חנה אריאל/תצוה


"ואתה תצוה"עריכה

(שמות כז כ): וְאַתָּה תְּצַוֶּה:   

  • יש להבין הלא גם עד כה אך במשה דבר ה', מהו אומר כאן ואתה.
  • גם למה אומר תצוה, דהול"ל צו את בני ישראל.
  • גם למה ויקחו אליך, דמשמע למשה, והלא אין זה אלא קודש לה'.
  • וכן ואתה הקרב אליך את אהרן וגו'. ואתה תדבר אל כל חכמי לב. יש להבין מה צורך להזכרה זו דואתה. והם יקחו את הזהב וגו'. וזה אינו מובן דמה נשתנו בגדי אהרן מכל ענייני המשכן שאומר שהחכמי לב יקחו את הזהב.
  • בפרשת זכור יש להבין מה שכתוב תמחה את זכר עמלק, דמשמע שיש כח ביד בני ישראל למחות את זכר עמלק, ולהלן הוא אומר כי מחה אמחה את זכר עמלק, וגם שם הוא אומר מלחמה לה' בעמלק. וכאן הוא אומר זכור את אשר עשה לך. וכתיב ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. יש להבין למה הוא כן, ומה ענין דראשית גוים.
  • בגמרא (סנהדרין כ, ב) "ג' מצות הצטוו ישראל בכניסתן לארץ ישראל, למנות עליהם מלך, ולמחות זרעו של עמלק וכו'. וידוע הקושיא ממ"ש בשמואל, לא אותך מאסו".
  • עוד בגמרא (חגיגה ה, ב) "אין עצבות לפני המקום, והא כתיב ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי וגו'. ומשני הא בבתי גוואי הא בבתי בראי, וחדר א' יש להקב"ה ומסתרים שמו, דכתיב במסתרים תבכה נפשי מפני גוה. מפני גאוותן של ישראל שנטלה מהן ונתנה לאוה"ע"
  • בפרשה הקודמת יש להבין אחרי שאמר הכתוב, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן. ועיני משה רבינו ע"ה ראו את כל דבר ודבר בתבניתו ממש, אם כן למה הוצרך כל ענין וענין בסימניו ומצריו, ואת המשכן תעשה עשר יריעות וכו'. ועשית קרשים למשכן עשר אמות. ועשית את חצר המשכן וכו' וחמה עשרה אמה קלעים לכתף. והלא את הכל ראתה עיניו, ומה צריך לפרד עוד.

וכל הנ"ל יובן עם תוספת ביאור בענין פרצוף העיקרי ופרצוף הארה הנזכרים לעיל פ' תרומה. לגדרי וגבולי כל נמצא בעולם יש ד' שמות בלשון הקדש, צלם, תמונה, דמות, תבנית. אילן במצבו וענפיו ועליו נקרא צלם. וההתפשטות מצלם זה, כמו האילן העומד סמוך לנהר שנראה במים מציאות אילן כמוהו ממש, ואין שם כלום באמת, כי כאשר ינטל האילן מעל שפת הנהר לא יראה ולא ימצא במים כלום. זה נקרא בשם תמונה, אדם הרואה את האילן ממש, נקבע בדעתו ובמוחו שיוכל לצייר בכח הציור והמדמה את האילן כאלו עומד לנגדו, אף שכבר חלף והלך לו מן האילן. ואילן זה המצוייר בכח הדמיון נקרא דמות, כי אינו רק דומה לאילן ואינו התפשטות האילן רק זכרו הקבוע בנפש האדם שראה אותו, מצטייר כמוהו בכח הדמיון. ומעין ענין זה דמות הנעשה ע"י סממנים וכחול בצורת אדם או אילן וכהאי גוונא, והיינו נמי שהאומן שראה את הצלם מצייר ע"י מיני כחול וסממנים כדומה ממש לאותו פרצוף או האילן. וכחו של ציור הדמות הוא ממה שנקבע בנפש בראותו הצלם כנ"ל, ואותו הכח לבדו הוא הנמצא בדמות הזה, לא זולת זה שום דבר, כי המיני כחול עצמן גם כשמצויירים לדמות הזה, אין הם עצמם שום שייכות ענין אל הפרצוף והאילן. אך אם יעשו צורת אילן בולט מעץ ואבן ככל דוגמתו של האילן או הפרצוף, ההוא יקרא תבנית, מלשון בנין שבונה מדבר אחר ככל דוגמתו של האילן. והמשכיל יבין שהצלם והתמונה הם בחינות דכורא, והדמות והתבנית הן בחינות נוקבא. והן הן דמיון ומשל לב' בחינות פרצוף הנוקבא שאנו בביאורם. והנמשל יובן למשכיל שעל ידי האבות שתקנו חטא אדם הראשון, זכו לבניהם אחריהם, כענין מה שכתוב באדם הראשון, ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. דמאן דנפח מתוכו נפח. ועל ידי זה הנשמה גם אחר שהיתה לנפש חיה, מכרת היא את בוראה כבן המכיר את אביו בכח הטבע שממנו לוקח, כמו שנתבאר לעיל פ' תרומה. והכרה הטבעיי' הזאת של הבן, לא תמצא אפילו בחכם ופילוסוף מופלג, שמבין תמצית כל דבר על בוריו, אם אין הוא בן האדם לא יגיע להכרה שמכיר הבן, אעפ"י שאינו חכם כלל. וככה יובן שהכרת הנשמה את בוראה, איננה השגת חכמה ובינה ושכל כלל, אלא הוא רק מה שנמצא בה מכח הנפיחה דויפח באפיו כו'. שעל ידי זה יש לה הרגשה והכרה באלקות. והרי זה ממש כענין הדמות הנ"ל שהוא בא מן מה שנקבע באדם מראיות האילן ממש. והנה נתבאר בפרק הקודם שענין נגלה עליו אדון הכל דאברהם אבינו ע"ה, הוא בחינת המוחין עליונים בז"א. ונתבאר שם דענין המוחין הוא בחינת העצמות של האדם, שהקטן שבלא מוחין אין לא כי אם התפשטות רצונותיו ומדותיו לכל אשר תשאלנו נפשו, אם טוב ואם רע. אך כשבאין לו בחינת המוחין ישים אל לבו דעת מה הוא עיקר מציאותו ותכליתו, בבחינת עצם מציאותו, שבודאי איננו רק בשביל מילוי חפצו המתפשטים ויורדים על פי מדות הנערות וקטנות. וכמו כן יובן למשכיל למעלה שהמוחין הם בחינת המשכות והתגלות בפרצוף ז"א, וזה דעתיקא קדישא וז"א כלא חד. וכמו שנתבאר שם ובמק"א באריכות. והמוחין הן כתר חכמה בינה דעת שבראש. והאבות שנגלה להן בחינת המוחין, שדוגמת זה באה להם הכרה גם כן בבחינת המוחין שלהם, ולא בבחינת המדות, (כי גם למעלה לא נגלה כח המוחין במקום המדות דששת ימים עשה את השמים ואת הארץ בהעלם אחר העלם דק"ך צירופי אלקי' וכו' כמ"ש במקום אחר. ושם מבואר דהכל הא בהא תליא, שכשיש מקבל למטה לבחינת מוחין, מתגלים הם למעלה וע"ש באריכות). רק שנעשו בחינת מרכבה ממש, והיינו ביטול המדות שלא יהי' להם שום כח והתעוררות כי אם מה שיחייב אותן הוראת המוחין. אך נאמר על-זה וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני וגו'. ז' עממין שהן ז' מדות הטבעיי' בנפש ובעולם, לתת לזרעו דוקא שהם אינם מדריגת מרכבה, ואעפ"כ יאיר בהם בחינת המוחין. שהם מוחים ומעכבים התפשטות הטבעיית של המדות מצד עצמן, אלא יתהפכו המדות לחייב גם הן מעצמן כענין המוחין. ובבחינת הפנימי' ועצמיות נתקיים זה בישראל במתן התורה ומצות, שנמצא בהם כח המצווה כידוע בכמה דוכתי ענין עד שלא באת לידי מדה זו אכלת חלב וכו'. והיינו כח אברין דמלכא למעלה כבי' שבא בבני ישראל על פי הדבור אנכי הוי' אלקיך דמתן תורה. (והמשכיל יבין מזה דוגמת מה שנזכר לעיל ענין צלם ותמונה). אך ענין זה של סגולת המצות, הוא בלתי מורגש באדם, ונתבאר לעיל פ' תרומה שעל זה הי' ענין ויכסהו הענן למשה. שהוא הדעת דכל ישראל. אך הוא הי' הכל בבחינת הפנימי' ועצמות, ובכדי שיבוא ממנו כח ועוז לישראל, שתתפשט הכרת הנשמה את בוראה גם בהרגשת המדות (נאטור) שלהם, הי' צ"ל על ידי ויכסהו הענן למשה. והנה נתבאר לעיל בפרק הקודם כמה פעמים שמצרים הוא בחינת מיצר הגרון, שמעכב מלירד בחינת המוחין שבראש להתפשט בכל הגוף בפנימיות וגם בחיצוניות, ולכן בצאת ישראל ממצרים, וגם היתה קריעת ים סוף שבין מצרים לארץ ישראל, אז נמוגו כל יושבי כנען וכו'. כי כבר אין שם מונע מלהתפשט המוחין בכל הגוף, כענין לתת את ארץ הכנעני הנ"ל. אך שם במקום העורף נמצא קליפת עמלק, פי' עם מלק. שהמליקה היא בעורף, להפריש את כחות מדות הגוף מן המוחין. ולכן מלאו לבו להלחם בישראל אחר ששאר האומות נבהלו ונמוגו. כי הוא בחינת קליפה דפריקת עול מלכות שמים לגמרי. וגם כי מודה במציאות הבורא ובגודל יכולתו. אך מה לזה לבני העולם כי אם ללכת אחרי שרירות לבם ומי אדון להם. וזהו מלחמה לה' בעמלק. כמשל שנלחמים על המדינה, שהמלך אומר שהיא מדינה שלו, והנלחמים אומרים שאינה שייכה כלל למלך. וזהו ראשית גוים עמלק. שהוא אינו בכלל גוים שהם הז' מדות רעות, אלא שהן נמוגו ונבהלו מיציאת מצרים וקריעת ים סוף. והוא ראשיתן ליתן להם כח להתקומם בכחותיהם דמדות הרעות, וכמ"ש במדרש משל ליורה רותחת שקפץ א' לתוכה, אעפ"י שהוא נכוה אך ציננה בפני אחרים, וככה בכח קליפה זו דעמלק, להפריד את העם מקדושה עליונה, צינן הבהלה וההתמוגגות של המדות דז' עממין. אך סוף כל סוף יעביר את רוח הטומאה לגמרי, וגם אז נכבשה ארץ ז' עממין בפני ה' וישראל עמו. ויהי' בחינת התהפכות המדות (נאטור) להיות מוטבעים בכל כחותיהם לקדושה עליונה. וזהו עליות הניצוצות שהי' בתוך הז' עממין, ונתבררו לקדושה. אך עמלק כנ"ל אין בו עצם ענין המדותרעות אלא רק הפירוד מאלקות, וזה הדבר שאין לו שום עלי' כלל, וזהו אחריתו עדי אובד. ולכן נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנו תעליהם מלך. פירוש כי השופטים שהיו בישראל אין ענינם אלא להודיע את חוקי האלקים ואת תורותיו, וממילא כאשר נכבשה הארץ לפני ה' ונתקנו בחינת המדות דישראל כנ"ל לטוב, היו שומעים לקול השופטים במה שמודיעים חוקי אלקים, ומקיימים אותם מדעתם וטבע המדות דקדושה. אך נצטוו שבארץ ישראל ימנו עליהם מלך בבחינת קבלת המלכות. על דרך משל בעבד יליד בית, שאביו ואמו היו עבדים לבעל הבית, וגם הוא משנולד אינו יודע משום סברא אחרת כלל, רק לעשות כל מה שיצוה בעל הבית, וכן הוא ענין למנות עליהם מדעתם ורצונם והסכמתם בחינת מלך, בביטול לפניו שכלם וחפצם ורצונם, רק השעבוד וההתחייבות בעצמם לשמוע דבר המלך ודתו. וזה אינו כענין השופטים הנ"ל, אלא רק לבחינת מלך דוקא. ולמחות זרעו של עמלק. פירוש מה שזרע עמלק בבני ישראל בעת הלחמו עמם, כי הנה אחר מה שאמר הכתוב ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו. כתיב ויסע משה את בני ישראל מים סוף. ויודע מאמר רז"ל שבעל כרחם הסיען שלא רצו ליפרד מנועם ה' עליהם שראו בים סוף. באופן שאין ערוך לכל תענוגי עולם הזה נגד העונג שקבלו באמונת ה' ובמשה עבדו (בחינת הדעת וההרגשה). וכל שכן שהפירוד לבד בלא תקיעת האדם את עצמו לתאוות רעות, לא הי' לו מקום אצלם כלל, זה הי' זרע עמלק לעשות בקרבם הנאה ונחת רוח בפירוד לבד, כענין עם מלק כנ"ל (והוא ראשית גוים כנ"ל). וזהו זכור את אשר עשה לך עמלק. לך דוקא כמו המקבל שמתפעל מהשפעת המשפיע שעשאו כלי. והיינו זרע עמלק אשר קרך בדרך. מלשון קרי וטומאה, מטומאת שפע הקליפה וקבלת הנאה מהפירוד מה' לבד. ויזנב בך כל הנחשלים אחריך. דודאי לאבירי בני ישראל אשר כח בהם להתענג על ה' בטוב טעם ודעת לא פעל כלום, אבל לאנשים חלושים בקטנות הדעת, עשה ודאי שנמשכו אחר הנאת הפירוד, והוא ראשית גוים לכל המדות רעות דז' עממין. ואמר זכור בקמץ הזיי"ן ולא בשב"א שהוא לשון צווי, ובקמץ הוא לשון מקור בדרכי חכמת הדקדוק וענייני מציאת הזכירה. והענין הוא אשר קדשנו במצותיו. ונתבאר לעיל וכמה דוכתי, דהיינו שנטע בקרבנו כח עשיית המצות, ומי שאינו בן ברית אין בו כח של המצוה כידוע וכנ"ל. אף כאן ניתנה מצוה זו לישראל, זכור את אשר עשה לך עמלק, שיוכלו לזכור על זה, והנמשך מזכירה זו הוא והי' בהניח וגו' תמחה את זכר עמלק לא תשכח. פי' לענין מצות זכור זה היינו שניתנה מצוה זו לישראל להיות בכחם בחינת לבו דואג בקרבם, כמ"ש במק"א שאין לבו שלם בנחר רוח משום דבר, רק מ"ש במקום אחר בפירוש מ"ש אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו. היינו אפילו מתו"ע. וכן הכונה רק שאין משתלם דעתו בהנאת עולם הזה כי אם ביראת ה' וכו'. וזהו לא תשכח, שמחמת כח זה ומדה זו לא תשכח את ה' אלקיך. וכמ"ש השמר לך פן תשכח וגו'. ורק לענין זה דלא תשכח ניתנה מצוה זו וכחה לישראל, והיינו רק למחות צורת זרע עמלק הנ"ל. אבל להאבידו לגמרי שלא יוכל להתעורר כלל הנאת הפירוד וקבלת התענוג מהקליפה הנ"ל, על זה אמר כי מחה אמחה, הוא ית' דוקא יעביר את רוח הטומאה לגמרי במהרה בימינו אמן. ועוד אמרו מצוה הג' היא לבנות את בית הבחירה שהוא בית המקדש שבירשלים. כל זה אחרי שתמחה צורת זרע עמלק, אז יכול להיות בנין קבוע למקדש שהוא ענין פרצוף העצמי הנ"ל, שלעשותו אין צורך כנ"ל, כי כבר ישנו רק לעשות לו בית, שכל הבא אל הבית יתעורר המקדש בקרבו כנ"ל. וכל זה הוא בענין פרצוף העיקרי. אבל פרצוף הארה צריך לעשות דוקא. וביאור והסבר ענין פרצוף ההארה ומה ענינו, וגם למה הוצרך הכתוב לכך במדבר, יש להתבונן בו על פי משל. א' הי' במקום פלוני אלמוני אדם נבדל בערך מאנשי כל מדינה ומדינה, והי' לו כל טוב הנמצא בכל המדינות כולם. וענין המצא לו כל זה הי' על דרך משל כל מה שהי' עולה ברצונו שיהי' הדבר, אומר למשרתיו הנצבים עליו והמה מדקדקים ומכוונים באותי' דברים היוצאים מפיו, והכל נעשה בדרך סגולה כמו ענין הפעולה בשמות, וכדאמרינן רבא ברא גברא וכהאי גונא. לאדם הזה היו לו קרובים בני משפחתו, ויש להם גם כן ענין הבדלת הערך מאנשי כל המדינות. רק שעל ידי סיבות מסיבות שונות באו ונתישבו ונשתקעו במדינה א' ונעשו כבני המדינה ממש, ונשתכח מהם לגמרי מעלת הבדלת הערך שלהם. ועלה על דעת האדם הנ"ל לזכור את קרוביו הללו ולהחזיר להם אבידתם, ר"ל מעלת הערך הנבדל שלהם, גם בהיותם תוך אנשי המדינה בכל משטרם ומנהגיהם. מה עשה בא ממקום כבודו וגדלו אל המדינה. ובראות אנשי המדינה אותו, ראו והבינו כי אין כמוהו בעולם, ומינוהו עליהם מלך. בתוך המדינה הי' איש א' חכם גדול יחיד במדינה. החכם ההוא בראותו פני המלך הכיר בו הפלגתו והבדלת ערכו, והבין למלכותו על מדינה זו אינה לפי ערכו כלל, ובהכרח יש איזה מכוון עמוק במה שנתרצה למלוך עלי'. והמלך ידע את כל לבו ודעתו של החכם הנ"ל, קרבו אליו וגילה לו סודו, איך שכונת רצונו והסכמתו למלוך במדינה זו הוא לרומם קרן קרוביו ולהחזיר להם אבידתם הנ"ל כנ"ל. ונצטוה החכם מאת המלך להודיע כל זאת לקרוביו ובני משפחתו שבמדינה. ויעשה החכם כן והודיע ידיעה ברורה זכה ונקיה לכל קרובי המלך איך שהם בני משפחתו ועצמו ובשרו הם. ובהודע להם כזאת אף שערך רוממות הבדלת ערך של המלך לא ידעו ולא הבינו, כמו שהחכם הנ"ל יודע ומבין. אך עכ"פ נתאמת להם הענין שהוא עצמו ובשרו של המלך של כל המדינה. אין ספק שנתרוממו ונתעלו כולם בנפשותם בהתקשרות עצום מאד אל המלך ועבודתו, ולעשות רצונו ביותר ויותר עד אין חקר מכל בני המדינה. והמלך בכבודו נגלה להם בעליל ואמר להם אך עצמי ובשרי אתם. ובדברו עמם הכירו גם הם הבדלת ערכו של המלך גדול ונורא מאוד ומי יכילנו, ובפרט בהיותם שקועים ומוטבעים בטבע בני המדינה, באופן שגם כי נגלה להם המלך באור פניו והודיעם קרבתו, לא נשאו ראש לדבר אתו אפי' כא' מבני המדינה, כי בני המדינה אין יודעים כלום רק שהוא המלך ומחוייבים לקיים רצונו ולעשות כל אשר יצוה להם, וזולת זה אין להם שום שייכות עסק עמו להפלגת רוממותו במלכותו כדרך המלכים. אך הקרובים הנ"ל שיודעים עכשיו ערך קרבתם אל המלך בהפלגת ערך המלך הנעלם מכל זולתם. תכסם בושה גדולה מפני שקיעתם והטבעתם בטבע בני המדינה הרחוקה מאוד ממעלת המלך הידועה להם, ועל כן לא יכלו לדבר אתו אפילו כאחד מבני המדינה. מה עשה המלך לקח את החכם והביאו אל מקומו האמיתי הפלוני אלמוני, והראה אותו כל ענין מנהגו ומעמד משרתיו ופעולתם ככל הנ"ל. וצוה את החכם שילמד את בני משפחתו שבמדינה לדעת ענין רוממות המלך הנבדלת ככל אשר ראה החכם והשיג בעת היותו במקום פלוני אלמוני. והחכם עלתה בידו וילמדם היטב לדעת הענין וסדר והנהגת המלך בכבודו במקומו לעצמו כנ"ל. ובודאי בעת אשר עסוקים בלימוד ידיעת כבוד המלך העומד במקומו, משתקעים בהבדלת הערך מבני המדינה, ושכחים לגמרי את עניני המדינה ומשטריה. אז הם יכולים ליקרב ולדבר עם המלך בכבודו פנים בפנים. והנה גם לימוד זה וידיעה זאת מצד עצמה איננה מגעת לכבודו של המלך במהותו ועצמותו, שהרי הוא נבדל גם ממשרתיו בהבדלה עצומה. אך לזאת עמדה להם מה שהם בני משפחתו של המלך שכאשר מדברים אתו פנים בפנים, מכירים את כבוד המלך עצמו. וביותר מועיל להם לימוד של החכם הנז' שמלמד אותם לדעת כענין ידיעתו ממש וכנ"ל, שידיעת עצמו של החכם מגעת עד מהותו ועצמותו של המלך בכבודו (ולא עד בכלל, וזהו דוגמא למ"ש בפ' תרומה ענין ויכסהו הענן להר. ומשם בר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וכו' ושכנתי בתוכם).

ומן המשל הזה יתבונן המשכיל למעלה, דקודם כניסתם לארץ שכובשים את המדות דז' עממין תחתיהם (שזהו ביטול טבע אנשי המדינה מהם לגמרי במשל ולא לפי שעה כנ"ל בעת הלימוד וידיעה). שאז הם יכולים לדבר פנים בפנים עם המלך אפי' שלא בשכחת עצמם, כי כבר אין זכרון עצמם בעיניהם כי אם כפי מה שהם בני משפחתו של המלך, (ובזה הוא המשל אל בחי' פרצוף העצמי בבית המקדש שבארץ ישראל). לא היו יכולים להיות פנים בפנים. אף שכבר נגלה עליהם מלך מלכי המלכים ביציאת מצרים ובמתן תורה, אך כיון שעדיין לא בטלו קליפת הז' עממין מעליהם, תפול עליהם אימה ובושה עד מאד ויחרד כל העם. אין זה בחי' פנים בפנים. ובכדי לרומם קרנם ומעלתם לקבל אור פני מלך מלכי המלכים הקב"ה שנגלה עליהם ביציאת מצרים ובמתן תורה כנ"ל, שבכחם זה יכבשו ז' עממין, אמר ה' למשה, עלה אלי ההרה. כדמיון שבמשל שהוליכו למקום פלוני אלמוני שלו, ומשום יראה וילמד את בני ישראל, שיכירו בהתגלות שכינתו של הקב"ה בתוכם, כמו שהוא שוכן במקום כבודו בעולם היחוד. וזה נקרא פרצוף הארה בהתגלות, שזהו בא מפאת הפעולה שעושים משה ואהרן וע' מזקני ישראל בית דין של משה כנ"ל פ' תרומה. ואין זה מצד עצמות רוממות המעלה של ישראל, שידיעת והכרת הארה הזאת מצד עצמה אינה נקראת אלא בתי בראי, שהוא ענין המלך המרומם לבדו, ובזה אין עצבות לפני המקום, שאין מציאות עולמות הפירוד והישות עולה בשם מציאות כלל. אך בבתי גוואי שהוא ענין מעלת בני ישראל, אברין דשכינתא מצד עצמם ומהותם שמכירים את בוראם כהכרת הבן את אביו, ועל זה אמרו מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו, שאינו בא בגילוי. כנ"ל שגם חכם גדול מאוד לא תהי' לו אותה הכרה שישנה לבן כנ"ל. במסתרים הזה תבכה נפשי מפני גוה. גאוותן של ישראל שהן עם קרובו גם בהיותם עם ממש, בבחינת הישות דוקא, דאין מלך בלא עם, שנטלה מהן בחינת גילוי שכינה שהי' בבית המקדש שבארץ ישראל ונתנה לאומות העולם, ע"י ודרך בתי בראי, שמשם יוכל לבוא השפע גם לאומות העולם לפי שאין מציאות העולמות עולה בשם מציאות כלל כנ"ל. עוד אמרו מפני גאוותה של מלכות שמים, שזהו מה שמייחד מלכותו על ישראל עמו. וגאוותה הוא כשמתקוממת מלכות זו, דהיינו פרצוף העיקרי גם בבתי בראי, לעשות נסים ונפלאות נגלים, שזהו ע"י בחינת גאות לבש הנזכר לעיל פ' תרומה. שגם בזה שייך לומר מ"ש בגאוותן של ישראל והמבין יבין. אלא שלא רצה ר' שמואל בר נחמני להוציא מפיו לשון זה. והמשכיל יבין דגאוותה של מלכות שמים על דרך שנתבאר פ' תרומה ענין ג' תרומות. שגם בפרצוף הארה הנ"ל נגלה לבני ישראל מהותו ועצמותו ית' הבא בפרצוף העצמי, וזהו שאמר הכתוב ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך דמשה עלה בענן (דויכסהו הענן להר הנ"ל) ונתכסה בענן ונתקדש בענן עד שזכה לתמונת ה' יביט, וכמו שנתבאר לעיל שם, ועל זה אומר ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן. פירוש שאותה ראי' זכה וצלוצה שמגעת עד בחינת פרצוף העצמי, שזהו בחינת משה עצמו, שהוא הדעת דישראל כנ"ל. שאני מראה באותה הראי' ומדריגה, אשכון בתוכם גם אם הם לא יראוה כי אם על ידי הענן דויכסהו למשה כנ"ל. אבל אני אשכון בם באותו התבנית שאני מראה אותך (ועוד יש לפרש על פי הנ"ל, שעל ידי ויכסהו הענן למשה, בא בקרב ישראל בחינת פרצוף העצמי, על זה אומר אני מראה אותך. כלומר בחינתך אל בני ישראל). את תבנית המשכן הוא פרצוף ההארה המורגש ומושג להם כנ"ל בפירוש תבנית, ור"ל שאני מראה את בחינת העצמות שלך בתבנית המשכן, דהיינו הרגשה והשגה אלקות שלהם, אך להיות ישראל אינם מקבלים אלא דרך הענן דויכסהו למשה ולא להדיא, ולכן הוצרך ליתן שיעור ומדה בפרטיות למדריגת ההרגשה שלהם, איך וכמה תהי'. וזהו שאמר אח"כ ואת המשכן תעשה עשר יריעות וגו'. והנה בחינת ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך, הם מקבלים ממשה רבינו ע"ה מבחינתו בחי' דעת עליון דמוחין הנזכרים בפרק הקודם, ונתבאר שם שיש עוד בחינת דעת דבין כתפין שהוא רק בחינת התרוממות האדם על מדותיו (נאטור - הטבע) שלו, אף שאינו עוזב אותם מלמלאות משאלותם, אך אינו נכנע תחתיהם, שאם הוא מסכים בדעתו ויש לאל ידו יעשה כחפץ מדותיו, ואם אין לאל ידו לעשות מחמת מניעה שמבחוץ או שאין דעתו מסכים עתה להשלים תאוותו, לא יהי' כפוף תחת המדות (נאטור) שלא יוצר לו מזה כלום (בע"א אַאוף גיהייבענער מענטש עם ארט ניט מאכט זיך אזו אדער אזו), ועל זה יתכן לפרש מ"ש ועשית את חצר המשכן. שהוא בחינת חצר חיצון שיש בו קלעים (פי' מחיצות). אל הכתף שהוא למעלה מהמדות (נאטור). וגם על זה נתן שיעור למדריגתו באיך וכמה תהי' בענין עביות ודקות התרוממות (אוף גיהובינקייט כנ"ל) וערך מדריגותה. וקל להבין את זאת. והנה בכל השיעורים והתבנית הי' דבר ה' אל משה על בנין פרצוף ההארה שקבל משה רבינו ע"ה במה שעלה בענן (אל ההר), ונתקדש בענן ככל הנ"ל. אמנם בפ' תצוה הוא אומר ואתה, כלומר בבחינתך העצמיות שאתה הדעת דישראל כנ"ל, תצוה שלשון תצוה מורה על לשון צווי ופקודה לעשות, וגם על לשון התחברות מלשון צותא. וכלומר שיצוה את בני ישראל ויסייע אותם שיקחו שמן זית זך כתית. וביאור ענין שמן זית כתית. יובן על פי מה שכתוב בזוהר הקדוש, כד אתכפיי' סטרא אחרא, אסתלק (פירוש מתרומם ומתגדל) יקרא דקוב"ה. וסתלקותא דא יתיר מכולא. ויש להבין למה הוא כן. ויובן על דרך מה שכתוב שמי עם י"ה - שס"ה לא תעשה. זכרי עם ו"ה - רמ"ח מצות עשה. מבואר שעל ידי מצות לא תעשה יש גילוי עליון ונורא משם י"ה, שהוא למעלה ממדריגת הגילוי הבא משם ו"ה כידוע. והענין שרצון האדם לאיזה דבר הוא בחינת התפשטות שמתפשט לרצות ולחפוץ בדבר. הנה אין בא וניכר מזה ערך ענין מהות ועצמות כלום, כי הוא חפץ בדבר זה, וגם יחפוץ בדבר אחר עד אין קץ למה שיוכל רצונו וחפצו להתפשט. אבל ממה שאנו רואין שדבר זה אינו יכול לסבול כלל, זה מורה ומגלה את בחינת עצמותו, שעצמותו הוא כן שאין יכול לסבול זה הדבר. ולכן בקיום מצות לא תעשה מתגלה בחינה עליונה דמהות ועצמות האדם. ועל דרך זה יש לפרש לשון סטרא אחרא, כלומר צד אחר, שמצד הפנים נגלה האדם על ידי ראיית אותו צד מצוייר ועומד לנגד עיני הרואה, ויש צד אחר שמגלה את האדם על ידי ביטול והעברה דוקא של אותו הצד, כענין מצות לא תעשה הנ"ל. וזהו כד אתכפיא סטרא אחרא. פירוש שמתבטל הצד ההוא, אסתלק ונתגלה יקרא דקוב"ה. ואסתלקותא דא יש לה מעלה עליונה כרום מעלת בחינת הי"ה שבלא תעשה על מעלת ו"ה שבמצות עשה כנ"ל, שזה בחינת התפשטות לבד וזה בחינת עצם. וזהו שאמר כאן ויקחו אליך. אל מה שאתה מאיר אותם בבחינת הדעת את ה', המתייחד בבחינת חכמה של הנר"ן, כידוע דה' בחכמה. כמ"ש בכמה דוכתי. יקחו ויצרפו אל זה עוד שמן (הוא ג"כ בחינת חכמה וביטול שנקרא שמן כידוע) פירוש שמן הוא צף על גבי כל המשקין, כידוע בכמה דוכתי שהמשקה מוליך החיות הבא מן המאכל להתפשט בכל אברי הגוף, ושלכן אמרו רז"ל אכל ולא שתה אכילתו דם. ואינו מתפשט בבחינת אדם. ועל ידי המשקה מתפשט ועלי' יחי' האדם. והוא בחינת הרגשת החיות. והשמן הוא צף על כל המשקין, כלומר שגם הוא יש לו סגולת המשקה, להוליך החיות אל כל הגוף, אבל הוא צף ועומד למעלה מהרגשת עצמו של האדם, אלא הרגשת הביטול. ואומר ששמן זה שיצרפו אליך בסיוע שלך, הוא ע"י כתית, דהיינו כמו שאמרו רז"ל אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, דהיינו הכנעה בהרהורי תשובה. ואתכפיי' סטרא אחרא, שעל ידו יהי' השמן עם הדעת שלך. המאיר בהן. למאור להעלות נר תמיד. שהמאור ידוע שהוא מקור לאור המתפשט ומאיר את החשך. וכדי שיהי' המאור קבוע בהם, שיוכלו להעלות נר תמיד כל אימת שירצו, צריך להיות כתית דוקא כנ"ל. וזהו ולא זך כתית למנחות שהוא העלאה מנדבת הלב, זה יכול להיות גם בלא כתית. ואומר עוד ואתה כנ"ל בבחי' הדעת המאיר לישראל דרך הענן, כי לא יוכלו לעלות למדריגת עצמו של משה רבינו ע"ה, וכמ"ש ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו. הקרב אליך את אהרן אחיך. פי' אליך ממש שלא יהי' הענן מכסה בינו לבינך, ועל ידי זה יבוא לקדשו וכהנו לי, שגם הוא יגש להקריב כדוגמא כעין מ"ש ונגש משה לבדו אל ה'. ונתבאר לעיל פ' תרומה בענין תקחו את תרומתי. שאהרן הוא בחי' אתערותא דלעילא הבא לעשות אתערותא דלתתא. וזהו שושבינא דמטרוניתא, וכמ"ש בכתבים דאהרן הוא א' ה"ר ן' פשוטה, כענין ימינך פשוטה לקבל שבים. וז"ש באהרן בהעלותך את הנרות שהן נשמות ישראל. ולכן אחר שאמר הכתוב הקרב אליך, כלפנים מן הענן, אם כן צריך אהרן ללבושים כדי שיוכלו בני ישראל לקבל ממנו. ובחינה זו הוא כעין מה שנתבאר לעלי במשה, ויכסהו הענן למשה. אך יש עוד בחינה אחרת שצריך ללבושים, כי מאחרי שאהרן מצד עצמו כתיב בו והם לא יגשו. אם כן כשאומר הקרב אליך את אהרן כנ"ל, צ"ל ג"כ כעין מ"ש במשה, עלה בענן ונתקדש בענן, שהוא הענן דויכסהו להר. והיינו שצ"ל ב' בחינות לבושים. א' שיתעלה אהרן עצמו ע"י הלבושים. ב' שיוכל להעלות את נשמות ישראל בהעלות את הנרות כנ"ל. וזהו ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך, שמשה יעשה הלבושים, שזהו דוגמת הענן דויכסהו להר. לכבוד ולתפארת, היינו לצורך אהרן עצמו, שיהי' לו כבוד ותפארת דבחי' הקרב אליך הנ"ל. ואמר עוד הכתוב ואתה, ר"ל בבחינת העצמיות שלך הנ"ל בואתה תצוה. תדבר אל כל חכמי לב ועשו בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי. כיהון ידוע שהיא ענין שימוש ומלאכת עבודה, דהיינו מה שבא לעשות אתעדל"ת שצ"ל ג"כ ע"י לבוש כנ"ל. וכמו שע"י תרומת המשכן נעשה כלי אל בחי' ושכנתי בתוכם, ככה עשיית ההעלאה דנשמות ישראל, צריכה לבוא ג"כ ע"י א' ה"ר ן' הנ"ל, בבחינת לבוש הנעשה מלמטה. ולכן אומר ג"כ בדוגמא שוה, כמ"ש בפ' תרומה, דבר אל בנ"י. שעי"ז הדבור ויקחו לי תרומה, דקאי על תרומת המשכן. ככה ואתה תדבר אל כל חכמי לב וגו'. והם יקחו את הזהב וגו' להעלות אותם משאר תרומת המשכן לעשותן לבושים לאהרן. שהוא מדריגה עליונה משאר תרומת המשכן. אף שהן כלי לושכנתי בתוכם. אך בחינת ושכנתי בתוכם הוא רק דרך השראה לבד, וכאן לגבי אהרן יבואו בבחי' לבוש ממש. וגם נתבאר לעיל שגם בחינת ושכנתי בתוכם אינו בא להתגלות בבנ"י אלא ע"י הענן, דויכסהו למשה. אם כן העלאת אהרן את נשמות ישראל בבחי' העלאה מלמטה למעלה ממדריגתם, היא להם עלי' יותר גדולה ממטה למעלה. ולכן צריך הי' הדבר שהחכמי לב יקחו את הזהב וכו' לעשות אותם מדריג' לבושי אהרן. וע"י הלבושים הנ"ל, ונשא אהרן את שמות בני ישראל (כענין בהעלותך את הנרות הנ"ל) אל ב' הבחינות. א' אל כתפיו להעלותן אל בחי' הדעת דבין כתפין שהוא חצר המשכן כנ"ל. והב' על לבו, שבלב הוא עיקר ענין דעת עליון שמחבר המוח ללב, להיות בחי' אלקי בקרבי, דהיינו בלב דוקא כידוע, ועי"ז יעלו בני ישראל לבוא אל המשכן עצמו דושכנתי בתוכם ממש.


"וידעו כי אני ה' אלקיהם וכו'"עריכה

וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיהֶם וכו' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם (שמות כט מו). וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת (שמות ל א):   

  • יש להבין מה שבא הצווי על מזבח קטורת אחר כל המשכן והכלים ובגדי אהרן וקרבנות שהקריבו במשכן, אח"כ אמר ועשית מזבח.
  • וגם יש להבין למה שאחר הקרבנות הוא אומר וידעו כי אני ה' וגו' לשכני בתוכם.
  • וגם הכפל עוד אני ה' וכו'.
  • וכן בפרשת ציצית התחיל פסוק האחרון אני ה' אלקיכם וכפלו בסוף הפסוק.

ידוע דתורה נקראת חיי עולם, ותפלה נקראת חיי שעה כדאיתא בגמרא. בגמרא פרק הרואה כשאמר לו הקב"ה למשה, עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך לבצלאל, עשה ארון וכלים ואח"כ משכן, אמר לו וכו'. כלים שאני עושה להיכן אכניסם, שמא כך אמר הקב"ה משכן ארון וכלים, א"ל שמא בצל אל היית וידעת.

ומ"ש להיכן אכניסם, קשה והלא לא הוקם המשכן אלא ע"י משה אחר הגמרו כל הכלים בשלימות. יש להבין מה שהלך והפך דברי ה' ושאר דקדוקים.

משה שושבינא דמלכא, ואהרן שושבינא דמטרוניתא. פי' מלכא ומטרוניתא, קוב"ה סוכ"ע וממכ"ע. ועל ידי משה ניתנה תורה ומצות שהן אברין דמלכא, ואורייתא כולא חד וכו' כידוע. ואין הלומד תורה או העושה מצוה מרגיש ענין האלקות שהוא הוא התורה ומצות עד לעתיד לבא כידוע כל זה כשיחי' המתים וכמו שיתבאר.

ובחינת ממכ"ע היינו שמגלה ענין האלקות ברצון ושכל ומדות של הנמצאים כל אחד ואחד לפי ערך מדריגתו. שרפים בברי' וכו'. שבא בהן בבחינת השגה והתפעלות. וז"ש בגמרא שהתורה היא חיי עולם והתפלה היא חיי שעה. כי ענין התפלה היא הקבלת פני השכינה, דהיינו להשים דעתו ולבו לקבוע מחשבתו לדעת את כבוד ה' כל חד וחד לפום שיעורא דיליה. ועל זה נתקן סדר התפלה, תפלת העשי' והיצירה והבריאה, שהן מדריגות זו למעלה מזו בהשגת והכרת אלקות על ידי ההתבוננות לקרב ענין האלקות אל הדעת במוח ולב, שתחלה ישיג אך במדריגת העשי' שהוא כענין קבלת עול מלכות שמים ברצון לעבדו בלבב שלם. ובחי' היצירה הוא עוד מעלה עליונה מזו, בבחינת דחילו ורחימו שכליים כידוע כל זה בכמה דוכתי עד קריאת שמע ושמו"ע. שבקריאת שמע הוא הכרת יחודו ית' בכח הנשמה אלקית וניצוץ אלקות שבה, שהיא מכרת את בוראה בהכרה שלמעלה מהשגת השכל. ושמו"ע הוא תפלת האצילות, והוא למעלה בחינת יחוד פנים בפנים, ולמטה בנשמות הוא ענין הדביקות, כמ"ש ואתם הדבקים בה'. והוא ענין יעקב חבל נחלתו. שחבל אחד הוא למעלה ולמטה, והיינו הדביקות עצמיות באלקות, והוא בחי' גילוי שכינה. מה שאין כן תפלת בי"ע הנ"ל, ינענע החבל להאיר בכחות דנר"נ כידוע. ובשמו"ע הברכות הן המשכות גילוי אלקות בנפש, ובעולם כמ"ש בסידור. וזהו שנק' חיי שעה, כלומר שהוא המשכת החיים דגילוי אלקותו ית' בעולם ובנפש כפי מה שהם לשעה הזאת בהעלם והסתר עד שנחשבה ליש ודבר בפני עצמו, ואעפ"כ יאיר בו אלקות. אבל התורה ומצות הן פנימיות רצונו ית' במהו"ע, שבידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים כולם, ואין לך דבר חוץ ממנו. ולעתיד לבא יתגלה יחודו ית' הזה גם בעולם ע"י קיום התורה ומצות עכשיו שהן המשכת פנימיות רצונו בעולם בבחינת מתן בסתר כמ"ש בכמה דוכתי. ולכן נק' חיי עולם, כי ההמשכה שע"י תורה ומצות היא קיימת לעד לעולם. מה שאין כן ההארה שע"י השגה והתבוננות אינה צריכה רק עכשיו שהעולם חשך מצד עצמו, אבל לעתיד לבא ונגלה כבוד הוי' וראו וכו'. אין צריך להתבוננות ולאור הבא על ידה. וזהו משה שושבינא דמל', שעל ידו ניתנה התורה שהוא המשכת בחי' מלכא וסוכ"ע בעולם. ואהרן שושבינא דמטרוניתא להעלות בחי' ממכ"ע ממדריגה למדריגה כסדר התפלה הנ"ל עד שבא לבחי' פנים בפנים. ולע"ל לא יצטרכו להעלאה, ואדרבא יהי' בחי' אשת חיל עטרת בעלה. כמ"ש במק"א.

ובזה יובן ענין המשכן והכלים, שהמשכן הוא בחי' גילוי שכינה כמ"ש ושכנתי בתוכם. והארון שבו הלוחות הוא ענין תורה ומצות כנ"ל שהוא המשכת בחי' סובב כל עלמין. וכן כל הכלים שבמשכן היו משמשים לגילוי האור שע"י ארון ולוחות. והנה הקב"ה אמר למשה, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו. וכשהראה לו הקב"ה, הראה לו כמו שהוא למעלה, שהכל מובן ואין ידוע מי קדים למי, הגם שראה תחלה המשכן ואח"כ הכלים שבו, כמ"ש תבנית המשכן (ואת) כל כליו. היינו לפי שהמשכן מקיף מבחוץ לכלים שבתוכו. אבל בעשיית והתהוות יכול להיות הכלים קודמין, ומהן יבא מציאות המשכן. ולכן הלך משה והפך הסדר שנאמר לו, ורצה לעשות ארון ואח"כ המשכן, דהיינו כנ"ל שיהי' עשיית המשכן נמשך ממילא מחמת ארון וכלים. וזה הענין הוא כידוע שמה שנתעצם מרע"ה בתפלה ליכנס לארץ הוא שרצה שיהי' כח הקיום תורה ומצות לישראל בבחי' אתערותא דלעילא דוקא, וכמ"ש בספרי אדמו"ר. וכן הוא זה שרצה לעשות הארון והכלים שימשך בחי' מעשה המשכן ג"כ ממילא בבחי' אתערותא דלעילא, אמר לו בצלאל מנהגו של עולם וכו'. פי' שלהנהיג גילוי אלקות בעולם צריך תחלה להיות בחי' המשכן שהוא כענין ח"י ברכות דשמו"ע, בבחי' חיי שעה ואח"כ הכלים שבבחי' חיי עולם, כמו שהתפלה קודמת לתורה ומצות, כמ"ש בגמ' שתהא תפלתי סמוכה למטתי. דהיינו להאיר תחלה אור שכינתו ית' בעולם, ושוב יומשך אור היחוד קובה"ו ע"י התורה ומצות. וז"ש כלים שאני עושה להיכן אכניסם, כי יחוד קוב"ה הוא בשכינתו דוקא, כי העולם אין יכול לקבלו ולסובלו. ואדרבא שמא כך שמעת, כלומר שמא הכונה במה שהראה לך הקב"ה לעשות דוקא כסדר ההוא שראית המשכן ואח"כ כלים, כי בנוהג שבעולם כנ"ל א"א להיות באופן אחר. השיב לו מרע"ה שמא בצל אל היית וידעת. פי' שמא אין זאת הסברא אצלך מרוח אלקים שעליך, כמ"ש ואמלא אותו רוח אלקים. וכמ"ש יודע הי' בצלאל לצרף אותיו' וכו'. אלא רק וידעת, מדעת של עצמך אתה יודע כן. וזהו בצל אל, שהצל הוא ענין חשכי והיינו כבחי' בי"ע הנ"ל, שע"י השגה. אבל בחי' הדביקות הנ"ל אפשר להיות שע"י הארון וכלים יבא המשכן מאליו כנ"ל. אך כמו שלא נתקבלה תפלתו ליכנס לארץ, כן לא הסכימה דעת המקום אלא לעשות המשכן תחלה ואח"כ הכלים, וכן נאמר לו בפ' כי תשא, את אהל מועד ואת הארון וכו'. אבל בפ' תרומה הוא נאמר כפי כונת מרע"ה, הארון תחלה וכו'. ואח"כ בפ' תצוה נאמר בגדי אהרן בג' מדריגות, ועשית בגדי קודש לאהרן וכו'. ואתה תדבר אל חכמי לב ועשו לאהרן. ואלה הבגדים אשר יעשו (משמע הכל יכולים לעשות). ועשו בגדי אהרן וגו'. זהו נגד ג' מדריגות התפלה דבחי' בי"ע הנ"ל, אמר ועשית מזבח מקטר קטורת. והוא מזבח הפנימי שהוא נגד בחי' ח"י ברכאן דשמו"ע בבחי' הדביקות הנ"ל.