חסד לאברהם/מעין א/(הכל)


נהר א - מונה במספר צבא ההשגחות מיום שנברא העולם ועד חידוש עוה"ב: עריכה

כבר נתפרסם לעין כל שאין לעלות בדעת שום מאמין שימצא שום פעולה קטנה או גדולה שיהיה על דרך מקרה חלילה, אלא הכל בהשגחה עליונה, ולא השגחה [מכח אנושי ו] מהכוחות המחודשות בין מלאכים או כסאות או ספירות ח"ו אלא הכל בסוד השגחת הא"ס יתעלה היודע טוב ורע ויפעלהו ברצונו הטוב להעניש או להשכיר, הכל לפי החשבון לא יוסיף ולא יפחות נקודה ח"ו אפילו כמלא נימא:

ואמנם נמצא ענין ההשגחות נשתנות לעיתים וזמנים. והעתים הם אלו:

הראשון תכף ומיד כשנברא אדם הראשון שהיתה שלותו תכלית השלוה:

שנית אחר שחטא ונתגרש והיו חיי בני אדם ארוכים, ועם כל זה היו בשלוה כדפירשו רבותינו ז"ל:

שלישית ענין האבות ששרתה בהם השכינה והצליחו:

רביעית ירידת האב עם בניו למצרים והיו מצליחים:

חמישית גלות הבנים ועינויים במצרים:

ששית גאולתם והצלחתם במדבר ונסים משונים:

שביעית כניסתם לארץ והצלחתם בכיבוש ארץ ישראל וכל הדור ההוא:

שמינית הכנעת ישראל באומות כל ימות השופטים:

תשיעית הצלחת ישראל בימי המלכים:

העשירית חורבן בית ראשון וגלות ישראל מעט מעט:

האחד עשר גלות ישראל בבבל והצלחתם שם קצת:

השנים עשר גאולתם מבבל ובנין בית שני:

השלשה עשר צרתם בימי הבית והרוחתם:

הארבעה עשר גלותינו זה פעמים בצרה ופעמים ברווחה:

החמשה עשר הצלחת הגאולה וצרות העתידות:

הששה עשר תחיית המתים:

השבעה עשר חורבן העולם:

השמונה עשר חידוש העולם:

כל אלו השגחות כוללות לכל המציאות כלו בכלל יחד, מהם חלפו ועברו למו, ומהם עתידות. וראוי לדעת במה שיהיו שנויים אלו והשגחות אלו כל זמן וזמן כפי עניינו. ועוד יש השגחות פרטיות חולפות על האדם במה שימצא צדיק וטוב לו, רשע ורע לו, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. ועוד ההשגחה במינים הפרטיים וכיוצא במינים ממיני הבעלי חיים ימותו ויחיו, וכן בצמחים, וכן בכמה ענינים פרטים שבעולם, והם כמעט מפליגין האמונה מן המעיין הסכל ומקביעין בלבו שיניח הכל אל טבע העולם וכיוצא.[ויש שהניחום אל גזרת הכוכבים וכיוצא] והנה קודם שנבאר ענינים אלו נבאר מציאות ההנהגות ושינוייהם לא על סדר מאורעותיהם:


נהר ב - לבאר שאור האין סוף יתברך מאיר ומתפשט על כל דבר: עריכה

תחילת כל דבר, אמונה קבועה לנו שאין ספק שכל מה שנאמר שפע וקיום והויה וחיות וכל כיוצא בזה - הכל הוא בסוד הארת של האין סוף יתברך בהנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים, טהורים וטמאים, אפילו שנאמר (שההנהגה עתה מאור) [שאין הנהגה והאור] נסתם, והספירות ביובש בגלות הזה וכיוצא אין שום הארה מועטת או מרובה או פעולה קטנה או גדולה שלא תהיה מן הארת האין סוף המתפשטת מלמעלה עד סוף כל המדרגות, מפני ש[זולתו] אין שום תנועה קלה או גדולה שלא תהיה מהארת הא"ס לכל נמצא, וכל חיות כל הנמצאים אינם אלא מאתו יתעלה, והוא מאיר בהם,

והוא כמשל בתים הבנוים מהיכלות וחדרים אלו בתוך אלו, ואלו למעלה מאלו, מהם חשוכים מהם מאירים, מהם אורם רב מהם אורם מועט, ולא יעלה בדעת שום נברא שיש אור בבתים ההם כי אם מהשמש המאיר לכל מאיר, אמנם מה שיעדר אורם או יוסיף או יגרע או יעדיף או יחשיך הכל תלוי כפי מה שניצוץ השמש יכנס אליהם - אם רב אם מעט, ובעת העדר השמש מכל - וכל החשך יכסה את כולם יחד, כך הוא סוד ההנהגה, וכל איזו הארה שימצא במציאות הכל מאיר מצד הא"ס השופע מאורו תמיד, ולא יעלה בדעת ששום אור קטן או גדול מעט ורב ושום פעולה שיהיה במציאות שלא יהיה מאתו יתעלה, והוא המחיה הכל והמהוה הכל ואין שום דבר חוץ ממנו ולא שום נמצא מבלעדי רצונו ולא שום נברא שיברא זולתו מכחו בכוונה ולא במקרה ברצון ולא בחיוב, ולא יש כח בשום נברא לבראת אפילו יתוש קטן כי אם מכח הנעלם מכל נמצא ונמצא בחיוב יותר מכל הנמצאים, והאריכות בזה בלי צורך:

אמנם הוא מחיה כל הויה ונותן קצבה ושעור ומדה לכל נמצא כמה יהיה שעורו וכמה יהיה דקותו וזכותו ועד כמה יהיה שעור קומתו וכמה ישתלשלו ממנו ויחיו ממה שנתפשט ממנו, ונותן שיעור ומדה וקצבה אל הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים וכמה יהיה שיעור כח פעולתם, ונתן להם דרך אשר יגרע אורם ויעדיף אורם הכל כפי צורך ההשפעה, והוא הנותן שיעור ומדה לכובד העפר והאבן והמים והנחצבים מהם, ונתן שיעור ומדה אל קלות האש והרוח והנחצבים מהם, ו[המורכבים] כמה יהיה (מורכבים) חלק יסודותן, גם אל הצומחים כמה יהיה ימי חיותן וכמה יהיה (זמן) לחותם חומם וקרירותם ויבשותם הכל במדה וקצבה ושיעור משוער מאתו בחכמתו. ואל החיצונים קושיים ורעתם כל מדרגה ומדרגה כמה יהיה חזקה וכמה יהיה רעתה, ופעולתם בחלקי העולם בהתלבשם בו, באש כמה ישרוף, וברוח כמה יפיל, ובמים כמה יטביע, ובעפר כמה ירקב, הכל מדוד ומשוער מאתו ית' ויתעלה. ואל הקדושים כמה חקם כמה ישפיעו כמה יחיו כמה יהיה מספרם כמה יהיה רוחניותם וכמה יהיה חיותם, הכל משוער מאתו יתעלה, והכל חי ומתקיים ממנו, ונותן מידי יום ביום ומידי שעה בשעה ורגע ברגע קצבתם וקיומם, לרעים ולטובים, למענישים ולמשכירים, הכל חיים מאתו הכל משוערים [בשיעור] קצבת חיותם המשולחים ממנו לקיימן ולהציבן. וכן [הנוצרים] המלאכים כמה יהיה השגתם וכמה שעור קומתם וכמה ישאבו חלק [ה]חיים (מ)העליונים. ואל הכסאות כמה יהיה ענינם ומדידתם והשגתם ושפעם וכחם וחיותם. ואל הנאצלים כמו כן, ולא יחויב מזה [אליו] לא ריבוי ושינוי ותוספת והפעולות כלל כאשר יתבאר במקום אחר. וזמש"ל:


נהר ג - מציאות הנהגה הראשונה: עריכה

והיא כשאור הא"ס היינו ההשגחה משתלשל יורד למטה בקודש עד האופנים, כשיעור מה שישפיע ויאיר האופן בעה"ז למטה, והנה ענין זה הוא אור מועט שיעור היותר מועט שאפשר, וכאשר שיעור הזה לבד נשפע מלמעלה למטה אז לא יאיר החכמה בבינה ולא הבינה בו' קצוות ולא ו' קצות (במלאכים ולא המלאכים) [במלכות ולא המלכות] בכסא ולא הכסא בחיות ולא החיות באופן רק כשיעור מה שישפיע ויאיר האופן בעולם הזה למטה, ושיעור וקיום החיות הזה יקרא גלות וחושך, ונקרא ונהר יחרב ויבש, ויקרא חורבן בית המקדש, וכל רעות שבעולם מחמת היובש הגדול של נביעת האור ולא עלה אלא כשיעור ההנהגה הזאת דהיינו מה שיכילו הארת האופנים למטה. וענין ההארה הזאת תעדר ותוסיף ותעלה ותרד אל שיעורים רבים, כפי בחינת ריבוי האופנים במדרגותיהם זו אחר זו עד רדת למטה מטה שאין מטה ממנו דהיינו מדרגה האחרונה שבאופנים, ובהיות ישראל בגלות (בבל) השכינה מתלבשת באופן, דהיינו שאורה לא יזרח אלא כשיעור הזה בלבד, ולא יותן לה אור כי אם מה שיוכלו לסבול שיעור הזה לבד, וזה נקרא גלות השכינה אשר אין גלות קשה ממנו, שהיא העדר היחוד והיינו היובש הנזכר, מפני שההארה מועטת כזאת לא תקרא הארה, ואין ישראל שואבין את האור וההשגחה העליונה רק כשיעור הזה, ואז ישלטו בהם החיצונים מפני רשעותם אשר התרחקו מבוראם ודחה אותם אל (העמים) [תוך זעמם דהיינו החיצונים] ולא יאיר אור מלמעלה אלא כדי שיעור הזה, והשכינה היא מתלבשת באופנים להשפיע על ידן שרש המיתוק אשר יש אל החיצונים, ומה שיאיר להם וישפיעם הוא שיעור הארה זו המעוטת, ואין בכל העולמות חיות יותר מזה כלל ועיקר:

אמנם ימשוך שיעור גלות הזה עד רדת מדרגות אלו שבאופנים זו אחר זו, ולכן הארה זו תחסר ותגרע מעט מעט מדרגה אחר מדרגה, וזהו אמרם אין לך יום ויום שאין קללתו מרובה מחברו מפני מיעוט הארה הזאת שהיא הולכת ויורדת מדרגה אחר מדרגה, וכפי ירידתה כך יתמעט האור וההשגחה, ותגבר הקללה שהם החיצונים והדין הוא גובר והולך ואנו מתרחקים מן הקדושה בערך זה:

והיודע לשער ולמנות שיעור מהלך זה כמה שיעור קומתו וכמה אנו יורדים מדי יום ביום ידע שיעור גלותנו עד כמה, וידע זמן הגאולה, וזש"ה סוכת דוד הנופלת כי לעולם היא נופלת ויורדת עד שתשכב לעפר, וכמש"ה כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו שנופל בעצם ויתדבק אז הבטן לעפר ואז קומה עזרתה לנו, והקב"ה קצב שיעור מהלך נפילה זו הזמן שנתחייבנו בדיננו אשר נתחייבנו במעשינו עד יקימנו מעפר, והיינו בעתה. ואמנם אם נשוב בתשובה ימהר ויחיש ויקימנו, והיינו אחישנה. והיינו ירידת הגלות ועניינו על דרך זה הנזכר (וענינו). אמנם ענין גלות השכינה תשמע ממה שנבאר. וזה מה שרציתי לבאר:


נהר ד - מציאות ההנהגה השניה: עריכה

היא השגחת האור הנזכר בשיעור חיות עולם היצירה, והיינו השגחת השכינה בימי החול ובזמן האבות, והיינו שאין יחוד גמור אלא כשיעור מה שיסבול עולם היצירה, ותאיר אז החכמה בבינה והבינה בו' קצוות והו' קצוות במלכות והמלכות בבריאה והבריאה ביצירה שיעור זה בלבד לא פחות ולא יותר, והיינו הנהגה שבימי החול אפילו בעת שלום, וזהו מה שפי' בזוהר פרשת נח שער החצר הפנימית יהיה סגור ששת ימי המעשה, והאור נמשך שיעור מה שיוכל המלאך [הזה] לסבול, ויתקשרו המדות למעלה שיעור מה שעולם היצירה יכול לסבול [באורו], וזה יקרא שכינה מתלבשת במטטרו"ן, וזה ענין קישור היכלות בסוד בשכמל"ו שהוא סוד מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, וכפי שיעור אהבה זו [תעלה ו]תרד כמה מעלות, ויש פעמים שיושפע הדין על ידו, וזהו סוד מחיוה למטטרו"ן שיתין פולסי דנורא [ויש דין הוה], והן הנה הצרות שהיו לישראל בזמן בית ראשון ובית שני, כי אפילו כשהיה בית המקדש קיים היה אפשר להשליט עליהם החיצונים רצועה בישא כדי לאלקאה בו, ומיד בשובם היה היחוד מתעורר:

והענין כי החיצונים נאחזים בהיכלות מבחוץ, והיה אם זרע ישראל חוטאים ובאו בני עמון ועמלק ובני קדם והשחיתו את יבול הארץ, כי יש לחיצונים כניסה לשם כדי לעשוק השפע בעון ישראל, אמנם לא יתחייבו בדינם עד שינתן להם רשות להחריב בית המקדש, אלא יכניעו את ישראל ובית המקדש ישאר על מכונו:

והנה בזה יש מדרגות, פעמים יוכל לקבל השפעה מרובה ופעמים השפעה מועטת, מפני שיש בו עשר מדרגות, ולכך ישראל אפילו בזמן בית המקדש נשתנו, פעמים שלום ופעמים מלחמה, פעמים שובע ופעמים רעב, פעמים מגפה וכיוצא, והכל (בסדר) [בסוד] אלו מדריגות [שבו]. וזמש"ל:


נהר ה - מציאות ההנהגה השלישית: עריכה

היא הנהגת ימי השבת, והיינו (הוא) שיאיר האור הנזכר בשיעור עולם הבריאה שהוא עשר מדריגות לכסא, והוא שהאצילות נתיחד ונתקשר בשיעור עליון וגבוה ישפיע למטה אור מתוק ומנוחה, וזה היה לישראל בזמן בית המקדש (קיים) בימי שבתות וראש חדש, והיינו שער החצר הפנימית וגו' וביום השבת וביום החדש יפתח כנזכר בפ' נח, והארה זו כמעט אינה גשמית כי אם רוחנית, אמנם תעלה ותרד כפי שיעור המדריגות שבה, שהם עשר מדריגות בבריאה ועשר שבאצילות:

אמנם ההנהגה הזו היא על שתי פנים, הא' היא בזמן שבית המקדש קיים בימי השבת וראש חדש, הב' הוא לעתיד [בזמן] העולם שכלו שבת. והענין כי בזמן הבית עם היות שהיה היחוד למעלה, גורעין את מעלתו מפני התלבשו בחומר העשיה במדרגות הקדושה, ולא יכלו לסבול אור המתוק הדק הזה מפני שהם חומריים, יקבלוהו (בקל) בדקות בסוד נשמתם בתוספת נשמה לבד, ויועיל גם להרבות טובתם, אמנם בעולם שכלו שבת, ישראל מתפשטים מחומריותם ומסתלקים מאופן וממלאך ושובתים כלם באור המתוק הזה, אז היא מנוחה רוחנית וגשמית איש באחיו ידובקו ולא יתפרדו, ואז הוא סוד עולם ארוך. אמנם עתה מקבלים האור ביום השבת מנוחה זו מעט מצד הגוף והחומר, ומעט מצד הנפש, ומעט יותר מצד הרוח, ומעט יותר מצד הנשמה, מפני התלבשם בחומר המסך המבדיל, שעם היות שאינם בגלות סוף סוף [מחמת] חטא אדם הראשון גרם [גלות ו] קליפה כוללת אל הנפש על ידי התלבשה בגוף בשר המת הזה העפר העכור הזה, ומה שהיה גוף זך וטהור נתלבש:

עתה בקליפות עור הנחש, ובהכרח הוא מסך מבדיל, וגם מטעם זה ימעט האור הזה והמנוחה יותר בגלותינו זה. ומכאן (תלמד המדריגות) [נלמוד הדרגת] הטובות כמה יוסיפו ויותירו אחרי התפשט הגוף מעכירתו וגלותו מכל וכל, ויתוקן אז העולם שיתעלה יותר ויותר, לפיכך כלם מקוים לתחיית המתים. אמנם מזמן שבת בראשית ובנין בית המקדש וגאולת ישראל והקמת השכינה עד תחיית המתים יש מדרגות בעליית הייחוד הזה ויש כמה בחינות ודוק ותשכח מה שאין הפה יכולה לדבר ולא האוזן יכולה לשמוע. וזמש"ל:


נהר ו - ענין השכליים הפשוטים המשתלשלים מדרגה אחר מדרגה והם בסוד אבי"ע: עריכה

הנה ענין השכליים הפשוטים המשתלשלים מדרגה אחר מדרגה והם בסוד אבי"ע, יש להם שתי בחינות. הבחינה האחת בחינתם, דהיינו שהם שכליים בעלי חכמה ובינה יתירה והם משכילים תמיד [בבוראם ושוקדים תמיד על] (ב)חשק עבודתם שהיא עבודת שכלית לא גשמיית, ותשוקתם גדולה בעבודה ההיא לא יגרעו אותה רגע ולא ימנעוה כלל, אמנם היא עבודה קיימת שלא תחסר ולא תעדיף איש איש במדרגתו ועבודתו, מן הכתר עליון ועד סוף כל מדרגות הקדושה, ולכן הם שואבין השפע בעבודה ההיא לקיומם וחיותם שלא יחסר לעולם, ובענין זה אין להם חלק עם התחתונים כלל אם ייטיבו ואם יריעו שהחק הקבוע אליהם (אשר לא ישתנה) [לא יושבת] מפני שאין בהם חטא כלל, ומכלל זה הגלגלים שגם הם שוקדים על עבודתם ותשוקתם גדולה מאד בהיותם מספרים כבוד א"ל, ובמהלכם הם [הם] ישבחו הבורא, והש"י נותן להם שפע קיומם:

אמנם יש עוד (דברים תלויים) [רב טוב תלוי] בעבודתינו אשר היא תחסיר ותעדיף, (והוא) [והיינו] כפי שיעור עבודת התחתונים, אם יעבדו כראוי יוסיפו שפע ואור מלמעלה ויזדככו זיכוך רב, ותהיה התוספת הזה כעיקר, ולזה יתייחס בעליונים תוספת ומגרעת ושמחה ובכייה וגאולה וגלות וכל הדברים האלו וכיוצא בהם המתייחסים בהם, והענין זה הוא המכונה בכמה מקומות בערך התחתונים, כלומר שאין אותו ענין המיוחס גרעון ותוספת בהם בערך קצבתם בעבודתם אלא בערך מה שנותסף כחם מצד התחתונים המקבלים תוספת ומגרעת בחוק מזונות וטרפם. ובכלל ענין זה הוא שאין שום יחוד אל הספירות כלל ועיקר מצד מציאותם אלא מה שהוא קצוב אל התחתונים ולעליונים מצד מציאתם ועבודתם ותשוקתם וקורבתם כנזכר הוא שמגלה האין סוף עליהן והשפעת אורו בהם, כי אילו לא ישתתפו התחתונים בעבודתם וייחודם הם מצד עצמם יש להם קצבה כי אור האין סוף מתפשט בהם ומאירם, ולא ימנעהו מונע מלהאיר הקצבה ההוא אל עולמות אבי"ע:

אמנם כאשר ישתתף מעשה התחתונים היותם הגונים ועובדים עבודה הראויה, אז (יבינו) [יכינו] השכליים האלו כלם (הבנה) [הכנה] תכליתית לקבל אור האין סוף, ויאיר בהם הארתו בענין שלא יכילהו רעיון, ויהיה תוספות זה ענין משובח וגובר על הקצבה הנזכר שיעור גדול לא ישוער עד שיחשוב קצבתם הקצוב עליהם מאת בוראם לאין בערך תוספות ההוא, והטעם אשר נתנו המדרגות כלם ביד האדם מהכתר עליון ולמטה להוסיף בהם אורם ע"י הכנתם ומעשה עבודתם, וענין הזה בשום אופן לא מינה לא מקצתה ביד שאר הנבראים, כי אפילו אם יתקבצו כל מלאכי מרום וכל צבא הכסא וכל הנמצאים כלם בכלל אין להן כח לגרום ענין זה למעלה אם לא התחתונים בעבודתם, והיינו המיוחס בשם זווג, וענין זה הוא דבר פלא ויתבאר במקום אחר בס"ד, שלא נמצא כלל ועיקר זווג העליון אם לא ע"י מעשה התחתונים, מיום שנברא העולם ועד העת הזאת, ולא ימצא אם לא בהטיבם ישראל את מעשיהם ודרכיהם בסוד הגאולה שאז תחזור (הדבר) ויתחדש ויתוסף שיעור גדול ונפלא, וגם בעת גלות הזה כשאנו עושין [מעין ה]עבודה הראויה נעשה סעד וסמך בזה מעט מזעיר, וזהו טעם כוונתינו במצותינו כנודע ואז יתייחדו שם הספירות ייחוד קצת מן הטעם הנזכר. וזמש"ל:


נהר ז - מורה ענין שפע הקצוב הענין פרק שירה: עריכה

כאשר (יוקבע בשכלך) [יקבץ שכלך] כל ההקדמות הנזכרים תמצא שפע (קבוע) [קצוב] להשכינה (ו)לכל הנמצאים בין יהיו טובים או רעים בערך מעשה (ה)עולם וכל היושבים בו, נבראים קטנים וגדולים בהמות וחיות היער והיסודות ומורכביהם כמו הדומם והצומח והחי שאינם מדברים ואינם בכלל עונות כלל, ועל זה רמזו רז"ל באמרם אדם ובהמה תושיע ה' אדם בזכות בהמה וכו', והיינו שכולם יש להם שרים מופקדים עליהם למעלה ואותן השרים הם ישבחו וישוררו לבוראם, ושירם וזמרם עולה ומושך את האור א"ס עליהן ומחיה אותם, וזה שאמר הכתוב הללו את ה' מן השמים וכל המזמור כולו, וזהו נקרא פרק שירה, ושיר הזה מתקבץ כולו יחד ועולה, ובזה נרמז סוד פרק שירה באומרם שמים מה הם אומרים כו', ארץ מה היא אומרת כו', ההרים מה הם אומרים כו', כלב מה הוא אומר חתול מה הוא אומר, (וכן כל הברואים שבעולם) [וכיוצא], והשיר הזה (עולה הכל ביחד בכלל) [העולה ונכלל ביחד] מקבץ אותם שר העולם הנקרא מטטרון, מפני שהוא מופקד על שירת המשוררים לקבץ הכל ולהכניסו פנימה, ולשאוב אור קיום כל הנמצאים התחתונים ולתת להם קצבת מזונם ושפעם, ובהתעלות שירת המלאכים אל הכסא ושבח הכסא אל הספירות ושבח הספירות אל האין סוף ב"ה יתעלה יתקבץ הכל ונעשה שבח אחד ושיר כלול, ואז יושפע למטה אור המחיה את כולם:

והנה החי המדבר שירו משובח מהכל כאשר הרכבתו משובחת שיש בו כח הדבור, וכאשר יתבאר ענין אדם ומעלתו במעין עין יעקב לקמן בס"ד, ויש בכחו להוסיף ולחדש הזיווג למעלה כאשר בארנו לעיל בנהר ו', ולכן אם יש אדם (המשובח מכולם הם) [והוא משובח, כולם] יטפלו אליו ויהיה הוא מלך ומעלה הוא שירו בראש כל שאר השירות וזמירות וכלם משועבדים תחת ידו, וכאשר יחסר האדם (מהם) כלם בטלים מאותה המעלה המשובחת שהיתה ראויה לרדת אילו היה (עומד) שם אדם:

וענין זה חשק כולם שאין בהם קנאה אחרי ראותם תועלתם המפורסמת, רק אדרבה אם יתבטל האדם מהעבודה אזי כלם יחד רוצים לבלעהו לסבת העדר חוקם על ידו כי הוא גרם בנזיקין, ולזה יהיה לשכינה שתים אלה קוראותיה בשפע העליון להשפיע לתחתונים, ולכן השכינה מחזרת תמיד על אדם כשר והגון מישראל ואף שיהיה רק אחד לבד בדור כמו שת חנוך משותלח נח אברהם יצחק ויעקב וכיוצא, ואפילו בדורות האחרונים כל מי שמזכך עצמו השכינה עמו, והיא נוטלת שבח כל התחתונים ושאר כשרי ישראל ותפלתם ועבודתם ע"י הכשר ההוא ראש הדגל כדי להמשיך תוספת השפע הנז' המשובח ההוא, וכאשר אין איש שיהיה ראש הדגל בעבודת הש"י כלל אז שכינה תחזור לשר העולם ויתפרנסו העולם וכל הנמצאים בקצבתם ההגונה וראויה אליהם, וזה שאמרו בתיקונים השכינה אזלא כל יומי בגלות ואי אשכחת צדיק בעלמא שריא בגויה ואי לא איהדרת אל קן ציפור שהוא מטטרון שר העולם כנז'. וזמש"ל:


נהר ח - זמני ההנהגה, ויבאר הזמן וההנהגה הראשונה: עריכה

אחרי שסדרנו טעמי ההנהגות ושינוייהם למיניהם נשוב לבאר ענין ההנהגות לזמניהם. והנה הזמן הראשון הוא משעה שנברא אדם הראשון קודם חטאו, והיתה ההשגחה וההנהגה אז כמו שיהיה ההנהגה אשר אנו מצפים שתהיה לעתיד בעולם שכלו שבת, ואז ירד ענין השבת הזה ומנוחתו למטה בגוף ונפש ויתוקן אז העולם מקללותיו ויתפשט העולם מהמלבוש הטמא ולא יהיה עוד מיתה בעולם, ויהיה זה ע"י הארת סוד אור החכמה בבינה והבינה בו' קצוות והו' קצוות במלכות, וענין זה לא היה בשום זמן כי אפילו בבית ראשון שנאמר בו ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם, מכל מקום לא היה נתקן העולם שהרי היה בהם מיתה וגם שאר קללות העולם, אמנם בזמן העתיד לבא ובזמן אדם הראשון היה אור החכמה מאיר באור הבינה ואור החכמה מאיר מן הכתר, והיה האדם גובר במחשבתו על חומרו והיה מתדבק בגן עדן בסוד עץ החיים [ומתעלה] ונקשר במלאכי מרום עד הכסא. ויוסיף הענין בזמן התחייה, כי בזמן אדם הראשון קודם שחטא היה על כל פנים נמצא היצר הרע הגורם [ו]הקליפות כי הם החטיאו אל אדם הראשון, ולעתיד יתבטל מכל וכל. ועוד כי בזמן אדם הראשון היה מיעוט הירח הנתמעט:

ביום ד', וגם היה העולם חסר השבת, ולעתיד לא יהיה מיעוט הירח ויהיה כולו שבת, ואילולי עמד אדם הראשון בשלותו עד בא שבת בעולם והחזיק בעץ החיים בשבת והיה מוליד בנים בליל השבת בודאי שהיה נתקן הכל. וזמש"ל:


נהר ט - הזמן וההנהגה השנית: עריכה

הזמן השני וההשגחה השנית הוא אחר חטא אדם הראשון, והיה ענינו ממש כעין חורבן הבית (וגלות) [וגלו] שני ההי"ן ממש בעונו, ואותן המקורות העליונים שנסתמו שוב לא נפתחו מיום שחטא, (וזהו היה על ידי) [והיינו סוד] פתיחת מקורי הכתר אל החכמה, וחטאו גרם שנסתם הכתר, דהיינו שלא הוכנו שני מדות אלו שהם חכמה ובינה לקבל מן השרשים אשר בכתר עליון, והוריד כל מציאות העולם אל תוך הקליפות ושוב לא נתקנו עד לעתיד לבא שיצא העולם מזוהמתו, אלא בזמן שעמדו ישראל על הר סיני שאז פסקה זוהמתן מגופן והיו מזומנים לשאר התיקונים, וחזרו וקלקלו את הכל, אמנם עיקר התקון [שיש בידינו] הוא שיהיה לעתיד:

והנה נמשכו הדורות קצת מתקנים וקצת מחריבין [כמו בדורות הראשונים], ועכ"ז לקורבתם אל מקורות האור נשאר להם אריכות הימים והשנים שהוא מצד הארי"ך אנפי"ן דהיינו המקורות שנסתמו. ומחטא אדם הראשון עד אברהם כל הדורות ההם קלקלו [העמיקו הדחתו] והשחיתו ולא תקנו אלא אדרבה הם גרמו תגבורת קליפות וכל המקורות נסתמו, והיה כל העולם מתנהג [בהגהגת אופן] כהנהגת גלותינו זה, ועם היות שהיו אז גם כן צדיקים בדור ההוא שהיו הולכין ומתקנים, עכ"ז לא היה סיפוק במעשיהם לתקן אלא גרמו סעד וסמך אל השכינה, דהיינו פקידה מועטת שפוקד הקב"ה אל השכינה ומרחם עליה ויעלה ויוסיף השפע קצת במדרגות אופן, כך ממש היה ענין של הצדיקים והרשעים אשר הרשעים מוסיפין ברשעתם עד שצדיקים שבדורות לא היו סיפוק בידם לתקן את אשר עוותו הרבים. וזמש"ל:


נהר י - הזמן וההנהגה השלישית: עריכה

הזמן הג' והיא הנהגה שלישית בזמן האבות אחר דור הפלגה, כי שוב לא פגמו הרשעים למעלה כי אין הקב"ה צופה מעתה אלא באברהם שהוא חלקו ונחלתו וכל הבאים אחריו מזרעו, והאומות כאשר נתמלא סאתם יגזור עליהם האיבוד כמו סדום ועמורה וכיוצא בהם, ואין מעשה האומות פוגמין הספירות רק כל חוטא מהם פוגם בשר שלו כמש"ה ואחשוך גם אנכי אותך מחטא לי, כנזכר בתיקונים ובזוהר בהר בר"מ:

אמנם האבות התחילו לתקן חטא של אדה"ר כנזכר בדברי רשב"י ע"ה [בתקונים] שהוא נתגלגל בג' אבות לתקן ג' עונות ג"ע וש"ד וע"ז שעבר אדם הראשון ושלשתן נתקנו בהאבות, ועוד היה שם זוהמת בלבול מטתו של אדם הראשון ולכן נצרפו האבות עד שעמד יעקב בבניו מטתו שלמה, והשכינה מתגלית בהם קצת ומתראה אליהם וזהו תקון מועט, ועכ"ז הספירות נסתמו ולא נפתחו מקוריהם אלא דוקא מקור היצירה כנזכר בזוהר שיר השירים, ולכך היה רעב בימי אברהם יצחק ויעקב מפני סתימת השיתין דהיינו הספירות באצילות, והתיקונים הפרטיים היו מתתקנים והולכים, והאבות הכנה לבנים וחינוך לנשמות ולכך היה ענינם טובה בטלטול לא גלות שלמה ולא גאולה רק דרך בינונית, כדי לצרף סוד הנשמות הפגומות שנפגמו בכל הדורות שנפלו עד סוף ימי נח, והיתה ההנהגה מתתקנת אז קצת על ידי אברהם ואח"כ ביותר ביצחק ועוד יותר ביעקב בסוד תקון הספירות כנז', וההנהגה לעולם מצד האופן או מטטרון על הרוב, ולעולם היה השכינה עם האבות מפני תועלת הנמשך אל העליונים על ידי הצדיקים, ולכן רוח הקדש תמיד עמהם ושכינה דבוקה עמהם ומנהגת אותם כנזכר בנהר ו' וז', והאבות התחילו לתקן את המדות העליונות דהיינו שהיו מרכבה אל הספירות, וענין הסוד הזה יתבאר במקום אחר באר היטב:

ומחמת תקון המדות היה עולם מתחזק ומתקיים מפני שהיה מתחלה רפוף בלתי מתקיים עד שעמד אברהם אבינו ע"ה ועשה לו קיום בסוד עמוד החסד המחזיק את העולם, ואח"כ בא יצחק אבינו ע"ה וקיימו בעמוד שני, וכשבא יעקב אבינו ע"ה העמידו על תקונו שלא יחרב עוד מפני רשעת הרשעים, (וגרם אז ההנהגה) [וזה גרם הנהגה] והשגחה בינונית פרטית [אליהם] המוצלחת בקצת וצריכים (לתקן) [תיקון ותפלה] בעיקר עניניהם (בתפלתם) מפני הפגם הנזכר, והם היו מייחדים ומסעדים תמיד השכינה אז כפי יכלתם. (כנזכר בגמרא תפלות אבות תקנום). וזמש"ל:


נהר יא - הזמן וההנהגה הרביעית: עריכה

בירידת יעקב ובניו למצרים עם הצלחתם שם במלכות יוסף הצדיק. ואין ספק שירידת יעקב למצרים היתה ירידה של גלות והתחלת השעבוד. אמנם הצדיקים הקדושים שהם בעלי הבית העליונה שהיא השכינה והם בניה, שאין גלות שולט בהם, ואין ספק שירדו שם לסוד הגלות כאשר יתבאר, אמנם צדקת יעקב ובניו מכניעים כח הקליפות ומאירה השכינה בחוצה לארץ עד (שלא היה כח בחיצונים לשלוט בהם ולא היו החיצונים שולטין בהם) [שאין כח בחיצונים לשלוט בהם והוא כעין הצדיקים כשחולפין דרך גהינום שאין אור גיהנום שולט בהם ,ומה לי זה ומה לי זה הכל ענין אחד כי אין אור גיהנם ולא חיצונים שולטין בצדיקים] ולכן כשנכנסו ישראל במצרים (נצטנן) [צננו] האש של גיהנם (ונחלש) [והחלישו] כח הגלות (ונכבה) [וכיבו] אש של החיצונים, ואדרבה הם שלטו במצריים מפני שהדין כך הוא אל השכינה, כאשר היא מתלבשת בקליפות אין הקליפה שולטת בה ח"ו, ואדרבה היא שולטת עליהם, ולכן כשירדו הצדיקים אלו למצרים והיו דבוקים בשכינה, אדרבה הם שלטו בחיצונים והכניעם יוסף וכל הדור ההוא מפני שזכותם וטהרתם ונקייתם רחוקה מאוד מזוהמת הגלות וקרובים הרבה למדרגת הקדש, ולכן לא שלטו בהם המצריים עד שעמדו שם ומתו כל (הצדיקים כלם) [צדיקי עולם] שהיו דבוקים באצילות, והולידו [הבנים] בנים מן אותם הנשמות המגולגלות, והתחיל אז הגלות לשלוט בהם כאשר יתבאר:

והנה לא ירדה אז השכינה [בגלות במצרים עם השבטים ועם יעקב אדרבה שם הרביצו תורה והאירו השכינה] ותקנוה כל ימי השבטים (בגלות מפני ש)לא פרקו מעליהם עול תורה ועמדו שם בשלוה גמורה ובברכה והיו הם מפרנסים החיצונים מתמצית מיטב ברכתם כמש"ה ואכלו את טוב הארץ, והספירות היו מתוקנות שם על ידי עסק התורה בששים רבוא תלמידים שהעמיד יעקב במצרים, ולא נסתלק מן העולם עד שהשלים לס' רבוא עוסקים בתורה, כמ"ש לגוי גדול אשימך שם, וכתיב רועה צאן עבדיך, ופירש בזוהר רועה לשון רוע התרועעה הארץ, שהיו מכניעים הטלה שרו של מצרים והגבירו שם את האור והשביתו את הקליפות, ויוסף הוא המשביר בר מצד היותו יסוד שהוא זן ומפרנס לכל, ומפרנס המצריים תחת שעבודו, ולכן הצליחו בגלות בתחלה, ואף אנו אלו עשינו כך כך היה ראוי לנו ג"כ להגביר הקדושה במקום החיצונים, והיינו אז משברים ומכתתים כח השרים והיינו שולטים עליהם והיינו מפרנסים אותם, אלא שהיצר הרע גורם לנו. ולכן הצליחו בתחלה והשכינה לא יגרע משפעה, והנשמות מתקנות בהצלחה גדולה כל זמן ההוא. וזמש"ל:


נהר יב - הזמן וההנהגה החמישית: עריכה

גלות ושעבוד מצרים לישראל. ואין ספק כי השכינה ירדה עם ישראל בגלות כנזכר בזוהר שמות על הפסוק איש וביתו באו ע"ש, וסוד גלותם היה קשה מאד יותר מגלותינו זה, מפני ששכחו תורת י"י וכיון שפרקו עול תורה ומצות נתנו עליהם עול דרך ארץ, דהיינו הקליפות העמיסו עליהם מכות ופצעים, והטעם כי עיקר גלות הוא צירוף לנשמות המזוהמות במעשים המגונים, ושם נתגלגלו כל הדורות, ואלו עסקו בתורה ונטהרו בתוכחת התורה בתשובה מה צורך לגלגולים, שאין גלגול אלא להשלים חסרון התשובה, ולזה אילו עמדו ישראל בצדקתם לא היו צריכין לצירוף השלכת הבנים ליאור, ולא אל העבודה קשה בחומר ולבנים וגו' לכל אחד ואחד, וכיוצא, ויש חייב אלף מיתות חוזר ובא וחוזר ובא עד שיצטרף, ולכן נכנסו תחת גזירות הקשות. אמנם אילו היו צדיקים היו נתקנים בתורה ובמ"ט ובתשובה, כי תשובה אחת יפה מכמה גלגולים ומיתות, ומאחר שהם פרקו עול תורה ואחזו בגלולי מצרים לכן לא היו מספיקין לתקן כי אם בסוד הגלגול, ונתן הקב"ה בעצתם דהיינו שכינה בתוך השרים, ואמר לו הבה נתחכמה פן ירבה כדי לגלל טהרתם, ואלו עשו כאבותם היו מכניעים הקליפות והשביתו אותם, והם לא רצו, וירדו תחת רשות של הקליפה וכל הצלם והתמונות לחיצונים שעמד מנבוכדנצר ואילך הכל היו יחד במצרים:

ובתחלה מלכו ישראל ושלטו עליהם על ידי צדקת שבטי יה, והיו ישראל בתוך הקליפות כעין חיה שבלעה אדם מזוין, שנוטל חרבו וחותך מעי של החיה ועושה לו מקום רחב תוך מיעיה, והחיה חיל בלע ויקיאנו ומבטנו יורישנו [א"ל] ככה ישראל המה עתה בגלותם שאין להם שעבוד מצרים מפני עול התורה שהיא חרב פיפיות בידם חותכים מיעיה ואינה מעכלת אותם הקליפה, וישראל לא עשו כן במצרים אלא פרקו עול, בלעה אותם הקליפות בליעה אחר בליעה, והשפילם מדריגה אחר מדריגה, ולכן נכנסו תוך עומק הקליפות ולא היה סיפוק בידם להשפיע בקדושה כלל, ולא היה מזונם אלא ע"י פרעה ושעבדם תחת התהו וההבל, והיינו שבנו ערי מסכנות לפרעה במקום העוני והמסכנות, את פיתום שהוא ע"י פ"י תהו"ם בלעו, ואת רעמסס שהוא ר"ע ומס"ס תחלה, ולכן נכנסו בעמקי הקליפות ולא יוכלו לעשות בתוך בטנה מאומה אלא היו נבלעים והולכין, עד שהקב"ה ברחמיו גאלם ושיבר וכיתת הצלמים לפניהם ושם נשברו כל שלשולי המדריגות אשר להם, כמ"ש מבכור פרעה וגו' עד בכור השפחה אשר אחר הרחיים כנזכר בזוהר בא ולכן נגאלו. וזמש"ל:


נהר יג - הזמן וההנהגה הששית: עריכה

בהנהגת ישראל אחר שיצאו ממצרים כל ימי משה רבינו ע"ה, הנה הצליחו ישראל הצלחה גמורה בנסים מפני שהיה הנהגתם פעמים מן הי"ש ופעמים מן האי"ן שהוא הכתר והחכמה, בסוד נסים ונפלאות אשר עיקרם מהמקום הנעלם, אמנם היתה הנהגתם ע"י אצילות בתוך הבריאה אפילו בימי החול, מפני שלא רצה מרע"ה שיהיה הנהגתם מתלבשת ביצירה, וזש"ה אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, וכתיב ילך נא אדנ"י בקרבנו, בחר בכח קדושתו שתהיה הנהגתו אצילות מתלבש בבריאה, כי מבלעדי זה לא היה אפשר, כי אין הנהגת אצילות בלי לבוש של בריאה כלל ואפילו ביום שבת, וכשחטאו בעגל וקלקלו כעין חטא אדה"ר ממש, חזרה זוהמתן שפסקה, ואעפ"י שחזרה עם כל זה לא חזרה להם הזוהמא חזרה גמורה, כי סוף סוף טהרתן של ישראל במקומה עומדת, רק שהשליטו עליהן המיתה, ועכ"ז כח מרע"ה גדולה מאד שלא סבל הנהגת היצירה כ"א ע"י שכינה בהתלבשה בכסא כנזכר. ומטעם זה הנהגתם היתה ע"פ מעשיהם שהיו עושים, ועכ"ז לא היה מתוקן למעלה, כי עדין לא נתקנו על ידי המשכת הדורות להתעלות להיות נקשרים למעלה בסוד מקומם הרמתה, כמו שהיה בימי שלמה ע"ה כנזכר בזוהר שיר השירים בפסוק והבית בהבנותו זעיר זעיר, ולכן היו ישראל מתאוננים ומתלוננים פעמים על המים ופעמים על הלחם ופעמים על הבשר והיה הכל בסיבת השכינה אשר לא נתקנה, ולכן לא היה לשם מקדש כ"א משכן בסוד נער מטטרו"ן שהוא מדרגת המשכן הנזכר בזוהר תרומה על הפסוק ויהושע בן נון נער וגו', אמנם קשה מאחר שנדחה מט"ט כמ"ש ילך נא אדנ"י וגו' כנזכר א"כ האיך היה המשכן שלהם ע"י מלאך זה הנדחה, אמנם נ"ל בנין המשכן ומדותיו כולו למטה והמלאכים היו כסא אל שם הגדול כנזכר ומתלבשין במשכן ומתגלה עליהם שם אדנ"י בהנהגתו, אמנם הם שונות בבחינת מט"ט ולא יעבור עליהם אור השכינה כלל אלא אור של שם אדנ"י במדרגות הנ"ל. וזמש"ל:


נהר יד - הזמן וההנהגה השביעית והשמינית והתשיעית: עריכה

הנהגת ישראל אחר פטירת משה רבינו ע"ה, וכניסת ישראל לארץ. הנה זכו ישראל בכניסתן לארץ מצד אחד והוא חוב להם מצד שני, הנה זכו במה ששבתו הקליפות ונכנסו לארץ באויר של הקדושה וטהרה שאין שום קליפה בהכיבוש שכבשהו, והמעלה זו מעולם לא היה אפילו אל האבות שישבו בה, ואמנם חבו שהנהגתם היה בקדושה ע"י מט"ט אשר דחה אותו משה רע"ה כמ"ש חז"ל על פסוק אני שר צבא ה' עתה באתי כדפרש"י ז"ל עתה באתי בימי יהושע אבל לא בימי משרע"ה, והשכינה לא נתקנה כי עדין לא נפתח אור היסוד כלל רק היה גנוז ונעלם כנז' בזוהר ש"ה בתיבת שיר, ולכן היה להם כמה ענינים אשר אפילו בימי דהמע"ה היה רעב, והנה התנהגו בהנהגה זו זמן רב, אפילו שהומלך להם מלך ואפילו מלכות בית דוד עצמו היתה עדין השכינה מתהלכת ומתקנת מעט מעט, ולא נתקנה בכלל להפתח המקור הזה אלא בימי שלמה הע"ה כאשר יתבאר בס"ד. אמנם בימי דוד המע"ה ושאר זמנים הקודמים היה הנהגתם בשכינה בהיותה מתלבשת במט"ט, ומאירה מאור עצמותה ולא מאור ספירות עליונות, כי מה שהוא נגד השפעת ספירות עליונות היסוד נסתם ונעלם, ולא היה היסוד מאיר בשכינה אלא אור כאור השכינה, וכן החכמה בבינה, והבינה בו' קצוות, וזה שית הנעלם והסתום מיום שנברא העולם ועד עתה, ועם היות שנתנה התורה ונפתחו המקורות העליונות זה היה בערך נתינת התורה, אמנם בערך ההנהגה לעולם נסתם ונעלם, מפני שלא זכו למדרגה הזאת כלל כ"א בימי שהמע"ה כאשר יתבאר, והנה בבחינת כשרותם היו מצליחים, ובחינת רעתם היו נופלים:

אמנם הזמן הזה היה קשה להם מצד קושיית סתימת המקורות, ולכן היה להם ב' בחינות הקושי, האחד התלבשות השכינה בנער מטטרון, והשני המקורות העליונים שאינם נפתחים מן היסוד למלכות, וגם אינם נפתחים בענין אחר וכאילו מעולם לא נפתחים שהוא קושי מאד, אמנם מה שהיו נוצחים היה על ידי שהשביתו הקליפות. וגם כן חסידותם ומעשיהם הטובים היה גורם אותה ההנהגה המוצלחת מצד כושר הדורות לפי מעשיהם, ואין ענין זה נוגע בדבר זה כי כל ההנהגות הנזכרים ומה שנזכיר כולם יעלו וירדו לפי טובתם ורעתם, וכשרותם וזכותם, או בעון חטאתם ורשעתם, כי השכר והעונש הוא ענין לעצמו, ובזה נכלל גם הזמן התשיעי, והעשירי דהיינו הצלחתם בזמן השופטים, שהיו תלוי גם ברשעתם ובצדקתם, אם יוכשרו אותם השופטים, ואם היו הדורות חוטאין ובפרטות בעון ע"ז נמסרו לקליפות, והקליפות גוברין וישראל זורעין ואינם אוכלים כי החיצונים נוטלים את השפע, והכל תלוי בהנהגה הנזכר בשליטת החיצונים על ישראל או בהכנעת החיצונים הכל לפי טובתם או רעתם, וכן היה אחר כך בימי דוד ושלמה המלך ע"ה, אמנם קודם לכן היו שופטים, ואחר כך מדרגת נביאים ושמואל, ואחר כך מדרגת מלכים כמו שאול, אך הכל הוא בההנהגה הנ"ל, וזמש"ל:


נהר טו - הזמן וההנהגה הי' הי"א הי"ב הי"ג הי"ד: עריכה

  • בזמן העשירי: בנין בית המקדש.
  • יא: חורבנו וגלות בבל.
  • יב: בנין בית שני וצרתם בימי הבית.
  • יג: גלותינו זה:

ואלו הענינים כבר נתבארו כלם בתוך דרושים הנזכרים, ועכ"ז אפרש בהם במקצת. הנה רז"ל פירשו כי בימי שלמה המלך עליו השלום עמדה הלבנה בעצמה במילואה ר"ל כדפרישית שלא היה ההנהגה בתיקון השכינה באור העליון עד בנין הבית, כי אז נתקנה השכינה עם כל תיקונה כמ"ש ותרב חכמת שלמה (מ"א ה, י). והיינו שהאירה מן החכמה העליונה ע"י אור הבינה. והבינה האירה בשש קצוות, והשש קצוות במלכות, ומשם נשלמה חכמה תתאה במילואה. ואמנם בית ראשון הוא אור הבינה כנזכר, ועכ"ז חטא אדה"ר במקומו עומד שלא פסקה מיתה מן העולם ולא יצא העולם מעונש חטא אדה"ר, אמנם היה קרוב אל התיקון דהיינו מדרגה א' היותו מאיר אור החכמה מן הכתר:

וכשחטאו ישראל בעון ירבעם היה אז זמן התיקון שנשלם עון העגל, והתחילו בחטא ב' עגלים במקום עגל אחד, כמש"ה כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים (הושע ז, א) כנזכר בזוהר בלק בינוקא. כי סוד עגלי ירבעם ועגל דור המדבר הכל ענין אחד, והתחיל אור זה של השכינה להתחשך מעט מעט והתחיל חסרון הלבנה, ואותו אור העליון שהאיר נחשך במאורו, האמנם לעולם היה אור בבית ראשון אור הבינה, וכפי שנוי הבחינות מדין לרחמים היו ישראל עולים ויורדים, מצליחים ונוצחים, או גולים ונדחים, עד עת גלותם ונמשך ע' שנה כנגד ירידת המדריגות מאור הבינה עד אור המלכות, ובגלותם נמשכו כפי מנהגי הדין, והגלות הוא בסוד אופן, והיה ההנהגה בהנהגת שפע הספירות ודינם, אמנם מטעם זה היה להם נבואה והצלחה קצת בצדיקי ישראל במלכות בבל עד שהגיע קצם, ואילו לא ערבו זרעם בזרע גויי הארץ בבנות אל נכר, אז היתה ראויה להיות גאולתם בנסים ולא כניסי מצרים אמנם קרב אליהם, שהרי גאולתם היתה מצד השמיטה אלא שטמאו עצמם בגויי הארץ כנזכר בזוהר, והשכינה האירה כשיעור אותה האור מה שהאירה בבנין בית ראשון במציאותה:

אמנם בנין לואה ויגע מקטרוגין עליו החיצונים, מפני שהמדה גורמת כך, כי המקטרגים תחתיה וסביב לה כמה אויבים, ומה גם שלא הוכנו כלם לגאולה מטעם זה, ועמד אז הבית מה שעמד קצת בגלות וקטרוג האויבים, וקצת בנחת, הכל לפי מעשיהם בהנהגת אור השכינה שהוא בדין ממוזג לפעמים כך ולפעמים כך, וכמה צרות סבבום כל זמן הבית, ואחר כך נחשך אור השכינה מכל וכל ונתלבשה באופן וגלתה גלות שלמה אל גלות אדום, והתחילה השכינה לירד באור ההנהגה בהיכל נוגה והיכל עצם השמים והיכל לבנת הספיר בסוד האופן וירדה אז השכינה עד תחתית המדרגות הנז' שם בהיכלות דפ' פקודי, וזמן נפילתה היא כשיעור משך זמן גלותנו, וגלותה והנהגה בין זה לזה בהנהגת אור אופן הנזכר, והעולם ניזון בספיחים ובספיחי ספיחים בכח סעד וסמך מתפלתינו כנ"ל, וכשישתנה לפעמים מצרה לרוחה בזמן הגלות יהיה כפי טובתם וכשרותם בגזרה עליונה. וזמש"ל:


נהר טז - לבאר שיש בכח הצדיק להוסיף עוד בהנהגה: עריכה

עם היות שדברנו לעיל בההנהגה סתם, עכ"ז כבר ביארנו שיש כח ביד הצדיק להוסיף אור בההנהגה, לכן היה זמן אשר שלשה צדיקים שנו זמן ההנהגה שינוי גדול, ומשם נקיש לכל דור ודור אשר הצדיקים משנים ההנהגה ומאירים אור העליון, והם יוסף, משה, דוד, כדאיתא בזוהר בענין צדקתך בשבת. והענין הוא כי יוסף משה דוד מצד הרכבתם הנהיגו השכינה מאור העליון הנהגה גדולה, ופתחו אורות המקורות לפי חסידותם, ולכן יוסף מצד מעשיו היה פותח לשכינה אור היסוד, ולכך נקרא דבר האיש אדנ"י הארץ ודאי בעלה דמטרוניתא מצד היסוד, ולא בעל ממש, כי הבעל ממש הוא יעקב או משה שהם בקו האמצעי, האמנם יעקב כשמת לא החשיכה אורה מכל וכל שנשאר יוסף, אמנם כאשר מת יוסף החשיכה אורה מכל וכל, ולכן אנו אומרים צדקתך מחמת צידוק הדין על המקור הידוע:

כי יוסף פתח להשכינה מצד נשמתו עם היות שהיא מצד עצמה היתה מתנהגת בהנהגת התחתונים מצד הגלות, היה כח אל יוסף לנהוג אור היסוד, וכשמת נסתם ונחתם אותו מקור ואותו בחינה נעלמה ונסתמה, ועוד כל ימות העולם לא נפתח כי הצדיק נתעלם. וכן מרע"ה עם היות שהשכינה היתה מתנהגת למטה, היה מאיר בה אור הדעת ע"י טוב מציאות מרכבתו, והיתה שכינה מאירה מאור זה מצד ייחוד יוסף עמו וכמש"ה ויקח משה את עצמות יוסף עמו, להמשיך אור יחודו [לשכינה] ממדרגת מרכבתו אל דעת העליון, וכשמת משה רבינו ע"ה נסתם ונעלם המקור ההוא ושוב לא נפתח ולכן אנו מצדיקין עלינו את הדין. וכן דהע"ה בטוב הנהגתו בסוד מרכבתו אל השכינה, האיר השכינה וקשטה בסוד קשוטיו האורה נחמדת כל ימי חייו, עד שבחר הקדוש ב"ה בתיקוניו ובשיריו וזמריו יותר מבנין הבית. והארת הבינה למעלה באמרו כי טוב יום א' בחצריך מאלף, מאלף עולות כמשארז"ל, ולכן כאשר מת דוד המלך ע"ה נסתם ונעלם המקור ההוא ושוב לא נפתח חשכו מאורות השכינה, עם היות שנפתח אח"כ מצד בנו שלמה ע"ה בבנין הבית מ"מ אינו דומה אור לאור:

ואלו שלשה אורות נפתחו [נסתמו (עב)] בשבת בשעת מנחה, ולכן אנו מצדיקין עלי' את הדין במנחה, כדי לפתוח קצת המקורות מה דאפשר להאיר מלמעלה בשעה זו ע"י הזכרת צער העליון, להאיר השכינה אז ממצח רצון העליון ית' מן המקורות אשר נסתלקו ונעלמו ברצון העליון, שהם יוסף שהוא יסוד, ומשה הוא הדעת, ודוד שהוא המלכות, וזהו על ידי מה שאמרנו כי מציאות אלו מצד מרכבתם הוא ענין לעצמו שאינה משתלם בשום תמורה בעולם, ומכאן נלמד שהצדיקים דבכל דור ודור הם מתקנים השכינה בחסידותם, ופותחין לה מקום האצילות כל ימי חייהם לפי מציאות מעשיהם [בעולם.], ומה שבארנו בנהר ות הקודמים בענין של הנהגה ההוא זהו לפי הכולל, אמנם פרטי הצדיקים שבכל דור ודור הם משנים ההנהגה כפי מעשיהם ומחשבותיהם במרכבה עליונה, והשכינה תמיד משתנית לטוב בטובת של הצדיק וכשרותו:


נהר יז - הזמן וההנהגה הט"ו והט"ז: עריכה

בסוף גלותינו זה קרוב לזמן גאולתנו, יתחזקו צרות לישראל תכלית החיזוק ויצר להם שישנאו בחייהם ויאמרו אל ההרים כסונו, ואל הגבעות יאמרו שיפלו עליהם, מפני צרות הגדולות שיסובבום מכל צד ופינה, ויתרבה הצער עד אשר לא יפנו האבות אל הבנים, וכל מי שימצא את עצמו לו שלל, גבור ונוצח יקרא, והטעם כי השכינה תדין את ביתה ויביאה על מסורת הברית כדי לזככם אל הגאולה ואל הטוב המוכנת לנו ע"י הנביאים, וטוב השיעור לא יכלוהו רעיון, באופן שלא יזכר עוד גאולת מצרים, והניסים ההם לפני גאולת ישראל ונסים ונפלאות שיהיה לנו כמש"ה ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את ישראל ממצרים כ"א חי ה' אשר העלה את ישראל מכל הארצות, ויהיו אז הנסים וגילוי השכינה אל ישראל בהפלא ופלא, ויאמרו כולם אשר יזכו אליה הנה אלקינו זה קוינו לו ממש מורה באצבע על גילוי השכינה:

ולכן מי ומי הזוכים לזה באותן הימים יראה הרבה צרות, וכל זה לצרף ולזכך את ישראל כפי הראוי והדין, וכל אחד ואחד יצטער כפי חיובו וכל מי שיקשה עורף ולא ישוב יאבד ומי שיתן צוארו בעול התשובה וקבלת הצרות עליו בסבר פנים יפות ויתן את שכמו לסבול (כדי ש)יצטרף ויזכה לקבל הטוב, והענין הוא שהגיע עת ביטול הקליפות מן העולם וכל עוד שישראל מקצתם הם רשעים אז הקליפות נאחזים בהם ואם כן היאך אפשר שיתבטלו החיצונים והרשעים עדיין ברשעתם, והש"י הוא בעל דין ישר ואמונה אין עול עמו ולכן יצטרפו בצירוף אחר צירוף עד שישראל יהיו אז ככסף נקי טהור ומזוקק, והנהגה הזו יהיה בתכלית קושי הדין כי הקליפות יגבו חלקם כל מה שאפשר להם:

ובימים ההם ובעת ההיא יהיה מלחמה רבה גוי בגוי איש ברעהו, וישראל יהיו ביניהם בצער גדול כי כל אחד ואחד רצונו לגזוז רחלה זאת ולאכול את בשרה, וה' יתברך ירחם עליהם בזכות שלשת אבות הקדושים ויצרפו ויתלבנו מתוך גודל הצרות ודין זה, ומתוך כך יכלה הקדוש ברוך הוא זרע עמלק מן העולם וימחה שמו מתחת השמים, ואחר כך יתחיל בדין של עשו הרשע עד אשר לא יהיה לו תקומה, וכבר התחילו ישראל לצאת מתוך צרתם מעט מעט. ואחר כך יתחיל הקדוש ברוך הוא בדין או"ה ויצטערו ישראל בצער גדול כמו שאמר הכתוב ביחזקאל כי רוצה הקב"ה לנער את ארץ ישראל וירושלים כאשר ינער אדם את טליתו, וינער כל עובדי ע"ז, וגם הע"ז בעצמה שבירושלים וגופ' הטמאים הנקברים סביבות הקדש וכל המקומות המטונפים שבו:

ובעת ההיא יצאו כל קיבוץ עם ה' אל המדבר ויהיו שם ברעב מ"ה ימים ואז יצרפו ויתלבנו, ויתראה אליהם אליהו הנביא ז"ל ויתגלה עליהם משיח בעוני גדול, וגם מרע"ה יתגלה להם עם בני דור המדבר והשכינה יתגלה אליהם ויתקנו הדגלים בהשכינה, וירד בית המקדש בנוי למטה ויבואו ישראל לירושלים הבנויה והשכינה עמהם כימי צאתך מארץ מצרים, וירבו אז הנסים ויגדלו אשר אין הפה יכולה לדבר והשכל לשער הריבוי נסים ונפלאות שיהיו לישראל ויפתחו את מקורי החכמה וזאת תהיה ההנהגה בגאולה בס"ד. וזמש"ל:


נהר יח - ההנהגה הי"ז והי"ח: עריכה

בזמן גאולתן של ישראל יהיה ההנהגה באור החכמה המאירה בבינה מאור הכתר, ולכן הנסים יתגברו על הטבע תגבורת גדולה מאוד ויצליחו ישראל אז בהצלחה גדולה יותר מהצלחתם שבימי שלמה המע"ה שהיה מאיר הבינה מאור החכמה כנזכר, אמנם אור זה הוא אור כח החכמה מן הכתר כי כבר התחיל העולם להתקן מחרפתו, אמנם לא יש תיקון גמור ויתעכב עיכוב זמן מה עד שיתבטלו החיצונים, ובזמן ההוא אין תשובה מועלת כלל, מפני כי התשובה היא מן הבינה וכיון שאור של הבינה אינה מנהגת אלא עד אור החכמה בימי המשיח ולכן אין בהם תשובה כלל, ולא יתקבלו אז הרשעים אלא יאבדו וימותו, אמנם בסוד הגלגול ימותו ויחיו בני אדם עד תשלום מ' (הע') שנה שכלה הגלגול מן העולם ויהיה תחיית המתים, אז ויצרפו ויתלבנו המתים אז ויקומו ויחיו:

אמנם יש בסוד זה דברים רבים שיתבארו במקום אחר בס"ד, והעיקר בכאן הוא רק לבאר סוד ההנהגה שיהיה בזמן ההוא אור החכמה מאיר בבינה, ובני אדם יחכמו בתכלית החכמה וישיגו סודות התורה, ויזדככו אז, ויצדקו בצדקות גדולות, וישיגו מדרגה רבה בנבואה, ויהיה להם ידיעה בסודות התורה מה שלא יוכל לשער ויוסיפו תוספות אורות מעת לעת. וזמן זה ימשוך עד תשלום אלף הששי זה אשר אנו בו, ואח"כ ישוב ההנהגה העליונה בסוד הכתר, ואז יתחדש העולם אחר אלף השביעי ואז יהיה מעלת העבוד מאירה אור לא ישוער ויהיה האדם במעלה שלא יכילנו רעיון וימשוך העולם עד רצון הבורא היודע האמתיות:


נהר יט - מונה לשבח מעלות א"י לע"ל וענין ע' שרים ופרק שירה: עריכה

והנה בנהר ות הקודמים בארנו כמה בחינות בהנהגה דרך כלל והם רבות מאד:

אמנם הכלי המוכן לקבל כל ההנהגות אלו היא ארץ התחתונה הזאת וכל אשר בה תסבול כל מיני הנהגה, אם מצד ההנהגה המעוטה הפשוטה ועניי' הוא הנהגת גלותינו זה תסבול ותמצא כל פירות העולם [פחותים ופחוסים] מאוסים כחושים ויבישים, ואם ההנהגה גדולה תמצא אז פירות העולם בשבח וגדולה ומעלה, ע"ד משארז"ל עדשים כדינרי זהב, וחטה ככליות השור וכיוצא, ואשכול הענבים כמו העגלים, וכיוצא בזה משארז"ל בפירות א"י, והדין עמהם כי א"י אינה כנגד שר כלל אלא שהוא מכוונה נגד פתח היכל לבנת הספיר שלא ע"י אמצעות שר כלל, וע"כ הברכה מצוייה בה בלתי מצומצמת ויבאו הנמצאים המתברכים מטבע המציאות והנהגת העולם, מפני היושר והכשרון המעש' שבעולם שלמט' המעורר הברכות למעלה והם משופעים בהנשפעים הטבעיי' ויצאו ומתפשטים יותר מן המציאות הנהוג לפי כשרון מעשה האדם, ויאמרו שזה הדבר מתמיה גובר הטבע על מנהגו:

והענין בהיפך כי הטבע נוצר מהחכמה עליונה כמש"ה כולם בחכמה עשית, ויש בכלי זה לסבול הרבה ברכות אמנם נתמעט מציאות' מחמת עון התחתונים שגורמים הצמצום בברכות, ומיעוט טבע של הנמצאים בהמציאות וכן פי' בגמרא צררום כדי להראות לדורות הבאים [להודיעם] כמה החטא גורם, ר"ל כי טבע המציאות של הכלי המחזיק להיות עדשים כדינרי זהב וחטים ככליות השור ויותר מזה, אמנם החטא גרם שצמצם הכלי את עצמו ואינו נותן כדי ברכתו כי הכלי נתרוקן, והוא ע"ד משארז"ל לעתיד לבא שתוציא גלוסקאות יפות וכו', ר"ל כי יש כח בחיטים לגדל פירותיו ולתקנן בחלב כליות חטה בלי מוץ ותבן וסובין ומורסין כי אלו הם מחטא אדם הראשון, ויהיה שיעורו כמו פירות המתגדל באילן כמו פת אפוי בגידולו ובתיקון יפה המתוקן אז ביותר ממה שהוא עכשיו ומנופה בכמה מיני נפה מן הטעם שפירשנו, וזה הוראה כי כלי התחתון הזה אין זה טבעו אלא (כי גוף) [שהוא כפוף] קומתו ושיעורו הרבה יותר מזה שלפנינו, והנה החטא של אדה"ר מעטה טעם הפירות, ועוד החטא של בני אדם מן הדורות שאחריו גרמו עוד יותר מיעוט אחר מיעוט עד הפחיתות הזה שאנו בו כעת, וכאשר ישוב העולם לימי עלומיו ולברכתו בהכרח הוא שישוב לטעמו וליפיו ולהודו, ואז ההנהגה עליונה הנזכ'(יכריח לכל אחד ואחד)יוכיחו כי אם יש איזו ברכה בנאצלים ובנבראים ובנוצרים ובנעשים, הארץ יריקו, והארץ תתן יבולה משוער אל הברכה הנשפעת, וכפי שיעור הברכה כך נמצאו המעדנים והפירות וצמחי האדמה וכל המציאות כולם, ולכן לא יסופר בדברי רז"ל דבר ממה שעתיד להיות ולא ממה שעבר שיהיה דבר המתמיה כלל:

ואמנם אחשוב שלא יסבול ברכה התכליתית אלא א"י מפני שבח הברכה אשר בה, ואמנם שאר העולם אינו שותה אלא מתמצית דא"י ויהיה ג"כ בשבח ומעלה אבל לא כמו א"י, וע"כ אמרו רז"ל המעלה ההיא דוקא לא"י כמ"ש רז"ל עתידה א"י להוציא כלי מילת וכו', ולא ניתנה מעלה זו לח"ל מפני שח"ל אינה כלי מחזיק ברכה ההיא, אמנם כן בברכת של א"י יתברכו גם שאר הארצות, והנה מעלות א"י הוא שהוא ת' פרסה על ת' פרסה כולם מכוונים נגד פתח היכל לבנת הספיר כאשר יתבאר בעין הארץ בס"ד, ושאר הארצות יש להם שרים סביב לא"י והם שואבים שפע הקדושה ומשפיעים לחוץ, כמ"ש, אשר כל שר ושר שואב חלק השפעתו ממקום שפעתו להחיות עם רב שתחת ממשלתו, איש איש ממלאכתו אשר המה עושים ומשמרים את תפקידם צורת הנברא וטבעו ושיעורו ופעולתו, ולא ישתנה שום נברא ממציאותו ע"י משטרו (נ"א שירו), וזהו כלל של סוד פרק שירה הנזכר, וזהו ההשגחה הראשונה אשר הקדוש ברוך הוא משגיח על הנמצאים כמשרז"ל שהקדוש ברוך הוא יושב וזן מקרני ראמים עד ביצי כינים, והכל הוא בהשגחה גמורה בהשפעה הנשפעת ע"י השוטרים המופקדים עליהם שהם צורות אל השפע לקבל מציא' ההשגחה מכל מין ומין שיהיה (מפני) [ממיני] ההשגחה הנ"ל:

והנה אותן השוטרים יש להם ב' בחינות, הא' הם שוטרים הממונים בא"י שהם קדושים המופקדים על כל מיני המציאות כולם, ולכן אמרו רז"ל בנוסח ברכתם על הארץ ופירותיה כי הם קדושים ופעולתם בקדושה, הב' הם השוטרים הממונים שבח"ל שהם הככבים והמזלות שאינם פועלים כלל בא"י, כנז' (בזהר) בפ' תרומה למגנא קיימא רקיעיא בארעא דישראל ואינם משתמשים רק כעין כל טבעי המשתמש כפי מציאותו, אמנם כן בח"ל הם פועלים פעולות כל ככב וככב בכל מין ממיני הדשאים והצמחים והאילנות וכיוצא, ויש ככבים על הבהמות וגם יש מיני ככבים ממונים על כסף וזהב, אבל בא"י אין הככבים ממונים על שום דבר כ"א מלאכים הקדושים הנזכרים:

ואותן המלאכים שואבים מן ההנהגה עליונה כפי (בחינתם) [בחינתה] אמנם הככבים והמזלות והרקיעים לא יוכלו לשאוב עד שישתלשלו כמה מדריגות ויותן בדרך הקליפות לשר מחוז ההיא, ואותו השר ישפיע שפע ההוא דרך גלגלים והככבים אל עבר ארצו ונחלתו ושפעו נגד גבולו בלבד, וכאשר יעבור הזמן שכוכב ההוא יעבר דרך ארצו לא ישפיע דרך בו אלא דרך הכוכב אשר נגד גבולו, וכן על הדרך הזה כל שר ושר דרך הככבים אשר נגד גבולו, ומפני שהכוכבים ההם הם כלים למעשים ידועים, לכן יש שר שימצא בארצו צמח פלוני ולא ימצא שם צמח פלוני האחר, מפני שאין שאין כוכב ההוא עובר דרך ארצו וכיוצא בזה ענינים אחרים הנמצאים במחוזות. אמנם א"י לא תחסר כל בה מפני שאינה תלויה בכוכבים כ"א במלאכים, וצבא השמים בשלימות ולכן הם בארץ שיעור תמונה שלימה ולכן ימצא הכל בה, כשם שנקודת המרכז כולל [כל] העגולה בכלל, כך הא"י הוא נקודת המרכז של העולם כולו, והמלאכים מופקדים על כל (נשמות) גשמיות לצמחים והמתכות ושאר פרטי הדברים וכיוצא בזה. דרך כלל א"י שואב מן הקדושה וח"ל שואבת מן החיצונים ע"י התפשטות השבעים שרים כמ"ש בס"ד, וזמש"ל:


נהר כ - להכריח כי השכינה בתחתונים: עריכה

ונאמר כי לאדם יש ג' חלקים: הא' הוא הנפש מצד המלכות, והב' הוא רוח מצד הת"ת, והג' הוא הנשמה מצד הבינה וחכמה, ועולה עד הכתר.

ואין האדם זוכה מיד לשלשתן אלא אם זכה נותנים לו נפש, זכה יותר נותנים לו רוח, זכה עוד יותר נותנים לו נשמה. אמנם נפש דבוקה עמו, הן אם יחטא הן אם לא יחטא, ולכן ישראל שהם כללות המציאות בערך זה נפש הכוללת לכל ישראל היא המלכות עצמה, ולכן אינה חסרה מהם לעולם, וזש"ה: ״זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל לו״, וזהו נחמתן של ישראל בגלות, בזאת ודאי, ולכן הם מצפים לישועה; ואף שהם חוטאים, מכל מקום היא גולה עמהם, וזש"ה: ״בן כסיל תוגת אמו״ ודאי שהיא נפרדת מלמעלה ועל ידי זה היא גולה, ואמנם ענין של מדה זו תלוייה אם מאירה או חשיכה כענין הנפש עם הגוף ממש, אם זוכה הנפש במעשים טובים ובעסק התורה היא מאירה כך המדה הזו היא מאירה במעשים טובים שלנו, ואנחנו ישראל כגוף אליה שלא יפרד הגוף מן הנפש, אמנם אם זוכה אדם יותר זוכה למשוך אליו הרוח, כך כל ישראל אם זוכים יותר מושכים אליהם סוד הת"ת והיינו בן חכם ישמח אב, זכה יותר זוכה אל הנשמה כך ישראל אם זוכים יותר מושכים אליהם סוד ג' ראשונות דהיינו הנשמה מהבינה ולמעלה וג' קשרים אלו הם גם כן סוד אריך אנפין והזעיר ונוקביה, וזמש"ל:


נהר כא - בירידת השכינה והנשמה בזה העולם השפל: עריכה

ידוע הוא כי אין האדם כסדר הנמצאים בהשתלשלות, רוצה לומר: שאינו במקום הראוי לו כפי השתלשלות המדריגות, מה שלא קרה כן לכל הנמצאים, כי כולם נמצאו במקום הראוי להם, אמנם האדם אינו במקום הראוי לו כי סדר המדריגות בסוד השתלשלותם מעילה לעלול כן מתחייב היות נשמת האדם מתחת כסא הכבוד, ורוחו בעולם המלאכים, ונפשו במקום הראוי לו, אמנם כן לסיבה ידועה להשי"ת נתגרשה ממקום בריאתה וממקום עילותיה הראוי, וירדה חלקיה אל מקום שפל המדרגות כולם והיא מגורשת ממקום מנוחתה, וזה מה שאמרו רז"ל כי הנשמה היא במאסר בגוף, וסדרו אנשי כנסת הגדולה בתפלת ׳אלה"י נשמה׳ ״ואתה משמרה בקרבי״, כי ה׳ יתברך משמרה תוך המאסר הזה כי אינה מקומהה והוא חוץ למקומה, כנזכר:

ודבר זה יגרום לו מיעוט השפעה וההשגחה, והמשל בזה כאשר רצון הבורא יתברך להעניש מלאך על ענין ידוע כמו שדרשו רז"ל בפסוק ובמלאכיו ישים תהלה, ומבלי ספק הוא כאשר יגורש ממקום הראוי לו לפי סדר השתלשלותו הוא לו גלות, והיינו הכרת הנפש כנודע, וזהו ענין סמא"ל שהיה תחלה קדוש ומרד והורידו הקב"ה מקדושתו ונכרת ממקומו ואין לו מקומו הראוי רק שנכרת ונדחה ממקומו כנודע, ודבר זה פשוט הוא. ומזה נקיש אל הנר"ן שהם תמיד מגורשים ממקום הראוי להם, וכמה מגיע להם צער להיות נכרתים ממקום מנוחתם אל המדור הזה התחתון, עד שמטעם זה אמרו רז"ל נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא להיות חוץ ממקום מנוחתה הנזכר, נוסף היות דבר זה להויה זו ר"ל הויות הנשמה דומה מה שלא עשה כן הקב"ה לכל שאר הנמצאים, והנה בזה נמצא ממש אל חלק האצילות דבר פלא לא יכילהו רעיון והוא מוכרח מצד עצמו, וזהו היות השכינה נמצאת במקדש כמש"ה וכבוד ה' מלא את המשכן, וכבר נתבאר בזוהר כמה כחות עולמות שכרה השכינה להיות למטה לשכון במשכן, ואין ספק שאינה בכמה עולמות ממש והיא מתגרשת משם לרדת למטה השכינה וצמצמה עצמה בין בדי ארון על כנפי הכרובים, כדכתיב השמים ושמי השמים לא יכלכלוך וגו':

וכמו שמצינו אל הנשמות - כן הענין אצל השכינה, שנתגרשה וירדה ממקומה לדור בתחתונים חוץ למקומה, אמנם כן שאין ענייניהם שוה לגמרי, והוא כי השכינה קודם היותה בגלות היה אפשר לעלות למקומה וישאר העולם ריקם כתחלה, ועד על זה - שבחטא אדם הראשון נסתלקה השכינה למעלה, וכן על ידי הרשעים היתה מסתלקת, מה שאין כן לנשמה שבעל כרחה היא במאסר הגוף עד הגעת זמן הקצוב אליה שתצא ממאסרה,

אמנם יש עת שלא חזרה השכינה כלל והיא במאסר עה"ז, והוא מיום שירדה על הי"ב שבטים והלכה עמהם למצרים - שוב לא עלתה למעלה למקומה, וכן כשגלתה עם ישראל לבבל, וכמש"ה: ״ובפשעכם שלחה אמכם״, וכן היא גולה עמנו בגלות זה, כי שוב לא נסתלקה השכינה ממש:

והנה להיות ענין הזה לב' בחינות אלו, רוצה לומר: לנשמות ולשכינה, הוכרח למשוך עליהם שפעם וחיותם הפוך סדר המדריגות כדי למלאות חסרונה, וזה ע"י הנשמות, שיעשה כל הדרכים שאפשר למשוך השכינה עליהם כדי לינק את שפעם, וזה התיקון למדה התורה לבני ישראל בסדר עשיית המצו' והתורה והעבודה בזמנים הידועים, להיות ענין ההוא סיבה למשוך השכינה אלינו להיות חיותינו על ידה, ולא מצד השכינה בלבד אלא גם שאר מדריגות שעליה, כי עיקר השכינה היא לייחדה עם המדריגות שעליה, כי חיות הנשמה מן השכינה נקשרה עם המדריגות העליונות, וכן גם כן השכינה השתלשלה להמשיך אליה כל מדריגות עליונות להשלים עניינה, אחר שהיא מגורשת מסדר השתלשלותה, ומכ"ש כי היות הדבר צריך אל החיות והשפע להיות נקשר העלול מן העילה תמיד,

על כן צריך שהתעוררת העולם הזה לא יחסר ולא יעדר לעולם, כי אם יעדר אפילו שעה אחת יחזור עולם לתהו ובוהו, וכל עילה תעלה למקומה הרמתה, ותשאר השכינה ח"ו בלי יחוד, ויעדר מהנשמות שפעם וחיותם,

ואמנם הטעם לענינים האלו - רוצה לומר: לנשמות ולשכינה - היות לכאורה משפטם יוצא ממרכז הצדק שגורשו ממנוחתם, וזה הוא כדי שיהיו כל העולמות שוים, העולם התחתון כמו העולם העליון, כדי שיהיה עולם התחתון נמצא לפני אלה"ים לעולם, וזה על ידי שירדו למטה הנשמות ותרד השכינה אליהם, והם ישתדלו בקישור העולמות אשר אצולים עמהם, ואז ישב העולם לפני אלה"ים,

ואנחנו בהיותינו למטה נדבקים בה', כמש"ה: ״ואתם הדבקים בה' אלה"יכם חיים כלכם היום״ ממש למטה. וזמש"ל:


נהר כב - בסוד התדבקות השכינה עם ישראל: עריכה

הענין היא כי נשמתן של ישראל אין עניינם אל השכינה לבד, כי מפני שהם זכרים ואצילות נשמתם מן הזכר ועיקרם מן הת"ת, ודבקותם הראוי הוא שם, והשכינה רודפת אחריהן מפני שהיא רודפת אחר הת"ת והייחוד, ואי אפשר להשיגו כי אם באמצעית ישראל, על כן היא מתדבקת בנשמת ישראל ובמעשה מצותיהן שהם מיין נוקבין כדי לעוררם, מאחר שהנשמות נאצלים ממנה,

ואם כן, לפי זה - הת"ת בעצם שוכן על ישראל בהיותם ראוים והגונים, ובמקרה השכינה נדבק בת"ת, וזש"ה: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ - ר"ל: ״ועשו לי מקדש״ כדי שהשכינה תשרה בו, ״ושכנתי״ - הת"ת - ״בתוכם״ של ישראל, בסוד נשמה, והשכינה במשכן כדי להדבק תמיד עם ישראל, וזמש"ל:


נהר כג - בסוד גלות השכינה: עריכה

תחלה ראוי לדעת בביאור מלת ״שכינה״, ונאמר כי מה שתאיר ותשכון עם ישראל בתחתונים מהארות האלהות הטהור והקדוש זהו שנקרא ״שכינה״, ובאור מלה זו הוא מלשון ״השוכן אתם״, כי בחינתו השוכנת בתחתונים נקראת ״שכינה״,

ובאר מלת ״גלות״ נאמר על הטלטול - הן שהוא באונס, כמו גלות ישראל מעל אדמתן, או שהיא ברצון, שהוא כענין שהאדם עצמו גולה ממקום למקום, כמו שאמרו ז"ל: ״גלות מכפרת עון״, היינו: היות האדם מעצמו נע ונד ממקום למקום; וזהו ביאור מלת ״גלות״.

והנה באלה"ות לא יוצדק לא גלות ולא צער ולא טלטול ממקום למקום, כי ״מלא כל הארץ כבודו״:

וכדי להבין זה, צריך אתה לדעת איך נקשר דבר רוחני עם הגשמי עד שנאמר כי בהם הוא משכן השכינה; ואם ישיב המעיין שמשכנה הוא בסוד נפש ורוח ונשמה משכן השכינה בכל ישראל ולא במקום ידוע, שהוא המקדש, הן אמת שהסבה למשכנה במקדש הוא ישראל היותם ראוים לזה, אבל עכ"ז לא נאמר שהם כסא אל השכינה, דאם כן בהני מילי למה? ולכן אמר כי הבה"מ ממש היא משכנה והוא, ע"ד זה כי מן הרוחניים יצא הגשמיים - כן באותו דרך ממש הוא משכן אליו,

והוא בדרך עילה ועלול, כי משכינה דאצילות נמצא הכסא, ומהכסא נמצאו השרפים, ומהשרפים נמצאו החיות, ומהחיות נמצאו האופנים, ומהאופנים נמצא העולם הזה השפל, ואם כן השכינה תשכון בדרך זה בעצמו תתלבש בכסא, והכסא יתלבש וישכון בשרפים, והשרפים יתלבשו וישכנו בחיות, וחיות יתלבשו באופנים, והאופנים יתלבשו וישכנו בזה העולם, ועד"ז הוא מתצמצם הרוחני וישכון בגשמי, ועד"ז הוא הכנת המקדש ורמזותיו וצורותיו ותכונותיו, שיה' משכן לדברים הדקים והרוחניים, וישכון שם השכינה על ישראל:

ודע כי כמו שהאמת הוא שהמלאך נמצא במקומות רבים ברוחניותו, כמו כן הנר"ן הם הויות דקות, ובהיותם מתלבשים בגשמיים יגיע להם מקרה הגשם, כמו שקרה להמלאכים אצל אברהם אע"ה, וכן נעלה הדברים יותר כי האמת שלא יוצדק גזירה זאת בהשכינה, להיות שהשכינה היא בכל מקום. הן אמת כי על דרך פרטי היתה מתלבשת במשכן, ובהיות ישראל נוסעים ממקום למקום והארון היה נוסע עמהם אותו הרוחניות הנמצא שם היה מתלבש במלאכים, והמלאכים במקדש, דהיינו: הלבוש הנזכר שקרה לו מקרה הגשם, כי תסע ממקום למקום, כי בעלות המשכן ממקומו אין קדושת השכינה שם במקום ואין דינו בבל יבא כיון שנסע הארון והשכינה ממקומו, וכל זה הוא רק בשביל ישראל וחיבתם:

והנה לא נתרחק היות נמצא ממש גלות המקום, כי בהיות ישראל בארצם היתה השכינה ממש עמהם תוך המקדש, ובהיות שגלו ישראל יצאה שכינה מוסתר המדרגה והלכה משם עמהם בגלות. ואם תאמר: ״היאך נאמין זה והוא היפך הרוחני?״ הנה אם יקשה לך דבר זה, אם כן יקשה גם לנו איך היה משכנה בגשמי, וכאשר נתרץ ענין זה כן יתורץ גם כן זה, וכדפרישית, וכמו כן גלות השכינה ע"ד הרוחני, ונאמר כי להיות השכינה בתחתונים הוא צורך גבוה, מפני היות כשרון מעשה תחתונים הסיבה להוריד שפע הנ"ל, לפיכך הוצרך קישור העולמות להיות עד"ז, כנ"ל; וכאשר ישראל בגלותם ובלתי עושים כפי הראוי תורתם ומצותם ועבודתם, הנה יעשה רושם למעלה לחסרון השפע, ומה גם בהעדר עבודת בית המקדש, שהוא דבר גדול למעלה, וענין זה יגרום העדר האור מן שכינה שיעור לא יושג וישוער אפילו למעלה, ואם כן יצדק גם כן גלות השכינה על העדר האור מן השכינה, כי כיון שבהיות שכינה גולה גורם דבר זה. וזמש"ל:


נהר כד - בסוד גלות השכינה בג' גלויות ושמירתה אל ישראל: עריכה

כבר ידעת כי השכינה מקבלת שפע ואור הראוי לה ולחיילותיה, אשר הם הנמצאים כלל העליונים ותחתונים, והיא המחייה את כולם על ידי השפע שבא להם על ידה להחיותם ולקיומם, ושפע זה לא יחסר לה לעולם, אף על פי שלא יהיה נשמת הצדיקים בעולם, כי בהכרח צריך לקיום העולם, כמ"ש לעיל,

והעד על זה - קודם זריחת אור אברהם אע"ה בעולם, שהיה העולם ניזון והולך, אפילו לא היו צדיקים בדורות -השכינה שופעת השפע המוטבע לה לפרנס את כל הנמצאים. אמנם, אחר היות נשמות הקדושים בעולם והיות ישראל על אדמתן מקיימין כל התורה אז לא לעצמן לבד יגרמו הטובה והארה, אלא גם את כל הנמצאים כולם - שבעים לחם משפעם וטובתם יותר מלפני קודם שהיה הנשמות בעולם, וזה ברור בלי ספק:

אמנם בהיות הנשמות חוטאים ופוגמים ח"ו, ונפקדים הם לרעה למעלה, אז ימשוך רעה אל הנשמות ולכל הנמצאים, וזהו באחת מב' בחינות: או שלא חטאו כל כך, אז גם כן לא יחסר אל הנמצאים רק תוספת השפע שניתוסף להם מצד שלמות הנשמות ההם קודם שפגמו, אמנם השפע המוטבע להם לא יחסר, ואז לא יהיה גלות אל השכינה רק יהיה גלות ישראל על פשעם; והבחינה הב' הוא אם פגמו כל כך עד שלחוזק הפגם יסתלק השפע מכל בחינותיה ומכל חייליה מכל וכל:

והנה ג' גליות שהיו במציאות, זה קשה מזה: הא' הוא גלות מצרים, שאז הנשמות הקדושים שהם ע' נפש דישראל לא פגמו כלל ח"ו, ואדרבה: השכינה ירדה עמהם לתיקון העולם, וגלותם היה כעין יסורין של אהבה, בסוד תקון העולם, כנזכר בספר הפרדס בשער השערים, ואז השכינה עמהם בגלות, ובלי ספק היא מצטערת, והטובה הנמשך להנמצאים אינו בשלמות אחר שהיא בצער עם ישראל, אבל עכ"ז השפע היה נשפע לכל הנמצאים;

והב' - גלות בבל, ואז פגמו הנשמות ודאי, אמנם פגם ההוא לא גרם רק גליות לעצמן, ושאר הנמצאים היה להם שפעם עם היות שלא היה להם כל השפע בשלמות מפני הפגם שגרמו, שיותר רע הוא היות הנשמות פגומות יותר ממה שלא (היה) [היו] כלל, ו[לזה] השכינה שם עמהם בגלות לשמרם, והיא עצמה אינה בגלות, שהוא השפע הניתן לה לקיומה ולקיום כל הנמצאים כולם:

והג' הוא גלות הזה, (שכבר) [שכל כך] פגמו הנשמות עד שהשכינה גלתה ונסתלק ממנה השפע מכל הבחינות [מכל וכל], וזהו גלות השכינה ההחלטיי, ולא צער לבד שתצטער מצרות ישראל אלא צרת עצמה הנוגע למדת השכינה כביכול, וזהו לא היה בגלות בבל כי אם בגלות האחרון זה, כמ"ש בתיקונים בפסוק ״ונהר יחרב ויבש״ על ענין שפע הנזכר לשכינה, ופירוש ״יחרב״ - בבית ראשון, כי ״יחרב״ - מלשון ״חרבו המים״, שאינה יבישות כי אם נגובות, ומכל מקום נשאר קצת לחות, ״ויבש״ - הוא בבית שני, דהיינו: שנתייבש מכל וכל, כי נסתם צינורות השפע מכל וכל:

ואם תאמר: ףכיון שנסתם השפע מכל וכל, אם כן מה יתן ומה יוסיף העוסק בתורה ובמ"ט או אם יפגום ח"ו?״ ויש לומר כי העושה מצוה בעת הזאת הוא עושה סמך אל השכינה ומושך לה שפע קצת, כמו זיעה בעלמא, ועכ"ז יש לו שכר טוב בעמלו, וע"ז נאמר: ״שישו אתה משוש״ וגו׳, כי הוא עושה לה סמך, ואדרבה: שכרו יותר גדול, והעד ע״ז: בת מלך בהיותה יושבת בהיכל אביה המלך, ואחד מעבדיה יעשה לה איזה עבודה, ודאי תשים לו שכר, אבל לא שכר כל כך כמו שאם תהיה חוץ להיכל המלך בדוחק בגלות, ואם העבד יתן אז אפילו דבר קל כמו עשב לח להבריא נפשה הוא חשוב בעיניה מכל אילי נביות אשר היה בשעת הממשלה:

ודע כי עיקר כוונת הרשב"י ע"ה בחבור ספר הזוהר היה לזה, להיות השכינה בגלות באפס שפע באין תומך ובאין עוזר לה, ורצה לעשות לה סמך ליחדה בבעלה יחוד מועט ע"י החיבור הזוהר, במה שהיה הוא וחביריו עוסקים בסודות התורה, שזהו גורם לייחוד קב"ה ושכינתיה ע"י היסוד שהוא סוד ר"ז בגימטריא או"ר.

וגם על ידי החיבור ההיא יהיה ביטול הקליפות וקלות הגלות והשבתת הקטרוגים, אשר החיצונים לוהטים בכל עת ובכל שעה נגד מדת הקדושים והשמות הקדושים הם בסוד השכינה, ונגד בני ישראל הניתנים בגלות בין אומות העולם הנקראים חיוון בישין אריות ודובין האוכלין את הענ"א שהם ישראל, כאמרו: ״ואתנה צאני״ וגו', ועסק התורה יקרא קלע וחרב ורומח, והם בחינת סודות כדי להצילם מרעתם ע"י חיבור זה כנזכר, וספר זה שעתיד להתגלות בימי מלכא משיחא כדי ליתן סעדא לשכינה הנז':

והנה כל אותן שיזכו אליו יזכו לגאולה, כי העבודה זו המועטת בזמן הזה הוא יותר חשוב מכל אילי נביות שהיה בזמן שהיה בית המקדש קיים, וכן עד"ז הוא הפגם ח"ו - מי שפוגם עכשיו בשעת גלות המר הזה, שגורם שגם מיעוט השפע נחסר, ואז כביכול בכעס ודין ותקלה מן הסיבות ח"ו, שעי"ז תתהפך לדין חזק ותקיף,

וזהו טעם צרות התכופות זו לזו בגלות המר הזה, מה שלא היה בכל שאר הגליות, וזהו הבחינה הג' כי ביותר נקל הוא נלקה עתה בדין בהיות בגלות ממה שהיתה בגלות בבל כנזכר, כי בגלות בבל לא היתה השכינה עמהם בגלות רק כדי לשמרם בלבד, ולכן היה לה השפעה בכל יום:

אבל עתה שנסתלק לה השפע מכל וכל, היא נקראת ״סוכת דוד הנופלת״, ״הנפלה״ לא נאמר אלא ״נופלת״, שלעולם נופלת, שנסתם שער השפע, שאינו שופע למטה זולת מה שאנו אוכלין הספיחים וספיחי ספיחים, וכן תמיד מאותו שפע שהיה נזרע בה קודם עת הגלות, ולכן העולם חוזר לאחור, וזה סוד ״נופלת״ - שמשמעותיה: בכל יום היא נופלת, כי אין לך יום ויום שאין קללתו מרובה מחבירו, וכל עוד שהולך השפע - מתמעט חזקו, כענין הספיחים שיש להם חוזק וספיחי ספיחים הם יותר מועט, וכל עוד שהולך הוא מתמעט:

ונבאר עתה מה ענין לישראל בגלות, הענין הוא כי אויר ארץ העמים שבח"ל הוא שמירתה מטמא, וסודו הוא להיות כל מציאות האויר סוד הקליפות, ובזה יובן נסיון אברהם אבינו ע"ה ברדתו למצרים, וגם נסיון יעקב אבינו ע"ה ברדת לח"ל לחרן, שאמרו בזוהר כי האבות נכנסו בשלום ויצאו בשלום, וזהו כי להיות אויר ארץ העמים מטמא בלי ספק שם חוזק הקליפה לכל דבר שבעולם, אם להחטיאם באויר הטמא שהם מובלעים בתוכו ויתבטל שם כחם לשמור התורה והמצוה, ואם להיותם נמסרים שם ביד הקליפות ושכיחא הזיקא ומן הראוי שיהיו בסכנות גוף ונפש, וזהו שבח אברהם אע"ה שירד למצרים עיקר מקום הקליפות והכניעם שם ולא ביטל עבודתו עבודת השמים, וכן יעקב אבינו ע"ה כשירד לחרן, ולכן כשירד יעקב למצרים פחד שמא ישתקע שם בתוך אותן הקליפות ושם ישראל לא יזכר עוד, כי לא ידע אם דורות הנמשכים ממנו יוכלו לעמוד בנסיון, ושמא ישתכח מהם לשמור דרך ה' צדקה ומשפט, והש"י הבטיחו על זה ואמר לו אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה:

והסוד הוא כי אויר א"י הוא טהור המוכן לקדושה ולעבודת הש"י, שאין הקליפות שולטות בא"י והיצה"ר אינו גובר שם, רק במה שיש לאדם בטבעו או מה שירצה הוא להגבירו עליו, ולכן השכינה משכנה באויר א"י ואוירה טהור, מצד הטהרה מוכן לתורה ולמצות ולמע"ט, ולשון אויר אור י' שוכן בה, בסוד חכמה זעירא כמשרז"ל אוירא דא"י מחכים, ומה עשה הש"י שלח עמהם השכינה בגלות כדי לשמרם ב' שמירות, הא' הוא שלא ישתקעו בתוך הקליפות כי חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם מכל צד הרוצה צד קליפה להגביר עליהם להחטיאם, וכמעט אויר קדוש שוכן אתם בתוך טומאתם. הב' הוא לשמירת הגוף כדי שלא יאונה להם כל און והיזק כמש"ה כי ה' אלה"יך מתהלך בקרב מחניך ואויר ח"ל מתקדש, ומטעם זה אמר הכתוב דרשו בשלום העיר כי בשלומה יהיה לכם שלום, כי הנביא גילה להם סוד זה שהשכינה עמהם בגלות ואויר קדוש שוכן אתם בתוך טומאתם, והמלך והמלכה גולים עם בניהם ושם מתייחדים בתוכם, וזש"ה כי בשלומה יהיה לכם שלום שהוא היסוד והייחוד, וז"ס שהשכינה גולה עם ישראל, עם היות שאינה בגלות כי אם לשמור בניה כדי שלא ישתקעו בין האו"ה, ולא יוזקו בח"ל במקום דשכיחא הזיקא מפני האויר הטמא, ובהיות השכינה שם האויר מתטהר בחו"ל, ואין לתמוה על כך כי הרי ישראל קודם שנכנסו לארץ כאשר יצאו ממצרים והלכו במדבר נחש שרף ועקרב וצמאון איך הקריבו קרבן והיו בתוך ענני כבוד, אלא שבעננים היה להם אויר קדוש ואויר של א"י הלך עמהם, כמו שנבאר בס"ד במקומו וזמש"ל:


נהר כה - לבאר איך תרד השכינה בגלות: עריכה

דע כי העולם הוא כדוריי, וכן הודו חכמי ישראל וגם כן הפלוסופי' א"ה. וסוד כדור הזה עולה עד סוף כל המדרגות גשמיים, וכל ענינים גשמים הם מערכת השמים והם בלתי טהורות, ולכן אמר הכתוב: ״אל דרך הגוים אל תלמדו״.

ודע כי ברקיע[ים] הם ב' פעולות: האחד הוא גשמיי, והוא להאיר על הארץ, ובאלו מותר להשתמש בהם וזה כחם אפילו בארץ ישראל השמש להאיר וירח למועדים; אמנם יש להם פעולה שנית, והוא הכח והרוחניות שלהם, ונחלק לשנים הא' מעצמם והב' על ידי שליח, הא' מותרת והב' אסורה, הא' מעצמה שהיא מותרת הוא סוד כח של הכוכבים לגדל צמחי האדמה והמתכות והפירות דקיץ וחורף, וזו מותרת לישראל מפני שסוד מעשה בראשית הוא, ותפעול פעולתם כפי רצון המנהיג, אמנם בארץ ישראל אף אם תגזור המערכה מעוט הצמחים או יורה שבתי חרבן וכיוצא הכל רוח בא"י, שאין בהם כח כלל והכל תלוים בעבודת ה׳ יתברך, כנזכר בזוהר: למגנא קיימי רקיעים בא"י, אמנם בח"ל פעולתם בגויים בפרטות, מן הטעם אשר נבאר בס"ד:

והפעולה הב' על ידי שליח האסורה הוא ע"י עשיית קטורת והגברת הקליפות והמשכת במערכות הטומאה וקסם ונחש, [שהם] דבור ומעשה, ויפעלם אז אפילו בא"י, מפני שהבחירה ניתן ביד האדם, וכמ"ש רז"ל שהם נקראים ״כשפים״ - שמכחישים פמליא של מעלה, וזה היה חטא אדם הראשון ופעולות דורות הרעים אחריו שעבדו ע"ז והקטירו קטרת ומרכיבים כוחות החיצונים בכוחות הככבים ופועלים, ולא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות:

ועתה נבאר הענין כי בין מדרגות הקדש למדרגות מעשה בראשית הגשמיים הם הקליפות החצונות ומדרגותיהם חוץ לגלגל התשיעי הוא ומעלה ג"כ הם עומדים, וכדור גלגל התשיעי מתחלק אל שבעים חלקים, אבל לא לחלקים שוים כי אם חלקים שחלוקים ברצון ית"ש, ועל כל חלק וחלק מן הע' חלקים אלו עומד שר אחד מן ע' שרים של האומות, וכנגד אותו חלק הוא מחזיק בכל רקיעים ובכל הכדור עד רדת אל הארץ התחתונה, ובתוך אותו חלק מן הארץ שוכן אומתו, על דרך משל בת' מאות פרסה של מצרים תופס שר שלו למעלה כנגדו שהם כך מעלות רוחב וכך מעלות אורך תופס עד גלגל הט' ושם מעמד השר, וכן הוא באדום ועמון ומואב, וכמש"ה: ״כי לבני לוט נתתי את ער ירושה״, וכן כתיב: ״ואת עשו נתתי את הר שעיר״:

ולמעלה ברקיע הם יונקים בעברם כנגד חלק הארץ ההוא, מן השר הממונה לאותו הגבול, כאלו תאמר: חלק מהרקיע העובר דרך גבול עמון ואחר כך מואב ואח"כ שעיר הוא אדום יקבל בארץ עמון משר בני עמון, ובעברו בארץ מואב הוא משר של מואב, ובעברו בארץ אדום הוא משר של אדום, ולכן אם נגזר חרב על אדום לא נגזר על מואב, מפני שהשר שלו שולט בו ומכריע ברצון הבורא ית' כח הככבים או מגבירם ע"ד שבארנו בכישוף, שיש כח בהכשפים להכחיש פמליא של מעלה במעשה הורדת כח החיצונים, ובזה הדרך הוא בכל חלקי הארץ, והשרים אלו הם אינם טהורים אלא טמאים, והם נאחזים בחיצונים עד הגיע הדבר בכל מדריגות חיצונים עד סוף הקליפות, אמנם הת' פרסה של א"י אין בו שר ולא חיצוני כלל, אלא שיש בגבולה סביב קליפה קדושה עבה וקשה אשר צדה שמבחוץ טמאה וצדה שבפנים טהורה, כמו קליפת האילן אשר צידו שמבחוץ היא מכוער וצידו שמבפנים נאה ונאות לערך האילן וכן קליפות האגוז, וכל בעלי הקליפין מבחוץ פגום וקשים וצד מבפנים נאה ונאות לערך המוח הפנימי:

והנה דרך אותה הקליפה שהיא גדר מעכבת שלא יכנסו החיצונים לגבול א"י כלל אפילו בזמן חרבנה, כנזכר, והוא פתח משוך עד היכל לבנת הספיר כדי שלא ישלטו בא"י שום שר והחיצונים, רק אם ישלטוהו בכישוף ע"י רשעים ועבירות ועבודה זרה, כי אין זה רק מצד הבחירה רעה לרשעי ישראל שיוכלו לעשות כרצונם, אבל לא שישלוט הקליפה ח"ו, ובזה נכון אמרם לא גושמה ביום זעם, שבאו המים הטמאים מי המבול מי המרים המאררים שהם הקליפות ונכנסו לא"י, אבל לא שגושמו בא"י כי אין כחם שם:

ובעת חורבן בית המקדש פרץ ה׳ יתברך גדר הקליפה ומסך מבדיל, ונכנסו החיצונים וחרבו בית המקדש וחזרו להם ונסתם הפרצה, כדאיתא בזוהר, ודרך זה הוא סוד שכינה בא"י, כי ימשוך אור רוחני אויר א"י הטהור שאין אוירה מן החיצונים כמו אויר דח"ל, אלא אוירה נגד פתח לבנת הספיר הפתוח עליה ומוריד אויר הטהור המחכים, ודאי בסוד השכינה הנקרא חכמה, וענין זה תלוי בקדושת הארץ, וז"ש בזוהר פרשת לך לך שעמד אברהם אבינו ע"ה על שליטת ארץ הקדושה, ולא היה יכול לרדת לעומקו רק ששפט באסטרלוגין שלו על שרי המקומות וירד לעומקן, ובארץ ישראל לא השיג עד שאמר לו ה׳ יתברך: ״אל הארץ אשר אראך״ חפציך ותשיג שליטת הארץ וכן השיג אח"כ בנבואה.

אבל נשאר לנו לבאר דהא אילנא דמותא שלטה בלילה אפילו בא"י או בעת צרה ח"ו או בשעת הדבר בר מינן וכיוצא, כמ"ש הכתוב ערום ראה רעה ונסתר:

והנה ענין זה יהיה כי לצד צפון של מחיצות הללו יש נקב אחד שהוא פתח אחד לצד הקליפות, וזה הנקב הוא סמוך לפתח היכל לבנת הספיר, ודרך אותו נקב הוא התפשטות אותה הקליפה בא"י בלילה, אשר אז ניתן רשות להתפשט אבל לא כולה וז"ס הלילה, ונקב זה נקרא נוקבא דתהומא רבא, ודרך אותו נקב הוא דחיית הרשעים אל בין הקליפות, ודרך אותו הנקב הוא כניסת כל הרשעים לגיהנם, וכל הנדחה ממקום הקדוש ידחה דרך אותו נקב, ועל אותו נקב התפלל דוד המלך ע"ה באמרו ואל תאטר עלי באר פיה, שח"ו כשידחה איזה רשע דרך אותו נקב ונסתם פיו עליו והוא יורד לגיהנם לבין הקליפות נוח לו שלא נברא, והוא נמשך בהם והם שולטים עליו עד יתרצה כשכיר יומו, ולנקב זה נאמר באר צרה נכריה, גם נאמר עליו אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס בל יתמוכו בו, וזהו גיהנם הרוחני היורד מדרגה אחר מדריגה עד למטה, ואותו נקב הוי נסתם ביום ונפתח בלילות עד חצות לילה, ואותו פתח הוא התפשטות החיצונים בא"י בלילה ולא כולם, אלא אותן הידועים לשלוט בלילה וכמ"ש במקומו, ולכן בלילה נוטה עשן המערכה אל צפון למזון החיצונים, בסוד הפסוק בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל, ועל אותו נקב אמר הכתוב מצפון תפתח הרעה, והנה בשעת חרבן בית המקדש נפתח הפרצה מרובה מאותו נקב וכל הגוים פרצו פירצה בעו"ה מכל סביבותינו, ואח"כ סתם השי"ת פרצה הגדולה ונשארת כמות שהיתה בראשונה:

והנה עתה בזה נדע סוד זה בית אלהים וזה שער השמים, כי פתח היכל לבנת הספיר יש בו מדריגות רבים כעין גלדי בצלים, והנקודה האמצעית היא בית קדשי הקדשים, ואח"כ סובבים אותו עזרות ולשכות, ואח"כ סובב הר הבית, ואח"כ סובב ירושלים, ואח"כ סובב א"י, ואח"כ סובב ח"ל משכן השרים. ובא"י תתפשט ותשתרבב השכינה דרך ת' פרסה אלו ותשכון קדושתה בא"י מדרגה קדושה, ובירושלים מדריגה קדושה יותר, ובהר הבית קדושה יותר, שכן שם עשר קדושות כנודע בדברי רז"ל בסוד בחינת א"י, וז"ש שהשכינה שוכנת בתחתונים ואינה מתלבשת בחיצונים כלל:

ועתה יוכל המעיין לשפוט בשכלו כי מאחר שישראל ידעו בבירור ענינים אלו על מתכונתם, כאשר בא נבוכדנצר ונכנס דרך צפון הנזכר, והגלה את ישראל והחרש והמסגר בבלה, מה היה כונת ישראל בחשבם שמתחלה היו על אדמת ארץ טהורה והשכינה שרויה עליהם, ועכשיו הם בגלות בארץ טמאה בעומקי הקליפות, וכמה וכמה נתיאשו מן הרחמים בחשבם כי הם נטבעים בבור תחתיות ותאטר עליהם באר פיה, וכמה חרדה היה עליהם עד שכמעט נדחו מן האמת כדפי' בזוהר, עד שהנביא הוצרך לבשרם ואני בתוך הגולה עמהם על נהר כבר ואל ידאגו ויתייאשו ח"ו מן הרחמים לומר איה יעלה תפלותינו ואיה יתקשר הבל פה תורתינו, ונתבשרו ע"י הנביא כי נפתחו השמים כמש"ה ואראה מראות אלה"ים, וממש פתח הקב"ה כל הרקיעים וא"ל דעו לכם שממש כמו שאני הייתי בא"י כן יצאתי עמכם לח"ל, ומקבל אני את תפלותיכם ומצותיכם ומ"ט, וכן אני מקבל לצאת בגלות עמכם ורקיעים עליכם ממש כאותן של א"י, ובטחו אז בה' והתנחמו מאבלם:

האמנם דרך רדדתה הוא כי תצא ניצוץ השכינה עם כל חיילותיה ומרכבותיה רק ניצוץ לבד, כי עיקר השכינה היא בא"י, אמנם דרך פרצה תפרוץ פרץ ותצא לארבע רוחות השמים במקום שנפוצו שם ישראל. וא"ת אם כן נתבללבל הכל ח"ו, לכן נבאר שדרך פרצה זו אינה פרצת החיצונים להכנס לארץ, כי אותו פרצה היתה בלבול מעלת הפנימיים וחרבן ב"ה וכבר נסתמה כנזכר בזוהר, אמנם פרצה זו שפרצה השכינה היא ממש כדרך פתח ההיכל לבנת הספיר לרדת לעולם התחתון לא"י כן ממש פרץ הקדושה בהקליפות ונתלבשה בלבושים וירדה לעילם ולבבל ולכל המקומות, כמש"ה למענכם שולחתי בבלה. ואפילו אם איש אחד פרטי עובר בגלות, השכינה עמו כמש"ה אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך וגו', ודקדק אמרו משם יקבצך כי [שם] השכינה עמך:

אמנם הפרצה יהיה כמו שיש מחוזות וגבול לפרצה זו שהם ת' פרסה דא"י, ומוח דהיינו השכינה יכנס וישתרבב למטה כן דרך הגבול הזה הישר נוכח היכל לבנת הספיר באלכסון ישתרבב שכינה ותתלבש בסוד היכלות וחיילות הרוחניים שאינם מצד עצמם בעלי המקום, אמנם המקום מיוחס אליהם מצד שאנו בכל מקום אז תשכון השכינה במקום זולת מקום הנ"ל, הנה השכינה תתפשט ותשתרבב דרך אלכסון לתוך אותו השר שבח"ל ולאותו הגבול ויעשה לו מהלך ושביל ותתפשט שם, כמש"ה נפתחו השמים שהיה נגדם בגולה, ואראה מראות אלה"ים השכינה שירדה שם וזהו דרך ירידתה:

וא"ת א"כ לפירוש זה א"י וח"ל בימי הגולה שוין ואין זכות עתה בא"י ואין שם תועלת ח"ו יותר מבח"ל, כבר פירשו רז"ל ואמרו אינו דומה לפליטתה בחיק אמה וכו', ונבאר עתה איך תעמוד שם השכינה ובזה יתוקן הכל. והענין הוא כי השכינה בא"י היא בלי אמצעי כלל שתתלבש בה, רק כדפרי' בסוד פתח היכל לבנת הספיר, קדושה (זו) מתלבשת בקדושה, זו פנימי לזו, שוכן בא"י ממש, ובקודש הקדשים שוכן מדרגה העשירי בלי לבוש, ובעזרות גם כן מדריגות הקדושה בלי לבוש ובא"י בלי לבוש ואנו ממש שוכנים באויר הטהור, אמנם בח"ל חלילה שתרד כך השכינה, ולכן נאמר אני י"י הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן, ואיך תתפשט השכינה שיהנו ממנה ח"ו הקליפות, אלא הענין הוא כי הנצוצות תתפשט עד מקום ישראל, האמנם מתלבש בלבושים הקדושים בתוך החיצונים כדרך שמתלבש משך רוחב גבול א"י, אשר אותן מחיצות הם רוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת, אלא גבוליה נוגה לו סביב ומתוכה כעין החשמל, ולכן כל א"י ראוי לנבואה ולאויר טהור אשר מתכנס לתוכה, וחוצה חו"ל סובב ענן גדול ואש מתלקחת, וחוצה לה רוח סערה, והרי הנביא שבא"י לא הוצרך לעבור דרך הקליפות אלו אלא מיד נוגה לו וצופה בחשמל, כמ"ש בישעיה הנביא בשנת מות המלך עוזיהו ואראה את ה' וגומר, שראה נקודה האמצעית יושב על כסא רם ונשא וגו', אמנם בח"ל יש בין ישראל לאביהם שבשמים אותן מחיצות שהזכיר יחזקאל הנביא, ואראה והנה רוח סערה וגו' דהיינו השכינה היא מתלבשת בנוגה, כענין שהם, מוח חשמל, סובב לו קליפה שהיא קליפות הנוגה, ועליה אש מתלקחת, ועליה ענן גדול, ועליה רוח סערה:

והנה מי שמת בא"י פולטתו בחיק אמו בתוך נוגה, ואם הנשמה היא רעה ח"ו תתגרש משם, ואם הנשמה היא טובה תתקבל היא שם במקורה בהשכינה, אבל נשמת הרשעים צריכין להתנער משם, ואמנם בח"ל הוא בהיפך הדברים כי נשמת הרשעים נשמרים בחוץ מאליהם, ואם הוא נשמת צדיק נפתח שם להם פתח וירקעו קליפות חשך ענן וערפל שהם ג' קליפות ויכנסו אל השכינה, וזהו הענין שאינו נזכר בשום נבואת הנביא ענין הקליפות האלו הסובבים אל השכינה, זולת בנבואת אליהו הנביא ז"ל הנזכר בחורב כמש"ה והנה רוח רעש אש וגו', ג' קליפות ואחר כך קול דממה דקה שהוא המוח, וכן יחזקאל הנביא ע"ה זכרם על שהי' בח"ל, אמנם שאר הנביאים שהיו בא"י היו רואים ושומעים מיד את הקול מן השכינה, וזהו שאנו אומרים שהשכינה מתלבשת בהשר ההוא שישראל יושבים בארצו וכדפרישית במקום אחר:

ובעוד שהשכינה מתלבשת שם בשרי קליפות החיצונים להשפיע מתוכם, כמש"ה שמוני נטרה את הכרמים כרמי שלי וגו', ר"ל הכרמים שהם השרים, כרמי שלי הוא א"י, ועם קדוש לא נטרתי, כי אין יחוד כלל מאחר שהשכינה נפרדת מן הספירות כולם הם בלתי שלימות, כי אין אור הא"ס מתגלה בהם בתוספות אור יותר מכדי חיותם, כי אין כתר משפיע אורו כי אם בהיות חכמה ובינה שהם הכסא שלו בייחודים, והם אינם מתייחדים כי אם בייחוד הת"ת והמלכות והיא נטרדת מכל יחודה וטובותיה ואין בה אור כלל ע"י אותו יחוד שלה, אמנם ימשוך אליה ע"י תפלותינו ומצותינו ומ"ט סעד וסמך ועזר מעט כדאיתא בזוהר בחוקותי. וזה יהיה ענין הנזכר אפילו לנו יושבי א"י שאנו בחיק האם ובסדר הנכון אל המדריגות, כי אף שחרב בית המקדש לא שלטו הקליפות בא"י אלא עד תשלום החורבן ואח"כ נסעו, והגוים הללו היושבים בא"י מיום החורבן והלאה אינם דוחים את השכינה בחורבנה ממנה, אלא תמיד היא עומדת בכותל מערבי, כי מעשי הגוים וחטאתם אינם פוגמים רק חלול שמו בגלות ואנחנו עומדים בחיק האם והיא בוכה עמנו ומנ===שוקת את עפר משכנה כדאיתא בזוהר איכה וע"ש וזמש"ל:


נהר כו - לבאר גלות השכינה והימין.: עריכה

הענין כי השכינה ינהיג להם לישראל בחיצונים בשרים שהם גולים תחת רשותם, ואז השכינה תנהג אותם ע"י השרים הללו ותכנס בתוך השר וישים כסאו שם כמש"ה ושמתי את כסאי בעילם, ונותן השפע אל השר ההוא והשר משפיע לארצו ויתן מזון לכל אשר תחת ממשלתו ורשותו, וזהו גלות השכינה על היות השכינה מתפשטת שם כנזכר לעיל בס"ד. והנה ימינו של הקב"ה שהוא מדת החסד בגלות מפני שעיקר ההנהגה הוא בימין, וכיון שהשכינה היא בגלות כנזכר הוכרח להיות הגלות הימין, והוא קצת רפואה אל השכינה להחליש כח החיצונים שלא ישלטו כל כך, מפני שדרך הימין להעביר החיצונים ולבערם מכל וכל, ועכשיו אינו מבטלם מפני שהם שולטים מצד ההנהגת דין הזה ההוה בגלות ועם כל זה מחלשת כחם קצת, ולהיות שאינה מבטלת כחם מכל וכל וגם היותה משועבדת אל השכינה לתמכה ע"כ נקרא גלות הימין. ועוד יתייחס לה גלות הימין מפני ששבועת הגאולה בה כמש"ה נשבע ה' בימינו, וכל זמן שאין הגאולה הרי ענין הגלות נוגע בסוד הימין כי אין החיים העליונים מגיעים בימין כל זמן הגלות עד שימשוך ממנה סוד הגאולה כנזכר בתיקונים:


נהר כז - בענין המלאכים והנשמות בעולם הזה ובעולם הבא.: עריכה

הנה הרוחני המתהוה אינו יכול לעמוד ולהתקיים בצאתו מן סיבתו אלא כאשר יתאחז בענין גס יותר ממנו, וזהו כח המלאכים העומדים בהוויתם, מפני שהם משתלשלים מעילה לעלול מאחד לאחד עד אשר יתאחזו בעילולם כמו שלשלת הזה עד הגיעם אל אחרית מציאותם והם תקועים אלו באלו עד תכלית מדריגתם להיותם קבועים בעלולם, והסיבה דבוקה במסובב דבוקה עד התכלית, ומפני זה אלו המלאכים אינם מתבטלים מציורם מפני שנשתלשלו ושלשלת שלהם אחוזה זה בזה, אמנם המלאכים החדשים לבקרים אין להם שום השתלשלות אלא יוצאים ואינם נאחזים בדבר, ולכן מיד הם חוזרים ונבלעים אל נרתיקן, מפני שלא נתאחזו כלל בדבר:

והנה הנשמה יש לה דבר הדומה לאלו ולאלו, כיצד היא נאחזת בגוף והרי יש לה דבר שהיא נאחזת בו לעמוד ובערך שאין זה שלשלת אמיתי שהרי הגוף איננו ממציאות נשמה אלא לבוש אליה, לכן מתפשטת לבסוף מן הגוף ואינה עומדת בו אלא מיד חוזרות לנרתיקה ונכללת שם למעלה, וזה סוד הנשמה שהיא עולה ונשארת למעלה בתוך סבתה, ולכן כשתצא לעולם אז הוא הויה מחודשת כמו שאותן המלאכים מתחדשים בכל יום כך הנשמה מתחדשת בכל יום שנאמר באדם חדשים לבקרים בבוקר מתחדשת כנז' בפר' בראשית מהזוהר. ובזה יתורץ קושיא אחת למה הנשמה בצאתה מן הגוף היא הולכת ערומה בכל יום ויום בעלותה לילה לפני קונה, ובשעת פטירתה בצאתה מן הגוף היא צריכה להתלבש בלבושים לפני המקום לפי עמידתה ומקומה למעלה, ואינה יכולה לעמוד ערומה רק שתתלבש בעולם התחתון בלבוש הנפש, ובג"ע שלמטה בלבוש הרוח, ובג"ע העליון תתלבש בנפש רוחני מיוחד היותר נאה והידוע לה:

אלא זהו הענין כי הנשמה בהיותה בגוף הגוף היא לבושה, ואותו הלבוש תפשיט בכל לילה ולילה ונשארת ערומה ותחזור לנרתיקה ונבלעת בשרשה לצורך גבוה, אמנם בצאתה מן העולם אילו היתה פשוטה תחזור אל נרתיקה, ואלו תחזור שם לא תצא עוד כי אינה מתחדשת לבקרים רק מפני הגוף שהוא מקום אחיזתה שהוא עומד ומצפה אליה בחזרתה, ולכן כשהיא נכנסת אל מקורה אינה מתבטלת מהויתה רק נשארת שם לצורך גבוה אל יחוד העליון כדאיתא בזוהר, אמנם אחר פטירתה היא נשארת למעלה לעד, שהרי על מה תצא ותחזיר ואין לה אז מלבוש בעולם הזה, לפיכך הוצרכה להתלבש לה לבוש מעשה המצות כדי שתהיה נאחזת בלבוש ההוא ולא תשאר בשרשה, אלא יהי' לה קיום בציור הגוף ההוא אשר היתה בו בעה"ז, וזמש"ל:


נהר כח - לבאר התלבשות המלאכים בירידתם בעה"ז ואיך שהם נרגשים בעין: עריכה

ונאמר כי בענין השדים יש כת מהחוקרים שהכחישו עניינם לגמרי וזו היא הכת הכוזבת, אמנם יש עוד כת אחרת המאמינים כי יש מציאת השדים ואומרים שהם מורכבים משני יסודות יסוד אש ורוח והרמב"ן ז"ל האריך בפ' אחרי מות בזה. וכמו שהשדים יתראו לפעמים לעתים ידועים ולאנשים ידועים, כמו כן המלאכים אשר עיקרם הנפש הפשוטה בבואם דרך יסוד האש והאויר לרדת אל העולם התחתון, יתלבשו בגוף מורכב משני יסודות יסוד האש ויסוד האויר, והוא לבוש דק נראה לעין הזך בחפץ שלחם. ובהסתלקם מן העה"ז יתפרדו אז חלק ב' יסודות ההם לשרשם, והנפש הפשוטה הרוחנית תתעלה אל מקומה, והאש הרוחני שבתוך הלבוש ההוא הגשמי הוא אש שורף תתצמצם תוך אותו לבוש שיגיע בעל ד' יסודות אליו, ולא תשרוף מפני המסך ההוא שהם ב' יסודות שבו:

והנה בהפרדו מן הגוף ההוא והלבוש ההוא לא נאמר כי מת המלאך וחזר לעולמו כמו שיוצדק לומר גבי האדם, מפני שאין קורבה למלאך עם הלבוש ההוא ולא דבקות בו, רק כקורבת האדם אל חלוקו ועוד פחות ממנו, כי יתפשט ממנו בלי צער ואדרבה ההתלבשות בו הוא צער גדול אליו:

האמנם לפ"ז ראוי שנאמר שהגוף ההוא לא יהיה בעל ממשות נתפס ביד גשמי להרגיש, וכן שמעתי מפי רבינו ומורינו, ואף שאם יפעלו איזה פעולה גשמית הנראית לעין הרואה, זה יהיה פועל בלי פגישת גשם בגשם נעלמת יראה לעין הגשמי כאלו יפעלהו הגוף ואינו, וכענין זה היו כמה וכמה מעשיות בתלמוד שיורו על פעולת המלאכים בגשמי כמו אבן דר"ח בן דוסא ואחרים דוגמתה. ואינו כן הענין בשדים שממש הם פועלים הגשם רק שהוא בזריזות ובקלות, והטעם לזה מפני שהם ממש גשמיים, גשם זה יוצא מגשם אחר בכח ההולדה, וע"כ מתים השדים כמו האדם, כי בהפרד החיוני מהם שבגופם זה נשאר הגוף ההוא מורכב מב' יסודות כמו שנשאר גוף האדם מורכב מד' יסודות. אמנם המלאכים הם מורכבים לשעה קלה לבד ולכן אין אותו הגוף המתלבש בו קנוי לו כדי שיורגש בהרגש רק לעין הראות בלבד, והנה הדרך הזה מצאתי ישרה בעיני על דרך החקירה:

אמנם לדרך הזוהר ולדרך פנימי ראוי לאחוז דרך אחרת בזה הענין והוא במה שנדקדק במה שדרשו רז"ל בפרשת בלק, כי כל הנשמות בהכנסם לג"ע יתלבשו שם באויר הג"ע לבוש כדמות היותם בעולם הזה אבל הוא לבוש זך, ורצוני להבין ולהשכיל את זה על אופניו ומשם נקיש לעניננו. ונאמר כי כל דבר רוחני ודק לא ימצא כי אם בשרשיו ומקומו ושם לא יצטרך אל לבוש כלל, אבל הדברים שהם חוץ למקום הראוי להם בלי ספק שיצטרכו ללבוש ונרתיק שיתלבש בו דבר ההוא, ולכן הנשמה להיותה חצובה ממקום קדוש מלמעלה למעלה הנה במקומה אין לה לבוש ולא תתבייש מפני שמין במינו אינו חוצץ, ואדרבא שם הלבוש היותה ערומה נקרא, אבל בהתפשטות נפש ההוא חוץ מן המקום הטבעי או הדבר הגשמי היותו עולה ממקומה למקום הדקות נקרא ערום ויצטרך אל לבוש, וז"ס הפסוק באדם הראשון וידעו כי ערומים הם, כי מקודם לכן היה מעין אויר ג"ע ולא הוצרכו אל לבוש, ואחר שנתעבו ונתגשמו נמצאו חוץ ממקורם וממקומם ידעו כי ערומים הם, וכן ויבא משה בתוך הענן. והנה הלבוש אין ספק שצריך שיהיה מעין המקום המתלבש בו אם הגשמי יעלה אל הרוחני אז יתלבש קצת ברוחני, ואם הרוחני ירד אל מקום הגשמי אזי יתגשם קצת ועל כן הנפש מתלבש בעולם הזה בגשמיות, ובצאתה מן העולם הזה ותכנס למקום הרוחניות הנה שם מתלבש מאויר העולם ההוא כדי ששתתכסה בו, מפני שטבעה הוא יותר דק מן הג"ע והלבוש יהיה דבר מתייחס מעין יחס אויר העולם ההוא:

וקרוב אני לומר שיהיה כעין שורש אל ד' יסודות אלו, דהיינו מצד החסד יסוד המים, ומצד הגבורה יסוד האש, ומצד הת"ת יסוד האויר, ומצד המלכות יסוד העפר, והם יסודות רוחניים יתרקמו ויתקיימו ויתמזגו ויתלבשו ממנו הצדיקים, ויש לזה קצת גילוי בזוהר, והנה האויר שבו יהיה ההתלבשות הנשמות, ר"ל אויר ג"ע הרוחניי העליון הוא דק אור המלכות, וזהו ותלבש אסתר מלכות שהוא מלכות ממש וכן פירש שם בזוהר:

והנה בדרך זה ברדת המלאכים בעולם השפל לאיזה סיבה מהסיבות יתלבשו בהכרח שלא יהיו ערומים, וצריכין ללבוש ונרתיק והלבוש צריך שיהיה מעין העולם שהם בו שהוא עולם הגשמי, אמנם יתלבשו מד' יסודות דקים שהם הכח המעמיד ד' יסודות אלו, והכח הזה ישתעבד אליהם להיות לבוש ומרכבה אליהם להתגלם ולהתגשם ברגע בהם לצורך הדבר הנרצה בו לשליחותם, ולהיות שאינם ממש לבוש חומרי לכן לא יתראו אף בהתלבשם אלא לנרצה לשולחם, וכן הוא ג"כ לחוש הנשמע שהוא כעין קול הנשמע לאחד ושאר העומדים שם אינם שומעין דבר, מפני שכח המעמיד הד' יסודות יקח הקול ההוא וימסור אותו באוזן הנרצה לבד, וזהו טעם אל הקולות הנעשים מהבל התורה והתפילות אשר יתעלו מענין לענין וממציאות למציאות אחר, ולא יובן הקול ההוא להסתכל בו ולא ישמעו כי אם המלאכים הממונים על הדבר ההוא: