חלקת מחוקק על אבן העזר צג

סעיף א

(א) ואינה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל: וכתב בד"מ דאפי' אינה עדיין מותרת להנשא אפ"ה יש לה כתובה מיד וכו' ע"ש וע"ל סי' י"ג סעיף י"ג ועיין בתשובת הרשב"א סי' תש"ה ובהגהות מרדכי דף תק"ן ע"ד כתב דבמים שאל"ס מגבין כתובה ומחלקין הנחלה ליורשין אבל הראב"ד בהשגות כתב בפ"ז מהל' נחלות דאע"פ דהיורשין יורדין לנחלה אינה נוטלת כתובת' שאין אני קורא בה כשתנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וכן הסכים שם במ"מ ומ"מ מעוברת ומניקת ותוך ג' חדשים למיתת הבעל אף על פי שאסור' להנשא מ"מ נוטלת כתובתה מיד דקרינן בה כשתנשא לאחר כשיגיע הזמן הקצוב ועיין במ"מ פי"ח מהל' אישות ועיין לקמן סי' צ"ה סעיף ב' ועיין בהגהות אלפסי פרק האשה דף תק"י זה לשונו ול"נ שכל אשה ראויה לגבות כתובתה מיד כשתתאלמן או תתגרש אלא אם זקוקה וכ"ש במקום שכותבים וכו' ע"ש:

(ב) וה"ה מה שקיבל בנדוניא: ומ"מ אם הנדוני' עדיין בידה או ביד אביה יכולה להחזיק למזונות ועיין בחושן משפט סי' צ"ז סעיף כ"ד וסעיף כ"ו:

(ג) אבל אם הוא משיאה: כלו' שהוא נותן לה הנדוניא או שהיא קטנה שהיא ברשותו אזי יכול להתנות עם הבעל לגרוע כח בתו ועיין בריב"ש סי' ק"ב:

סעיף ב

(ד) עד שתתגרש גרושין גמורין: וכשנתגרשה לגמרי אף שלא נתן לה כתובה אפ"ה אין לה מזונות ודלא כהחולקין שיש לה מזונות עד שישלם לה כתובה עד פרוטה אחרונה עיין בטור ובב"י:

סעיף ג

(ה) אלא א"כ התנו כן בפירוש: אם היה התנאי בשעת נשואין פשיטא דמהני ואם מחלה תנאי כתובתה אחר הנשואין אפשר דג"כ מהני בלא קנין כמו שיתבאר לקמן בסי' ק"ה במוחלת כתובתה לבעלה:

(ו) שהיתומים יסלקו אותה כשירצו: שם בריב"ש כתב שהתקנה היתה שהרשות ביד היתומים לסלקה מזכות מזונותיה זולתי בג' חדשים הראשונים:

סעיף ד

(ז) ובת ממנה או מאשה אחרת: ומכ"ש אלמנה לגבי בן דהבן ישאל על הפתחים ק"ו מבת ומה בת שדוחה את הבנים אלמנה דוחה אותה בנים שנדחין מפני הבת אינו דין שידחו מפני האלמנה כך נראה לפי דעת הרמב"ם ועי' בסמ"ג דף ל"ג דאין הבת נוטלת עישור נכסים מפני מזונות האלמנה:

(ח) כדי שיזונו שתיהן: לבת יש שיעור עד דתבגר אבל לאלמנה צריך לשער עד זמן שראויה לחיות וכמ"ש הרב בהג"ה אח"ז אם לא במקום שיש תיקון עד מתי האלמנה ניזונית:

(ט) וי"א דבין שהנכסים מרובים וכו': טעם הי"א שאין כח באלמנ' לדחות ירושה דאורייתא אבל כשיש שם בת ובן דהואיל וניתן כח לבת מכח התקנה לדחות הבן בנכסים מועטים שגם היא יורשת נקראת כשאין בן ואז יש כח באלמנה לדחות גם הבת הואיל ושניהם מכח התקנה אוכלין:

(י) ואפי' אם תנשא הבת: דין זה לא קאי לדעת הי"א דהא גמרא ערוכה היא בפרק יש נוחלין שלח רבין באיגרתיה וכו' נשאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו וכו':

(יא) היא תיזון מהם: אף על פי דאין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים והני נכסי משועבדים נינהו דבעל בנכסי אשתו לוקח הוא הבא משום פסידא דאלמנה שווינהו כיורש ואפי' מתה הבת אינו רק יורש אשתו וצריך ליתן לאלמנה מזונותיה:

(יב) עד שתבגר הבת: כן הוא בין נכסים מועטים כמבואר לקמן בסי' קי"ב סעיף י"א:

סעיף ה

(יג) שתבעה כתובתה בב"ד: וכתב רש"י בפ' השולח דף ל"ה ע"א אין לה מזונות וטעמא דגליא דעתה דבעיא לאנסובי ואיהו לא אתנו בהדה אלא כל ימי מיגר ארמלותך בביתי שהיא אלמנה בשביל כבודו:

(יד) אא"כ תבעה מעצמה אבל תבעה מדוחק: כצ"ל:

(טו) דשבועת' לא הוי כתביעה: רק שנשבעה כדי שלא יפסידו יורשיה כתובתה אם מתה בלא שבועה דהא ק"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו לשון הר"ן פ' אלמנה דף תקכ"ז ע"ב:

סעיף ו

(טז) ש"מ שלוה וכו': המעיין בתשובת הריב"ש סי' ת"פ מקור דין זה יראה שפסק כן מטעם שהש"מ אמר אני מניח שתהיה אשתי נזונית וכו' ולשון מניח הוא לשון מתנה כמ"ש הרא"ש בתשובה אבל אם לא אמר לשון מתנה אפשר לומר שדעתו היה שתאכל בתנאי ב"ד ולזה הזכיר הלשון בעצמו המוזכר בתנאי ב"ד או קרוב לו וא"כ קשה על הרב המחבר שסתם וכתב ש"מ שצוה משמע אפי' לא אמר לשון מתנה ואפשר שסמך הרב על הטעם השני שכתב שם וז"ל עוד מסייע לאלמנה מ"ש ג"כ בל' הצוואה יותר על כתובתה וכו' ומ"מ אין זה ברור דאולי לא כתב הרב דין זה רק לסיוע ולא לבנות ע"ז יסוד:

(יז) בתביעת כתובתה בב"ד וכו': וה"ה אחר שפרעו לה כתובתה גם כן אינה מפסדת מזונותיה כל משך זמן שיושבת באלמנות ע' בגוף התשובה:

סעיף ז

(יח) דמיד שעשתה שידוך הפסידה: בב"ח השיג ע"ז וכ' דלא גרע שידוך מתבעוה לינשא ונתפייסה דתלינן דתחזור בה ודבריו אינם ברורים דנתפייסה היינו בדיבור בעלמ' דודאי יש לתלות שמא תחזור מפיוס זה אבל כל היכא שנתקשרה בקנס ובחרם לישא את פלו' ונקראת כלתו של פ' ודאי לפי הסבר' לפי לשון רש"י בפרק השולח גבי תובעת כתובתה בב"ד כל היכ' דגליא דעתה דבעי לאינסבי הפסידה מזונותיה ואין לך גילוי דעת יותר היכא דעשתה שידוך וכתבה כתב תנאים והגבילו זמן לנשואין והא דהרמב"ם כתב נתארסה משום דבימיהם היו מארסין מיד שנשתדכה:

סעיף ח

(יט) או עשתה אפותקי לאחר: פי' קרקע המיוחדת לכתובתה עשתה אפותקי לב"ח שלה וטעמא דכל הני דהוי כאלו גבתה כתובתה ואחר גבוי הכתובה אין לה מזונות:

(כ) בין בפני שלשה נאמנים: לשון הרמב"ם והטור אינו כן אלא בין שלא בב"ד וכן הוא בגמ' ומשמע אפי' מכרה שלא בעדים ואף על גב דלקמן בסעיף כ"ה מבואר שאין לאלמנה למכור למזונות אלא בג' אנשים נאמנים היודעים בשומא היינו כשהיא מוכרת קרקעות בעלה צריכה ג' הדיוטות אבל מוכרת שטר כתובתה אינה צריכה ב"ד כלל ע"כ דברי הרב שכתב בפני ג' נאמנים צ"ע ודברי ב"ח אינם ברורים בעיני:

סעיף ט

(כא) אבל בחייו יש לה מזונות: דהא מזוני לאו מתנאי כתובה הוא אלא תחת מעשה ידיה ואם היא עושה לו מלאכה צריך לזונה ומ"ש בב"ח שדעת הטור ע"פ פרש"י דבמכרה או משכנה אבדה מזונות בחייו ובמחילה לא אבדה רק לאחר מותה אין דבריו ברורים דהא לא כתב בטור דין זה לעיל בסי' ע' אלא דעתו דשניהם שוים:

סעיף י

(כב) אבל אם שיירה מקצת: ומכ"ש בתובעת כתובתה אינה מפסדת מזונות רק בתובעת כל הכתובה או בתובעת סתם כמ"ש בהג"ה סעיף י"ב:

(כג) ומיהו אם ירצו היורשים וכו': דאל"כ כל אשה תגבה כתובתה עד תשלום דינר ותתפרנס כל ימיה בשביל דינר החסר:

סעיף יב

(כד) אפי' נדונייתה מאה מנה וכו': משום דאין הנדוני' רק כחוב בעלמ' ואין המזונות תלוי בהם וע' ב"י שהביא תשו' הרשב"א שגמגם בזה:

סעיף יג

(כה) ואז נוטלתן בכתובתה: כלומר עצה טובה הוא שכשלא ישאר בנכסים רק כדי כתובתה תאמר איני ניזונית ואני רוצה לגבות כתובתי בפעם אחת ומוכרת הכל ביחד משא"כ למזונות אינה מוכרת רק לששה חדשים בפעם א' כמ"ש לקמן סעיף ל' אבל אם לא איכפת לה בזה ניזונת והולכת עד תום כל הנכסים כדי שלא תהיה צריכה לישבע משא"כ כתובתה אינה גובה אלא בשבועה משא"כ במזונות כמ"ש בסעיף י"ט:

סעיף יד

(כו) אלמנה עניה וכו': זה הוא לשון הרמב"ם והוא דעת הרמ"ה אבל דעת הרא"ש דלא הפסידה מזונותיה רק בתרתי לריעות' ענייה ופרוצה, ויש להסתפק בדעת הרמב"ם עשירה פרוצה אם דינה כעניה צנועה:

סעיף טו

(כז) על היתומים להביא ראיה: אפילו במזונות דלמפרע כל שלא שהתה ב' או ג' שנים וכתב הטור אפי' פרעו לה כתובתה בב"ד:

סעיף טז

(כח) מי שיחד לה קרקע לאשתו: אפשר לומר דלאחר תקנת הגאונים ה"ה אם ייחד לה מטלטלין למזונות או במזונה נמי דינא הכי וע' לקמן סי' ק"ו:

סעיף יח

(כט) אלמנה שאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה: היינו במקום שכותבים כתובה וכ"כ הרמב"ם בהדיא פי"ח מה"א דין כ"ג:

סעיף כ

(ל) אם נתן מתנת ש"מ: ע' בחושן משפט סי' רנ"ב שם נתבאר הטעם וע"ש בב"י אם נתן במתנת בריא מהיום ולאחר מיתה נחלקו בו הפוסקים אם דינם כמתנת ש"מ ואלמנה ניזונית ממתנה זו או לא וע' בסי' קי"א סוף הסי':

(לא) הוי במתנת בריא: מדלא סתם וכתב הוי כמתנה דהוי משמע הקדיש כשהוא בריא דין מתנת בריא יש להקדש ואם הקדיש כשהוא ש"מ יש לה דין מתנת ש"מ ע"כ היה נראה דאף כשהקדיש בשעה שהוא ש"מ הוי כמתנת בריא דכח הקדש גדול יותר ממתנת ש"מ להדיוט אבל המעיין בדברי הר"ן פ' המדיר יראה דמיירי דוקא בהקדיש כשהוא בריא דמה לי מכר להדיוט או לגבוה אבל הקדש ש"מ דינה כמתנת ש"מ:

(לב) ומיהו אם תפסה מטלטלין: זה אף לדינ' דגמ' דמטלטלי/ לא /משתעבדי מ"מ תפיסה מהני וע' בריב"ש סי' ק"ז מ"ש בזה להלכה ולא למעשה:

(לג) אם נתן המטלטלין לאחרים: אבל אם נתן מתנת ש"מ לבניו מטלטלין אלמנותו ניזונית מהם וע' במרדכי שי"א אפילו מתנת בריא לבניו הוי כירושה וי"א דמתנת ש"מ לאחרים הוי כירושה ותקנת הגאונים על הירושה מדאורייתא ליזון מהם האלמנה מן המטלטלין מכ"ש מתנת ש"מ דרבנן וע' בריב"ש סי' ק"ז כתב ג"כ דלא תקנו הגאונים רק ביורשים לבד:

סעיף כא

(לד) והם מעלים לה מזונות: זה הוא תקנת הגאוני' אף מן המטלטלין:

(לה) שמא יאבדו ולא יהיו לי מזונות: מלשון זה שכתבה שמא יאבדו משמע קצת שאם מכרו המטלטלין צריכין לזון מן הדמים אף על גב דלאו הני זוזי שבק אבוהון אבל בחושן משפט סי' ק"ז כתב בטור במטלטלי א"צ לשלם מן הדמים אפי' למאן דס"ל במקרקעי דצריכין לשלם מן הדמים היינו מטעם מזיק שיעבודו של חבירו אבל במטלטלין אין כאן שעבוד רק תקנת הגאונים:

(לו) ואפילו התנה עליו בפי': נראה מאחר שהוא תנאי שבממון וניזונית מן הדין מן המטלטלין ולא מטעם תקנה א"כ אם מכרו המטלטלין צריכין לזון מן הדמים דאל"כ למה לא תעכב עליו לכתחלה אלא ודאי שצריכין לזון מן הדמים ואפי' למאן דס"ל בקרקע דלא נקרא מזיק שעבודו מאחר שהקרקע בעין ולא חפר בה בורות במטלטלין מודה ואפשר דהרמב"ם ס"ל דגם בקרקע מזיק שעבודו חייב:

(לז) ויש מי שחולק: ע' בטור זה סי' קי"ב ובטור חושן משפט סי' ק"ז:

סעיף כב

(לח) הניח נשים רבות כו': טעם הדבר מבואר בהשגות הראב"ד ובמ"מ פי"ח מה"א והובא בטור ובב"י:

סעיף כג

(לט) אלמנה שתפסה מטלטלין: דין זה אפילו לדינ' דגמ' דמזוני ממקרקעי ולא ממטלטלי דיתמי אפ"ה תפיסה במטלטלי מהני כדאי' בגמ':

(מ) אלא כותבין עליה ב"ד מה שתפסה: כתלמידי ר' יונה בירושל' שהובא בטור ס"ק כ"א דאמרי' לה חוי מה שבידך ע"כ צריכה לחשוב עם הב"ד מה שבידה:

(מא) עד שלא יהיו לה מזונות: היינו שתתבע כתובתה או שתתארס או במקום שהתיקון שהיתומים יסלקו אותה כשירצו (וכדלעיל סעיף ג' בהג"ה):

(מב) אבל לא מרשות יורשין: אף שכ"כ הר"ן בשם רש"י היינו לדינ' דגמ' דמטלטלי לא משתעבדי דאז אפשר לו' דלא נתנו רשות לאלמנה לעשות תפיסה מרשות היתומים רק מיד שליש או מר"ה וסימטא וכדעת ר' טרפון בפ' הכותב דף פ"ד אבל לאחר תקנת הגאונים הרשות לתפוס אפי' מרשות היתומים וכמ"ש הר"ן בפ' הכותב שהעתיק הפלוגת' שנחלקו בגמ' אי מהני תפיסה בסימט' לר"ט או דוק' בר"ה וכ' אח"כ ומיהו השתא לדידן לא נפקא לן מידי דהא תקינו רבנן בתראי וכו' הלכך אפי' תפיסה דלאחר מיתה בכל מקום מהני משמע להדיא אפי' מרשות היורשים מהני תפיסה וכן הוא בחושן משפט סי' ק"ז סתם וכ' דמהני תפיסה לאחר מיתה וכן מדברי הר"ש וריצב"א אחיו (הובא בב"י סי' זה) שהקשה לו דלא שבקה חיי לכל בריה דכל נשים גבירות ושולטות בממון בעליהן ויש להם בנים קטנים יתפסו כל הממון ולא יתבעו לעולם כתובה ויתפסו הכל בשביל מזונות וכן נשים שאינן גבירות אם יש מטלטלין הרבה בתוך הבית או כסף וזהב יקחו הכל וכו' וכן סתימ' לשון הפוסקים משמע דמהני תפיסה אפי' מרשות היורשים אמת שלשון ר' ירוחם (הובא בב"י ס"ק כ"א) מגומגם קצת מ"ש על תשובת הרי"ף שמניחין המטלטלין ביד נאמן עכ"ל דלמה יניחו ביד נאמן ולא נחלקו בירושל' רק אם אומרים לה חוי מה שבידך או לא אמרי' לה (הובא בטור ס"ק כ"א) אבל להוציא ממנה לא אמרו וע' במרדכי מ"ש בשם ר' ברוך והובא בהג"ה אשר"י ריש פ' אלמנה ניזונית:

(מג) ודוק' שתפס' בעצמה: שם בריב"ש סי' ק"ז מיירי שתפסה האלמנה מן היורשים ויש חוב למקבלי מתנה בתפיסה זו ע"כ הצריך שתתפוס בעצמה ולא ע"י שליח אבל כשאין כאן מקבלי מתנה רק יורשים בלבד הרשות ביד כל אדם לתפוס לצורך האלמנ' כמו שמותר לתפוס לב"ח במקום שאין חב לאחרים מיהו נראה דשאני ב"ח דיכול המלוה להוציא כדין מן הלוה יכול גם אחר לתפוס לצורך המלוה מטעם דזכין לאדם שלא בפניו אבל גבי אלמנה דאינה יכולה להוציא מן היתומים בפעם אחד רק מזון ל' יום גם אחר אינו יכול לתפוס יותר לזכות לאלמנה ולחוב ליורשים ואדרבה הריב"ש כתב שם שראוי לב"ד לתפוס הנכסים לתועלת היתומים הקטנים כדי שלא תתפוס האלמנה וא"כ מכ"ש שאין אחר ראוי לתפוס לתועלת האלמנה ולחוב היתומים:

סעיף כד

(מד) אם תפסה יותר מהראוי וכו': משמע אף שהיורשים יודעים כמה תפסה או שיש עדים כמה תפסה אפ"ה כשתבא לתבע מזונות אח"כ משביעין אותה דהא בלא"ה יש מחלוקת אם אלמנה צריכה שבועה למזונות וכאן שתפסה יותר מן הראוי לה בפעם אחד מודו כ"ע דלא יהבינן לה עוד מזונות עד שתשבע כ"כ הרב מהר"מ מרוטנבורג:

סעיף כה

(מה) אלא בג' אנשים נאמנים: פי' אף ע"ג דליכ' בינייהו מאן דגמיר וסביר ואינם ראוים לדון דיני ממונות שאל"כ במאי יפה כחה יותר משאר ב"ד לשון המ"מ וכלו' בזה"ז דליכ' מומחין בג' סגי לכל הדינים:

(מו) ויש חולקין בזו: דעת החולקין אפי' מכרה בפני ב' עדים כל שלא היו ג' הדיוטות הבקיאין בשומ' לא עשתה כלום:

סעיף כז

(מז) אם לקחה הקרקע לעצמה: לאו דוק' קרקע אלא נקט קרקע משום רבות' דהכרזה דאפי' הכרזה אינו מועיל ובמטלטלין לא שייך הכרזה:

סעיף כח

(מח) שיהיו שם ב"ד מומחין: כלו' ראוים לדון דיני ממונות דאיכ' בינייהו חד דגמיר וסביר וכנ"ל ומשמע דבב"ד מומחין בין נתיקר בין לא נתיקר אינה צריכה להחזיר ליורשים אף על גב דק"ל דשומא הדרא י"ל דמיירי בהני גונא דשומא לא הדר' ועיין בתשובת מהרש"ל שנחלק עם הרב מהרמ"א בדין שומא הדרה בקרקע ששמו לאשה בכתובתה ועיין כאן בב"ח:

סעיף ל

(מט) כמה מוכרין למזונות: כלומר אף על גב שאין נותנין לאשה בפעם א' מזונות רק לשלשים יום מ"מ אין הב"ד צריכים לטרוח ולמכור לקרקע בכל שלשים יום אלא הרשות בידם למכור בפעם א' על מזון ששה חדשים ולא יותר דשמא תתארס או תתבע כתובתה ותפסיד מזונות ולמה נמכור בחנם נכסי יתומים יותר מהצריך לששה חדשים כל זמן שמוציאין למכור על מזונות ששה חדשים: