חנה אריאל/כי תשא

חנה אריאל כי תשא

ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו שני לוחות העדות לוחות אבן כתובים באצבע אלקים וירא העם כי בושש משה וכו'. ואחר שאמר וינחם ה' על הרעה כתי' וירד משה ושני לוחות העדות בידו כתובים משני עבריהם מזה וגו' והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות. ואח"כ וירא את העגל ומחולות וישבר אותם תחת ההר. וארז"ל שאמר משה מוטב ידונו ישראל כפנוי' ואל ידונו כאשת איש. ושוב אמר לו הקב"ה פסל לך שני לוחות וגו' וכתבתי על הלוחות וגו'. הדקדוקים. א' השינוי בתוארי הלוחות בין פסוק ויתן אל משה לפסוקי וירד משה. ב' שבסגנון ומשמעות הלשון דוירא העם כי בושש משה וכו'. ג' וירא את העגל וישבר אותם. ולמה מתחלה ירד עמהם הלא אמר לו הקב"ה עשו להם עגל מסכה וגו'. והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא כשישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם היו גוברים וכו'. י"ל מה ענין נתינת הלוחות הלא התורה ניתנה בכתב ובע"פ ובתושב"כ כתובים עשה"ד ולאיזה מכוון באו הלוחות. אמרו בגמ' חברים העוסקים בתורה מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה אר"י ל"ש אלא שתורתן אומנתן וכו'. הנה ענין מתן התו' היינו שניתן בישראל כח אלקי שרמ"ח מ"ע הן אברין כלומר שבהם מתרבה ומתגדל כמו כחו ושס"ה ל"ת הן גידין ששומרין הדם שלא יתפשט שלא כראוי ויתבטל חיותו. וכמארז"ל עד שלא באת לידי מדה זו (להתגייר). אכלת חלב אי את ענוש כרת וכו' כלומר שאינו פוגם כלום בענינך משבאת לידי מדה זו אכלת חלב את ענוש כרת לפי שהחלב פוגם בכח שקבלת בקבלת התו' ע"ע והוא הדבור הראשון דעשה"ד אנכי הוי' אלקיך ר"ל הכח שלך. וכמו שלמעלה רמ"ח פקודין רמ"ח אברין דמלכא כן הוא באדם התחתון ע"י מ"ת. אך הכח הזה נעלם הוא מן האדם כי איננו מרגיש בו האלקות. וע"ז בא ענין התפלה שנק' שפיכת הנפש כמ"ש ואשפוך את נפשי לפני ה' וכלומר להעלות הנפש מההעלמה בגוף ועי"ז יאיר בו אור התומ"צ להגדיל כח התגלות הנשמה בגוף בתפלה. והחכמים שתורתן אומנותן שמעתי מאדמו"ר שת"ח אין נקראין אלא מי שיש לו בחי' התפעלות הנק' התפעלו' אלקי' כידוע ליודעים. והענין כידוע שיש ביטול היש וביטול בעצם. ביטול היש כעבד העובד בכל עבודה בשדה ובבית כמצות אדוניו עליו שהרי הוא עומד בכל ישותו אלא שמבטל הישות שלו לעבוד את אדוניו. משא"כ העומד לפני המלך שכל הרגשותיו בטלים ואינו מרגיש רק אימת המלך ולכל אשר יצונו ילך ויעשה בכח האימת מלכות ולא בכח עצמו ובחירה כי הבחירה בטלה ממנו מפני האימה. וזה נק' ביטול בעצם כלומר בעצם הכח של ישותו שהוא בטל לגמרי ואין פועל בו אלא כח המלך וגזירתו. ואמנם באמת גם זה נק' לפעמים בשם ביטול היש. ותכלית ענין ביטול בעצם הוא כמו שהעבד הוא בעיני המלך שהמלך עצמו אינו מרגיש ישות העבד למציאות רק לשימוש ועשיית מצותיו שא"א כלל שלא יעשה. נמצא אין ישותו כלום וכל עצמות ישותו בטל בעיני המלך ואין נק' דבר יש כלל. ויש עבד שמכיר גדולת המלך כ"כ עד שגם הוא מרגיש א"ע כעין הרגשת המלך אותו וזה נק' ביטול בעצם ודאי. ומזה יובן למעלה שהוא ית' לבדו הוא וכולא קמי' כל"ח. והנשמה המכרת את בוראה בבחי' כח החכ' שלה דוקא דכתי' ה' בחכ' וכן הוא בחכ' דנפה"א אא"ס ב"ה נגלה עליו להכירו בהכרה זו דכקכל"ח והרי כל עצמותו עם כחותיו בטלים לגמרי ואין בו שום כח רק משפע האלקי' עליו וזהו ענין התפעלות אלקות שבחכמים הגדולים לא זזו מזאת המדרי' כל ימיהם. (ות"ח היינו שלומדים החכ' לידע מענין התפעלות הזאת לפעמים אך לא תמיד כו'). וחכמים כאלה אין מפסיקים לתפלה. אף שהיא מצוה דאוריי' או דרבנן (כמחלוקת הפוסקים בזה). כשעוסרים בתו' ורוח ה' מדבר בם בד"ת או מעיין ומחשב בד"ת אין להם להפסיק כח אלקים המדבר בם להעתיקו לתפלה. אבל לק"ש ושאר מצוה עוברת מפסיקין כי ההתפעלות הנ"ל עצמה משמשת באברין דילה (אבל התפלה אפי' למ"ד דאוריי' אינה באברים וית' אי"ה במק"א). מובן הדבר שהחכמים כאלה כמו שהקב"ה מקיים מצותיו למעלה כן קדשנו במצותיו עד שהזוכים להתפעלות הנ"ל הרי אלקותו מקיים גם בהם מצותיו. אך לא כל אדם זוכה לזה רק ראשי בנ"י שנק' עיני העדה ולא כל עדת בנ"י. ומאהבת ה' את עמו ורצה להנחיל לכל ישראל קיום המצות באופן זה שיהי' בקיום התומ"צ של כל ישראל כח הפועל אלקי עושה למטה כמו שעושה למעלה. וכנז' הענין בחכמי ישראל. נתן להם הלוחות אבן כתובים באצבע. פי' כידוע מארז"ל שמכל צדי הלוחות הי' אדם קורא בהן עשה"ד כסדרן והוא דבר פלאי מאוד שאם התיבה חרות על הלוחות מצד זה הרי בצד האחר היא נקראת להיפך ממש. והענין הוא שז"ש כתובים באצבע אלקים דודאי האדם שכותב וממציא להיות אותיות נגלים לעין הקורא אם הוא מצד זה נראים כך מצד השני נראים להיפך. אבל אלקים קדושים הוא נבדל מערך הנבראים לגמרי והתהוותם מכחו כבי' ומגזירתו הוא מאין ליש וכלבוש תחליפם ויחלופו ופי' שהגם שהנבראים מבחי' החסד בבי"ע כמו המים והאור והמתיקות וכדומה וכמ"ש במק"א באריכות בענין כי ששת ימים עשה ה' את השמים שהששת ימים עליונים שהן המדות דחג"ת נה"י אותם ממש עשה ה' בבי"ע דהיינו בבחי' ברי' והתגלות מהמדות עליונות מאין ליש עד שהמים התחתונים נבראו מחסד דאצי' ע"י בחי' ההשתל' כמ"ש במק"א ומאין ליש כנ"ל מ"מ אין הכרח ח"ו כלל להיות דוקא מים וכו' מן החסד ואש שלמטה מן הגבורה ויכול להיות להיפך ממש או באופן אחר לגמרי וכמ"ש מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק שאין שום ערך ביניהם כלל עד שיתחייב בריאת המים וכו' מן החסד דוקא. אלא שבא בקבלה שכן עלה ברצונו יתברך ית' לברוא מן החסד את המים ומן הגבו' את האש וכשנברא כך הרי המים מושרשים בחסד והאש מושרש בגבורה ובידו ית' להחליפם וזהו כלבוש תחליפם ויחלופו שהכח האלקי הבא מן החסד מלובש עתה במים וביכולתו להלביש באש או בע"א ברצונו ית'. ומזה יובן במכתב אלקים על הלוחות דהיינו שבא ונתלבש בלוחות כח אלקי להיות נמצאים באותיו' ותיבות של עשה"ד הרי התהוות מציאותם אפשריות הקריאה בלוחות את עשרת הדברות בא מכח אלקי מאין ליש שיהי' יש לעין הקורא ולכן הוא שוה מכל צד כי זה הוא ענין הכח אלקי הבא בלוחות שיוכלו לקרות עשרת הדברים. כך הוא לקרות אותם מצד זה בשוה ממש כמו מצד האחר מאחר שבא מכח הנבדל לגמרי מענין גשמיות הצדדים לכן שוה הוא מכל צד. מבואר שבמעשה הלוחות באו כל התיבות הכתובים בהם מן התיבות עליונות שבבחי' אלקות להיות נמצאים בהרגש הגשמי. עי"ז נעשה בכל ישראל שיהי' במעשה הגשמיות דמצות שלהם כח אלקות ממש בכל מצוה ומצוה כמו שהיא בשרשה למעלה באלקות נמצאת כן למטה. משא"כ בלא הלוחות הי' רק הכח שניתן להם לישראל במתן התו' כנ"ל נמצא בפו"מ במעשה המצות שלהם שע"י הכח ההוא יכולים לעשות המצות כהלכתן ויהי' נק' בשם מצוה (משא"כ מי שלא קבל התו' כמו עד שלא באת לידי מדה זו הנ"ל). והיא בכח האלקי (שניתן להם). ולא לאלקות ממש הוא הפועל ומלובש בגוף עשיית מעשה המצות. והמשל ודוגמא לזה הוא כשהאדם עושה איזה מלאכה על ידי כלי אומנותו כמו שמגרר במגירה הרי כח האדם בזה הוא תנועה פשוטה ומה שנחתך עי"ז העץ או הברזל הוא בא מן המגירה דוקא. נמצא שחיתוך הזה כח האדם הוא העושה אותו ולא האדם עצמו. אבל אם האדם עושה איזה מלאכה ע"י בתי ידים שמלביש בהם את ידיו ואצבעותיו בבתי ידים של עור וכדומה כדי שלא יגע בידיו עצמן באותה מלאכה מחמת איזה טעם שיש לו שלא יגע בידיו ממש. אעפ"כ האדם ממש בעצמו הוא עושה כל פרט ופרט מהמלאכה ולא הבתי ידים אף שהוא עושה על ידן דוקא. כמ"כ נעשה ע"י נתינת הלוחות שיהיו המצות שישראל עושין בגשמי' מעשה ה' עצמו ית' ע"י שמתלבש בהן בשע"מ כעין לבוש הבתי ידים הנ"ל. והיינו ע"י שהם לוחות אבן גשמי' וכתיב באצבע אלקים כנ"ל הפי' להיות נמצא בהם האותי' של נתינת התו' הרי נתחבר כח אלקי ממש בגשמי' בענין נתינת התו' מזה בא בכל ישראל שיהי' בהם ג"כ אצבע אלקי' בגשמי' מעשה המצות שלהן כמשל שעושין מוגמר במקום א' ומתפשט הריח בכל הבית כמ"כ ע"י נתינת הלוחות לישראל נמצא בכולם ענין זה הנמצא בלוחות. וזהו ויהי ככלותו לדבר אתו ויתן בידו לוחות אבן כתובים וגו'. דהנה ידוע שמרע"ה הוא בחי' הדעת דכל ישראל שממנו היו יונקים ומקבלים לדעת את ה' שבדעת ושכל אנושי א"א כלל לדעת את האלקות. ומרע"ה שרשו בדעת העליון די"ס דאוחו"ג חד בהון ממנו בא לישראל בחי' הדעת וההרגשה באלקות. (וי"ל את זאת מדוגמא מכוונת מתלמידי חכמים שבאים לפרקים רחוקים לקבל תו' מפי הרב. שא"א כלל שיקבלו למוד וסדר בכל ענייני העבודה לאלקי'. אלא שמקבלים בשע"מ טעם ועונג הכרת האלקי' ויאחזו בה להביאם בקרבם בהתגלות בכל עת מצוא וע"י אותה ההרגשה האלקי' אלקי' יורנו בכל פרטי מעשיו). וזהו כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח וגבר עמלק. דהנה ענין עמלק אמר אדמו"ר שהוא נוטריקון עם מלק שהיא קליפה שהיא מפרשת את העם מלהתפעל מאלקות אף שיודע מגדולתו ית' וממשלתו וכו'. כמו שהי' עמלק במלחמתו שאחר יצ"מ וקי"ס ששמעו עמים ירגזון ונמוגו כל יושבי כנען. והוא לא חרד ולא זע מזה. ויבא עמלק וילחם עם ישראל. היינו שאין ישותו וטבעו נכנע ונתפעל משום דבר ונוהג בעולמו כמנהגו לא יסור ממנו מחמת שום דבר נפלא. וזהו כאשר ירים משה ידו וכמ"ש במשנה שישראל משעבדים את לבם אל אביהם שבשמים ע"י הדעת את ה' שהוא אצלם מידו וכחו של משה וגבר ישראל על עמלק כי בהדעת את ה' מרגישים שא"א שלא להתפעל ממנו. וכאשר יניח ידו ואין משעבדים את לבם וכו' כנ"ל אף שיודעים הם עכ"פ ממה שכבר ראו כאשר ירים משה ידו אעפ"כ כשעכשיו אין רואים וגבר קליפת עמלק להיות נפרדים לגמרי אחר שרירות לבם. והענין נראה גם עתה שגם שבתפלה יתפעל האדם מאוד מאלקות. אעפ"כ יכול להיות שאח"כ ישוב להיות נפרד כאחד הריקים. אלא שבאמת כתי' ויחלוש יהושוע כו' שהחליש את הקליפה הזאת ויוכל האדם לפעול שישאר בידו כל היום מענין ההתפעלות דתפלה וזה נק' בשם מוחין דקטנות (ובתפלה הוא מוחין דגדלות כידוע). אך מלחמה לה' בעמלק הוא תמיד כנ"ל. וזהו ויהי ככלותו לדבר שכאשר הי' דבר ה' אל משה והוא שמע קולו ית' ה"ז כענין ירים משה ידו הנ"ל וכלומר שבחי' משה הכולל כל ישראל הי' בהתרוממות אל ה' ב"ה לא הי' יכול לקבל הלוחות אבן כנ"ל שהוא בענין הגשמי' והישות וככלותו לדבר נתן לו הלוחות במדרי' התחתונה דגשמי' שהוא כמו כאשר יניח משה ידו. וכבר נת' שכאשר יניח משה ידו וגבר עמלק לכן וירא העם כי בושש משה וכו' שקליפת עמלק הפרידה אותם. ויאמרו אל אהרן עשה לנו אלקי' אשר ילכו לפנינו כי זה משה היש לא ידענו וכו' פי' כי הדעת שמקבלים ממרע"ה נסתלק מהם לפי שעה ההיא (ויש לכוין זה בדקדוק לשון לא ידענו וכו'). לכן בקשו שיהי' להם דבר להרגיש ע"י ענין האלקות וכנ"ל שא"א לידע את ה' כ"א ע"י הדעת דמרע"ה. אך עשו בזה חטאה גדולה כי כבר נצטוו לא תעשה לך פסל וכו' ולכן אמר הקב"ה כי שחת עמך כי הפרידה ועקירה מהשרש נק' השחתה ובזה העון הפרידו א"ע מאד. ועתה הניחה לי ויחר אפי וגו' מבואר באריכות ענין חרון אף דבחוטמא אשתמודע פרצופא והחרון הוא כמו ובתוכו נחר שהוא יובש הלחלוחית שהוא מכח החיות שבאילן. וזהו שחרון אף הוא סילוק ההתגלות אלקות. ואמר הקב"ה למשה שהוא הדעת הכללי דכ"י כנ"ל הניחה לי כלומר שירף מהמשכת הדעת להם ויחר אפי בהם. אבל בהיות הוא ע"ה מתגבר בבחי' הדעת וירים משה ידו כנ"ל לא יוכל להיות בחי' חרון אף הנ"ל. ומשה כששמע זה שהדעת מעכב החרון אף אז ויחל משה ואמרו בגמ' מלמד שמשה עמד בתפלה עד שאחזתו אחילו. מאי אחילו אר"א אש של עצמות מאי אש של עצמות אמר אביי אשתא דגרמי. ולכאורה אין דברי אביי אלא העתקה מלה"ק ללשון ארמי. והענין כידוע שהדעת עולה עד הכתר שהיא מעלת הדביקות עליון על מדרי' הדעת. וזהו שנתעצם משה בתפלה עד שאחזתו אש של עצמות בפתח הוא הדביקות העצמי דמעלת הכתר שהדעת עולה וזה מעכב ודאי ביותר על החרון אף. ולהיות זה הענין אינו מובן פירש אביי שהוא אשתא דגרמי כלומר שההתפעלות מאלקות מגיע בכל גופו עד העצמות שאחזתם אש ההתלהבות והדביקות כו' עד וינחם ה'. אז ויפן משה שהקשו המפרשים מהו לשון ויפן. וגם הלא אמרו שתלמיד הנפטר מרבו ילך לאחוריו ולא יפן באחוריו לרבו. ועפ"י האמור יובן שבתפלה אחזתו אש של עצמות שהיא הרמת הדעת ביותר וכ"ש שלא הי' יכולת ליתן להם הלוחות אבן בכח הדביקות הנפלא הזה כמש"ל שדוקא ככלותו לדבר אתו אז אפשר ליתן הלוחות. וזהו ויפן משה שעשה א"ע פנוי מהתלהבות הדביקות בתוקף הדעת הזה דויחל משה. ואז וירד ושני לוחות העדות בידו (העדות הוא ונועדתי לך שהוא ענין התחברות כמ"ש הנה המלכים נועדו והיינו התחברות מעשה אלקים במעשי גשמי וגופני כמשנ"ת). והנה מבואר בתניא שע"י המ"ת ופב"פ דבר נזדככו הם והעולם מעין מה שיהי' לע"ל ולכן הי' חירות ממה"מ חירות משעבוד מלכיות. ופי' שיעבוד מלכיות הוא כמ"ש וזרעתי את בית ישראל וכו' כלום אדם זורע קב אלא כדי שיתוספו עליו כמה כורים. והיינו הבירורים שצריכין ישראל לברר בכל המלכיות כידוע ומבואר בכ"ד. וכשאינם זוכים לא בא לידם הבירור אלא ע"י צער ודוחק השעבוד כמו שכתוב במק"א באריכות שלאדם המוצלח באה לו פרנסתו לביתו ושאינו מוצלח צריך לעמל ויגיעה גדולה עד שישיג פרנסתו וכן הוא בבירורים. וכיון שעלו ונזדככו במ"ת פב"פ הי' להם חירות לגמרי משעב"מ שלא הי' צריכים כלל לעבודת הבירורי' וע"י קיומם תומ"צ בבחי' כתובים באצבע אלקי' כנ"ל הי' מתברר העולם בשלימות כמ"ש במק"א בענין אדה"ר קודם החטא שע"י לעבדה ולשמרה בג"ע הי' מתתקן כל העוה"ז ממילא אך אחר ששחתו במעשה העגל הי' תועלת הלוחות בבחי' כתובים משני עבריהם מזה ומזה היינו בכח מכתב אלקים שהוא ענין התפעלות אלקות למי שזוכה כת"ח כנ"ל מכח הבירורים דוקא שהוא בכח האדם שע"י דוקא הוא פעולת הבירורי' התחתונים בפו"מ רק שכח אלקי שבלוחות הבא במעשה המצות כנ"ל הוא רק כמסייע לענין הבירורי'. וזהו מזה ומזה כי קודם החטא הי' רק בבחי' החסדים העליונים היורדים ומתגלים בבחי' אצבע אלקי' כנ"ל ואחר החטא היתה בחסדים וגם בגבורות וכח לברר וכו'. ואומר עוד והלוחות היינו כנ"ל שבהם מתגלה כח המ"ת דעשה"ד מעשה אלקי' המה כמשנ"ת שלזה היו זוכים ע"י הלוחות אפי' לאחר החטא אלא שהמכתב שהוא ענין כח ההתפעלות בעצם המעשה והתחלתה הוא חרות על הלוחות עצמן דוקא ושם מסתיים ורק התפשטות אור משם מאיר לישראל ולא כבתחלה כמשנת"ל שהי' האור עצמו שבלוחות מגיע גם עליהם. ואף שכבר שמע מרע"ה דבר ה' כי שחת עמך אעפ"כ לא נמנע מלרדת עם הלוחות כידוע במק"א בענין ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה שהקב"ה יודע את הכל בידיעת עצמו ית' גם מה שהתחתונים עושים בד"ת שלהם עולה הוא אליו ית' ידיעת עצמו. ולמעלה יכול שהכוונה הפנימי' לרע תחשב לקלקול יותר מגוף המעשה ואם המעשה עצמו אינו רע כ"כ בפו"מ יש לו תקנה להעלותו באופן אחר שגם למעלה לא יחשב לרע כ"כ מחמת הכוונה כי העולם התחתון כאן הוא נדון לפי ערך רוב המעשה דוקא. וזהו ארדה ואראה למטה אם כצעקתה הבאה אלי עשו גם למטה בפו"מ כלה ואם לא נעשה כ"כ כו בהפו"מ אדעה לתקן וכו' כפרש"י שם. וכמ"כ שאעפ"י שלמעלה הוא כי שחת עמך לא ידע עדיין איך הוא עוונם וחטאתם בהפו"מ. ולכן וירד מן ההר (כמו ארדה נא הנ"ל). אך וירא את העגל ומחולות וכו' וישבר כידוע מארז"ל איזהו מעוות לא יוכל לתקן זה הבא על ערוה והוליד ממנה ממזר וכו' שלפי שעשה החטא רושם בפו"מ בגוף גשמי ממש לא יוכל לתקן וזהו שכשראה משה את העגל בגוף גשמי ושוב לא יוכל לתקן לכן וישבר אותם (את הלוחות). ואמר מוטב ידונו ישראל כפנוי' ולא כאשת איש. כי הפנוי' פוגמת בעצמה לבד והיינו בכח שיש לה משבאת לידי מדה זו כנ"ל בפי' דבר זה. אבל האשת איש כתי' ומעלה מעל באישה שפוגמת גם באישה והיינו רוחא דילי' דשדי בגווה כידוע. ככה יובן שעד שלא ניתנו הלוחות לישראל לא הי' הפגם מגיע רק בכל מדה זו שניתן להם לעצמן במ"ת משא"כ ע"י הלוחות היו נידונים כא"א וק"ל. עד שאמר לו הקב"ה למשה פסל לך שני לוחות אבנים כו'. וכתבתי על הלוחות וכו'. שצריך דוקא אתעדל"ת בבחי' הדעת דוקא והיינו שהוא יפסול האבנים ולא מעשה אלקי' מאליו וממילא מהתפעלות אלקות כראשונים (וכ"ה הדין שהכוונה לצאת י"ח מעכבת במצוה והיינו בחי' הדעת וידיעה שזאת היא מצות ה'). וכתבתי על הלוחות וגו' ולא חרות וכו' כראשונים שהוא גילוי יות ומתפשט בכל מקום כמשל המוגמר הנ"ל ששורפים הבשמים אז הריח מתפשט מאוד לכל הבית אבל כשאינו שורף הבשמים אין ריח הבשמים אלא גנוז בהם והסמוכים להם מתבשמים בו רק שכל הרוצה יבוא ויסמוך א"ע ויתבשם ויזכה לבחי' מכתב אלקים כנ"ל וענין מתן התו' שנק' בשם נתינה ורז"ל אמרו שנתינה דבר הנפסק הוא ולכן מברכין שנתן מחכמתו לבו"ד ושחלק מחכמתו ליראיו חלק הוא דבר [שאינו] נפסק. וי"ל למה אמרו לשון יראיו ולא אמר לעמו או לבני בריתו או לבניו ומה ענין ליראיו דוקא לחכמתו וכבודו. אלא כנ"ל דלמי שיש לו בחי' הביטול בעצם דחכמי ישראל הן הן הנק' ליראיו. והתפעלות אנשים כאלה הוא התפעלות ממש כנ"ל לכן בהם נאמר שחלק. ולמי שאין בו בחי' היראה וביטול הנ"ל אין בו אלא בחי' ונתן. וכן הוא במ"ת לאותן שאין להם בחי' הביטול והתפעלות אלקות כנ"ל. ולזאת באו הלוחות שיהי' גם בהם כח הפועל אלקי ממש בתורה ומצות כנ"ל.