חנה אריאל/השפלות והשמחה/ו
ויש להתבונן עוד בזה. דמהי אור היושר הזה שהיא העתיד להיות שבעיגולים כנ״ל, הוא על דרך משל ודמיון מכח הצומח שבאילן, שעתיד להיות ממנו ענפים ועלין ופירות, שהגם שכח הצומח שבארץ הוא הוא עצמו הכח שבאילן, מכל-מקום עד שלא נתחבר באילן לא הי׳ יוצאים ממנו ענפים ופירות.
או יאמר התחברותו בגרעין שממנו צומח גם האילן. וככה יובן שבחינת אור היושר שהוא העתיד להיות ע״כ הוא בא בבחינת אור וכלי, ואז יצמח ממנו העתיד להיות. כי הנה ידוע שהכלי מכסה על מה שבתוכו, והוא שרש דבר להיות נמצא בחינת היש ודבר בפני עצמו כמו-שכתוב בלקוטי-אמרים חלק ב׳. ועל ידי זה ממילא בחינת ההתכללות י׳ מי׳ וכו׳, כשצומח ויוצא אל הגילוי מאור-וכלים דספירות החסד על דרך משל, הרי היוצא ממנו הוא בחינת יש ודבר במדריגת ובחינת עולם - מלשון העלם.
ועם זה יובן ענין המלוכה דמלכין קדמאין, וזהו-שכתוב גם-כן שכל-אחד אמר אנא אמלוך. רצה-לומר שממנו יהי׳ התפשטות דרך אור-וכלים שלו בכל העיגול שלו, התהוות עולם והנהגתו כפי מה שעלה במחשבה קדומה. ומאחר שהוא בעיגול אחד דחסד או דגבורה וכו׳ לבד, אין הפרטים שבו כמו הפרטים דעולם הבירורים, וההפרש ביניהם הוא כמו ההפרש שבין חסד שבחסד לחסד שבגבורה. שחסד שבחסד הוא בתוקף מציאות ענין החסד בגילוי, אבל חסד שבגבורה מציאות היותו חסד הוא רק בכח ולא בפועל.
ועל דרך שאמרו רז״ל בבריאת העולם, שכל הצמחים עמדו על פתח הקרקע עד שבא אדם, ובזה נתיישבה הערה דסוף סעיף ב׳. והנה מבואר במקום אחר בענין הבחירה שבאדם התחתון, שהוא בחינת האור-פנימי שבו, ושבחירתו הוא לדעתו והרגשתו את המציאות בזאת הרשות בידו לעשות כבחירתו. ואין זה משנה הידיעה שלמעלה, כי הידיעה שלמעלה הוא לפי מה שהוא יתברך יודע את כל הנמצאים בידיעת עצמו. אבל בידיעת האדם את העולם יכול לעשות כרצונו, ואין הידיעה שלמעלה מעכבת על ידו כלל כי היא נבדלת, והפכים שבידיעת האדם התחתון אינם הפכים כלל בערך הידיעה הנבדלת. והדמיון לזה מגינוח נהפכת א״ל וכו׳. כמו-שכתוב במקום אחר באריכות. וכבר נתבאר לעיל המשל לבחינת אור היושר, שהוא מה שהתלמיד בא להתבונן ולפרש המשניות באור התורה שקיבל מרבו בהגדת המשנה עצמה, שהוא כמו כח הצומח שנקלט באילן או בגרעין הנ״ל. והנה זה בא התלמיד לפרש המשנה באור שקלט מרבו בשעת-מעשה של הגדת המשנה, שהוא נכנס בו בבחינת אור פנים. וככה יובן באור היושר הבא בעיגול, שהוא בא בבחינת אור-פנימי בכלי שלו עד שנעשה מאיר, ובא בערך נבדל לגמרי ממה שהוא בשרשו במחשבה קדומה, כנ״ל שהפכים דאצילות בריאה יצירה עשי׳ אינם הפכים כלל בערך מחשבה קדומה דאדם-קדמון.
וכפי מה שבא בחינת האור הנ״ל בכלי שלו, על דרך זה הוא מתפשט בכל מדרגותיו מי׳ לי׳ כנ״ל, שהוא בחינת העולם כנ״ל. על כן נקרא בשם אמר אנא אמלוך, בדרך בחירת עצמו, דהיינו כקליטת כח הצומח בגרעין או באילן, דהיינו אור-פנימי בכלי כנ״ל. ואף שאין זה דמיון כלל לבחירת האדם התחתון, שהוא יש ודבר נפרד בפני-עצמו בידיעתו, ולמעלה בספירות איהו וחייוהי וגרמוהי חד, אעפ״כ שייך לומר לשון אנא אמלוך. ויבואר לפנינו אם ירצה ה׳ בביאור ענין ספירה פרצוף וקטנות וגדלות.
ועל פי המשל הנ״ל דמשנה וגמרא, יובן גם-כן ענין וימלוך וימת הנזכר לעיל (סוף ס״ב). דהנה אמרו סוטה דכ״ב התנאים מבלי עולם הן. וכי מבלי עולם הן - מיישבי עולם הן, שנאמר הליכות עולם לו. אלא שמורין הלכה מתוך משנתן עכ״ל. וצריך להבין הענין שעל-ידי שהוא שונה המשנה סתם הוא מיישב העולם, ואם בא להורות הלכה - נתהפך מן הקצה אל הקצה ונעשה מבלה עולם. ואמנם יש להבין את זאת על-דרך מה-שאמרו כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, ואף שהוא עומד בחו״ל ואינו כהן ולומד בשבת, אעפ״כ עולה לו לרצון כהקרבת עולה. ואם הקריב עולה חוץ לבית-המקדש או זר שהקריב קרבן או נדרים ונדבות בשבת ויום-טוב או בלילה לא די׳ שאין זה קרבן כלל, אלא שגם יחשוב לו עון גדול. והיינו שבחינת הדיבור הוא למעלה מזמן ומקום וגבולי הגשם על-כן אין צריך להיות בהן, וגם אין חילוק בין מקום למקום ובין זמן לזמן. אבל בחינת המעשה הוא מגבלת בגשם וזמן ומקום, לכן לא ירצה לקרבן כי אם על-פי חוקות התורה דכהן דוקא, ובמקום וזמן הראוי דוקא.
ועל-דרך זה ממש יובן ששוני הלכות בדיבור לבד הוא למעלה מזמן ומקום, ושם הוא גילוי אור התורה בעולם כלשון המשנה ששנו חכמים. אבל הלכה למעשה בפועל ממש, לא יוכל אור המשנה להאיר שמה עד שיתקנו אותה בחסורי מחסרא והכי-קתני או הב״ע כדרך הגמרא, ואז יוכל אורה להתלבש במעשה גם-כן, אבל כל-זמן שלא נתצמצם ונתקן אורה בכח הגמרא, אם יב[י]אנה לידי מעשה, הרי הוא מבלה העולם ותהי לו לחטאת, כי בבחינת המעשה ממש כן לא יעשה, כי גדול האור מנשוא אותו במעשה. ולכן העולם מתקלקל על ידו דוקא, כמו אם נוהגים על אדם או בהמה משא יותר מערכו, יתיש כחו ויחלישו, עד שגם מלט משא בערכו לא יוכל. וכן כלי שמשתמשים בה יותר מן הראוי, יקלקל אותה עד שלא תצלח לשום תשמיש, וזהו לשון מבלה, כמו בלאי בגדים שנעשה ממה שמשתמשים בהם יותר מדאי. ולכן לא די שאינו מוסיף אור התורה ומצוה בהלכה שמורה לעשות מתוך המשנה, להעלות המעשה שתיכלל באור ה׳ שבתורה והמצוה, כי אם אדרבה מקלקל המעשה עד שלא תוכל לעלות כלל, כמו שחוטי חוץ וזרות הנ״ל, אך כל-זה היינו דוקא בעשיית המצוה בפועל ממש, אבל כל זמן שלא בא לפועל ממש, אף שמפרש המשנה כפי דעתו ומלמד לאחרים כמו-שכתוב בזקן ממרא: למד בדרך שלמד - פטור, הורה לעשות - חייב. ואפילו כותב הפירוש הוא במעשה הכתב, עדיין אין זה מבלה עולה, ויכול להיות שאפילו יקבל שכר על-זה כמו-שכתוב דקב״ה חדי בפלפולא אף שאינו מכוון להלכה. והיינו לפי שכל שלא הוגבל עד המעשה בפועל-ממש, עדיין מתקבל אור התורה בעולם. ואף אם מתצי לומר שאינו מיישב העולם, על כל פנים לבלות אינו מבלה אותו בשום פנים עד שבא לפועל ממש דוקא.
ומעתה יובן באור היושר הבא בעיגולים, הנמשל לכח הצומח שבאילן כשנמשך ומתפשט להצמיח על-ידי אור וכלים שלו בחינת יש ודבר ועולם כנ״ל, לפי שעדיין הוא אור כללי, ולא נתחלק בבחינת קווין, לא יוכל האור הזה להתקבל בכלי שלו להצמיח השתלשלות העולם מי׳ לי׳ וכו׳, לפי שגדול ערכו מלהתקבל בהשתלשלות בחינת העולם למטה, אבל במדרגות הקרובות וסמוכות לאור הכלי של הספירה, דהיינו כמו התפשטות הראשון מי׳ לי׳ או השני, יכול להיות שעדיין הי׳ האור מתקבל. ודוקא כשבא למדריגות התחתונות אז בלה העולם ורד שחת והאור מסתלק לגמרי, אבל במדריגות העליונות הוא על דרך-משל כמו פירוש המשנה והכתב קודם שבא לידי הוראה בפועל-ממש, שאין זה נקרא מבלה עולם כנ״ל וד״ל.
והנה בזה יובן בחינת ביטול העולם דנקודים במדריגות התחתונות שהוא כמו מורה הלכה למעשה בפועל ממש או מקריב בחוץ בפועל ממש. ועדיין יש להבין בחינת מיתת המלכים עצמן דעולם הנקודים שהוא הסתלקות האור שלהן מן בחינת הכלי שנעשה בהן כנ״ל, ולזה אין הדמיון עולה יפה ממשנה וגמרא הנ״ל, שהרי אפילו המורה הלכה מתוך משנתו, לא נפגם אור המשנה בעצמה כלל, ובבחינת המשנה מצד עצמה בכלל מיישבי עולם הן, ואעפ״י שמצד ההוראה לעשות מבלה עולם הוא. ולמה בביטול בעולם במדריגות התחתונות מתו המלכים ונפרדו האורות מכלים שלהם גם-כן. וזה יובן על-פי האמור למעלה (סי״ג) תקפה עליו משנתו. דהיינו בבחינה הממוצעת בין המשנה כמו שהיא ובין הגמרא דשימוש תלמידי-חכמים, אלא התלמיד בעצמו רוצה להבין המשנה ולעשות לה פירוש וסדר להביאה לידי מעשה. אך בלא שימוש תלמידי חכמים לא יוכל לבא עד תכלית פירוש המשנה, ויתבלבל בפירושה עד סוף דבר שישנה גם תיבות המשנה כמו שהיא וסדרם. והנה מבואר בכתבים על פסוק קורא הדורות מראש. שהרב המשפיע לתלמיד היינו שממשיך להתלמיד שפע משרש נשמתו של התלמיד עצמו, על-ידי שהוא יושב לפני רבו ושפתותיו נוטפות מור, שהוא ענין הביטול של שכל התלמיד והתכללותו בשכל רבו, ועל-ידי זה הוא יכול להמשיך בו משרש נשמתו ממש וכו׳ ולפי-זה אחר שגמר הרב לשנות לו, אז שבה נפש התלמיד להתפשט בעצמה [היפך ההתכללות וביטול הנ״ל] על-ידי כח ועוז ההארה משרש נשמתו שבה הוא מתחכם בחכמה שקבל מרבו. והנה שרש הנשמה היא היותה אות אחד מששים רבוא אותיות שבתורה, ועל-ידי השפע משרש זה, יכולה להתחכם בדברי תורה. וכל עיקר ענין הנשמות בשרשם שעלו במחשבה, הוא הסוף מעשה דמעשה המצות בפועל ממש, שיהי׳ נעשה על ידן. ולכן כל מה שיתחכם התלמיד במשנתו להביאה לידי מעשה יותר, יותר יחול עלי׳ השפע משרש נשמתו [שנתחברה להאיר בו על-ידי כח הרב כנ״ל] ביתר שאת ויתר עז, מה שלא יוכל כלל להכיל בקרבו, ועל-ידי זה יתבלבל לגמרי עד שישכח גם את המשנה עצמה, וזהו תקפה עליו משנתו. שלא יכול להכילה בקרבו.
וככל הדברים האלה יובן גם למעלה, שכל-אחד ממלכי קדם אמר אנא אמלוך, והיינו שעל ידו יצא אל הפועל סוף מעשה שעלה במחשבה תחלהף להיות בחינת עולם יש ובטל וכו׳, וכל מה שמתקרב למדריגות התחתונות שהן בחינות יש, נפרד יותר למלוך עליהם [כי עולם הנקודים הזה הוא למעלה מבחינת הבחירה עדיין, ואין שם יש נפרד שלא יהי׳ בטל לגבי בחינת המלוכה] יותר יורק עליו אור הרצון והתענוג שבמדת המלוכה, שאין שום כלי מכילה אותו, כי הוא נמשך ובא ממלכות דאדם-קדמון שכל המדריגות דאצילות בריאה יצירה עשי׳ כלא קמיה. אך במדריגות התחתונות שאין היש שבהן בחינת נפרד כל-כך, אין זה עדיין עיקר מחשבת המלוכה שבמחשבה קדומה דאדם-קדמון, והי׳ המלך יכול לסבול האור והשפע דתענוג שבמלוכה לפי שהוא מצוצמם עדיין, ואינו כמו בחינת המלכות דאדם-קדמון, אבל כשבא למדריגות תחתונות, אז נתרבה בשפע דמלכות דאדם קדמון כמו שהיא, ואי-אפשר לכלי הנאצל לקבלה כלל. [ועיין עוד מזה בענין מצה וכוסות סי׳ י״ג] ונסתלק האור לגמרי מן הכלי, וזה נקרא מיתה כידוע. וגם השפע הנמשך ממלך הזה בהתפשטות מאור-וכלים שלו כנ״ל, בלו ונחרבו כנ״ל.
ובזה נתיישב היטב מ״ש וימלוך וימת. דמשמע שהי׳ זמן מה למשך המלוכה כנ״ל (סס״ב). והיינו התפשטותו במדריגות עליונות שלא הי׳ בהן עדיין בחי׳ השבירה כמשנ״ת, וכן נמצא בכתבים בדרוש והנה אנחנו מאלמים אלומים. שהי׳ כמה מדריגות בעולם הנקודים שלא נשברו, והיינו כאמור למעלה למשכיל וד״ל. וכל התחלקות מי׳ לי׳ וכו׳ הנזכר בענין זה דמלכים דנקודות, הוא שממלכות נעשה כתר עד מלכות בבחינת הארה וזיו מעשר הכלולים במלך הראשון. וממלכות הב׳ נעשה עוד כתר למטה ממנו בבחינת הארה דהארה, וכן כולם עד שמתו ונתבטל המציאות שלהן. וגם אחר שבא עולם התיקון לחדש מציאות העולם ע״י הפרצופים שבאו בבחינת קויים, שהוא ענין ההתלבשות כמו שיתבאר אי״ה. היינו הספירות עצמן נתקנו בפרצופים דוקא בבחינת התלבשות, אבל בחינת העולם המתהוה מהן מאין ליש הוא בבחינת השתלשלות הנ״ל, דהיינו שהפרצופים מקשרים מדריגות תחתונות שבעולם בעליונות, לפי שהתהוות העולמות באה מהן בסדר הזה. ויורד ומתלבש עוד בחינת הפרצופים למדדיגה תחתונה יותר, ומחבר גם אותה לקשרה בעליון הימנה כמ״ש, מה שלא הי׳ יכול להתברר באצילות נתברר בבריאה וכו׳. דהיינו ע״י התלבשות הפרצופים בלבושים דבריאה. או מה שהי׳ יכול להתברר שם, נמצא מאין ליש על הסדר דהשתלשלות הנ״ל וק״ל. ובכל-זה נתבאר קצת ענין מדריגה הא׳ הנקראת השתלשלות. ועיין עוד לקמן מזה בענין ספירה ופרצוף.