות עד בואם אל סוד מים חסד, אש גבורה, רוח ת"ת, עפר מלכות, ונודע שאלו היסודות ראשונים לכל הנמצאים הם בד' מדות אלו [באצילות] ומהם יתפשטו בבריאה, ואחר כך ביצירה, ואחר כך בעשייה, עד העשייה הגשמית הזאת, אמנם למעלה יתחילו מציאותם בהעלם מן הכתר והם אין, ואל החכמה ושם תחלת היישות, ואל הבינה ושם תחילת מציאותם להפרד בהעלם גדול, באו אל מקומם ונתגלו בעצם בסוד יסודות אצולים, אמנם נתפשטו אחר כך ממציאות אל מציאות עד שנתהוו יסודות עפריות אלו הגשמיות הגסים והעבים, ואחר כך התחילו (להתקרב) [להתרכב] אלו באלו בענין שהם נקשרים שם למעלה, שהמציאות העליון הנאצל נבנה מארבעתם בהתאחדם אלו באלו, כולם נקשרים במים, כולם נקשרים ברוח, כולם נקשרים באש, כולם נקשרים בעפר:

אמנם סדרן בעולם התחתון הם אש עליונה, נודע שהגבורה מסתלקת למעלה כדי שלא יאבד העולם ברגע, שאלו היתה הגבורה מתפשט אל התחתונים יספו ויתמו כנזכר בפרשת תרומה, אם כן אין הגבורה אלא לעליונים והתחתונים אינם מתקיימין אלא בחסד, לכך יתעלה האש למעלה אל סוד שטח קערורית גלגל הלבנה, להראות שעיקר הגבורה לשרת אל העליונים והחסד תתפשט למטה לקיום התחתונים, דהיינו שהחסד נקשר בארץ, דהיינו הימין הפשוטה לקבל הארץ העליונה בין שתי אלו הזרועות, ולכך המים קרובים לעפר ללחלח יבושתה, והרוח סוד הגוף בין שתי אלו הזרועות דהיינו הרוח בין האש העליון והמים התחתונים, מפני שיש יסוד חסד מיוסד למעלה מן הכל, לכך מים מעל השמים כדכתיב כי גדול מעל שמים חסדך, ועתה מד' יסודות אלו יהיו כל מציאות ההוי"ות נבנית בהתקשרם כולם יחד, ולא ימצא מהם חלק נפרד מחבירו אלא הכל לעולם ארבעה שאין שום הוי"ה במציאות או חלק ממנו שאינו ארבעה מתקשרות ומתאחדות, והיינו יסוד כל נמצא למטה, והעליונים גם כן מורכבים מהם אלא [שהם] בסוד היסודות ארבעה רוחניים כעין השמים, וכן למעלה ארבעה, בענין שלא נמצא יסודות בתחתונים לבד, אלא גם כן בעליונים, גם בחיצונים, הכל מיוסד על ד' יסודות אלו שהם יסודות להתייסד כל מתהווה, וזמש"ל:


נהר ו - לבאר בריאות גוף ונשמה: עריכה

דע שאין לך גוף או נפש או רוח או נשמה שלא נבראו על ידי כ"ב אותיות התורה, וכל אחד מהם יש לה כ"ב אותיות התורה, והם עומדים בפנים ועור האדם סוכך עליהם דוגמת הרקיע ומסך, ואמנם הצדיק יש בנפשו יכולת להאיר ולעבור דרך מסך ומתגלם בחוץ אותיות הנפש, אך הרשע אין בו אותיות ניכרות לחוץ, כי הקליפות סוככים על נפשו ואינה מאירה, וזה סוד האותיות המתגלות בעור מצח האדם מאותיות הפנימיות, והם מגלים כל העבירות במצח האדם, מהררי"א זלה"ה:


נהר ז - בענין אדם הראשון בעת בריאותו: עריכה

הענין כי בעת בריאת אדם הראשון היה בגן עדן, אמנם שאר העולם לא לחנם נברא אלא היה אדם הראשון יוצא מהגן לצורך תשמיש הגוף וכל צרכיו, והיה הגן אליו כבית המקדש וכבית הכנסת להתפלל בו וכיוצא, וכבית המדרש לעסוק בתורה ולקיום המצות ולהתנבאות בשם י"י, ושאר העולם [היה שייך] לכל רכושו ולכל חייתו הגשמי, אלא שלא האריך בשלוותו כדפירשו רבותינו ז"ל. וזמש"ל:

הענין כי כפי כשרון האדם כן תלוי סוד חייו, כי נפש האדם היא נמשכת לו מבחינת דקה אשר בין החיצונים לקדושים, והיא קליפת האגוז הנאכלת עם האגוז, ולזה פעמים תדבק בקדושה ותטהר ופעמים תדבק אחר החוצה ותטמא, והנפש החצובה משם תלוי בהכרעת ובבחירת האדם, אם תתנהג ביושר תדבק נפשו בקדושה ויזכה לאור הנצחיי, ואם תתנהג בעקלתון תדבק נפשו בטומאה (ויזכה) [ויבא] למיתה התמידית והיינו הכרת. ואם יזכה האדם במעשיו ישאב עליו נפש יותר זכה ופנימית, ואם יזכה יותר נותנים לו רוח שהוא קדושה אחרת והוא כפי שיעור דקות המלאך בקרוב, ואם יזכה יותר נותנים לו נשמה, וכן יעלה בנפש ורוח נשמה דאצילות. הנה תוספת החיים תלויים כפי כשרון המעשה ור"ל חיי הנפש ולא חיי הגוף, והענין כי אור הא"ס שופע ומשתלשל בשלשלת המדריגות עד הגיע אל אפס החיים שהוא המות, והיינו אור הא"ס שאינו מתפשט בחיצונים [שהם המות] כי המות אין בו חיים כלל:

והנה להיות ענין זה כך כאשר יעלה המצות וכשרון המעשה ממעשה בני אדם למעלה, הנה המצוה גשמית כי כל מצות מעשיות הם גשמיות, אמנם יש להם חיות והיינו שכמו שהגוף פועל גוף מצוה, כן החיים אשר באדם פועלים בה חיים, והחיים האלו הם למצוה כפי שיעור חיות האדם, אם האדם רשע ונפשו הכרתית וחיות הא"ס המתפשט בנפשו מועט, מפני קורבתו אל אפסת החיים שהוא המות כדפי', הנה מצותו יהיה בה מעט אור וחיות עד שכמעט אינו עולה למעלה לעולם השכר האמיתי, ופורעים לו למטה בעולם הזה בסוד ומשלם אל שונאיו וגו'. ואם נפשו חיה ואור הא"ס שופע בה ומאיר בה, וכ"ש אם יש בו רוח, וכ"ש אם יהיה בו נשמה, וכ"ש אם זכה למדריגת האצילות, הנה חיות המצוה יהיה גדול בתכלית, וכאשר תעלה מעשה המצות ההיא ויתעטר בה הספירה ההיא בסוד נשמת הצדיק, הנה הספירה נכללת בחיים תתאין והם ממש אור אין סוף השופע בנשמה, וזה על ידי כשרון התורה והמצות הנפעלות על ידו. וזמש"ל:


חסד לאברהם/מעין ד/נהר ח


נהר ט - ברוח החיוני שבאדם: עריכה

יש באדם רוח חיוני והוא נאצל מן השמים וסיבוב הגלגלים, דהיינו הגוף והרכבתו מן היסודות הארבעה, והחיות שבו מן החיים אשר בשמים. והענין כי כמו שאלו היסודות גופים מתים ויתרכבו אלו באלו באמצעות סיבוב הגלגלים, ואחר כך יופח ביסודות החיים שהם מכח חיות השמים, וגם החיות הזה מורכב מד' יסודות רוחניות, שהכל הנמצא מחסד ולמטה מורכב מארבעה יסודות רוחניות, ויתעלה המציאות זה על גבי זה, ועל היסודות האלו יש מציאות שני והיינו חיות האדם, והוא כעין חיות המנהיג העולם וד' יסודות שבו, והיינו סוד כח נברא בשמים מתפשט על הארץ שממנו נאצל על בעלי חיים חיותם, והמשובח ממנו נאצל על האדם מפני מעלת גופו ובנינו בצלם ודמות. אמנם סוד רוח חיוני הזה שבאדם דבר רוכב על האברים האלו, ופועל בו סוד חמשה חושים שהם הראייה והשמיעה והטעם והריח מיוסדים בראש, והמישוש מיוסד בכל הגוף. וזמש"ל:

דע כי אות האל"ף כדמות המוח, וצורת הא' היא יו"ד למעלה כדמות תפוח וכן למטה, והו' שבאמצע כדמות ב' תפוחים אדוקים ודבוקים זה בזה, באופן שצריך שיהיה צורת הוא"ו שבאות א' עבה מב' צדדים ודקה וחדה באמצע כצורת המוח, וכל אלו הד' מוחין כל אחד ואחד ממונה ומוכן לפעולתו, הא' על המחשבה, הב' על הזכירה, הג' על הדמיון, והד' על טיפת זרעית. וכל אחד מאלו הד' מוחין יש לו ד' זוויות לד' רוחות העולם, המוח הממונה על המחשבה יש לו ד' רוחות לד' מיני מחשבות, כשהאדם חושב בדברי תורה אותה המחשבה באה מרוח דרומי, וכשחושב בחכמת ספרים חיצונים אותו המחשבה באה מרוח צפוני, וכשחושב בדברי מצוה מרוח מזרחי, וכשחושב בדבר עבירה בא מרוח מערבי. וכן במוח הממונה על הזכירה רוח דרומי לזכור דברי תורה, והצפוני ספרים חיצונים, והמזרחי לדבר מצוה, והמערבי לדבר עבירה. וכן במוח הממונה על הדמיון דרומי לצייר ציורי חכמת התורה, צפוני לציורי התכונה וההנדסה, ומזרחי לצייר כלים ובניינים של מצוה כגון בית הכנסת ותיק ספר תורה ותפילין וסוכה וכדומה, ורוח מערבי לצייר כלים ובניינים של ע"ז ובנייני הרשות וכדומה. ומוח הממונה על הזרע יש לו ארבע רוחות מרוח דרומי ומזרחי באה טפת זכרים, מהדרומי טיפה של ז' חדשים, ומזרחי טיפה של ט' חדשים, ומהמערבי והצפוני טיפה של נקבות של שבעה וט' כנזכר. וזמש"ל. מסכ"י:


חסד לאברהם/מעין ד/נהר י


נהר יא - ביצירת הולד והצלם: עריכה

דע כשהאדם פוקד את אשתו ומתעברת, המלאך גבריאל שולח אחד משלוחיו ליטול הטיפה, וכל טיפה וטיפה שולח לו מלאך כראוי לו. והענין שתחת גבריאל יש לו עשרה מחנות כנגד עשרה יוחסין שבישראל, והיינו אמרו רז"ל מלאך הממונה על הריון לילה שמו, וליל"ה במ"ק י"ב וגם גבריאל במ"ק י"ב כנגד י"ב שבטי ישראל, שאין גבריאל מזומן אלא לישראל ולא לאומות:

והקדוש ברוך הוא שולח מלאך אחד ממונה על הנפשות ומביא שם נפש אחת, ואומר לה הקדוש ברוך הוא הכנסי בטיפה זו כי מטיפה זו עתיד להיות בנין גופך:

ומצוה למלאך הממונה על אוצר הצלמים להוליך שם אותה הנפש שיבחר לו הצלם כרצונה, ארוך או קצר, שלם או בעל מום, חלש או גבור, יפה או מכוער, וכיוצא בו, ואומר לה דע שהעולם שאת הולכת בה נקרא חיי שעה, ואחר התחייה נקרא חיי עולם, וכל מי שהוא ארוך מבני דורו יהיה היותר קצר מבני דורו אחר התחייה, וכן בענין עני ועשיר, חלש או גבור, יפה ומכוער, וכל כיוצא בזה, והבחירה נתונה בידו, ויש מי שבוחר במוקדם ולא במאוחר, ויש מי שבוחר במאוחר שהוא זמן ארוך, ויש מי שאין דעתו לבחור אלא להיות בינוני במוקדם ובמאוחר, וכפי זה אין שום אדם יכול להתרעם מבוראו למה חבירו יפה והוא מכוער וכיוצא כי הכל תלוי בבחירתו, והיינו ארז"ל מאי וכל צבאם מלמד שכל מעשה בראשית בקומתן נבראו בצביונם נבראו, שאמר הקדוש ברוך הוא לשר הממונה על הבהמות טמאות ולנפשם, רצונכם להבראות על מנת שתהיו משועבדים תחת בני אדם לרכיבה ולמשא, ואמרו הן, וכן אמר לשר בהמות הטהורות ולנפשם, רצונכם להבראות על מנת שתהיו מזומנים להנאת בני אדם ואכילתן, ואמרו הן, ואם לבעלי חיים כך שלא נבראו אלא לצביונם, בני אדם על אחת כמה וכמה:

וכשמורידין הנפש מאור עולם העליון לעולם השפל החשוך מדריגה אחר מדריגה כדי שתוכל לסבול, בתחלה מטיילין אותה בגנות ופרדסים, ואחר כך בשדות וכרמים, ואחר כך מכניסין אותה לעיר, ואחר כך מוליכין אותה למבוי, ומשם לחצר, ומחצר לבית, ומשם מכניסין אותה במעי האשה בנקבי חוטמה, הזכר בנקב הימיני והנקבה בנקב השמאלי, ומפני שאין נוחה לרדת ברצונה שלא הורגלה בזה ולזה מורידין אותה בעל כרחה ולטובתה והיינו על כרחך אתה נוצר וכיוצא:

ודע כי הכל תלוי בבחירתו של אדם אם חלש ואם גבור, אם עשיר ואם עני, אם קצר ואם ארוך, אם מכוער ואם נאה, אם בזוי ואם נכבד, ואם גס ואם חריף, אמנם זכר ונקבה חכם או טפש אינו תלוי בבחירתו, כי זכר ונקבה הוא דבר הכרחי כי נפש הזכר אי אפשר להתלבש בגוף הנקבה, וכן בהיפך כנזכר בזוהר וילך, דכל רוחין דנפקין מלעילא כולהו דכר ונוקבין נפקין ובתר מתפרשים וגו', ולא שייך בנפש לבחור ולהתלבש בזכר בעולם הזה כדי שיתלבש בנקבה בעולם הבא, כי נפש הזכר אי אפשר להתלבש בגוף הנקבה. וכן בענין טפש וחכם אין שום אדם מואס בחכמה ובוחר בטפשות, כי מי שהוא חכם בעולם הזה בודאי לא יתהפך לטפש אחר התחייה, וכן דרשו רבותינו ז"ל על פסוק ומורה גם הוא יורה, כל הזוכה להיות מורה הוראה בזמן הזה יזכה להיות מורה הוראה לעולם הבא, אמנם גזירת טפש וחכם אף על גב שאינה כפי בחירתו עם כל זה נגזרה מפי הקדוש ברוך הוא כפי מעשה אביו ואמו, שאם הויית הטיפה ההיא על ידי אכילה גסה, ובתחילת הלילה קודם עיכול האכילה, לא יתלבש בו נפש חכמה, ואם הייתה אחר חצות ומאכילה דקה אז יתלבש בה נפש חכמה:

ודע שאחר שבחרה לה הנפש צלם כרצונה ומתלבשת בתוכה ויורדת לעולם השפל, פושטת מעליה אותה הצלם ונכנסת ערומה במעי האשה, ואותו הצלם עולה ועומד על ראש המעוברת עד שתלד, ואחר כך עומד על ראש הולד, והיינו סוד בבואה דבבואה שיש לאדם דהיינו צל דק סביב צל העב, ע"כ מסכ"י:

וכתב האלקי כהרי"א זלה"ה כשאדם מזדווג עם אשתו אם יכוונו שניהם לטובה ולשם מצוה אז יצא אותו הולד צדיק גמור באור מקיף ופנימי, וההיפך בהיפך, אמנם אם האב כיון לטובה ואמו לרעה אז יהיה לו אור מקיף טוב והפנימי רע, ובהמשך הזמן יכוף המקיף אל הפנימי ויעשהו כמוהו ויהיה טוב, ואם הוא להיפך יכוף המקיף הרע את הפנימי הטוב ויהיה רשע, לפי שהמקיף כולל את הפנימי בתוכו ומהפכו למה שהוא רוצה:

והנה אם תראה אדם שהוא קל כנשר ורץ כצבי בכל מעשיו והוא מהיר במלאכתו, זה גורם לו תגבורת כח האב בו, ואם הוא כבד ועצל גבר עליו כח האם הפנימי, והכל לפי מה שהוא, אם האב כוון אז לטובה יהיה הבן ההוא מהיר במלאכת שמים ויהיה אדם גדול מאד, ואם היה בהבלי עולם יצא מהיר במלאכת העולם, וזהו סוד עשאל שהיה קל ברגליו עד קצה האחרון, כמו שאמרו רבותינו ז"ל שהיה רץ על ראשי שיבלים ולא היו נשברים וזה היה כך כפשוטו ממש, וסוד הענין כי רובו או כולו נמשך מכוונת האב בו ולא כח האם כלל, ולכן גדל בו אור המקיף עד קצה האחרון, וכל כח הקלות נמשך מאור המקיף ומוליך את האדם ומניעו בקלות, ולכן תמצא קטנים שאינם זזים ממקומם, ויש אחרים שאינם יכולים להיות שקטים אפילו רגע אחד והכל נמשך כפי מה שזכרנו, וזה מה שרציתי לבאר:


נהר יב - לבאר סוד מדריגות עם ישראל: עריכה

דע שיש ששה מדרגות בזרע יעקב וזהו סדרן מלמטה למעלה, המדריגה הא' מי שאין בידו לא תורה ולא דרך ארץ, ודרך ארץ הנאמר הוא אומנות, ואם אין לו אומנות הוא מזומן ללסטם את הבריות כי אין לו במה שיתפרנס, ונמשלו לצאן מצד שאין להם מלאכה, וכת זו קראם הכתוב בני נבל:

המדריגה הב' הוא מי שאין לו תורה אבל יש בו דרך ארץ, והכת הזאת נמשלים לבקר, מצד אחד שיש להם מלאכת חרישה והדישה ואוכלין מדישתן, כדכתיב לא תחסום שור בדישו כן הכת הזאת ממש, ולזו הכת קראם הכתוב בלי שם, כי בעבור שאין בהם תורה אין אות משם המיוחד זקוק לשלוח לו מלאך כדי לשמרו:

המדריגה הג' מי שיש בידו תורה אבל לא נתעסק אלא במקרא בלבד, ואחרי שיש בו מקרא יש לו נפש המשכלת, ובשביל שאין לו משנה נקרא בור קרקע, כי תורה שבכתב נמשלת לשדה, והמשנה נמשלת לצמחים הצומחים ממנה, והשדה שאין לו צמח נקרא שדה בור, ולפיכך מי שיש בו מקרא ואין בו משנה נקרא בור קרקע, וזאת הכת הואיל ובידם מקרא זקוק אות ה' אחרונה של שם המיוחד לשלוח לו מלאך לשמרו:

המדריגה הד' מי שיש בידו מקרא ומשנה ותלמוד ואין בידו [מדרש] אגדה וסתרי תורה, וזאת הכת נקרא עם הארץ מדאורייתא, דכתיב בזוהר בפרשת ויקרא ואם נפש אחת כי תחטא בשגגה מעם הארץ וגו', והכת הזאת יש לה נפש המשכלת ממדת המלכות גם רוח השכלי ממדת הת"ת, ולכן זקוקין ב' אותיות אחרונות משם המיוחד לשלוח לו שני מלאכים לשמרו, שנאמר כי מלאכיו יצוה לך:

המדריגה הה' מי שיש בידו מקרא משנה ותלמוד וגם מדרש אגדה וסתרי תורה וספר יצירה, ועדיין אינו שלם בחכמת הקבלה שלא העמיק בה כראוי, זה נקרא חכם ונבון אבל אינו נקרא משכיל וגו', וכל השם המיוחד רובו ככולו הש"י זקוק לו לשמרו לעולם שנאמר ה' שומרך ה' צלך וגו':

המדריגה הו' הוא השלם בכל הדברים הנזכרים בתכלית השלימות, הש"י זקוק לו לשמרו שנאמר י"י ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם. וכל הג' מדריגות העליונות עשן קרבנם והעשן היוצא מחוטמם ביום התענית המתמעט מדמם ולבם נקרא קרבן לה', וגם ההבל היוצא מפיהם בשעת תפלתם עולה קרבן לה':


נהר יג - לבאר סגולת המיוחדת בכל שבט ושבט: עריכה

דע כי י"ב סגולות נבראו בעולם וכל אחד מהם ניתן לשבט אחד, ואלו הן, הא' סגולת הדבור ליהודה, שהיה לו יתרון בכח הדבור על כל האדם. הב' סגולת ההרהור והעיון בתורה ליששכר, והיה לו יתרון על כל האדם. הג' סגולת ההליכה בין בים ובין ביבשה לזבולון, והיה לו יתרון על כל האדם. הד' סגולת הראיה לראובן, ויש לו יתרון על כל האדם. הה' סגולת השמיעה לשמעון ולשבטו, ויש לו יתרון על כל האדם. הו' סגולת המעשה לשבט גד במלחמה וכל הפעולות, ויש לו יתרון על כל האדם. הז' סגולת התשמיש לאפרים, ויש לו יתרון על כל האדם. הח' סגולת הריח למנשה, ויש לו יתרון על כל האדם. הט' סגולת השינה לבנימין, ויש לו יתרון על כל האדם. הי' סגולת הכעס לדן, ויש לו יתרון על כל האדם. הי"א סגולת החכמה לאשר, ויש לו יתרון על כל האדם. הי"ב סגולות השחוק ורצון טוב לנפתלי, ויש לו יתרון על כל האדם. וזמש"ל. מסכ"י:


נהר יד - לבאר תנאי השלמות: עריכה

הענין שכל המעלות כולם לא יקנו אל האדם אלא על ידי ג' ענינים, וכאשר יהיו כל שלשתן יחד אזי יהיה הטוב הגמור, וכאשר יהיו שנים או אחד יהיה טוב אבל לא תיקון גמור, ואלו הן ראשונה ירושת אבותיו בשעת הזרעה וההולדה שמשכו לו שם נשמה טובה, אמנם זה לא יועיל כלל אם לא על ידי שיעשה הוא מעשים טובים וימשיך אותה הנשמה שהורישוהו אבותיו אליו, ואם לא יעשה זה הרי גורם רעה לעצמו שפגם הירושה הטובה שהיה לו. והג' הוא אחר עמדו על המדה טובה להשתלם בה ולקיימה בידו ולא יאבד אותה, וצריך להחזיק במוסר החזקה מפני שאלו העניינים קל מאד לאבדם, והראיה אלישע וירבעם ואם ירגיל האדם בשנים אלו לבד אף אם אין לו הראשונה יספיק לו אבל בטורח, והרי ר' עקיבא אמרו עליו דלית לי' זכות אבות, עם כל זה הצליח, והרבה כמוהו. זמש"ל:


נהר טו - בסוד העבודה ודביקות בהשכינה: עריכה

דע כי הענין שמשכן השכינה תלוי (בענין) בעבודת הטוב של אדם למטה, וכל זמן שהעבודה קבועה באדם נשמתו קבועה בו ושכינה קבועה בנשמתו, לפי שאין השכינה רוכבת לגבי הגוף אלא על גבי הנשמה ונשמה אינו שורה בגוף אלא בעבודה, ולזה אינה מתחזקת באדם אלא בשעת עבודה [ובתפילה], ולזה מי שעושה מציאות עבודתו עיקר ושאר מעשיו טפל נשמתו קבועה בו, מפני שזה קבוע בעבודה [ותפילה ג"כ] שאינו חסר תמיד מעבודת השם יתברך אלא מה שהכרח לגוף מפני חומרו לקיימו לעבודה, אמנם מי שאין לו העבודה עיקר אלא עסקיו קבע ועבודתו עראי אין הנשמה זו קבועה בגוף ואין שכינה קבועה עליו, אם כן נקטינן כפי שיעור העבודה כך שיעור הנשמה, וכפי שיעור הנשמה כך שיעור שכינה, והטעם לזה שדומין הנשמות לשכינה בכל עניינה, מפני שהנשמות הן לאדם בסוד ג' עולמות בי"ע, ושכינתיה שריא בבי"ע, וכלל הנשמות הם בתולות (ההולכות) אחריה, והם מתנהגות בגוף האדם כפי מנהג הגוף בעבודה כנזכר. וזהו מה שנראה לי:


נהר טז - לבאר מיני העבודה לשמה ושלא לשמה: עריכה

הענין שהעבודה והיראה להקדוש ברוך הוא שלא לשמה הוא העובד להקדוש ברוך הוא ומתרחק ממה שירחקהו התורה מפני שלא יחסר לו חייו וחיי אוהביו ונכסיו וכיוצא זה ודאי שלא לשמה. אמנם יש שלא לשמה אחר קרוב להיות לשמה והוא שנשמר מכל מה שישנאהו בוראו, מפני יראת עונש עולם הבא והכרת נפשו ואבודו חלילה, אבל לא מחמת עניני העולם הזה. ויש לשמה יותר פנימי מזה והוא מפני היות עונשו של חוטא לפני הקדוש ברוך הוא, ששכר עבירה עבירה בא לטמא מעט מטמאים אותו הרבה, לכך נזהר מלפרוץ אפילו פרצה מועטת כדי שלא יפתח לפניו שער גדול מהחיצונים, והנה טוב מאד, דהיינו כמעט טעם סייג לתורה. אמנם יש שלמות יותר פנימי מזה והוא כשיבא לאדם דבר איסור יתרחק ממנו בהיותו מכוון כי במעשיו תלויים העולמות הדקים והם הספירות, וכמו שהוא מכניע יצרו כן גורם למעלה להכניע סטרא דשמאלא לפני הקדושה בהכנע יצרו שהוא ענף מהטומאה לפני יצר הטוב שהוא ענף מהקדושה:

והענין כי כלל מצות עשה הם בחסד, ומצות לא תעשה הם בגבורה, והטעם כי בהיות האדם נשמר מזה שלא יפגום ומזה שלא ירבה הטומאה וכיוצא, הם שערים בגבורה ננעלים שלא ינקו החיצונים, והם שס"ה שערים, שבהיות האדם פורץ שער מהשערים אלו עושה פרצה לחיצונים להתאחז בדין ח"ו, ובהיות אדם עושה הטוב והחסד הוא פותח רמ"ח שערים, שהם שערי החסד להאיר בספירות, והיינו עבודה לשמה. אמנם (בשאר) [כאשר] הכוונות לטובתו אינו יכול להמשיך רק מנער מטטרו"ן שהוא עבד המקבל פרס מרבו. וכשהוא מייחד למעלה הוא פועל בספירות ממש כי כל מעשה הולך אחר הכוונה. וזמש"ל:


נהר יז - לבאר פגם האדם ומעלתו: עריכה

הענין כי השכינה שוכנת בתחתונים ואין לה כסא בתחתונים אלא האדם בסוד נפש רוח ונשמה, ואם יעלה בדעת ביטול המין האנושי מן המציאות יסתלק שכינה ויתבטל העולם, וזהו וכל שיח השדה וגו', ואדם אין וגו'. והכסא האמיתי הוא האדם הכשר שמעשיו הגונים, והיינו ענין ויעל אלהים מעל אברהם, והיינו נמי סוד אמרם האבות הן הן המרכבה, וענין זה לא ימצא אלא באדם שלא יפגום באבר מאבריו, כי הפגום אבר מאבריו הרי אין הכסא שלם אלא פגום באבר אחד, ובאותו אבר שריא שפחה בישא, וקדושה מסתלקת ממנו לשתי סיבות, הא' חסרון האבר ההוא כי אין כסא מחזיק השכינה השוכנת על התחתונים אלא שיהיה בעל רמ"ח אברים, וכסא זה חסר אחד, (ועוד) [והב'] ששכינה ושפחה הן צרות זו לזו, וכיון ששפחה בישא שריא על (כל) האדם בסיבת הפגם ההוא מסתלק משם שכינה והשפחה שרייא על כל רמ"ח אבריו, והיינו פגם השכינה שנתגרשה מאתרהא כי אתרהא הוא האדם שלכך נברא, והוא פגם כסאה וסלקה וגרשה, ולית ליה תקנה אם לא בהטהר מכל וכל, כי האומר אהיה כשר בכל התורה חוץ ממצוה פלונית נקרא משומד למצוה ההיא מן הטעם הנזכר. וזמש"ל:


נהר יח - לבאר חלקי הדבור וסגולתו: עריכה

הענין שכל דבור שיהיה הן תורה הן הודאה עושה רושם, וכן הדבור הרע, ולכל דבור ודבור יש מהלך בפני עצמו, והנה הדבור הטוב כלו עלייתו בסוד רוחניות אותיות הקבועות בפה בה' מוצאות, ויעלה הבל זה בסוד הנפש שבאדם כל זה בעולם השפל, והנה עד סוף מדרגה זו עלתה בנפש ורוח ונשמה. ובהגיעה אל עולם המלאכים דהיינו לבנת הספיר עזבה הנפש ועלתה הרוח ונשמה ונשמה לנשמה, שאי אפשר לנפש העניה לעלות יותר, ונשאר מציאות נפש האותיות שם, ועלתה ברוח ונשמה ונשמה לנשמה, ונכנס מהיכל אל היכל עד הגיע אל היכל קדש הקדשים, ושם עזב רוח האותיות שאי אפשר לעלות יותר, ונכנסה הנשמה ונשמה לנשמה עד הכסא, ושם עזבה נשמה דכסא דאי אפשר לעלות יותר, ונכנסה באצילות נשמת האותיות באצילות עד ייחוד העליון, וירד התשובה אם ראוי אליה מדרגה אחר מדרגה, תשובת אצילות מתלבשת בנשמת אצילות ופוגעת בנשמת תשובת דכסא הכבוד, ושתי תשובות מזדווגות מתלבשות ויורדות בתשובת הרוח עד ההיכלות, ויורדות בתשובת הנפש עד מעשה בראשית, ובאור זה מתעטר האיש החסיד הגורם זה, ודרך זה גם כן אל המצות, ואל הקרבן, ואל כל אשר יהיה עולה דרך מדרגות הסולם הזה, בעליה ובירידה לדבור הטוב:

וזה ענין שמים חדשים שנעשים מחדושי התורה כנז' בזוהר בראשית ובפר' קדושים, כי ע"י עסק בתורה אותן האותיות המתהוות ומצטרפות בפיו יתהוה מהם רוחניות וענין נחמד, וזו היא ענין התפלה שאכתריא"ל מקבל וקושר קשרים לרבו, ולזה כאשר לא תהיה למצוה כוונה הרי היא כגוף בלי נשמה, וכפי שעור הכוונה כן יגדל רוחניות המצוה ותעלה מעלה מעלה, ולכן ארז"ל מצות צריכות כוונה אם כיון שלא לצאת לא יצא:

אמנם עליית הדבור הרע אינו עולה דרך הסולם אלא מדריגה א' שהוא עולם העשיה, ואח"כ יוצא הרע שהוא הקליפה ממקומו לקראתו ופוגע בו, ונוטלו, ואינו מעליהו דרך פתח היכל לבנת הספיר, שהרי החטא והעון אינו ע"י הרוח והנשמה שהרי כתיב נפש כי תחטא, ולכך מאחורי ההיכלות עולה עד כנגד היכל זכות מבחוץ במדור שההיכל בתוכו, שאין לו עליה אלא כנגד היכל שלישי במדור שלו, ומשם תובע בהיכל רביעי ששם הדין, וכבר הכניסו הדין ועיני ה' המשוטטות העדות על הדבר, ודנין בו ונוטל גזרתו ויורד הגזרה אל החצונים דרך נוקבא דתהומא רבא, ושם מתייחדים החצונים, ואוי לה לאותה הפעולה הרעה:

ואם הדיבור רע והוא טוב דהיינו כמו הוידוי, עולה דרך העליה הנכונה שפי' לעיל במעלות הסולם, ויורד הירידה הנזכרת לדבור הרע, מפני שמוריד הפגם העליון למטה להשליך בתוך הקליפות הכל וזהו ותשליך במצולות ים כל חטאתם, ומפני שהאדם חוטא בכ"ב אותיות שהם כ"ב אורות עליונות, לפעמים נפגמות, וזהו סוד אלפא ביתא דאיכא, שהם כ"ב אותיות פגומות, טוב להתודות בכלם להמשיך הפגם מהם למטה בקליפות, והכל דרך א'. וזמש"ל:


נהר יט - לבאר כי הנשמות הם מעורבים טוב ורע: עריכה

הענין שכל הנשמות הם מעורבים טוב ורע, ולפעמים החלק הטוב של האדם ניתן אל רשע אחד, ולכן יש רשעים שעושים קצת מצות כתקנם, ובשאר הם רשעים גמורים. וכן להפך כי יש צדיקים גמורים, אמנם יש בהם קצת עבירות שאינם יכולים לפרד מהם, ונכשל בהם במה שלא יכשל עם הארץ, (אלא) כי חלק הרע שבו מתאוה אל אותו הבחינה ואל עבירה ההיא, וזה כפי תערובות הנשמות. וקצת הטוב של הצדיק נתערב ברשע וקצת הרע של הרשע נתערב בצדיק, לזה האדם צריך להיות מזכה לרשע שעל ידי זה שיזכה הרשע יתערב הטוב שברשע וינתן אל הצדיק, והרע של הצדיק ינתן אל הרשע, וזה שעל ידי זה שיזכה לחייבא יתערב הטוב שבאותו רשע עם הצדיק כי חושק בו ומתחבר עמו, ואז הטוב שבאותו רשע ניתן אל הצדיק והרע של הצדיק ניתן אל הרשע, ואז נבררים, וכש"ה אם רעב שונאך וגו', כי הרשע שונא אל הצדיק כאמרו הלא משנאך י"י אשנא וז"ש אם רעב שונאך, מפני קצת טובה שבו האכילהו לחם לחמה של תורה ומימיה של תורה, כי על ידי זה נמצא כי גחלים אתה חותה על ראשו, בסוד ונשא השעיר עליו את כל עוונותם וגו', וי"י ישלם לך ר"ל שישלים לך טובה שהייתה חסר, ועל ידי זה אתה נשלם, ובזה תבין ענין הצדיק גמור, והבינוני, והרשע גמור, ושקול במעשיו הכל לפי חלקי ניצוצי הטובה שבאדם וכפי ניצוצי הרעה שבו. וזמש"ל.מהאר"י זלה"ה:


נהר כ - לבאר קלקול הנמצאים בחטא אדם הראשון ותיקונם: עריכה

הענין כי ד' דברים כוללים בריאת העולם והם דצח"ם, והאדם המדבר נתקן בתיקון העולמות, והחי נתקן על ידי קריאת אדם הראשון להם שמות, ולכך נאסר אדם הראשון בבשר כי כבר נתקן ולא הותר אלא בדומם וצומח שעדין לא נתקנו, והנה כאשר נתקלקלו דור המבול נתקלקלו אפילו הב"ח ולזה הותרה אכילתם כדי שיתוקנו. ודע כי בזמן שהיה בית המקדש קיים היו נתקנים הכל, כי האדם על ידי הוידוי על הקרבן, ובעל חי על ידי הקרבן, הצומח על ידי עצי המערכה ומנחות, והדומם על ידי המלח, כמו שיתבאר לקמן נהר כ"ז בס"ד. וזמש"ל. מהרי"א זלה"ה:


נהר כא - לבאר תיקון אדם הראשון בשאר צדיקים הבאים: עריכה

ודע כי בביאת כל צדיק וצדיק משתלם אדם הראשון ממה שנגרע בתחלה על ידי חטאו, כי כל צדיק וצדיק הוא אבר מאבריו, והענין כי כל הנשמות הבאות לעולם הם סוד הנשמות שנשרו מאדם הראשון, וגם באות מן הנשמות שנשארו באדם הראשון עצמו וכו'. ודע כי אחר ביאת המשיח בעז"ה אז יתוקנו כל הפגמים של אדם הראשון ויהיה שלם כבתחלה, הן מה שנשרו ממנו הן הנשמות שנשארו בו כולם יחזרו להאיר כבתחילה. וזמש"ל. מהרי"א זלה"ה:


נהר כב - לבאר סוד אכילה ושתיה וריח: עריכה

הנה דרך ההנאות בדברים עליונים אל הנהנים הם ג', א' הוא האור, הב' ריח, ג' אכילה ושתיה. והענין דע כי ההנאה אל בני אדם בג' עולמות, בעולם הזה באכילה ושתיה, ובגן עדן של מטה בריח בבוסמין דגנתא, ובעולם הנשמות מזיו השכינה:

והטעם בעולם הנשמות שהוא בכסא הכבוד יונקים מבינה לכך הנאתם כעין הבינה, שנאמר בו בעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה וכו', ובגן עדן התחתון שהם שואבים מן הת"ת נהנים בריחא דגינתא דעדן, ובעולם הזה שהם ניזונין מהמלכות הוא באכילה ושתיה. והנה יכנסו ג' אלו אל הנהנים כל אחד פתח לו בפני עצמו, האור יכנס דרך עינים ימין ושמאל חכמה ובינה, והריח דרך החוטם שהוא בסוד ו' ת"ת, והאכילה ושתיה דרך הפה מלכות. ובימים הקדמונים שכל כוונתם היה לשם שמים היו מביאים את המוגמר ומברכין עליו לקשר עולם זה עם עולם הנפשות, להנות גם מהריח בסוד הת"ת דרך החוטם, והאור דהיינו המנורה בסוד העינים, והאכילה והשתיה בפה דהיינו מלכות כנזכר, ובהיותם מתייחדים יחד בכוונה בעונג שבת היו קושרים כל העולמות ולכן נר שבת מצוה כל כך:

אמנם היות קיום העולם בריח או באור, אינו עתה אלא בעולם הנפשות או בעולם הבא כנזכר, אם לא לאותם שהקדוש ברוך הוא הטעימן מעין עולם הבא כגון ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, דהיינו שנהנו מזיו השכינה, או אותם שנכנסו לגן עדן כדאיתא בעבודא דינוקא בעובדא דר' אלאי, שנהנו בריחין דג"ע ז' ימים אותם תלמידי חכמים שראו את ר' אלאי, והיינו שזכו אל מעין אותם העולמות בחייהם, אמנם בעולם הזה אי אפשר אם לא על ידי שפע הנשפע לכל הנמצאים התחתונים שהוא אכילה ושתיה כנזכר, ומה שהוא גשמי לבני אדם הוא משל למדות עליונות, כי התחתונים תלויים בעליונים, וזמש"ל:


נהר כג - לבאר ענין אותם החכמים שנכנסו לגן, או שפגעו בכמה מקומות בחלקי הזכות מושבי הנפשות, מה היה העולם הזה אליהם: עריכה

וכן שמואל דנחית לחצר מות, וכן הנזכר בפרשת בראשית מר' חייא דחמי לרבי שמעון וכיוצא באלו, מה היה ענין העולם אליהם, ואנה הלכו. וכבר פירשנו במקום אחר (לעיל בנהר א), כי העולם הזה נקרא חצר מות ובו מושב הנפשות, והיינו אחר שהנפש יושב בקבר, ויש לנפש הזה פנימיות והוא רוח דיצירה המתפשטת בעשייה, והרוח הזה דק מהנפש כעין דקות הנפש אל הגוף, והוא משכן לרוח הצדיקים, והוא הנקרא גן עדן התחתון, ויש לו חלק דבוק בגשם הזה והוא גן עדן הארץ שפי' רבותינו ז"ל:

וענין הנפשות בהכנסתם אל מדור הנפשות הנקרא חצר מות, שהוא מקום שנכנס שמואל וכן נכנס רבי חייא וכיוצא, הני עובדי אינם משתמשות מגשמיות העולם הזה ולא ממקריו כלל, ואין הגשם מזיק להם, ונהנים מדקות הארץ ודקות השמים שהם נפשם הדקה, שדרך אותו הדקות הוא בית יד להתקשר במשפיע. ועד"ז הם רוחות דקות בתוך דקות, ומחנות הנפשות עוסקות בתורה, ונחות במנוחות שאננות ואינם משיגות הרוחות שבגן עדן אלא דוקא בשבתות ובחדשים, ועד"ז הם הגופים אשר לנו אל הנפשות ההם, זולתי זכי הראות וחסידי עליון היו יודעים להדבק נפש אל נפש, ונכנסים בעולם הזך ההוא ויוצאים ומתפשטין מעולם העכור הזה, ואי אפשר להשיג להם שניהם יחד שיהיו רואים עניני עולם הזה הגשמי ורואים הנפשות, אם לא שינתן רשות מלמעלה אל הנפש להגלם ולבא אל עולם הזה, או להפך שיצא האדם חי מן העולם הגשמי הזה ויכנוס אל הרוחני ההוא, ושניהם כאחד ב' עולמות יחד אי אפשר, אלא או יביט בגשם או יביט בנפש:

ואותן החכמים שהיו משיגים העולמות ההם כעין עובדא דבעלי קבין, ועובדא דר' אילעי, כולם היו מתפשטין מענייני עולם הזה ונכנסים בדקותו ולא היו רואים מחלקי העולם הזה לא רקיע ולא ארץ כלל, ולא היו צריכין ללכת רק מעט חוץ לישוב [בא"י], עד להכין הטבע אל המראה, והיה נדמה להם כאלו נכנסים תחת הקרקע במערות, וח"ו שיהיה המנוחה תחת הקרקע, ועל דרך זה עובדא דיועזר בזוהר שירד במערה הכל דמיון לפי שעה עד הכנס הדעת אל הראוי להשיג המעלה ההיא להכנס אל אויר גן עדן. וזמש"ל:


נהר כד - לבאר ענין דבקות רוחא ברוחא: עריכה

הנה מאמר רבי חייא בזוהר אחרי מות תווהנא אי אית מאן דידע לאודעי וכו', וכי לבכות ולהתפלל על הקבר מה ידיעה צריך דקא מתמיה אית למנדע, אלא הכוונה שאפילו ילך האדם ויבכה בקברי הצדיקים לא מפני זה תתעורר הנפש כלל, כי הנפש אינה בקבר ח"ו, והיינו סוד נפשות הצדיקים שהיו פוגעין (ב)ר' שמעון ור' אליעזר ושאר חברים בסוד זכות נשמתם, ודבר זה לא נמסר לכל, ועם היות הענין הזה גשמי לאכאשר יחשוב השומע שיהיה הענין הזה בבית הקברות, או בבתי מדרשות, או בבתי כנסיות, או במדברות, כאשר תעלה בדעת הנשים וקלי המוח חסרי הדעת, אמנם הענין הזה תשיג ותמצא בסוד הלבוש הקודם אל האדם, ושאר מציאות העולם קודם חטא אדם הראשון בסוד כתנות אור, ואחר שחטא ונתגשם בגשם הזה נאמר לו כי עפר אתה ואל עפר תשוב, והלבוש הזה ומציאות עולם דק כזה הם נוחלים בסוד נפשם, ולא נמסר הדבר הזה אלא לזכי השכל ומגבירי נפשם הרוחניות על הגשם ומבטלים כחות הגוף, ואז יעברו המסך ופתח העולם הגשמי ויכנסו בעולם הנפשות וישיגו לפי שיעור זכותם, או לשומעם, ופעמים לראותם ממש כר' שמעון וחבריו כמבואר בכמה מקומות מהזוהר, וכר' חייא שראה את רבי שמעון אחר מותו כנזכר ריש פרשת בראשית, וכעובדוי דר' פרחיה במדרש רות, וכעובדא דר' אילעי בפרשת בלק וכיוצא רבים:

וזהו סוד קשר נפש בנפש ולא נמסר אלא לעומד בעולם הזה ויכול לקשור נפשו בהיותו בגשם בנפש הצדיק, וזה בהיותו שופך נפשו על קבר הצדיק ומדבק נפש בנפש ומדבר עם נפש הצדיק ומודיעו, והנפש יעורר שאר הנפשות, וענין זה נתאמת אצלנו שהיה בזמננו זה, גם העידו מגידי אמת על האר"י זלל"ה ועל תלמידיו זלל"ה. וזמש"ל:


נהר כה - בענין דביקות הצדיקים והשתטח על קבריהם: עריכה

לאדבקא רוחא ברוחא ונפשא בנפשא להזדכך זיכוך רב ולהתקדש קדושה נפלאה, ולהתענג עונג עצום לחזות בנועם י"י, לדעת איזה דרך ישכון אור בכל מעשיו, ויודיעוהו דברים אמיתיים ולא יחטא אל השערה, ובלבד שיתנהג בקדושה ובענוה וביראת חטא, וישים השם הנכבד והנורא לנגדו תמיד, ליחדא הקדוש ברוך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו, ולחברא ו' עם ה' על ידי י"ה, והנה אין ספק שלא ידמה כי הצדיקים בפטירתם והיות שוכני עפר בטלים מן העבודה ומן היחוד ח"ו, כי הם מייחדים תמיד בסוד נשמתם ורוחם ונפשם העולים למעלה ומיחדים חכמה עם בינה בסוד נשמתם, ות"ת עם מלכות בסוד רוחם, ומיין נוקבין דידה בסוד נפשם, ומה גם בחצי הלילה שהוא משתעשע בסוד רוחי הצדיקים שבגן עדן כמבואר בזוהר, ולא עוד אלא שגם הם מזדווגים תמיד בגן עדן ומולידין נפשות לגרים כמבואר בפרשת שלח לך, אלא שסוד עבודתם וייחודם בהיותם בחיים הולכים ומתחדשים ומוסיפין כח למעלה מידי יום ביום, ומאירים אור באצילות לאין ערך בכל יום נוסף על חבירו. ואחר פטירתם מייחדים כאשר כבר עשהו בהיותם בחיים, וגם הם מתפללים על החיים כמו שמצינו באבות העולם שהיו מתפללים בראש חדש כמבואר במציעא ובזוהר פרשת שמות שאלמלא תפלת המתים לא היו מתקיימין החיים:

ואחר שהקדמתי לך שהם עובדים ומייחדים תמיד בסוד רוחם ונפשם ונשמתם למעלה בעולם העליון, הנה כאשר ייחד האדם הייחוד ויכוון לעשות כל ייחוד כנגד הנוגע לו נפש לנפש, והנוגע לרוח לרוח, והנוגע לנשמה לנשמה, ויכוון להדביק נפש ורוח ונשמה של הצדיק בשעת הייחוד, אז בלי ספק תדבק נפשו עם נפשו וכו', ויזכה לדעת כל אשר ישאל, וענין זה צריך כוונה גדולה, שיפנה כל מחשבתו, ויפשוט גופו מעל נשמתו פן יתחייב בנפשו ח"ו. ודע שאם זכה האדם אל הנפש ורוח ונשמה ונשמה לנשמה, הנה כולם יתדבקו בצדיק ההוא וישיג השגה עצומה עד להפליא, ואם לא זכה כי אם לג', או אם עד הג' לא בא תתמעט השגתו לפי ערכו, וכפי גודל חסידותו כן תגדל השגתו ודבקתו, והש"י יראנו נפלאות מתורתו ויקרבנו לעבודתו ויראתו ואהבתו אמן כן נצח סלה ועד. ודע כי אף על פי ששנינו בזוהר כי נפש הצדיק בקבר, ורוחו בגן עדן, ונשמתו בכסא הכבוד, זהו מי שלא זכה כי אם בנר"נ מבי"ע, אבל מי שזוכה לנר"נ מאצילות אין ספק כי נפשו תתעלה למלכות, ורוח לת"ת, ונשמתו לבינה, כי כל דבר הולך לשרשו כנודע. עכ"ל הר' יצחק אשכנזי זלה"ה לעניינו:


נהר כו - בידיעת הקדושים עתידות: עריכה

טעם ענין הזה הוא כי הנשמה ראויה היא לדעת כל מה שיהיה במציאות, ואל תתמה על הנשמה אלא אפילו השדים יודעים הנעשה באפסי הארץ מפני שהם רוחניים במקצת, ולכך נשאלים בהם, ומה שאינם צודקים בקצת הוא מפני שהם מכזבים ומתלוצצים על האדם, מפני שהם מצד הכזב והחיצונים. וכמו שהאדם הגשמי ידע מה שבגופו כולו כאחד, כך הרוחני ידע המציאות כלו כאחד מפני שאין מונע, וכן הנשמה הרוחנית שופעת ממקור הרוחניות העליון, והיא כעין השכל העליון השופע על כל וידע כל פרטי המציאות בין קבועות בין מקריות כידיעת השכל מה שיקרא לגוף האדם, ולכך הנשמה הדבוקה ברוחניות השכלי השופע על כל יודעת כל פרטי הנמצאות כולם, וראוי היה לכל הנשמות להשיג השגה זו, אלא מפני שהם מתלבשות בחומרם יהיה החומר הזה מסך מבדיל מחשיך עיני שכלה אלא ישכיל רק את הגוף הזה בית משכנה:

והצדיקים שנשמתם בלתי מתלבשות בחומרם אלא היא דבוקה ברוחניות העליון, תהיינה תמיד יודעות כל פרטי המציאות מצד מה שנשמתם רוחניות שואבת מהשורש העליון. והשדים שואבים מהעשיית החיצוניות הרוחניות ויודעות ברגע כל המציאות. והמלאכים שואבים מהיצירה עולם הוייתם וידעו כל מה שהוא למטה, ולזה הרשב"י ור' אלעזר וכיוצא מהקדושים, היו יודעים המציאות כולו בעיני דנשמתא, מפני שנשמתן דבקה ברוחניות העליון, ויהיה כל העולם גוף ונשמתו דבקה בשכל המנהיג הכל יודע הכל, וזמש"ל:


נהר כז - בענין חמורו של רבי פנחס בן יאיר: עריכה

הנה הענין חמריה דר' פנחס הוא ענין מתמיה, וכי הבהמה היא בת עונשין כנראה מן הזוהר שהיו מענישין אותה על שעמדה במקום בלתי טהור, וכן שאר עניינים כנזכר בזוהר. האמנם מזה יתבאר סוד הגלגול כי לסבת הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, מלבישים הנפש בחיה ובבהמה, פעמים טמאה ופעמים טהורה, ובעוף, ובכל החי מכל בשר, הכל לפי העון, ותתלבש שם עד ירצה עונה. ולפעמים לא יספיק זה אלא יגזר עליה מיתת עצמה, אם ישרה בעיני בוראה תהיה בהמה לקרבן, ואם לאו לאכילה, ואם לאו נבלה לכלבים, ואם לאו בגמל וחמור, ואם לאו במיתה קשה אפילו בחמור או בכלב, הכל לפי הענין, וזה היה כח חמורו של ר' פנחס, וזכה שם להטהר קצת ומענישים הנפש ההיא כראוי לה, והנפש המתלבשת בבהמה ישיג ויראה כשד מן השדים, מפני שאין קשרה בחומר הבהמה כקשר הנפש בגוף האדם, והוא ענין גלגול ועבור, באדם תתגלגל, ובבהמה תתעבר, ויש לה פירוד מהחומר קצת ושם מצטערת צער גדול לא ישוער לאדם:

אמנם האלקי האר"י זלה"ה כתב, וזה לשונו, והנה אדם הראשון היה מבורר בו בחינות הנשמות עד שחטא וחזרו לרדת, גם כאשר קרא שמות לכל הבהמה ולכל החיה, ולא מצינו שקרא שמות לדומם ולצומח, והענין כי בירר והעלה כל בחינת הבהמות ותיקנם וזהו קריאת השמות, אך לדומם ולצומח לא תיקן הכל ולכן נאסר באכילת בשר, ולא הותר לו רק ירק עשב לבד, לפי שכוונת האכילה היא בירור הקדושה שיש באותו בעל חי או דומם וכו', כפי מה שהוא ומתברר ונתקן על ידי האכילה, ולפי שכבר ביררם אדם הראשון לכן נאסר באכילתם כי כבר נתקן מה שהיה מספיק להם, ועם היות כשאכל אדם הראשון מעץ הדעת גם כל בעלי חיים חטאו ואכלו ממנו ונתקלקלו, עכ"ז על ידי קרבן שהקריב אדם הראשון חזרו ונתקנו מה שאין כן בדומם:

והנה מה שבירר אז אדם היה שביררם כפי מה שראוי להם במדריגותם לגמרי, אך אחר שחטא חזרו לעמקי הקליפות, ואנו צריכים לבררם כדי להעלות ניצוצי הקדושה אל מקומם. והנה אחר כך בזמן המבול נתקלקלו בסוד כי השחית כל בשר אפילו בהמה חיה ועוף נזקקו לשאינו מינן, ולכך משם ואילך הותרה אכילת הבשר לאכול לנח ולבניו כדי לתקנם. והנה בזמן שהיה בית המקדש קיים היו הכל נתקנים על ידי מה שהיה נקרב על גבי המזבח, כי האדם היה נתקן על ידי התשובה והוידו, בשעת הקרבן, ובעל חי נתקן בסוד הקרבן עצמו, והצומח על ידי הנסכים והמנחות, והדומם על ידי המלח בסוד על כל קרבנך תקריב מלח, אמנם עתה אין בנו כח לבררם ברור גמור כמו אדם הראשון וכמו זמן בית המקדש, ועם היות שאנו רואים כי חוזר להיות חלק אדם עצמו באכול אותו, עם כל זה האמת הוא כי כך הוא הענין שחוזרת אותה הבהמה להיות חלק אבר מן האדם עצמו, אך יותר מעולים היו הבהמות של ששת ימי בראשית מן האדם אשר עתה, ולכן יותר היה מה שברר אדם הראשון בהיותם בהמות ממה שאנו מבררים עתה, אף על פי שנעשים חלק אדם ממש, וזה סוד חמורו של ר' פנחס בן יאיר, כי היה במדריגת הבהמות של ששת ימי בראשית, ולכן היו אפילו האמוראים אומרים אנו כחמורים ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר:

ודע כי הבהמות טמאות אין כח באדם לברר קדושה מהם כלל ולכן נאסרו באכילה, אך הטהורים אנו יכולים לבררם, ואדרבה האוכל בהמה טמאה או עוף וכיוצא אדרבה תתאחז הטומאה ההיא באדם עצמו ויאבד הקדושה אשר בו. אך חמורו של רבי בן יאיר לא נתברר על ידי אכילה רק נתקן מעצמו על ידי המשך הזמן, גם נתקן על ידי ר' פנחס שלא על ידי אכילה ועלה לאותו מדריגה. ואמנם אין כח לברר רק תלמיד חכם ולכן עם הארץ אסור לאכול בשר, כי אדרבא יסתלק ממנו אותו מעט הקדושה אשר בו וימשך אחר הבהמה כי אין בו כח לברר, ואמנם נשארו עדיין מששת ימי בראשית מציאות בהמות בהררי אלף כי אלו לא יוכלו אז להתברר לגמרי כמו השאר, רק נשארו בבחינות מה שאנו מבררין עתה על ידי האכילה, ולכן אלו מזומנים לאכילת הצדיקים לעתיד לבא ואז על ידי אכילה ההיא יתבררו לגמרי, וכל זה הוא בירור הבהמות עצמן. אך יש בחינה אחרת והיא נשמת האדם עצמו המתגלגלים בבהמות או בדומם או בצומח לפי רשעתם, ולכן תהיה כוונת אדם בעת אכילתו לברר הקדושה אשר באכילה ההיא, ע"ד שבארנו בס"ד בספר מעשה חושב ע"ש. וזמש"ל:


נהר כח - בענין התבודדות הצדיקים בדרכים ובמדברות: עריכה

צריך שנדע ענין גירושי הצדיקים כגון ר' שמעון וחבריו שרוב דבריהם היו על הדרכים, ואין ספק שלא היה הדבר במקרה רק על צד הכוונה שכל משאם ומתנם בתורה היה בדרכים. והענין כי אחר שחרב בית המקדש נתגרשה השכינה מהיכל מלכו של עולם ואין לה ייחוד עמו, והיא אזלא ומנדדה מדוך לדוך ומאתר לאתר כנזכר בתיקונים, ושם אמרו דיו לעבד להיות כרבו, וגזר על בתי הצדיקים שיחרבו, והעוסקים בפשט ההלכות והתלמוד אין להם כח להיותם נודדים עמה ממש, והם נקראים אפרוחים שאינם יכולים לפרוח אחר האם, אמנם הצדיקים שהם מארי קבלה יש להם כח להיותם נודדים מאתר לאתר ומדוך לדוך, לכן בעלי הקבלה רבי שמעון ע"ה וחבריו היו עוסקים בחכמת הקבלה נטרדים ממקום למקום ומגורשים מבתיהם להיותם מרכבה למלכות בסוד גלותה, ועל ידי נדנוד וגרוש זה היו זוכים לה והיא היתה שוכנת עליהם. וענין זה לאו דוקא אל הצדיקים שהם בחיים חייתם, אמנם גם אל נשמות הצדיקים שהם למעלה במנוחה כדפי' בתיקונים, שגם נשמתין אזלין מדוך לדוך מתתרכין בתר הקדוש ברוך הוא ושכינתיה, והנה רב המנונא סבא מכללם והיה דרכו להתגלם ולהתלבש בסוד לבוש הנפש שהוא נראה לזכי הראות השכלי, בסוד מראות גילוי עינים, והיה נשלח לחברים בשליחות מלמעלה מעלה. וזמש"ל:


נהר כט - במעלת הצדיק: עריכה

דע כי כל העולמות יחד העליונים ותחתונים וכל מה שכללו מים עליונים ותחתונים הוא נמצא מזיווג אחד, וטיפה א' מורכבת מים זכרים ונקבות, וכן הוא ממש נשמת הצדיק ונקבתו מזיווג אחד, הרי שהם שקולים, ולזה אין שלימות הצדיק אלא בנקבתו זכר ונקבה, וזמש"ל:


נהר ל - במעלת הצדיק יותר מן המלאך: עריכה

ולהבין הדבר צריך לדעת איך כל הנמצאים בשמים ובארץ נאצלים ממקום גבוה, ולכך אסור לספר בגנות כל דבר, והענין הוא כי למעלה יהיה שרשי ארבע יסודות, והם גדולה יסוד המים, גבורה יסוד האש, ת"ת יסוד הרוח, מלכות יסוד העפר, והם יהיו מיוחדים ייחוד אמיתי. והיסודות העליונים והדקים האלו נשתלשלו ממקומן מדריגה אחר מדריגה מעילה לעלול, מאצילות אל בריאה, ומבריאה אל יצירה, ומיצירה אל עשייה, ובכל א' מד' מדריגות אלו בעצמן יהיו מדריגות אבי"ע, כי באצילות יהיו אבי"ע וכולם יהיו אצילות, ובבריאה יהיו אבי"ע וכולם בריאה, וכן לכל המדריגות, משל לצורף הכסף שיבדיל אותו לד' מיני כסף, נקי לגמרי, וכסף נקי אבל לא לגמרי כראשון, וכסף שחציו סיגים, וכסף שרובו סיגים, שלא ימלט שיהיה בכל מין בהם איזה תערובת דומה לשאר מינים, וכן יהיה ענין מדריגת אבי"ע. ועשיה שבאצילות דק מאצילות שבבריאה, ועשיה שבבריאה דק מאצילות שביצירה, ועשיה שביצירה דק מאצילות שבעשיה, ועל ידי השתלשלות הד' יסודות ד' מדריגות אלו נשתלשלו כל העולמות, מהספירות לכסאות, ומכסאות להיכלות, ומהיכלות לקליפות, ומקליפות לרקיעים ומזלות, ומהם אל אלו היסודות העבים והגסים אשר הם לעינינו:

נמצא כי האצילות שורש לבריאה, והבריאה אל היצירה, והיצירה תהיה שורש אל העשייה, נמצא שהעולם הזה שואב מן הקליפות שבהם נכללים ע' שרים חצונים הממוצעים בין המזלות ובין המלאכים הקדושים, והשרים הנזכרים שואבים מן המלאכים הקדושים שהם במדרגות ההיכלות שביצירה, וההיכלות שואבים מן הכסאות, והכסאות מן הספירות, והספירות מן עצמות הא"ס המתפשט ומאיר אותם. נמצא לפי זה כי ד' יסודות עצמם שברקיעים עם היותם ספיריים הם ד' יסודות עצמן שביצירה, וכן עד העליונים, אמנם מפני ההשתלשלות נתעבו כפי רחקם ממקורם כן נתגלו ונתעבו. ולפי זה אין דבר בעולם שלא יושפעו עליו מלמעלה שפע ואור, אלא שהשפע ההוא כפי רדתו מהאחוריים ההם פנים אל שאר המדריגות התחתונות, כן יתגלה ויתעבה ויתגשם ממדרגה למדרגה עד שלא תמצא בעולם הזה דבר שלא יהיה בו רוחניות כפי ערך חומרו וכפי רחקו ממקומו:

והנה כשיתעלה חומר מחומרים העבים אל מציאות קרבת החומר הדק שעליו, הנה יאיר בו שיעור חומר המעולה ההוא, משל אל עששית הדולקת באמצע הבירה הגדולה, שהדברים העומדים במקצועת הבירה לא יאירו כאותם הסמוכים אל העששית, ואם יקריבו אותם אל העששית כל אשר יוסיפו להקריבם אליה יוסיפו להאיר יותר, ועל דרך זה יהיה ענין נפש הצמחים, כי כאשר נתקבצו הד' יסודות ויתערבו על ידי המזריע זרע למינהו יצטייר החומר ההוא ויתהוה ממנו העשב או האילן, כי על ידי שנצטיירו היסודות ההם בצורה יותר נכבדת על הראשונה במדריגה עליונה נתקרבו אל אור עליון, ואז מה שהיה קודם תחת המלאכים הממונים על היסודות, יצאו מרשותם וחזרו לשאוב משפע ואור יותר עליון על ידי מלאך הממונה על עשב ההוא, כאומרם אין לך כל עשב ועשב בארץ שלא יהיה לו מלאך מלמעלה מכה בו ואומר לו גדל. וענין ההכאה תהיה הכוונה אל הארת והכאת האור העליון בעשב ההוא על ידי המלאך אשר הוא כדמיון צינור אל האור הנעלם בסוד היצירה ועולם המלאכים, ולזה המלאך יהיה מאיר בעשב על ידי הככב המיוחד לו, כי הככבים הם בעולם העשייה והם שמשים ועבדים לכחות היצירה, ולזה ייחסו לפעמים גידול הצמחים למלאך, ופעמים לככב, והכל לכוונה אחת עולה:

וכן עד"ז יהיה ענין נפש הבעלי חיים, כי כאשר יתקבצו הד' יסודות ויצטיירו בצורת הבעל חי על ידי שיצטיירו היסודות משם בצורה יותר נכבדת על הראשונה במדריגה עליונה נקרבת אל אור עליון, ואז מה שהיה מקודם תחת המלאכים הממונים על הצמחים, יצא מרשותם וחזרו לשאוב משפע ואור יותר עליון על ידי מלאך הממונה על הב"ח ההוא, ואותו האור השופע בו יהיה נפש אליה, ולא תהיה בו רוח ונשמה אחרת זולת הנפש החיונית, ועל האמת לא תהיה בו נפש כל עיקר, כי במות הב"ח ובהפסדו, יתפרדו יסודותיו ויתרחק מאור עליון שקנה בצורתו, ולא תמצא לו רוח ונשמה שתעלה או שתרד, כי לא היה אלא כדמיון הזבוב הפורח באויר, כי בהיותו מתקרב אל העששית יאיר בה האור, והאור ההוא יקרא חיותו, ובהתרחקו לירכתי הבירה יכבה האור מעליה מפני ריחוקה, וזו היא מיתתו ולא תשאר לו נפש שתחזור למעלה אל מקורה, וז"ש ונפש הבהמה היורדת היא למטה לארץ, כלומר שתחזור לעיקר יסודה יסוד העפר, (והשאר) [ונשאר] כאשר היתה בתחלה:

ועל דרך זה היא צורת האדם הנברא על ידי צירופי אלפא ביתא דספר יצירה, כי לא תהיה בו רוח ונשמה אלא חיות בעלמא כחיות הבהמה והרכבתה, עם היות שהוא מעולה מחיות הבהמה, זה יהיה מפני תכונת צורתו שהיא משובחת מצורת הבהמה, וקרובה יותר אל מקור האור העליון, לא שתהיה בו רוח ונשמה, ולזה כאשר יגוע ויאסף לא יהיה הענין אלא שישובו חלקי גופו אל היסודות, כמיתת הבהמה שיתפרדו חלקיה וישוב העפר על הארץ כשהיה, ולכן אין בהריגת הבהמה ולא בהריגת אדם כזה שום איסור והקפדה, כי לא יש בהם הפסד רוח ונשמה כי אם החזרת חלקי היסודות אל מקורם:

וכן על דרך זה יהיה חיות האדם כי כאשר יתקבצו ד' יסודות על ידי כח טיפת הזרע, ויצטיירו בצורת אדם על ידי שיצטיירו הד' יסודות ההם בצורה מעולה ונכבדת, כאשר הוא מתקרב אל אור עליון במאד מאד, ותחזור לשאוב השפע והאור מרום המדריגות, ואותו האור יהיה בו לנפש חיה, ועל ידי החיות הזה יתלבש בו אחר כך רוח ונשמה עליונה, ומפני כך אסור להפסיד צורתו:

וכן על דרך זה תהיה תכונת המלאך, כי כאשר יתקבצו חלקי הד' יסודות הספיריים אשר למעלה בהיכלות מדריגת היצירה, ויצטיירו בצורה רוחניות יותר נכבדת ומעולה יותר מן האדם, הנה על ידי שיצטיירו בצורה נכבדת ההיא, יתקרב אל אור ושפע יותר עליון מאותו שהיה שואב מקודם, ואותו האור יהיה חיותו ונשמתו ולא יתלוה לו דבר אחר בו:

והנה עם מה שנתבאר בבחינת היסודות תהיה מעלת המלאך גדולה ממעלת האדם, כי האדם יהיה מקובץ מהרכבת חלקי היסודות הגסים והחשוכים, והמלאכים הם מקובצים מהרכבת חלקי היסודות הדקים והרוחניים המזהירים, עד שמפני זה תהיה תכונת המלאך יותר מעולה מתכונת אדם. אמנם בבחינת שהמלאך לא תהיה פנייתו אלא אור סתם כדרך שאר מעברי אור השופע אל כל הנמצאות, והאדם לא כך הוא אלא מלבד האור המאיר על ידי קיבוץ חלקי היסודות, יתלבש בו רוח ונשמה עליונה וטהורה חלק אלוה ממעל. נמצא כפי זאת הבחינה שמעלת האדם גדולה ממעלת המלאך, כי כאשר יגביר האדם נשמתו על חלקי חומרו יאיר ויזהיר ויתוסף בו אור עליון מלמעלה מרום המעלות משובח ומעולה יותר מאור השפע המאיר על המלאך, מפני כי נשמת אדם כלולה מאבי"ע, ולא יצטרך לקבל ע"י שום א' מהמדריגות, אלא על ידי עצמה תאיר ותקבל משפע מקור נשמתו, ולא עוד אלא שאף המלאכים ושאר העולמות ישאבו אור ושפע ברכה על ידי הצדיק, ולא עוד אלא שעל ידי האדם יתעלו כל הדברים לאור באור החיים ולשאוב שפע ואור מאור השכינה, ולזה כל זמן שהצדיק יהיה שומר נשמתו האצולה או הברואה עליו לא יהיה תחת שולטנות המלאכים, מפני שמדריגת נשמתו תהיה למעלה מהם וממנו יהיה מקור השפע להם, עד שיש בידו לשנות המערכות והטבעיים. אמנם כאשר יטה האדם עצמו מדרכי התורה, יסתלקו ממנו הנשמה והאור העליון ואז יהיה תחת שולטנות המלאכים בעלי היצירה וידונו ויענישו ויכריזו:

ועם מה שביארנו יש להסתפק מה הרויחו חנוך ואליהו במה שחזרו להיות מלאכים, כי כפי מה שזכרנו ירדו ממעלתם שאם היו במעלת הצדיקים היו למעלה למעלה מעולם היצירה מקום המלאכים, וי"ל כי נשמת חנוך עלתה אל מקום הנשמות אשר בסוד גן עדן העליון כשאר כל הצדיקים ולא גרע ממעלתו כלום, אלא שרוחו שהיה לו לעמוד בגן עדן של מטה כשאר כל רוחות הצדיקים העומדים שם שלא יעלו יותר, הוא שזכה חנוך לעלות רוחו ולהיות מלאך ושר הפנים, להיות בריכה לקבל השפע היורד מהכסא להשפיע ולחלקו על ידו לכל שאר המלאכים ולכל שאר העולמות התחתונים, ועוד הוסיף כי גופו הגשמי ממש הוא שנהפך ללפידי אש כנזכר בספר היכלות, מה שאין כן בשאר הצדיקים שגופם כלה בעפר, ורוחם מתלבשת בלבוש אחר כדמות גופו, ובאותו לבוש ישתמש בגן עדן של מטה, וחנוך גופו ורוחו נהפך רוחני ועלה למעלה להיות מלאך קיים לעד, ונשמתו עלתה למעלה אל מקומה. וכענין זה גם כן באליהו אלא שלא היה עניינו כשל חנוך ממש, כי חנוך רוחו וגופו החומרי כאחד עלו למעלה, כי נהפך גופו ללפידי אש כנזכר. אמנם אליהו נתפשט רוחו מגופו ונתלבש בלבוש אחר ועלה למעלה, וגופו הראשון נשאר גנוז בסערה, וכשהוא יורד למטה לעשות שליחות יהיה מתלבש בו ובו יהיה מתראה לבני אדם, כנזכר בזוהר פרשת ויקהל בפסוק מי עלה שמים וירד:

ואחר שנתבאר היות מעלת חנוך ואליהו גדולה משאר הצדיקים כנזכר, הנה יש להסתפק למה לא זכו אבות העולם אליה, וי"ל שמעלת האבות היה יותר גדולה שהיו מרכבה לשכינה ולעצמי הספירות כנזכר בזוהר, והיא יותר גדולה ממעלת המלאכים והיא מעלת המרכבה, כי נשמתם היתה מרכבה ונעשה היכל לשכינה עם עצם מעצמי הספירות, עד שתעשה בריכה ומקור לשפע המשתלשל מהספירה ההיא, עד שעל ידם ישאבו ויקבלו מהשפע ההוא כל המלאכים וכל העולמות התחתונים, עד שנשמתם תעשה צינור אל השתלשלות השפע השופע מן השכינה לכל העולמות, וכל זמן שהשכינה תמצא צדיק זכאי כזה בארץ לא תתלבש במטטר"ון באופן שנראה שהוא יותר רצוי ממרכבת מטט"רון, ומעלה זו ימצא לזוכה בה בין בעודו בחיים בין לאחר מותו והיא מעלה שאין למעלה ממנה, והיא מעלת האבות:

נמצאו עתה בענין הזה ד' בחינות, בחינה א' קטנה מכולם היא בחינת המלאכים, שהם צינורות שאור העליון מתלבש בהם ומאיר דרך בם אור רחוק ממקורו. בחינה ב' גדולה מהראשונה היא בחינת הצדיקים, שהם צינורות אור עליון עם הת"ת מתפשט בהם שהנשמות הם עצם הת"ת המתפשט. בחינה הג' היא בחי' חנוך ואליהו כנזכר. בחינה הד' היא בחי' האבות וכיוצא בהם, אותם שהיו מרכבה אל הספירות על דרך הנזכר. וזמש"ל:


נהר לא - לבאר דמיון עם הארץ ותלמיד חכם: עריכה

הענין שיש בני אדם שהם כלי חרש, שהם בעוונות מגבירים יסוד העפר ומטמאים באויר מתוכם, שיצר הרע שבתוכם מטמאים מאוירם והם קלים לקבל טומאה, והיינו עם הארץ. ויש שאינם מקבלים טומאה אלא מבחוץ, והם תלמידי חכמים שקרבם קדוש לגבוה וחוטאים קצת ותשובתם תקנתם. אמנם בעמי הארץ נאמר אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, ושבירתן דהיינו מיתתן טהרתן. וכתב האלקי הרי"א זל"הה דע כי יש תרי"ג ניצוצות וכולם הם תלמידי חכמים, ויש אחר כך כמה וכמה שהמה עם הארץ, דוגמת האילן המוציא פירות וסביבותיהם כמה עצים וענפים, וזמש"ל:


נהר לב - לבאר סוד שורש נשמת תלמיד חכם ועם הארץ, וסוד גלגול נשמת משה רבינו ע"ה בגלות: עריכה

הענין שרשב"י ע"ה נכנס לעולם הנפשות אל הדקות ההוא בחסידותו, ושם עסק בתורה עם נפש רעיא מהימנא, וחיבר שם הרעיא מהימנא לצורך הדור כנזכר בתיקונים. וגם עתה רעיא מהימנא מתנוצץ בס' רבוא ממש נשמתו סובלת צער קדושי בני ישראל שאינם יכולים לפרות ולרבות בתורתם, בהתנוצצות נשמתו בת"ח מפני צער עניים בגלות, והיינו והוא מחולל מפשעינו וגו', מפני שע"י חטאי ת"ח הקדוש ,ברוך הוא גוזר עליהם גזירות עוני בגלות, נמצאת נשמת משה רבינו ע"ה מצטערת בצער עונש עוונינו ופשעינו, הנה כשירי ישראל הם מקום גלגולו ועיבורו והתנוצצותו, אמנם שאר עמי הארץ הקשים והעזים הם ניצוצות חיצונים שפזרה לילית הרשעה בישראל, והם הם עזי פנים בעלי זרוע המצערים תלמידי חכמים ומתאכזרים כנגדם, ועל זה רמז משה רבינו ע"ה ויתן את רשעים קברו, ירצה הוא מתנוצץ בצדיקים, והצדיקים הם בין שאר הרשעים עזי פנים, שבדור כאלו משה רבינו ע"ה קבור בין הרשעים. וזמש"ל:


נהר לג - לבאר שהאדם בחיים נטוע ובמיתה עקור, וענין הזיווג: עריכה

הענין שהאדם כל עוד שלא יהיה נטוע בעפר הזה לא יעשה פירות, כי הוא אילן ששרשו נטועים בטיט הזה, וענפיו יעשו פירות למעלה, והיינו סוד דיוקנאות אשר לו בספירות עליונות כדי לייחד שם במעשיו, והיינו מעשיו פירות בספירות וייחודם הגורמים האורות וענינים. והענין שהאדם כל עוד שלא יהיה נטוע בעפר הזה לא יעשה פירות, אף אם יעשה כל טובות שבעולם אין אותם הטובות עושים פירות אלא דוקא בהיותו נטוע בעפר הזה, ולזה הנשמות בין קודם התלבשם בעפר, בין אותם שהיו בעפר ונסתלקו, כלם עובדים עבודה תמיד בגן עדן, אמנם לא יהיה להם שכר טוב בזה, אדרבא אותו הטוב הוא גמול מעשה ידיהם ממה שעשו בעולם הזה, ואין להם שכר כי אם על מה שעמלו בעולם הזה:

והטעם כי כל השכר הוא על טעם היצר הרע המפתה אותו בעולם הזה ואינו שומע לו, ועוד כי בהיות האדם בגוף עפר ד' יסודות חומריות עפריות אז הוא יכלול כל המדריגות כולם ממעלה למטה, לפי שכל המדריגות כלולים באדם כסדרן עד התחתונה, והנה לא יכלול האדם כל המדריגות כולם ממעלה למטה אלא בהיותו נטוע בעפר הזה. והנה הוא אילן ששרשיו נטועים בטיט הזה וענפיו יעשו פירות בספירות, והנה נטיעתו בעפר [ב' פעמים הא'] בסוד ד"ו פרצופים, דהיינו כשיקח האדם את אשתו וזו היא השתילה האמיתית, ופירותיו מצליחים, והוא עושה ייחוד, ולכך טוב לאדם שיקח אשה בהיותו בן י"ג שנה שאז פירותיו מתחילים ומיד הם שלמים, שפירות מי שאין לו אשה כמעט אין להם ממש , והנטיעה הזאת היא עושה פירות שאינם הגונים ושלימים ומבושלים, אלא הם נובלות, כי כל זמן שלא הגיע לזכר ונקבה לא השלים מינו לעשות פירות, וענין זה פי' בפרשת ויקרא. וזמש"ל:


נהר לד - לבאר מה שאמרו רבותינו ז"ל המורה חטא בנשמה קודם בואה לעולם: עריכה

ענין זה המורה חטא בנשמה קודם בואה לעולם כדפי' בזוהר אחרי מות ובזוהר שיר השירים, הוא מן הדברים הקשים, שכיון שאין שם יצר הרע היאך יצדק שם חטא ועון, ומה גם בהתרחקות מאת פני השכינה והיותם נמשכים אחר הקליפה הסובבסת סביב גן עדן כאמרו סביב רשעים יתהלכון, והיינו ממש כל חטאינו בעולם הזה השפל, כי יעזוב אדם את אביו ואמו הקדושים ודבק באשת זנונים. ויש לומר כי כל הנשמות אחר אצילתם אינו יורדת תיכף לעולם התחתון עד היותם לפני הקדוש ברוך הוא, עומדות ועוסקות בתורה ולומדות, ולפי שיעורן בעולם ההוא, ואינם רשאות לרדת לעולם הזה השפל עד שינתן להם רשות מלפני בוראם, ואלו הנשמות נוטות אחר החיצון היינו שמורדת בקונם ורוצות לבא קודם שעתן ודוחקין את השעה, והיינו שאותם המורדים החיצונים מבקשין להטעותה לומר שימשכו למטה ויאכילהו אותה מעץ הדעת טוב ורע, דהיינו שהיא תמשך אחר הקליפות וענייני החומר והעולם הזה הגשמי והיא תתאוה לזה, וכל עוונם שם הוא דחיקת השעה לבא לעולם הזה הגשמי קודם בישולם קודם גמר תנאם וקצב עבודתם ותורתם למעלה, ובבואם כמנהגם למעלה כן מנהגם למטה, ולכן אינם באות אלא על ידי מעשה זנות וכיוצא מפני שהם בתוך הקליפה, ואין להם מקום לתת נשמה אלא בחלקם במקום הרשע ממזרים או בני נדה שיש בו צד הטומאה, ואלו רובם לרעה והיינו ברשות הבורא להפיע שם נשמה כענין ויעש י"י אלדים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, דהיינו עור הנחש גוף זה העכור הטמא כנזכר. וזמש"ל:


נהר לה - לבאר סוד הפגם: עריכה

הענין כמו שיש מטעמים טובים שעשה יעקב לאביו, כן יש מטעמים רעים אשר שנא י"י שעשה עשו לאביו, והיינו העבירות והמעשים המקולקלים שעושים דרי מטה, ואינם עולים דרך הכחות הטוחנות והוושט והאסטומכא שהם כחות קדושים, אמנם יש כחות אחרים שהם סמא"ל וחייליו שהם מבשלים ומכינים ונהנים מהמעשים הרעים ונקשרים על ידם, והיינו אומרינו בווידוי טפלנו שקר ומרמה, דהיינו מרמה לילית, ושקר סמא"ל, והם נטפלים ונקשרים על ידי מעשה הרע הנעשה למטה, ואחר כך הם עושים עשן לעינים העליונים, כאומרו ותהיינה מורת רוח ליצחק ולרבקה וכתיב ותכהנה עיניו מראות, הפך ריח ניחוח, אשר המה מורת רוח מטעמים מרים המעוררים מרירות לרוח, ומרירת זה הוא סוד הדין הקשה המתעורר להשפיע לתחתונים החיצונים, ולפעול הדין, עולה ונוטל רשות ויורד ונוטל נשמה, והיינו אומרו הן עלה עשן באפי אש יוקדת כל היום, המעוררים סוד ויחר אף ה', והיינו ממש הפך נחת רוח. וכמו שבצד ימין הקדושה, מתעורר הטוב ויורד ומתגשם עד התחתונים ברכות ורב טוב בנים ועושר וקנין ודעת וחכמה וחיים וכבוד וכל מאורעות הטוב. כן ממש לשמאל מתעורר הדין ויורד ומתגשם עד אשר נעשים חלאים רעים ונאמנים ומאורעות רעות ומקרים קשים ומרים ממות. סוף דבר זה לעמת זה וזה תמורת זה:

והנה לבאר הענין יותר, דע כי כאשר יחטא האדם ויטבע בבור זוהמת מעשיו אז תכרת ותאבד הנפש שלו, אמנם רוחו ונשמתו לעולם לא יאבדו ולא יכרתו מכל וכל, אמנם גם הנשמה נפגמת ונטמאת, אמנם ענין טומאתה הוא לפי שהנשמה בהיותה מתאצלת כפי המעלות שירדה כך תשאיר מציאותה במקום מסעותיה מדריגה אחר מדריגה, עד הגיעה אל הגוף אשר בעולם הזה, עד שתהיה שלשלת המשתלשלת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ולזה עם היות שהנשמה תסתלק מן הגוף החוטא עם כל זה תתמשכנה אל הנשמה דרך שלשלת השתלשלותם ותתפגם בהכרח, והפגם יהיה מצד כי כאשר המדריגות מושכות שפע טהור בקדושה כן תהיינה המדריגות מושכת את הטומאה מצד הטומאה, וכמו שהמקדש עצמו ומיישר דרכיו מושך שפע קדוש מלמעלה על נשמתו, כן המעוות דרכיו ומטמא עצמו מלמטה מטמא נשמתו מלמעלה עד שמתדבק בקליפות, וכפי ערך העוונות כן שיעור הטומאה, ומשם יושפע אל הגוף למטה, והטומאה ההיא תהיה הכתם והפגם שבנשמה ולא יוסר ממנה אלא על ידי התשובה כמו שיתבאר, כי כאשר ישוב ויכניע עצמו עד כדי מה שנדבק בקליפה ישבור הקליפות שנכנס בהם ותחזור נשמתו למקום קדוש:

אמנם ענין פגמה למעלה הוא להיות הנשמה מציאותה מלמעלה כנזכר, לזה על ידי פעולותיה יהיה הפגם למעלה, ושיעור הפגם כפי שיעור החטא, וכפי שיעור הטומאה שימשיך עליו כן תפגום למעלה, כי ישלוט הקליפה במקום המצוה שעבר עליה, כי המצות תלוית במדות וכאשר יעבור על א' מהם ישליט על אותו מקום שהמצוה תלויה בה כח הקליפה מצד מציאות נשמתו העליונה שבמקום ההוא, כי על ידי שימשיך על עצמו הקליפה למטה ימשיך אותה למעלה גם כן. ואין הכוונה שתכנוס הקליפה במקום הקדושה ח"ו, אלא שהיא אז תובעת דין ואומרת זאת הנשמה היא משלי, ויוכרח שתתפגם הנשמה ההיא ומקומה העליון,ותכנס בקליפות, ואין הכוונה שתהיה נעקרת ממקומה ונכנכסת בקליפות ח"ו, אלא שתהיה יונקת מצד השמאל כדי להשפיע לקליפה על ידי צינור נשמתו, ועל ידה יהיה נשפע למקום אחיזת נשמתו ולכל המדריגות הקדושות שהיא נכללת בהם ממרירות הצינור השמאלי ומשפיע המר ההוא הנמשך ממנו, ואין פגם גדול ממנו כי יזקיק מדריגות הקדושה לינק מצד שמאל ולהשפיע לקליפה על ידי צינור נשמתו:

וכמו שבזמן שישפיע האדם במעשיו הטובים שפע לעולם ישאר מאור השפע ההיא חלקו להתלבש בו, וממנו יתהווה לבוש נקי אל הנשמה, כן השפע המר שישפיע החוטא לקליפות ישאר לו חלקו, וממנו יתהווה לבוש טמא לאותה הנשמה להתלבש בו בעת שתסתלק מן העולם. ועם זה יובן ענין ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי, כי מאחר שהרשע נמצא בתוך הקליפות כנזכר, הנה כשהוא עוסק בתורה הוא משפיע אל הקליפות בהכרח, וקליפה תובעת ואומרת תפלתו של פלוני משלנו היא ונוטלת השפע הבא מחמתו, וזהו סוד ושפחה כי תירש גבירתה. ועכ"ז על ידי כח התשובה יתקן הכל כשהיה בראשונה ויותר, כי יכניע וישבר כח הקליפה ויחזור ויקח כל השפע שנטלו מחמתו ויעלו לריח ניחוח לה', ויחשבו לו העוונות לזכיות כמ"ש בס"ד, וזמש"ל:


נהר לו - לבאר איך יובן ויוכר הפגם והעון מצד הדפק: עריכה

הענין הוא כי סוד הדפק הוא סוד התפשטות חיות הא"ס ב"ה, בתוך כל זעיר אנפין והתלבשותו בתוך החכמה בסוד כולם בחכמה עשית, והענין כי הכח החיוני שדופק בתוך הורידין הוא רוח הא"ס, והדפק בעצמו הוא חכמה שהוא כלי אל חיות הא"ס, ולפי שאין מתפשט בכל הגוף כי אם האחוריים לזה נקרא דפק שהוא אחוריים של ע"ב שהוא קפ"ד. ודע כי כפי מה שיש עבירה או עון כן נחסר האור משם, אמנם יודע העון והפגם כפי המדה היותר גוברת בדפק בה הוא הפגם, וזה ע"ד תוסף רוחם יגועון:

והענין שיש עשרה מיני דפיקו כנזכר בתיקונים, והם צירי סגו"ל וגו', והנה כשתשים ידך בדפק לפעמים תראה שדופק נקודה אחת ואח"כ נקודה שנית כצירי וזה סוד צירי, ולפעמים זו למעלה מזו ונקרא שב"א, ולפעמים הראשונה ארוכה והשניה נקודה לבד וזהו קמץ, וכן כיוצא בזה, וזה מורה כפי מציאות החיות הנמשך לו אז מאיזו בחינה שבחכמה, כי אם נקודה דפיקתה כקמץ אז היא מורה על התגברות בחינת הכתר שבחכמה אשר משם שולח הארה וחיות אל האברים כולם, ואם הוא פתח הוא מן החכמה שבחכמה, וכן כיוצא בזה בכל הנקודת, ולפעמים הם שני נקודין יחד שבא צירי וכיוצא. ודע כי בזה יוכר החטא והפגם של האדם, כי כשתהיה הדפיקה בקמץ זה יורה שחטא בכתר ומראה כחו כדי שלא יסתלק, כי כאשר תהיה בחינה א' גוברת יורה על חסרון אותה הבחינה הנז', ולפעמים זה מורה בהיפך על שעשה מצוה בבחינה ההיא, ואין אתנו יודע עד מה. מהרי"א זלה"ה:


נהר לז - לבאר סוד הוידוי: עריכה

הענין הוא כי החוטא פוגם למעלה פגם הדין והחושך, והפגם הזה הוא נאחז במקום העון כפי המדה שפגם החוטא וכפי שיעור עוונו, והמתודה חטאתו וחטאת כל ישראל גורם לטהר המדות העליונות ולנקותם מאותו הפגם, וחלק הפגם ההוא יורד שפע ידוע מלמעלה ומעבירו ומטהרו, והיינו נושא עון ועובר על פשע, והוא מימי הטהרה לרחוץ חלאת הפגם, והיינו אומרם אם רחץ י"י את צואת בנות ציון ואת דמי ירושלים ידיח מקרבה וגו', ואותן השופכין הם מזון והחלק הניתן לחיצונים ולזה צריך להתודות בתפלתו בברכת שומע תפלה, ויכוון לעורר המים הטהורים העליונים, וירחץ כל פגם עון שבמדות העליונות וישפיע למטה, וידיח לחוץ ויטהר כל הפגם, ולזה הוידוי באותיות אלפ"א בית"א לטהר כל הכ"ב אותיות התורה הפגומין, וז"ש בפרשת פקודי בזוהר היכל ז' ומההוא צלותא חולקא דסטרא אחרא שנבדל לה להתפרנס ממנו, הוא כל אינון חובין וחטאן דאודי עלייהו ונטיל לון לחולקיה, מפני שהם חלק שמרים לפרנסתו כאמרו ותשליך במצולות ים שהם החצונים כל חטאתם:

ואומר אני כי אחר שהאדם מתודה ואומר בסוף ואתה צדיק על כל הבא עלי, הרי קבל יסורין והצדיק עליו דין שמים. ויש עבירות שהתשובה תולה ויסורין ממרקין, ולזה בהיות השעיר נושאת את כל עוונותם אל ארץ גזרה, היינו שאומרים הפרע ממנו בכך וכך יסורים והם שמחים בכח הדין הנשפע עליהם ליסרו כדי רשעתו בבית דין העליון. ואם לא התודה לא שעבד עצמו אלא אל הב"ד העליון ולא גזרו עליו עונש שאין יסורים לכפרה אלא עם הוידוי, כענין הבא לטהר מסייעין לו, הוא נטהר בודוי ותשובה, מסייעין אותו ביסורים ומקרבין אותו. וזמש"ל:


נהר לח - בסוד הוידוי: עריכה

דע כי החטא נמשל לחבל של שני חוטין, והעון לחבל של שמונה חוטין, והפשע נמשל לחבל של עשרים חוטין, בסוד בוש"ה, וחרפ"ה, וכלימ"ה, ר"ת כח"ב, ודע כי הכפרה לחטאת, מחילה לעוונות, וסליחה לפשעים. וסדר הוידוי כך הוא, מתבייש אני מחטאתי, ונחפר מעוונותי, ומוכלם מפשעי, אנא השם כפר לחטאתי, ומחול לעוונותי, וסלח לכל פשעי, שחטאתי, ושעויתי, ושפשעתי, אני, ובני ביתי, עם חטאת ועוונות ופשעים שחטאו ושעוו ושפשעו עמך ישראל. ודע שמי שעבר עבירה אחת בשגגה ד' פעמים זו אחר זו נעשה עון, וצריכה מחילה. ואם עשאה עשר פעמים נעשה פשע, וצריכה סליחה. וכן מי שעבר עבירה במזיד שהוא עון, צריכה מחילה. ואם עבר אותה ג"פ צריכה סליחה, שהיא פשע בשם מושאל. וזמש"ל. מסכ"י:


נהר לט - בסוד התשובה: עריכה

הענין מצות תשובה היא עולה על כל המצות, מפני שכל תרי"ג מצות הם בסוד ו' קצוות דהיינו ת"ר י"ב. כל אחד ואחד כלולה מעשר, ועשר מעשר עולות ת"ר, מהם עשה מצד החסד, ומהם ל"ת מצד הדין. וי"ב הם ששה קצוות מלמעלה למטה, וששה מלמטה למעלה, והא' נקודה הכוללת כולם המתקנת כולם, הנקודה אמצעית היא מצוה התשובה, שיש לה זמן, והיא בכל זמן, יש לה זמן מר"ה עד יה"כ דהיינו עשרת ימי תשובה, נקודה א' שהיא יו"ד בתוך כל ימי השנה ועם העשרה עולים שס"ה. והיא בכל זמן שהנקודה האמצעית מאירה בכל הימים ונמצאת עם כולם. אמנם דרשו י"י בהמצאו דהיינו גילוי עצם הנקודה ומראה כחותיה הוא דוקא ביום הכפורים הקודש, וימי החול אשר לו ז' ימים מר"ה עד י"כ, כולם חולו של מועד התשובה:

והנה הצדיקים פעלו המצות עשה בקום עשה ומאירים אותם ומתקרבים אליהם ומתקנים אותם, ומצות לא תעשה בהתרחקם מהם בענין שאינם מאירים אותם הכחות, אלא מכבין אותם ומשברין דינם בהתרחקם מהם ודועכים אורם של הדינים. אבל מי שבא מעשה לידו ועמד בנסיון הרי כבש הדין ההוא וכללו בכלל הימין והגביר הימין והעשה על ל"ת. ויש יותר חשוב מזה והוא החוטא השב מאהבה שהרי מתודה ומתחרט ובוכה ושב אל י"י בכל לבבו, ומגביר התשובה שהיא הנקודה הטבעית על כל אותם הענפים, הרי העונות נעשו לו כזכיות מפני שבהיותו מגביר אור התשובה על אותו מקום הפגום מאירו ומזכך אותו, ואינו משבית אותו וכובשו כמו הצדיק כנזכר אלא מתקנו ומאירו מהתשובה, ולזה זדונות נעשה לו כזכיות שממש מזכך אור נקודות התשובה באותם המאורות השמאלית שחטא בהם, ולזה אין לך אור חשוב בספירות מאור הנקודה האמצעית שהיא תוספת מסוד ר"ה בסוד המלכות בגבורה ועולה ונקשרת עד יה"כ סוד הבינה העולה ונקשרת עד הכתר, ולזה במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם, כי סוד מקומם בנקודה האמצעית הקושרת תשובה תחתונה מלכות בתשובה עליונה בינה כנזכר, אין הצדיקים גמורים יכולים לעמוד שם כנזכר. וזמש"ל:


נהר מ - בסוד התשובה: עריכה

יש להקשות קושיא עצומה איך יתכן הרשע שהלך כל ימיו אחרי שרירות לבו, ולבסוף נתחרט ואומר חטאתי וגו' שיהיו נמחלים לו כל עונותיו בדבור חטאתי וכו'. ויש לומר כי כל שעה שהישראלי חוטא ועובר על מאמר יוצרו, הקדוש ברוך הוא מתמלא כעס וחימה, וסמא"ל שמח, והכל לפי שיעור החטא ומדריגת החוטא. וכשישראל מתחרט על מעשיו ואומר חטאתי, סמא"ל מצטער לרוב, והקדוש ברוך הוא שמח שמחה גדולה, כי השמחה שמקבל הקדוש ברוך הוא בעת החרטה היא כפל כפלים מן הכעס שכעס בשעת העבירה, וה"ה הדאגה שקיבל סמא"ל בעת החרטה הוא כפל כפלים מהשמחה ששמח בשעת העבירה, בעבור שנחשב לפני המקום כאלו החוטא בעת החטא כאלו השוה את סמא"ל למקום, ובעת החרטה כאילו הפילו עד תהום רבה, וזה כאשר תהיה החרטה בלבב שלם. וזמש"ל. מסכ"י:


נהר מא - בסוד התשובה: עריכה

דע כי האדם כלול מכל העולמות, ואף על פי שלא זכה רק אל נפש דעשייה עם כל זה מוכן הוא לקבל את כולם, ודע כי הנפש מרמ"ח אברים ושס"ה גידים וזה כלל גדול, וכשהוא חוטא הוא פוגם כפי האברים שחטא בו מן הרמ"ח והשס"ה מן הנפש עצמה. והנה כשיש לו נפש מיצירה או בריאה או אצילות כפי גדולת נפשו כן גם כן פגימת חטאו, ולכן חטא אדם הראשון פגם למעלה מאד כי כפי גודל נשמתו שהיה כולל כל העולמות, וכן כל צדיק וחסיד כפי גודל מעלתו כן תוקף יצרו. ודע כי מי שיש לו נפש דעשייה פוגם בעשייה, וכן כששב בתשובה מתקן בעשייה. ודע כי כל הפגמים הם בשם, וז"ס האנשים הפושעים בי כי יו"ד של השם הוא סוד אצילות, וה' ראשונה סוד הבריאה, ו' סוד היצירה, ה' סוד העשייה, וכפי גודל העבירה שיעבור האדם כן הפגם שמוריד השכינה בתוך הקליפות. וזהו סוד גלות השכינה:

ודע כי אם חטא במצות עשה ופגם בעשייה ועשה תשובה, ישיב המלכות למקומה עם הת"ת, וזהו תשוב ה'. גם אם חטא במצות לא תעשה אז פגם ביצירה ות"ת,והפריד ת"ת מבינה באופן שירדה הקדושה עד ג' אמצעיות דקליפה, לכן כשעושה תשובה תשוב ה' תתאה מלכות עד ה' עילאה בינה, ואז יעלה גם הת"ת עמה. גם באופן ג', לפעמים יהיה החטא בבריאה אם עבר בחייבי כריתות ויש פירוד ותרד תשובה שהיא הבינה למלכות, ואז יחזור מלכות ות"ת, כי הבינה על ידי ירידתה גורמת חיבורם, וזהו תשוב ה'. גם כן באופן רביעי כי חטא גם כן בחכמה והפריד בינו ובין הכתר, אם עבר על חילול השם פגם באצילות וגרם במקום החיים הנצחיים, ואז תשובה היא תשוב ה' עילאה בינה אל הכתר ואז גם החכמה יעלה עמה. ודע כי העובר להכעיס שיודע את רבו ומכוון למרוד בו, גורם שהקליפות יקחו כל השפע, כי זה נקרא פש"ע אותיות שפ"ע, אך עון שהוא כמו האוכל נבלות לתאבון, גורם שהקליפות יקחו השפע ולא כולו, כי אחר שהם לוקחים אותו אז מידם בא אלינו השפע בסוד הגלות:

ודע כי מי שלא רצה פשט המקרא פגם בת"ת דעשייה, ומי שלא רצה להביא ראיה לדבר פגם ביצירה בת"ת שבו, ומי שלא רצה בדרש התורה פגם בת"ת דבריאה, ומי שלא רצה בסוד התורה פגם בת"ת דאצילות, וסימנך פרד"ס. והזוכה לירד לעומק כולם זוכה לסוף המעלות. וזמש"ל. מהרי"א ז"לה"ה:


נהר מב - בסוד לבישת השק: עריכה

דע כי הלובש שק ומתפלל לפני הש"י ושואל ממנו שאלתו, קורעין ומבטלין כל גזר דין שבעולם בכח סגולת לבישת השק, ואין תפלתו חוזרת ריקם, וכדי לאמת זה דע כי שק עולה בגי' ד' מאות, וזהו סוד הארבע מאות כתות הטומאה שנבראו בעולם, וכולם היו עם עשו, כי עשו היה כסא לכל אחד ואחד מד' מאות כתות הטומאה שנבראו בעולם, ולזה וירא יעקב מאד וגו', ולא נעלם מן יעקב סוד לבישת השק אבל ידע שאינו דומה לבישת השק שהוא חוץ מגופו, לשקו של עשו שהוא עורו וגו', וזהו סוד השקיפה ר"ל הש"ק יפה וגו'. וזמש"ל:


נהר מג - בסוד היראה ומעלתה: עריכה

הענין דע שבעוד שאין באדם יראת ה' שולטים עליו הקליפות, וכל מה שעבד וכל מה שישמור הוא עבודה אל החוץ לתשלום ולתגמול, והרי לא נכנס כלל בכל ענייניו בקדושה, ואמנם כאשר יהיה ירא כראוי יהיה שורה עליו השכינה, כדי שיהיו כל שאר עבודותיו להקדוש ברוך הוא, אם כן ראוי שיראת ה' יהיה ראשית ליכנס אדם לכל הקדושה, שאין עבודה לפנים אלא על ידי היראה הקודמת לו והיא פתח כניסה לכל, וז"ש בזוהר בראשית בפיקודין מאי דנטיר יראה נטיר כולא, שהרי הכל בתוך הקדושה, לא נטיר יראה לא נטיר פיקודין, שכולה חוצה לחיצונים כנזכר. והנה המצוה הזאת כוללת כל התורה כולה כדכתיב אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת וגו', כי באמרו אם לא תשמור אלו מצות לא תעשה, לעשות אלו מצות עשה, והיינו את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה השם וגו'. ונודע כי סוד שס"ה מצות לא תעשה הם במלכות, ורמ"ח מצות עשה בת"ת, וזה פשוט, ולכך ביאר הכתוב ואמר את כל דברי התורה הזאת הרי היא המלכות, הכתובים בספר הזה הרי הת"ת, וקיומם יהיה ליראה את השם יאהדונ"הי שהוא נכבד מצד המלכות כבוד ודאי, והנורא מצד הת"ת, והיינו את ה' אלהיך תירא ת"ת ומלכות, כנודע בענין שהיראה לפי זה יכלול היחוד הגמור:

וענין היראה עצמה נאמר כי הוא אינו יראת העונש כי זה קרא רבי שמעון יראת הרע וזהו בחיצונים בקליפות כדפי' בפרשת בראשית, אמנם יהיה היראה לבלתי הכעיס האדם את קונו, ויאמר אוי לי איך אחטא ונמצאתי מכעיס קוני, ומהפך מדותיו מרחמים לדין, ולא יכבד בעיני עונשי המגיעני מזה, כנגד כבידת הכעס אשר הכעסתיו כי רבה היא מאד. ואם יודע יותר יאמר איך אכניס הקליפה פנימה לקודש בחטאתי, ונמצאתי מפגל בקדשים ומכניס צלם בהיכל, וזה יהיה רעה הרבה לפני בוראי, לא אעשה זאת. ואם יודע יותר יאמר אוי לי כי תלויים ייחוד עליונים ותחתונים, וייחוד המדות העליונות, ואבטל ח"ו ייחודם, לא אעשה זאת. וכל אלו הבחינות נקראות יראת חטא שפירשו רבותינו ז"ל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וגו', וכל בחינות אלו הם בערך לא תעשה:

האמנם בערך מצות עשה הוא להיות האדם ירא ומצטער איך אעשה לייחד המדות האלו כדי שלא יהיה קצף הדין גובר צריך אני להיות עושה מצוה, כדי שעל ידי המצוה ההיא יתמיד ייחודם, ולא תמצא המלכות לבדה, ואפחד שמא יפגע הדין במעט הצאן צאן קדשים, והיה פרצה גדולה בקדושה מרוב הדין, ולזה צריך שלא יגבר הדין על ידי התפלה והתורה והמצוה, להיות הייחוד מתמיד, וז"ס ר' אליעזר בר' צדוק שהיה מתענה על ירושלים, ור' אליעזר המודעי שהיה מתענה על ביתר, וזהו גם כן אמרו רשב"י ע"ה כל יומא אצטערנא דלא יוקיד עלמא בדינא דצדק וכדפי' שם בפסוק ויש נספה בלא משפט כאשר אין משפט בצדק, וזאת היתה מעלת אברהם כאומר כי ירא אלהים אתה, וזה רצה בסוד העקידה לעקוד הדין להיות המדה ההיא תמיד נקשרת בימין ובייחוד וזהו ויראת מאלהיך. וזמש"ל:


נהר מד - בסוד להסיר הגאוה: עריכה

תכוון בשם י"ה במילוי ההי"ן, כי גאוה בגי' י"ה, גם מילוי י"ה בההי"ן כזה יו"ד ה"ה אותיות המילוי דו"ה הם בגי' גאו"ה. והענין שהקליפות אין להם אחיזה רק בו' קצוות שהם ו"ה מן הוי"ה כנודע, ועל ידי גאות האדם מתגאים גם כן הקליפות ח"ו ויונקים מן ב' אותיות ראשונות י"ה, ותכוון להחזירה אל הש"י בעל הגאוה. וזמש"ל. מהרי"א זלה"ה:


נהר מה - בסוד התענית ארבעים רצופים ובלתי רצופים, וסוד השינה, וסוד השיתין נשמי של דוד המלך ע"ה: עריכה

אמרו רבותינו ז"ל כי הישן בלילה טועם א' מס' מטעם מיתה, ודע כי עד חצי הלילה הנשמה הולכת לטייל, והרוח לתת דין אם עסק בתורה, והנפש הולכת לתת חשבון על קיום המצות, ואינו נשאר בגוף כי אם נפש הבהמית, הולך ממנו א' מס', ואותו חלק אינו יוצא כולו עד שישן יותר מס' נשמי, אבל אם ישן ס' נשמי או פחות אינו טועם באותה שינה טעם מיתה כלל, כי כל עוד שאינו יוצא חלק א' מס' ויותר הוא בטל בס'. ודע כי שיעור חלק א' מג' אלפים ות"ר מהנפש יוצא בכל נשימה ונשימה מהס' נשמי, כי השתין נשמי הם חלק א' מס' מהנפש, וס' פעמים ס' עולה ג' אלפים ות"ר:

ודע כי שיעור דם הנפש הוא רביעית הלוג, שהוא ביצה וחצי מביצה ירושלמית, ומשקל הרביעית ד' סלעים וחצי, והוא משקל י"ח דינרין כמנין ח"י, ולכן נקרא בעל חי כל זמן שלא השלים נפשו, וכל דינר משקלו דרה"ם וחצי, והוא הנקרא מטקא"ל בזמננו זה, נמצא שח"י דינרים משקלם כ"ז דרה"ם כמנין ז"ך אותיות התורה, וכל דינר ודינר משקלו ו' מעין, ו' פעמים י"ח עולה ח"ק, וכל מעה משקלו ד' איסרין נמצא כי כל דם הנפש משקלו תל"ב איסרין כמנין תב"ל, וכל איסר משקלו ד' שעורות שהם אלף תשכ"ח. והנפש נערכת בערך כסף שנאמר בערכך נפשות כסף, וכסף שהוא משקל שעורה שוה ב' פרוטות, נמצא ב' פעמים אלף תשכ"ח עולים ג' אלפים תנ"ו פרוטות יש במשקל רביעית כסף:

ודע כי כשהאדם ישן עד שתין נשמין יוצא מהנפש בכל נשימה ונשימה חלק א' מג' אלפים ות"ר מהנפש, נמצא שכל חלק וחלק הוא פחות מפרוטה, ולכן אינו מרגיש ומצטער, שאם היה יוצא בכל נשימה כשיעור פרוטה שלימה היה מרגיש ומצטער, וז"ס הפרוטה שיש בה ממשות ופחות משיעור פרוטה אין בה ממשות, לא בצדקה, ולא בגניבה וגזל, ולא בקידושין, ולכן הישן פחות משתין נשמי אינה שינה, בעבור שלא יצא מהנפש חלק א' מס' בשלימות, וכשישן יותר משתין נשמי הוא שינה וטעם טעם מיתה, ונפקא מינה שאפילו היה ישן כל הלילה וכל היום אינו יוצא ממנו יותר מחלק א' מס' שיוצא בשתין נשמין קדמאי, שאם היה יוצא יותר מחלק א' מס' היה ישן שינת עולם:

ודע כי סוד התשובה שצריך אדם להתענות ארבעים יום רצופים זה אחר זה, והענין הוא כי כשהאדם מתענה כ"ד שעות, מתמעט באותו תענית מדם הנפש חלק א' מתל"ב שהוא שיעור איסר. והמתענה ג' ימים רצופים לילה ויום שהם ע"ב שעות כמנין חסד, מתמעטים ממנו מדם נפשו ג' איסרין כאלו התענה מ' יום רצופים ויותר, והיינו שהיה משתבח ההוא צורבא מרבנן שהתענה בכל חדש מ' יום ולא הוו ידעי מאי קאמר:

ודע שהמקבל עליו להתענות מ' יום שהוא סוד התשובה, צריך שאותן מ' יום יהיו רצופים זה אחר זה שלא יפסיק בנתיים לא חודש ולא שבת, אלא יתענה אף בהם לכן צריך להזהר שלא יבא בתוך המ' יום יום א' מהג' ימים שאסור להתענות בהם, והמתענה בהם מפסיד ואינו מרויח שהסניגור נעשה לו קטיגור, ואלו הם הג' ימים הנזכרים, יום מתן תורה ו' לסיון, וערב יום הכפורים, ויום פורים, אבל בשאר כל ימות השנה בחגים ובמועדים ובשבתות ובר"ח אינו חייב להפסיק, ואם הפסיק בהם חוזר ומונה והימים הראשונים יפלו, בסוד התשובה הוא להתענות מ' יום זה אחר זה בלי הפסק שום יום בנתיים, כדי שיכה ויכניע את היצר הרע המחטיאו, ולמעט ממנו מ' יום זה אחר זה בכל יום איסר, ואף על פי שבסעודת הלילה חוזר ומשלים אותו המיעוט, ולכן המתענה ג' ימים רצופים זה אחר זה לילה ויום הוא יותר חשוב לפי שמתמעט בכל יום איסר א' ואינו ממלאו באופן שבסוף ג' ימים מיעט מדם הנפש שיעור ג' איסרין, מה שאין כן במתענה מ' יום ואוכל בלילה או אפילו אלף יום לפי שבלילה ממלא חסרונו. אבל עם כל זה המתענה מ' יום בלי הפסק מועיל לו לכפרה כמו תענית ג' ימים ולילות, לפי שמכה ומכניע את יצרו הרע וממעט ממנו איסר מדם הנפש בכל יום תמיד מ' יום זה אחר זה מבלי תת לו מנוחה בנתיים:

ודע שהמתענה ז' ימים לילה ויום אפשר להתקיים, ואם יתענה יותר אי אפשר להתקיים, הואיל וכל יום תענית של כ"ד שעות מתמעט איסר א', נמצא שבז' ימים מתמעטין ז' איסרים, והם קרוב לחלק א' מס' מהתל"ב איסרין שיש בנפש, ולכן יכול להתקיים, וכשהתענה ה' שעות יותר מז' ימים או יותר אי אפשר להתקיים בשום אופן, כי כבר יצא ממנו חלק א' מס', וכבר אמרנו כשיצא ממנו חלק א' מששים ועוד כל שהוא אי אפשר להתקיים, כי ז' פעמים ס' עולה ת"ך, נשארו מתל"ב איסרין י"ב איסר, וכל איסר ח' פרוטות, וי"ב פעמים ח' עולה צ"ו, נמצא שפרוטה וחצי הוא חלק א' מס' מהצ' פרוטות, ומשש פרוטות הנשארות עשירית הפרוטה הוא א' מס', נמצא ט"ו איסרין ופרוטה וחצי ועשירית הפרוטה הוא חלק א' מס' מהתל"ב איסרין של דם הנפש, וכל פרוטה מתמעטת בג' שעות בין ותדע:

ודע כי הרוצה לחזור בתשובה ואינו יכול להתענות מ' יום או ג' ימים לילה ויום, יכול לפדותם במ' איסרין כסף מזוקק לצדקה, וכן מי שהיה בדעתו להתענות יום א' בנתינת איסר כסף מזוקק לצדקה יוכל לפדות, ובלבד שלא יהיה תענית צבור:

ודע הואיל וכוונת העינוי הוא כדי לצער את הגוף ולהכניע את היצר הרע למעט ממנו שיעור איסר כנז' מדם הנפש, לכן חייב להזהר האדם שלא יאכל ליל כניסת התענית יותר מכדי הרגלו, שאם הרבה בסעודתו בעבור התענית לא יועיל לו התענית, שהרי אותו המותר שמור לו ליום תעניתו. מסכ"י:

ומה שאמרו רבותינו ז"ל האי צורבא מרבנן דמתעני ליכול כלבא שירותיה, היינו מי שלא חטא מימיו אינו צריך תענית, כי עסק התורה גדול מן התענית, כי מי שלא חטא יותר טוב לו לעסוק בתורה, שבזה יביא שפע לנפשו ממקום גבוה מאד מן החכמה כנזכר בזוהר בשלח, אמנם מי שחטא ראוי להתענות כדי לתקן אותו המקום, עם היות שלא יוכל להמשיך לנפשו מזון רק ממקום התחתון כי ע"י אותו התיקון יוכל לעלות למעלה:

ודע שהתענית הוא דומה לקרבן, והענין הוא שעם היות שהאכילה כשהאדם מכוון בה כראוי הוא מעלה גדולה עד מאד, עם כל זה הארתה היא מתתא לעילא כדמיון תחלת הקרבן, אמנם התענית הוא כסיום ענין הקרבן מעילא לתתא, והענין הוא שהקרבן בתחלתו עולה מתתא לעילא ועולה עשן וריח הניחוח מעשייה ליצירה וכו' עד א"ס כנודע וכנזכר בעין הקורא בס"ד, וכן הוא סוד האכילה של האדם שהוא עולה הנאות האכילה ההיא ואותם הכוונות הטובות מתתא לעילא, כי מן הכבד עולה ללב, ומהלב למוח שהוא היותר עליון שבאדם, אמנם סיום הקרבן הוא אחר שעלה ריח ניחוח למעלה אז יורד שפע רב וגדול מעילא לתתא מן המוח עליון עד סוף המדריגות, וזהו סוד התענית כי ביום התענית אין האכילה עולה ממטה למעלה, רק אדרבה המוח משלח מזון מעילא לתתא אל כל האברים מאותו המזון הרוחני שהוא חלקו של מוח, משם הוא מחלק אח"כ מזון ומוריד לכל האברים, ומשם ניזונין ביום התענית, וזו היא הכוונה שצריך שיכוון המתענה. אמנם טעם התענית ב' וה' כתב האר"י זלה"ה שהטעם הוא כי בהם שולטים גבורה והוד שהם הדינים, והמתענה בהם יכוון לשתף ולמתק גבורה בחסד, והוד בנצח, ולקרא בימים אלו בסדר קדשים כאלו הקריב קרבן בזמן שבית המקדש קיים, וישמור מלשון הרע ורכילות וכיוצא בהם. וזמש"ל:


נהר מו - לבאר מי הוא הנקרא צדיק: עריכה

דע שמדריגת הצדיק אינו תלוי אלא בשמירת המצות ברית מילה בטהרה, ויש בזה ב' כתות הכת העליונה שבאו לידי נסיון כיוסף הצדיק וזה נקרא צדיק גמור, ומי שלא בא לידי נסיון אף על פי ששמר בריתו נקרא צדיק שאינו גמור, ומקומו במדת צדק בחסרון יו"ד של מדת צדיק, כי אותיות צדק הם אותיות צדיק חסר יו"ד, ודע כי כל מי שאינו צדיק אינו ראוי להקבר בארון, ואם נקבר בארון מדקדקין עמו עד כחוט השערה, ואם לא היה נקבר בארון לא היו נפרעין ממנו אלא על העבירות החמורות לבד, ולזה לא נמצא בתורה מי שנקבר בארון אלא יוסף שנקרא צדיק ובא לידי נסיון. וזמש"ל. מסכ"י:


נהר מז - במעלת הנקראים בנים ועבדים, וענין ישראל שאינם תחת השר: עריכה

הענין כי השגחת האל יתברך נמשכת עד הכסא הכבוד ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, מיכאל גבריאל אוריאל רפאל, והיינו בעוד שאין השכינה מתלבשת בהם, אמנם כשהשכינה היא מתלבשת בהם אז ארבעתם יחד חיה א' בסוד הקשר והייחוד, וכל עצם ההשגחה אחת, ונמשך יחוד הקשר הזה וההשגחה הזאת המיוחדת עד היכל לבנת הספיר, כי עד שם מגיע ההשגחה, ומפתח היכל לבנת הספיר שאין לו אלא פתח א' תתחלק ההשגחה לע' שרים, ע' חלקים, להם צינורות, שבהם תתלבש ההשגחה להנהיגם, וביום הנועד לדון כל העולם יתועדו כולם ויושגחו על צד ההשגחה הכוללת, וינתן בהם כדי צורך כל אחד ואחד, כאמרו ויבאו בני האלהים וגו', וכתיב ועל המדינות בו יאמר וגו', והמדינות הם ההשרים, כי העולם הגשמי נחלק אליהם, והשר פועל כל השנה כפי השפע הנחלק אליו, וניצוץ ההשגחה מתלבשת בו כי לא בידו טובו:

אמנם ישראל בזה אינם שוים עם שום אומה ולשון, אחר אשר נבחר אברהם לחלקו יתברך וכל זרעו הקדושים, והם מסורים תחת פתח היכל לבנת הספיר שהיא השגחה הפרטית לעולם, שכל השגחת הקדוש ברוך הוא נקשרת עם ישראל בארץ ישראל שהיא נגדית לפתח היכל לבנת הספיר, כאמרו והיה עיני ולבי שם כל הימים. ובהיות אל בארץ ישראל הרי הם נקשרים עם ההשגחה הנזכרת בלתי נחלקת לחלקים כלל בענין שאינם תחת השר ולא שליח. אמנם בהיות ישראל גולים בעת הזאת לבין האומות והשרים, הנה עיקר השכינה בארץ ישראל ועיקר השגחה בה, שמעולם לא זזה השכינה מכותל מערבי, אמנם ניצוצות שכינה מתלבשת עם ישראל בתוך השר שישראל נתונים תחת ידו, כאמורו ואני בתוך הגולה, ממש ירדה שכינה עמהם, ונטתה פתח היכל לבנת הספיר להתלבש כל כח ההשגחה בשר כשדים, וכן למדי, ולכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, ולזה ישראל העומדים בח"ל עובדי ע"ז בטהרה הם, שהם משפיעים לשר ההוא שהם מתפללים על הברכה, ואין ספק שלא יושפע אליה שפע אלא על ידי השר ההוא אשר הם תחת ידו, ולכן נצטוו והתפללו אל שלום העיר, כי בשלומה יהיה לכם שלום, וכן אמר דוד כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת י"י וגו', אחר שגמר בלבו לצאת חוצה לארץ והוכרח לייחד ולהיותו משפיע על כרחו יהיה על ידי השר החיצוני, והיינו עבודת אלהים אחרים:

ולכן מעולם לא נשלמה שכינה בארץ ישראל מפני שראובן וגד וחצי שבט מנשה שנשארו חוצה, ובהכרח ניצוץ שכינה חוצה עמהם, והיינו סוד מראה המזבח שבנו, ולא כן לעתיד, שי"ב שבטים כולם מיוחדים בארץ ישראל כנודע, וממשיכים עליהם שכינה בסוד נשמתם שהוא סוד היכל לבנת הספיר ולפנים, מצד האופנים נפשין, ומצד החיות רוחין, ומצד הכסא נשמתין, והם עובדים עבודת התורה שבסגולה על ידי נפש רוח ונשמה לקשור ההשגחה יחד להאירה עליהם:

והנה בישראל יש חלקים, יש עובד וזוכה לנפש בלבד, וזה יזכה אל ההשגחה עליו בבחינת עולם האופנים לבד, דמתמן נפשין. ויש עובד יותר ומתדבק בתורה ובמצות בחשק גדול ומתרחק מיצר הרע יותר, וזוכה לרוח עם הנפש, וזה יזכה אל ההשגחה בבחינת החיות עם האופנים, ויש עובד יותר ומתרחק מיצר הרע שיעור רב, כי כפי ריחוק האדם מיצר הרע שהם הקליפות וקורבתו אל התורה והעבודה, כן יגדל מעלתו ויזכה אל נשמה דכסא כבוד, ויזכה אל ההשגחה עליו יותר פרטית, ויקרא עבד שלם ישתבח בו בוראו, כאמרו כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם וגו':

והנה יש במדריגת בנים שהם שלמים בעבודה יותר ויותר מעבדים, והטעם שהעבד יעבוד את רבו על מנת לקבל פרס, והענין כי מי שלא למד דרך סוד כלל ויושלם בעבודה תכלית השלימות יזכה אל מדריגת עבד שלם, ומעולם לא יוכל לזכות למדריגת בן, והטעם שהוא עובד על מנת לקבל פרס, והיינו שבהיותו שמתפלל לקונו או נוטל לולבו ומקריב זבחו וכיוצא, כל כוונתו כפי הדברים היוצאים מפיו, אם יאמר ברך עלינו י"י אלהינו את השנה הזאת, וכן רפאינו י"י ונרפא, וכן כיוצא, הרי כל כוונתו לתועלת עצמו להשפיע רב טוב לעולם, וכל מה שיוסיף ויתאמץ בכוונתו בתפלתו יוסיף להיות קובע פרס רב מרבו, הברכה והרפואה והחיים והשלום כאמרנו זכרנו לחיים וכיוצא, וכן בכוונת נענוע בלולבו לעצור טללים רעים וכיוצא, הרי לעולם נוטל פרס מרבו:

אמנם הבן שהוא האיש אשר חננו קונו לכנוס בפנימיות החכמה הנסתרת, וידע וישכיל כי באמרו ברך עלינו וכן רפאינו הכוונה להמשיך הברכה והשפע לספירות כנודע במקומו, הנה זה עובד הקדוש ברוך הוא ושכינתיה כבן המשמש את אביו ואת אמו, עבודה שלימה מאהבה בלי לקוות ממנו שום תועלת ולא פרס, והטעם כי הבן נשמתו מאצילות מעצם הספירות ולזה יקראו בנים ממש מיחודא דקודשא בריך הוא ושכינתיה. אמנם הקודמים יקראו עבדים בני אמה העבריה, כי הכסא והחיה והאופן שמשם סוד נשמתם ורוחם ונפשם הם עבד ואמה אל האצילות, משועבדים אל תשמיש האצילות להשפיע, והיינו אמרו דוד המלך ע"ה אני עבדך בן אמתיך מטטרו"ן וסנדלפו"ן. אמנם הבנים שהם מצד האצילות הם מעצם הספירות מזיווגא דקודשא בריך הוא ושכינתי' יקראו בנים, כאומר הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים וגו' על כן המו מעי לו, שהם פנימיות המעיים:

והענין כי מי שהם במדריגת בנים כנזכר וזכו לנשמה דאצילות בסוד בינה, והם המדריגה הגדולה במדריגת בנים זה יזכה לעורר בסוד נשמתו השקידה התמידית שלא תפסיק כענין רשב"י וחבריו שהיה תורתם אומנותם ומעולם לא פסיק גרסא מפומייהו, וזה כי זכו לנשמה דאצילות מבינה שהוא סוד התעוררות הבינה עם החכמה שהוא תמידי למען יזמרך כבוד ולא ידום. אמנם מי שלא זכה אלא לרוח ונפש דאצילות, הנה התעוררותם בעבודה בלתי תמידי כי אם לעתים, ובעת ההיא ישכון עליהם סוד שכינה השוכנת בתחתונים כפי בחינתם:

ודע שדרך המקבל התועלת לרדוף אחר המועילו, אמנם הנותן התועלת אין דרכו לרדוף אחר המקבל התועלת, ולכן מי שיזכה אל נפש דעשייה לא ירדוף אחר ייחודם ולא יתדבק בהם רק האופנים מפני כשרון מעשיהם, מפני ההשגחה המתלבשת באופנים ושם יגרמו השפע בכשרון מעשיהם בלבד, ואם ייטיבו מעשיהם וזכו אל הרוח דיצירה, הנה בטוב מעשיהם יגרמו להמשיך השפע בו, ולכן ירדוף אחריהם לתועלת הנמשך אליו מהם, ואם ייטיבו עוד ויזכו אל הנשמה דבריאה הנה ירדוף ויתדבק עליהם סוד הכסא לתועלת הנמשך לו מהם, ואם יזכו עוד אל נפש ורוח דאצילות הנה ירדוף אחריהם ת"ת ומלכות לתועלת הנמשך אליהם מיחודם על ידו, וזהו הטעם הכנע הטבע ופעולת הנסים וקבלת תפלת הצדיקים כפי מעלתם כנזכר. וזמש"ל:


נהר מח - בסוד השתעבדות אשה לאיש: עריכה

דע שספר שיר השירים מדבר בענין חתן וכלה, החתן רומז לשכינה והכלה לישראל, וידוע כי כל מדותיו יתברך מדה כנגד מדה וכפי המדה שמתנהג עם הקדוש ברוך הוא, אשתו מתנהגת עמו, וזהו שאמרו רבותינו ז"ל זכה עזר, לא זכה כנגדו, שמורדת בו כמו שהוא מורד בקונו, וזה הסוד לא שייך אלא דוקא לצדיקים. ולזה כל בן תורה שאין אשתו נשמעת לו אין ראוי להתרעם עליה כי הוא דאפסיד אנפשיה. אמנם הרשעים דרך טבע הוא שנשמעות להם שמתייראות מהם:

ודע כי אין ראוי שתשב הנקבה בימין בעלה אלא בשמאל, אמנם הכלה בשעת חופה בזמן שאומרים שבע ברכות באותו שעה דווקא צריך שהכלה תהיה נצבת בימין החתן כדכתיב נצבה שגל לימינך. וידוע כי זה המזמור נהגו כל העולם לאמרו לחתנים, וטעם לזה הוא סוד גדול סגוליי שאם החתן נזהר להשים רגלו הימיני על רגל הכלה השמאלית בשעת הז' ברכות אותו השמת הרגל מסוגל שישלוט עליה כל ימיו ותהיה משועבדת ונשמעת לכל דבריו, ואם הכלה נזהרת ושמה רגלה השמאלית על רגל החתן הימנית תשלוט היא עליו כל ימיה. ודע שהיה מעשה ששם החתן רגלו הימיני על רגלה השמאלי בשעת ז' ברכות כדי שישלוט הוא עליה, וכשספרה הכלה הדברים לאביה לימד לה והזהירה שבשעת זיווג הראשון שתשאל מהחתן שיביא לה קיתון אחד של מים ועל ידי זה גרמה שתשלוט היא עליו כל ימיה, והוא דבר מסוגל לבטל סגולת השמת רגל החתן ותשלוט היא. וסוד נצבה שגל לימינך עצה טובה קא משמע לן שיזהר החתן לשום רגלו הימיני על רגלה של הכלה השמאלית כדי שתהיה נשמעת לדבריו ותתנהג הבית על פי האיש ולא על פיה, שאוי לבית שמתנהגת על פי אשה, שהאשה מסטרא דשמאלא וכאלו מתנהגת על פי מדת הדין הקשה, ולא יחסר חולי לאותו הבית ועניות גם כן ודבר אחר. ואשרי בית שמתנהגת על פי האיש שכל בית המתנהגת על פי האיש כאלו מתנהגת על פי מדת הרחמים, ואין מקרה רע ופגע רע יקרה באותו הבית מפני שהשכינה שורה בבית המתנהגת על פי מדת הרחמים:

ודע כי ג' מיני גבורות הם באדם, הראשונה הכובש בגבורתו מדינות רבות, שנית גבורה גדולה מזו הכובש את אשתו, שלישית גבורה גדולה מזו הכובש את יצרו:

ודע שיש ד' מיני זיווגים המין הראשון שהוא המשובח והוא בזמן שנפש הזכר בא ממדת החסד וזכה בבת זוגו, והוא שהאיש בעל שכל וכן אשתו יש לה שכל אנושי ומכרת שבעלה עיקר והיא טפל ונשמעת לדבריו. המין הב' שהאיש ממדת החסד ולא זכה לבת זוגו ולקח אשה ממדת הגבורה הנקרא מדת הנקבה ודעתה קלה. המין הג' שהאיש בא ממדת הגבורה ואשתו מצד החסד, הוא יש לו דעת נשים לפי שבא ממדת הגבורה, והיא יש לה דעת אנושי לפי שבאה ממדת החסד שהוא זכר, ולזה הוא נשמע לדבריה והיא אינה נשמעת לדבריו. המין הד' שאיש ואשתו שניהם ממדת הגבורה ושניהן דעתן קלה, שגם האיש יש לו דעת נשים, ולעולם יש ביניהם קטטה, לפי שהאשה עיקר והאיש טפל, אחר ששניהם באים מגבורה שהיא מדת הנקבה לזה הנקבה עיקר והאיש טפל. וזמש"ל. מסכ"י:


נהר מט - בענין איוב ודינה: עריכה

דע שדינה בת יעקב נולדה בשנת תשעים ליעקב, ויוסף אחיה בשנת צ"א, וכשהיתה דינה בת ז' שנים נתעברה משכם בן חמור וילדה את אסנת כשהיתה בת שמונה, וכשהיא היתה בת תשעה נשאת לשמעון אחיה וילדה את שאול בן הכנענית, וכשהיתה דינה בת מ' ירדה למצרים ויוסף היה בן ל"ט שנה, וכשמת יעקב היה יוסף בן נ"ו שנה ודינה בת נ"ז שנה, ולאחר ב' שנים אחר פטירת יעקב נשאת דינה לאיוב והיא היתה בת נ"ט שנים והוא היה בן י"ח שנה, נמצא כשהיתה דינה בת מ"א נולד איוב, ואותה שנה היתה שנה שניה שירדה למצרים:

ודע שאברהם ונחור היו אחים, ויצחק בן אברהם ועוץ בכורו של נחור היו שני בני אחים, ודינה בת יעקב בנו של יצחק נשאת לאיוב בן בנו של עוץ, ומה שכתוב איש היה בארץ עוץ, דע שעוץ בכורו של נחור בנה עיר אחת סמוך לשפת ים של טבריה לעצמו וקרא שם העיר עוץ על שמו, וזאת העיר קרא המתרגם ארמינייא והיא קושטנטינא הראשונה, ואיוב נולד בארץ עוץ היא ארמינייא הנקרא קושטנטינא. ובשנה שנייה שירדה דינה למצרים נולד איוב, וכשהיה איוב זה בן י"ח שנים היה נביא וחסיד מחסידי אומות העולם וירד למצרים ונשא את דינה קרובתו, ודינה גם כן היתה נביאה וידעה שהיא קרובה, גם ידעה שנולד מהול, ולזה נקרא תם, ולזה נתרצתה לינשא לאיוב, ועם כל זה אם היה יעקב קיים לא היתה נשאת לאיוב, אף על גב שהיה נביא וחסיד ונולד מהול, עם כל זה עדיין נקרא ערל אחר שלא הוציא טיפת דם לשם גירות, כי גם בלעם נולד מהול ונקרא ערל:

ודינה ילדה ז' בנים וג' בנות, ואיוב עשיר היה וגדול הדור, והנה היו לו ז' אלפי צאן לפרנסת ז' בניו, ושלשת אלפי גמלים לפרנסת ג' בנותיו, ואלף בקר לפרנסתו, ות"ק אתונות לאשתו, שיתפרנסו כל א' מהפירות והקרן ישאר לעולם קיים. ועמד בעושר זה וכבוד זה עד סוף ע' שנותיו, ולסוף ע' שנותיו נפטר יוסף הצדיק, וכל זמן שהיה יוסף קיים זכותו היה מגן וצנה לכל הי"ב שבטים, ולא היה יכול לקטרג הקטיגור, וכשנפטר יוסף אותם י"ב חודש הראשונים אחר פטירתו שהיה משתדל לעלות לגן עדן עליון כדברי רבותינו ז"ל כל י"ב חדש נשמתו של אדם עולה ויורדת, ולסוף י"ב חדש עולה ושוב אינה יורדת:

וסוד הענין הוא כי הנשמה לאחר שהורגלה בעולם השפל אחר פטירתה אינה יכולה לפרוח באויר לעלות לגן עדן, וכמו שהאפרוחי הצפרים מאחר שיצאו מקליפתן אינם יכולות לפרוח באויר, אלא מתחילין להרגיל עצמן מעט מעט, ובכל יום מוסיפין כח לפרוח יותר עד שלבסוף י"ב חודש יכולה לפרוח עד גן עדן. וכשנפטר יוסף והיתה נשמתו משתדלת לפרוח באויר ולעלות בגן עדן עליון כנזכר, ולפיכך לא היה מגין על ישראל ומצא המקטרג מקום לקטרג על ישראל, וי"י ברחמיו על ישראל גירא הקטיגור על איוב כדי להציל את ישראל, כדברי רבותינו ז"ל משל לרועה וכו'. ועוד בעבור שהש"י רצה לנסות את איוב היוכל לעמוד בנסיון כאברהם ולא עמד ובעט ביסורין, ולא נתייסר אלא י"ב חודש שעלתה נשמתו של יוסף הצדיק בגן עדן עליון והתפלל בעד ישראל והגין משם ואילך על ישראל:

ובעבור שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר שום בריה ואפילו הכלבים, כדברי רבותינו ז"ל ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו כתיב בתורה לכלב תשליכון אותו, ולפי שאיוב לא טבל לשם גרות ולא הטיף טפת דם ברית ולזה נקרא ערל ואין לו חלק לעולם הבא, ולזה ניתן לו שכרו בעולם הזה וכפל כל אשר היה לו למשנה בשכרו, וניתוסף לו חיים עוד ק"מ שנה כאמור ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה, וכתיב ויחי איוב אחרי זאת מאה וארבעים שנה, מכלל ששניו הראשונים היו שבעים זולתי שנת היסורין שלא נכנסה במנין, באופן שהיו שנותיו של איוב מאתים וי"א שנה, ואינם נכנסים במנין אלא מאתיים ועשר של ימי הטובה, שהשנה של היסורים הם ימי הרעה ואינם נכנסים במנין, ובשנה השנית ליציאת מצרים בזמן המרגלים מת איוב, וידוע שמושב בני ישראל במצרים היו רד"ו שנים, ואיוב נולד בשנה השניה שירדו למצרים ומת בשנה שניה שיצאו. וזמש"ל. מסכ"י:


נהר נ - לבאר פגם העולם בסילוק הצדיק בר מינן: עריכה

הנה סוד אור עליון המתפשט בעולם הזה התחתון הוא על ידי יחוד הגוף והנפש, והוא משל אל אור הבהיר הבא ומאיר דרך חלונות וחרכים עד הגיעו אל ספיר העומד למטה, ועל ידי היות הספיר ההוא שואב האור הנזכר האור השופע ומאיר דרך חלונות הנזכרים, ואם ידעך בהירות הספיר ויחשך אורו (ו)ישארו כל החלונות כאישון לילה ואפלה, וזה סוד קשר העולמות כולם, מהייחוד הנעלם הבורא עד היחוד הנגלה הנברא שהוא האדם אבן ספיר, והבורא שפעו הוא האור הבהיר המאיר עליו, וע"י ב' הקצוות האלו קשר כל העולמות וחיותם, כי הבורא משגיח באדם, והשגחתו היא עוברת ומחיה כל העולמות, והיינו בסוד הנשמה שבו אשר בה הוא מאיר ונעשה גזרת הספיר ויהלום, ולכן פרישת הנפש מהגוף קשה כי הוא סיבת סילוק שכינה כמעט, וזה אחד מטעמי הקריעה על אדם כשר והבכי וההספד עליו, ולכך ממש כענין המות שהוא ח"ו סילוק חיות מהעולמות כן הוא סילוק הצדיק. וזה מה שנראה לי:


נהר נא - בסוד ויוסף ישית ידו וגו': עריכה

הענין כי שכל האדם כולל הצורות הגשמיות מחשביות מצויירות, ופתח כניסתם בו הוא העינים, כי העינים יראו הצורה הגשמית וימסרוהו דרך צינורות ידועות לשכל, והנה ימצא על ידי היות העינים פתוחים השכל הגשמי מסתכל בצורות גשמיות, ולכן מצוה לסגור העינים בעת התפלה לסלק דעתו מהצורות הגשמיות כולם ליחד המחשבה בצורות השכליות. ועתה שהאדם מסתלק מסתלקים ממנו מה שהוא פתח כניסת הצורות דהיינו האחיזה שיש לאדם בעולם הזה, והסוגר מורה שישאר אחריו זמן רב יורש חלק ההוא, והענין כי החי נהנה מענייני הגשמיות לעבודת קונו ונשמתו שמחה בעבודת המצוה הגשמיות, ובהסתלק האדם בלי ספק יאבד מכאן ולהלאה תועלת הנמשך לנשמה מעולם הזה הגשמי, וכאשר ישאר לו בן ראוי וכשר והגון והבן עוסק בעולם הזה במצות מעטירים האב מלמעלה באור מצות הבן, ועל ידו נהנה, וזהו ויוסף ישית ידו וגו', לרמוז כי יוסף יורש אותו הענין, וממצוותיו נהנה יעקב. וזמש"ל:


נהר נב - לבאר מציאת ההרגש למתים, וסוד התכריכין של פשתן: עריכה

במסכת ברכות ובזוהר נמצא שיש קשר אל הנשמה עם הגוף אחר שנסתלקה ואפילו אחר ששלטה הרקב בעצמות, ימצא הקשר הזה בעצם קטן שהוא כשאור בעיסה בתחיית הגוף, והנראה שהעצם הזה הוא עצם הקטן שהוא תחת המוח בו בפנימות הגולגולת ואינו דבק אל עצם אחר והוא קטן כשעורה, האמנם אינו כמציאות שעורה אלא הוא עגול וקרוב אל המרובע ובו חוטי דם בדמות עכביש מסובכים אלו באלו, ובאותם הורידין מיוסדים ה' חושים וכמעט כל הגוף וחיותו בענין חמשה חושים בנויים על זה, והוא חוש המשותף מכולם, ולכן ממנו נבנה כל הגוף, ובכל מקום שימצא עצם זה שאין לו ביטול עולמית ימצא קשר הנשמה בו, לסבת יחס הקודם אל הנשמה עם הגוף, שעם שתסתלק ישאר קשר ובנין ורושם, כי זו בחינת הקדושה ועל זה נאמר והשימותי את מקדשכם, אף על פי שהם שוממים בקדושתם הם עומדים, ונוסף עוד שעיקר בריאת האדם לא היה למיתה, אלא להיותו הויה קיימת אלא שחטא אדם וגרם המיתה וההעדר, ועכ"ז אינו תמידי אלא מעותד אל התחייה כמו שהעידה התורה בכמה מקומות, לכן ההעדר אשר יעדר החיים מן הגוף אינו העדר החלטי אלא קצתי, אמנם בעצם זה תשאר הקשר החזק ואמיץ עד שהקשר הזה יחזיר הדבר אל קדמותו שהוא סוד התחיה:

והנה אלו חמשה חושים להם בחינה גשמית מתלבשת בגוף ובחינה בעצמם, והנה בחינתם בגוף יסתלק במיתת האדם, אמנם בחינתם מצד עצמם הוא יש העומד ואינו אבד במיתת הגוף, והם תמיד קרבים אל העצם הנזכר ואין להם ביטול לעולם, ולזה אין המיתה מבטלת החושים, וענין ר' אלעזר יוכיח, וכן אמרם דובב שפתי ישנים, ומעשה דאחאי בר יאשיה יוכיח שהגוף ממש היה מדבר ושומע, אמנם ענין המיתה הפרד הקשר שיש לה' חושים שהם קשורים בדרך אחרת בזמן החיים. וכן מהדרוש הזה יובן ענין לבוש המתים, כי כמו שנכנסים בקבר כן ממש מתלבש הכח ההוא שבקבר ברוחניות הלבוש הגשמי שמוליך עמו, והיינו סוד הכח המעמיד גשמיותו שאין דבר הגשמי מעדני או מלאכותיי שאין בו כח מלמעלה ושעטנז יוכיח, שפוגם בכח טמא השורה עליו על הנפש, וכן אותו כח שהלבושים ההם מלביש הנפש הגשמיות אף אם ירקבו התכריכים, וזה טעם ר' גמליאל שאמר לא אהיה כחתן בין האבלים, ולא כאבל בין החתנים, וכן המחצלת הנזכרת במסכת ברכות בההוא עובדא, וכן העידו האנשים העסקנים שקוברים אחרים אצלם, כדפירשו רבותינו ז"ל כפי מה שהלבישום בשעת מיתתן נראים כך, אם נאים נראים נאים, ואם כעורים נראים כעורים, ודברים אלו אמיתיים:

ומצאתי בסכ"י וזה לשונו, דע שיש סוד גדול בלבישת בגדי פשתן, כי הוא תועלת לחיים ולמתים לקטנים ולגדולים, שכל נפטר שמתלבש בתכריכי פשתן לבן אפילו שנפטר בחו"ל כל קטיגור מתהפך לו לסניגור, והרוצה לחקור ולדרוש ולבדוק ולנסות מופת סגולת לבישת בגדי פשתן בלא לבוש אחר, ואפילו תינוק שאביו מוחזק שמתו לו בנים הרבה ע"י לילית הרשעה, או רוח רעה, או כל רוחני מסטרא דשמאלא, תינוק זה בטוח מכל אלו הזיקות בסגולת לבישת בגדים אלו:

ודע שסגולת בגדי פשתן הנזכרים, דוקא שלובש בגדי פשתן לבדו בלא מין אחר עמו, אבל אם נתערב מין אחר עמו אפילו חוט אחד פוסל בו, ופרעה השיג בחכמתו סגולת הבגדים ולכן היה מלובש כולו בבגדי פשתן לבן, ובהם היה מתגאה בפני חכמיו וגדוליו ואומר להם כי הוא אלוה, והמופת שכל חכמיו וחרטומיו לא היו יכולין לשלוט בו ברוב כשופיהם, והם לא ידעו שהיה הדבר תלוי בסגולת הבגדים, וגם יוסף השיג זה הסוד ברוח הקודש, וידע שהלובש בגדי פשתן לבן אין שולט בו לא עין הרע ולא רוח רעה ולא שום מיני כישוף, כלל הדברים שניצול מכל דבר רוחני חוץ מרשות הבורא שאין דבר עומד לפניו, אבל שולטין עליו כל מיני נזק טבעי וגשמיי כגון מים ואש וקור וחום ואבן וברזל, וכל מיני מקרה ופגע, ודע כי לא יש מסוכן בעולם כמו כהן גדול ביום כפורים שהיה נכנס לפני ולפנים במקום שאין רשות לשום מלאך ושרף לכנוס שם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בירושלמי מאי וכל אדם לא יהיה באהל מועד, אפילו מי שנאמר עליו ודמות פניהם פני אדם שהם חיות המרכבה, וכדי שלא יתקנאו עליו קנאה ותחרות לקטרגו, לזה צוה האל יתברך שכל מצותיו עצה טובה, שיכנוס בבגדי פשתן לבן שהם מסוגלים שהקטיגור מתהפך לו לסניגור. ולזה יוסף השיג זה הסוד כנזכר, ולזה פרעה הרשע מרוב דאגת לבו בראותו את יוסף לבוש בגדי שש לזה שם רביד הזהב על צווארו כדי לבטל סגולת לבישת הבגדים, וז"ש וישם רביד הזהב, ויוסף לא חשש לענין הרביד לפי שעה, כדי להראות לפרעה שלא השיג הסוד, אמנם כשהלך לביתו הפשיט רביד הזהב מעליו. וכל זה כדי להעלים מפרעה הרשע הענין. וזמש"ל:


נהר נג - לבאר אימתי תתלבש הנשמה בלבושה הרוחני: עריכה

הענין הנה יקשה על מה שאמרו בזוהר (פרשת שלח לך ע' שכא ) כי כל זמן שהגוף קיים בקבר אין הנשמה והרוח נכנסים למנוחתם, אם כן יעקב וכל מלכי בית דוד הנחנטים, וכן הצדיקים שאין רקב שולט, בבשרם, כמו אחאי בר יאשיה, וכיוצא מי שאין בו קנאה, אם כן ח"ו יצא שכרו בהפסדו שהרי לעולם אינם מתלבשים לבוש המלכות ח"ו. אמנם י"ל כי כאשר הגוף ההוא אינו ראוי והגון מפני רוע מעללי הקנאה והמעשים המכוערים וכיוצא, אז צריך לידון ולישפט על רוע מעלליו בלי ספק, ואי אפשר להתלבש הרוח בקדושה העליונה אלא עד ירצה מפעליו המכוערים, וכן רוחו סובלת צער זה שהוא ערום, וכל שכן אם יעמוד בדין הגיהנם, והיינו הנזכר בזוהר, אמנם איש אשר מעשיו הגונים וישרים מתרקב בזריזות, ואם הוא צדיק גמור ועינה (נפשו) וגופו לרצון קונו יזכה ללבוש ההוא אף בחיים, כמו מרדכי ואסתר, וכל שכן שיזכה מיד אחר המות ולא יעכבם הגוף כלל, ומטעם זה לא עיכב לרבי אלעזר בר' שמעון כל אותם השנים שעמד בלא קבורה וכיוצא. וזמש"ל:


נהר נד - לבאר חטא אדם הראשון ותיקוניו: עריכה

הענין שאדם הראשון באותן ק"ל שנה שהוליד שידין מטיפת הקרי שהם ניצוצות קדושה ונתלבשה בתוך הקליפה, ומה גם שהם עליונות שהטיפות שיוצאות על ידי הזכר לבד הם יותר מעולות. והנה היה בהכרח לתקנם, וזה צריך כמה גלגולים עד תום חלאתם. ודע כי אלו הנשמות ר"ל ניצוצי הקרי היו מגולגלים בדור המבול, ולכן היו כל כך מורדים מרוב הקליפה שהיה בהם, וגם היו משחיתים את דרכם על הארץ בסוד כי השחית כל בשר, וזהו אמחה את האדם אשר בראתי, כי הם בני האדם ממש יציר כפיו יתברך, וזהו אומרו וכל יצר מחשבות לבו רק רע וגו', פירוש כי להיותם מסוד הנגעי בני אדם היו גם הם מרשיעים ממקום שבאו, ואח"כ נתגלגלו פעם שנית באנשי דור הפלגה, וגם הם חטאו פעם שנית, וז"ש אשר בנו בני האדם ואמרו בזוהר בנוי דאדם קדמאה, בנוי ממש שהוליד באותן ק"ל שנים, ואחר כך נתגלגלו פעם ג' באנשי סדום וגם הם חטאו, וז"ש ואנשי סדום רעים וגו', כמ"ש לא יגרך רע, רצה לומר שבאו מאותו רע:

ואחר שהרעו ג' פעמים בג' גלגולים, וראה שלא הצליחו אז נטעם פעם ד' במצרים, והן הם ישראל שבמצרים, וזהו טעם לגלות מצרים, כי הלא הם היו דור המבול, ולכן גזר עליהם פרעה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, כנגד העונש שנימוחו בימי מבול, גם גזר עליהם להיותם בעבודה קשה בחומר ובלבנים, כנגד גלגולם בדור הפלגה שהיו עושים לבנים וחומר לבנות המגדל, וגם ערב רב היו מאותו הגלגול רק שלא נתקנו עדיין, ולזה נקראו עמו של משה כי שחת עמך וגו', כי כולם היו מסוד הדעת שמשם יצא משה רבינו ע"ה, כי הנשמות היוצאים על ידי קרי הם יותר עליונות מן הבאות מזכר ונקבה, שהם באות משורש הדעת וכולם היו ניצוצות של משה רבינו ע"ה שנמשכו בקליפות, ואז נתקנו במצרים על ידי משה, והוצרך להעלותם מן הארץ ההיא ולזכותם על ידו, כי הוא מוכרח לתקן שרשו:

ולזה יוכבד אם משה היתה גלגול חוה, ואולי גם עמרם הוא גלגול אדם, ולכן מת בעטיו של נחש, והוא פירש מן חוה אשתו יוכבד ק"ל שנים כדי שבאותם ק"ל שנים ימשכו אותם נגעי בני אדם קדמאה ויבואו לעולם, ואחר שכלו כולם מלבא לעולם, אז חזר עם אשתו והוליד למשה רבינו ע"ה לתקן אותם הניצוצות שלו, דוגמת שת שנולד אחרי שחזר אדם עם חוה אשתו, ושת הוא גלגול משה, וראה איך כל דרכי האל יתברך מכוונת ביושר:

ודע כי ג' מיני קרי היו לאדם הראשון כי קודם שנולד קין והבל היה מתחילה מוציא ש"ז לבטלה, וכשבא על חוה להוליד קין והבל היה מזריע זרע לבטלה וברגע ההיא בא על חוה ונתערבו הטיפין, וגם כן אחרי שנולד קין היה מוציא ש"ז לבטלה כל הק"ל שנים, וכנגד ג' בחינות אלו הם ג' גלגולים הנזכרים, דור המבול, דור הפלגה, ואנשי סדום. ודע כי אדם הראשון היה חשוד על הגזל לזה נחתם גזר דין של דור המבול על הגזל, גם כי אדם הראשון כופר בעיקר היה וכנגדם היו דור הפלגה עובדי ע"ז, גם אדם הראשון נצטווה על הדינים וכנגדם אנשי סדום כופרים בדינים והעמידו דיינים רעים:

והנה כשעמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמתן, ולכן תחילה צריך לתקן ג' פעמים אלו, ואמנם כנגד דור הפלגה שכפרו בעיקר ולכן שבת ודינין במרה אפקוד, כי המודה בשבת כמודה בכל התורה כולה וכן להפך, וכן המודה בע"ז ככופר בתורה כולה וכן להפך, ולכן נתנה להם תחלה השבת והדינין שלה לכפר עליהם עון ע"ז, כמשארז"ל כל המקיים שבת כהלכתו אפילו עובד ע"ז כ[דור] אנוש מוחלין לו. וכנגד דור אנשי סדום שכפרו בדינים לכן נתנה פרשת הדינים של ואתה תחזה קודם מתן תורה, ובזה נמחל להם העון של סדום. וכנגד דור המבול מענין הגזל נאמר פרשת משפטים, והתחיל בדין עבד עברי שנמכר על גניבתו וגזילתו, ובזה נמחל להם העון ופסקה זוהמתן. וזהו טעם נישנת התורה ג' פעמים, במרה, ופרשת יתרו, ומשפטים. וזמש"ל. מהרי"א זלה"ה:


נהר נה - לבאר פגם אדם הראשון בעת שחטא: עריכה

דע כי אדם הראשון היה לו נפש רוח ונשמה מבי"ע, ועליהם נפש רוח ונשמה מן אצילות ממלכות ת"ת בינה, ואלו נקראים זיהרא עילאה. ובעת שחטא ועדיין לא נולד קין אז נסתלקו ממנו סוד נר"נ של האצילות, וזהו המיתה הגמורה, והיינו אומרו כי ביום אכלך ממנו מות תמות וגו'. ודע כי חנוך נטל סוד הנשמה דאדם דזיהרא עילאה דאצילות, ולכן היה מלאך בשמים הנקרא שרו של עולם לפי שהיא מן האצילות עצמה, והיא שולטת על כל העולמות. ודע כי אליהו ז"ל נטל סוד רוח של אצילות של אדם הראשון ולכן גם הוא זכה להיות מלאך ולא מת. אמנם הנפש דאדם דאצילות נטלוהו קין והבל כדי לתקן אותם שיוכלו לתקן הפגם אחר שנתערבו טוב ברע כו'. ודע כי החלק של הנשמה של אדם הראשון נמשכה אחר כך ביוסף הצדיק, ולכן היופי של אדם הראשון באה לו ליוסף מאותו זיהרא עלאה של אדם הראשון, ויוסף זכה לזאת הנשמה באותו הלילה שנגמרה שיעבודו, כדי לעלות למלוכה, ולזה למד ע' לשון לפי שזכה לאותו הנשמה שהיא של מטטרו"ן הממונה על הע' אומות, וידע לשון כולם. וזמש"ל. מהרי"א זלה"ה:


נהר נו - לבאר סוד אליהו ופנחס ונשמתם: עריכה

דע כי כשחטא אדם הראשון נשרו אבריו, ר"ל כי כל אותם חלקי הנשמות הכלולות בו קודם החטא כולם נסתלקו ונשרו ממנו ונפלו אל עומקי הקליפות, זה בכה וזה בכה. אמנם חנוך נטל כל החלק הראוי לו מנר"נ דבי"ע וגם נטל חלק הנשמה דאצילות דאדם הראשון כנ"ל, אמנם חלק הנפש דאצילות נשאר באדם הראשון פורח עליו ולא נסתלק, וכאשר הוליד את קין והבל אז נטל קין והבל אותה הנפש דאצילות עם כל השאר המגיע להם מחלק בי"ע. ודע כי בנפש הזאת יש אור מקיף ופנימי, והנה נדב ואביהו הבאים משורש קין הנה הם לקחו סוד אור מקיף של נפש דאצילות. ואמנם אליהו שהוא פנחס נטל אח"כ זה וגם הפנימי וכו'. ודע כי פנחס בא מב' ניצוצות א' משורש יוסף שפטפט ביצרו, וניצוץ ב' מיתרו שפיטם עגלים. והסוד כי להיות יוסף סוד היסוד אשר כל הנשמות והחסדים והגבורות מתערבים ובאים שם, לכן יש מציאות להתערב משורש אחר עם השורש של יוסף ואין תמיה בזה. ודע כי חלק יתרו היה מחלק נפש פנימי דאצילות הרי שהיה פנחס כלול משניהם. והנה אח"כ כאשר מתו נדב ואביהו בסיבת החטא אז נתעברו בפנחס מחמת אותו החלק שלו שהיה מיתרו שהוא קין:

ודע כי הנשמה הבאה מעת ההולדה אף על פי שתהיה מעורבת יחד מכמה ניצוצים, כמו זו של פנחס שבאה מבנות פוטיאל מב' טיפות, כי פוטיאל לשון טיפין ולא הוצרכה למי שמחבר אותם יחד, אך הנשמה הבאה אחר הלידה כמו נשמת נדב ואביהו שבאו בפנחס אחר שנולד, הנה אלו צריכים נשמה אחרת שתבא מלמעלה שיחברם יחד ולא תהיה אותו הנשמה מגולגלת רק ביאה הראשונה שתבא לעולם, וזו הנשמה נקראת אליהו התשבי מתושבי גלעד, והיא משורש גד, וזו באה מחדש לחבר את נשמת נדב ואביהו עם פנחס. ודע כי לחבר ג"כ זו הנשמה החדשה עם אותם הנשמות הישנות, באה נשמה אחרת חדשה והיא משורש בנימין, וזה שאמר אליהו אני מבני בניה של רחל, הרי כאן ד' נשמות, א' פנחס עצמו, ב' נדב ואביהו, ג' אליהו התשבי, ד' אליהו משבט בנימין, וז"ס אליהו בארבע, ואף על פי שהם כלולות מהאחרות כי פנחס כלול מב' טיפין כנזכר, וכן של נדב ואביהו תרי פלגא דגופא, אין אנו קוראים אלא הכללות מה שהיה נקרא נשמה אחת:

ודע כי כאשר חטא אליהו כשלא רצה לילך אצל יפתח להתיר לו נדר בתו כמ"ש רבותינו ז"ל, אז נסתלקו ממנו נדב ואביהו ולא נשאר לו רק טיפת יוסף לבדו, וטפת יתרו יצא ממנו, ולהיות כי היא עיקר החטא כי הלא נדב ואביהו היו מושאלים שם כנזכר, וכן ב' מציאיות של אליהו משבט גד ומבנימין ג"כ היו מושאלים שם, גם טיפת יוסף היתה יותר רחוקה מחטא מטיפת יתרו, כי היא טיפת קין שהיתה ביתרו שהיה מפטם עגלים לע"ז ומצדו עיקר החטא, וכאשר נסתלקה נפש טיפת יתרו שהיתה בו עיקרית נתגלגלה ביחיאל בית האלי. ודע כי כאשר נפלו כל העם על פניהם ואמרו י"י הוא האלהים, אז נמחל עון נדב ואביהו ונתקנו ונסתלק להם ונפרדו בבריחתו אל המערה:

ודע כי נשמת אליהו התשבי כאשר עלתה לשמים ושוב לא ירדה, והיא שהיה משבט גד, ונשמת נדב ואביהו נמסרו לאלישע, ונשמת של חלק אליהו מבנימן הוא שנתחבר אחר כך עם אליהו התשבי של מעלה, וזהו אליהו דבנימין העולה ויורד ומדבר עם החכמים ועושה הנסים. ודע כי אותו הטיפה של יתרו שנתנה ליחיאל ומת אחר כך, ואחר כך נטלה אליהו עמו ואותו הטיפה של יוסף כנ"ל היא אשר נתנה אליהו ליונה בן אמיתי, והוא עתיד להיות משיח בן אפרים ב"ב. וזמש"ל. מהרי"א זלה"ה:


נהר נז - לבאר שאנו גומלים עם הצדיקים רעה תחת טובה: עריכה

והענין כי הצדיקים הם גומלים עמנו חסד תמיד, שהם דרך ותעלה וצינור להורדת מי השפע לגדל פרי הצלחתינו הגשמית והרוחנית, והענין שאין דרך להורדת השפע מי הבריכה העליונה כי אם על ידי התעלות הרחבים וישרים, וכמו שבהעדר המים אי אפשר גידול הזרעים כך בהעדר התעלה וקלקולה אי אפשר גידולם גם כן, והנה לא לבד שאין אנו גומלים להם טובה חלף עבודתם עמנו, אלא בשלנו יהיה להם הצער הגדול הזה בעת סילוקם קודם זמנם במיתת משונות, כי בעוונותינו ירא ושלם לחרפה, וז"ש דניאל כי בחטאינו ובעוונות אבותינו ירושלים ועמך שהם הצדיקים הנקרא שם ה' עליהם לחרפה וגו'. והענין כי בהיות הצינורות חזקים ורחבים הוא בהכרח ימשכו המים להשקות הכרם ונטיעותיו, וכראות בעל הכרם שקווה לעשות ענבים ויעש באושים, הנה ישבר הצינורות לבל ישקה שורש פורה ראש ולענה, וז"ס סילוק הצדיקים בעון הדור, וז"ש הכתוב רוב אוכל ניר ראשים ויש נספה בלא משפט, ירצה רוב אוכל המזון יהיה לעולם על ידי ניר והכנת הצדיקים שהם ראשי העדה, ויש מהראשים הנזכרים נספה בלא משפט, ירצה בלי היות לו משפט מות, רק בעון הדור. וזמש"ל:


נהר נח - לבאר סוד חיי דוד המלך ע"ה, וסוד הסוכה: עריכה

דע שמדת דוד היא המלכות, ונקרא מלכות בית דוד והיא השכינה ההולכת עם ישראל בגלות ונקראת סוכת דוד, כאומר ביום ההוא אקים סוכת דוד הנופלת, וכמו שאין שכינה יורדת למטה מעשרה כך הסוכה שאינה גבוה י' טפחים אינה נקראת סוכה, וכן דוד הרמוז במדת השכינה והסוכה כנזכר, והיה ראוי שיחיה כ"ה אלף ות"ר ימים כחשבון האיסרין של י' טפחים כמו שיתבאר. והענין דע שכל כלי שחללו טפח על טפח ברום טפח, מחזיק ק"ס דר"הם בלח, שהטפח הוא ד' גודלין וכל האצבעות הנז' הם בגודל, וטפח על טפח ברום טפח הם ס"ד גודלים, וכל שיעור גודל מחזיק ב' דרה"ם וחצי, נמצא כלל שיעור ס"ד גודלים ק"ס דרה"ם, בסוד שם המפורש שם בן ד' הנקרא ע"ץ שהוא בגי' ק"ס, שבו נמתקו מי מרה כאמור ויורהו י"י עץ, וז"ס שנקרא שם המפורש שם בן ד' ע"ש מדת הטפח שהיא ד' גודלים כנזכר, שאין לומר שנקרא שם בן ד' להיותו מד' אותיות, שהרי שם אדנ"י ושם אהי"ה כל א' מהם שם בן ד' אותיות ולא נקראו שם בן ד', אמנם הוא סוד ידוע למקובלים, ואפשר שהוא הנזכר:

נמצא כי כל שיעור טפח מחזיק ק"ס דרה"ם, וכל דרה"ם י"ו איסרים נמצא סכום כל האיסרין של ק"ס דרה"ם הם ב' אלפים ותק"ס איסרין, ושיעור ב' טפחים הם חמשת אלפים וק"ך איסרין, נמצא שיעור י' טפחים כ"ה אלפים ות"ר איסרין, וז"ס הנה טפחות נתת ימי, שראה דוד ברוח הקודש ששיעור מדת ימיו כ"ה אלפים ות"ר ימים לא פחות ולא יותר, כחשבון האיסרין של עשר טפחות כשיעור גובה הסוכה שהיא סוד השכינה, וכמו שהשכינה אינה יורדת למטה מי' טפחים כן דוד הרומז לשכינה לא היה הוא ראוי להפטר מן העולם עד שיחיה כ"ה אלף ות"ר ימים כנזכר:

וידוע סוד מאמרם ז"ל שר"ת אדם הם אדם דוד משיח, ולפי שנקנסה מיתה על האדם כאמרו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, ויומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנים כאמרם ז"ל, ואדם לא חי אלא תתק"ל שנה וחסר לו ע' שנים לתשלום אלף, ונתנם אדם לדוד שהוא גלגול שני לאדם, ומיתת דוד היא מותא תניינא לאדם, ונתקיים בו גם כן ביום אכלך ממנו מות תמות, וגלגול ג' הוא משיח בסוד אדם דוד משיח, והמשיח הוא מנחם בן חזקיהו שנולד בחורבן בית ראשון ביום ט' באב בשנת ג' אלפים של"ח ליצירה, ומשיח בגי' חש"ן שהוא חושן לישראל, ונח"ש לאומות, ולזה נקרא דוד משיחא, שאין לומר שנקרא כך לפי שנמשח בשמן המשחה שהרי הרבה נמשחו, והרי אהרן נמשח גם כן ואין אנו אומרים רק אהרן כהנא ולא אהרן משיחא. אמנם הכוונה שנקרא דוד משיחא הוא שדוד הוא המשיח שעתיד לגאול את ישראל בע"ה:

ונחזור לעניינינו שהאמת הוא שהיה ראוי שיחיה דוד כ"ה אלף ות"ר יום כנזכר, אמנם דוד לא חי רק ע' שנה וחצי יום יותר בסיבת השתדלותו בתורה ביום הפטירה, וידוע שימות שנה הם שס"ה יום ורביע, וכשתצטרף שס"ה יום ורביע ע' פעמים יעלו כ"ה אלף תקס"ז ימים ומחצה, ועם החצי יום שחי יותר על ע' שנה בסיבת עסקו בתורה כנזכר אז נשלמו כ"ה ותקס"ח שלמים, וסימנך כ"ה תיק"ן ח"י, ר"ל שכ"ה תיקן חי העולמים שיחיה כחשבון כ"ה תיק"ן ח"י באופן שימי דוד היו כ"ה אלף ותקס"ח יום, חסרו לו ל"ב יום לתשלום כ"ה אלף ות"ר שהוא בחשבון איסרי י' טפחים כנזכר, וז"ס ב"ל נמוטו פעמי, ר"ל ב"ל יום נמוטו פעמי שנפטר קודם זמנו ל"ב ימים, ואולי אפשר שכמו שנמעטו ע' שנה ול"ג יום לאדם בשביל דוד שהיה גלגול שני ולא חי אדם רק תתק"ל שנה חסר ל"ג יום, הע' שנה ויום א' בשביל דוד שהיה גלגול שני, ול"ב יום למנחם בן חזקיהו שהוא גלגול ג' כדאיתא באיכה רבתי. וזמש"ל. מסכ"י:


נהר נט - בענין תחיית המתים: עריכה

הנה תחיית המתים הם סוד הנשמות שהם בסוד המיתה ודאי בפרודא מן גופא, כי כמו שעיקר השכינה בתחתונים להתפשט ולהתקשר אצילות בבריאה, ובריאה ביצירה, ויצירה בעשייה, ועשייה בחיי הגלגלים, והגלגלים ביסודות הגשמיים, וענין זה הוא שלימות המציאות, וכאשר לא יתפשט סוד המציאות הזה ולא יתקשר אין העולם על שלימותו, שלא נאצל ונברא ונוצר ונעשה אלא על סוד הקשר הזה, כך סוד הנשמה דאצילות נקשרת בנשמה דבריאה, ודבריאה ברוח דיצירה, ורוח בנפש דעשייה, ונפש דעשייה בחיי הגלגלים שהוא חיות האדם, והחיות ביסודות שהוא הגוף, וזהו כל שלימות האדם להיותו תמונה שורה בתוכה אין סוף בתמונת כל המציאות כולו. וכל זמן שאין הענין כן יאמר גדר המיתה בכל המציאות כי הנשמה במיתה והצנע בהצנע, והרוח והנפש והגוף כולם במיתה, ומי גרם המיתה הזאת סוד החיצוני שהוא מחבת ברזל שניתן בין העולם הזה והעשייה, והבדיל המדריגות, שכל זמן שיש קדושים ואין החיצוני מבדיל כל האור מתפשט מרום המעלות ועד נקודת הארץ, ולא תאמר שיתקשרו במדריגת האלו קצתם בזולת קצתם, שאי אפשר כלל, אלא דוקא כולם כאחד יחד נקשרים, וזהו הטעם המיתה אל הגוף ממש, שהנשמה והרוח והנפש נפרדו כל א' וא' ליסודו, מפני שאחר שאינם מתקשרים ב' חלקים התחתונים שהם חיי הגלגלים וד' יסודות, יתפרדו למעלה שאר הבחינות, וכן כיון שחיים אינם נקשרים בד' יסודות יתפרדו החלקים:

והפרד הגוף מן החיים האלו הוא על ידי המלאך המות, והיינו סוד מלאך המות שיכנס הקליפה לעולם הזה ויתפשט בו, והוא מחבת ברזל מפריד החיים העליונים, ונשאר העולם במיתה וח"ו אין קשר לאצילות עם הבריאה, ולא הבריאה עם היצירה, ולא היצירה עם העשייה, מפני שאין העשייה בעולם השפל מפני המיתה שבו שנפרדו חיי הגלגלים מן היסודות, וענין זה ממש הוא המיתה באדם שיכנוס החיצוני בין החיים הם חיי הגוף ובין היסודות ויפרידם, ופרידתם ממש גורם פרידת הנשמה מרוח ורוח מנפש, והרי כל חלק וחלק נסתלק, ורפואתם ממש להחיותם ממש היינו טל עליון שהוא מג' ראשונות מרפא ומתקן כל פירוד ופגם שיש אל הספירות התחתונות, ומשם יתוקנו כל העולמות, כך ממש סוד התחייה שיושפע טל מרישא דמלכא למלכות שבה ויתקנו כל המדריגות המציאות, ואין תחית המתים אלא מצד טל תורה (וגו'), או המחזיקים בה כנזכר. וזמש"ל: