תשובות ריב"ש/קז

עוד שאלת מי שמת והיו לו שתי נשים והניח בנים מאשת הראשונה שמתה בחייו ובנים מהשניה שנשא אחריה שמת בחייה וצוה והניח חלקים ידועים מסך ידוע מנכסיו לבני הראשונה בתורת מתנה וזכרון ירושה אין בו ולבני השניה שאר נכסיו בתורת ירושה ובאו כלם לגבות בעלי המתנה והירושה והאלמנה טוענת שאינה רוצה להפרע מכתובתה אלא שתזון מהנכסים אשר תפסה והחזיקה בהם ושיפסקו לה מזונותיה והנכסים מרובים מכתובתה ואמרה שלא תתן כלום לא לבעלי המתנה ולא לבעלי הירושה ובעלי המתנה טוענים שמה שהניח להם אביהם במתנה יקחו כי המתנה אינה כדין הירושה ואחר כן יבואו לדין בשאר הנכסים עם אחיהם שיחלקום חלק כחלק ושלא יפסקו לה עתה ממה שתפסה אלא מזון שנים עשר חדשים והשאר תוציא ומה שהיא טוענת המזונות היא עושה כן כדי להפקיעם ממה שהניח להם אביהם וישאר הכל לבניה כי זכותה תעמוד לבניה ואלו הם יתומים מאב ואם וכבר ראית מאמר ר' יצחק (בפרק אלמנה נזונת צו.) שאם תפסה מטלטלין במזונותיה מה שתפסה תפסה והירושלמי וכל מה שכתוב בספר מגיד משנה. האמנם טענת בני הראשונה שמה שהניח להם אביהם הוא מתנה אם נדון אות' כבעל חוב כמטלטלים אהרי שיש כדי לתת לכתובתה ולמתנה וליורשים ותפיסת האלמנה לא תועיל בה ומוציאין ממנה. גם טענתם על שאר הנכסים שישאלו חלקם בירושה נתברר לך שאין להם זכות להוציא מהאלמנה מוסיף לזה טענת בני הראשונה שלהפקיע זכותם היא טוענת שתפסה למזונות ודין זה חמור מאד בעיני כל השומעים להעביר ירושה מהבנים למזונות האשה שאם תפסה יכולה לעכב הכל תחת ידה ואפילו כמה אלפים כי כמה נשים יש שהן שולטות בשל בעליהן יקחו כל הממון ואם היו לאיש בנים מאשה אחרת ישאלו על הפתחים הזה יחשב למשפט וצדק וכבר ראית מה שהשיב הריא"ף ז"ל על התפיסה ושאר המפרשים גם כן ואין דעתך נוחה בהם כי לבם כפתחו של אולם והאדון כמלאך השם מהם ימנה יבאר על ענין זה ועל פיו יצא כל ריב וכל נגע כי כמחנה אלהים הוא:

תשובה טענת בני הראשונה המקבלי מתנה לתבוע חלק על הנשאר מן הירושה לבנים האחרים אינה טענה כי לפי הנראה מלשון השאלה שהמת נתן כל שאר נכסיו לבני השניה בתורת ירושה וא"כ אפילו הוריש להם יותר מחלקם הראוי להם מדין ירושה דבריו קיימין כיון שהם ראויין ג"כ ליורשו ומתני' היא (בפ' יש נוחלין קל.) האומר איש פלוני ירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום ריב"ב אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין ואפסיקא הלכתא בגמרא כריב"ב ואמרינן דטעמיה משום דאמר קרא והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתלה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה זולתי היכא דאיכא בכור שאינו יכול למעט חלקו בלשון ירושה כדמסיק קרא לא יוכל לבכר וכו' כדתנן הרבה לאחד ומעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום וכמ"ש הריא"ף ז"ל בהלכות והרמב"ם ז"ל (בריש פי"ב מה' זכיה ומתנה ופ"י מה' נחלות). ולענין מזונות האלמנה אם תגבה מן המקבלי מתנה אם לא בזה נראה שכיון שבני הראשונה זוכים בנכסים בדבר קצוב ובסך ידוע ובני השניה יורשים בכלל שאר נכסיו כל זכות האלמנה מכתובה ומזונות מוטל עליהם וכ"א בתוספתא האומר תנו מאתים זוז לפלוני ות"ק לפלוני ופלוני יירש שאר נכסי יצתה עליהם כתובת אשה וב"א גובה ממי שיורש שאר נכסיו ע"כ. וכ"כ הרשב"א ז"ל דלגבי היורשים הוו מקבלי מתנות כנכסים משועבדים ונכסי היורש בני חורין ואין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בנ"ח כמ"ש זה בשם הרשב"א ז"ל בספר מגיד משנה (פ"י מה' זכיה ומתנה) וכ"כ זה לאחרונים ז"ל ובשם ר"י ז"ל. אמנם אם אין נכסי היורשין מספיקין למזונות האלמנה בזה מגבין ממקבלי מתנות שכ"מ ^*( רמ"א אה"ע סי' צ"ג ס"כ:) דאע"ג דקיי"ל (גיטין מח:) דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים אלא מנכסים בנ"ח אין מתנת שכיב מרע כנכסים משועבדים לפי שאין מתנת ש"מ קונה אלא לאחר מיתה וכבר קדמה זכות האלמנה במזונות וזה מתבאר בפ' יש נוחלין (קנג.) דאמרינן התם ההוא שכיב מרע דאמרו ליה נכסיה למאן דלמא לפלוני אמר להו אלא למאן פירוש ולא ביאר לא לשון מתנה ולא לשון ירושה אמר ר"ה אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה סבר ר"א בר אהבה למימר אם ראוי ליורשו אלמנתו נזונת מנכסיו ואם לאו אין אלמנתו נזונת מנכסיו א"ל רבא מיגרע גרע השתא ומה בירושה דאורייתא אמרת אלמנתו נזונת מנכסיו במתנה דרבנן לא כ"ש פירש במתנת שכ"מ דמדרבנן בעלמא היא שקונה כדי שלא תטרף דעתו עליו כדאיתא (בפ' מי שמת קמז:) וכ' הרי"ף ז"ל אלמא במתנת שכ"מ נמי אלמנה נזונת מנכסיו ואי קשיא לך הא דתנן אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תה"ע והכא אמרינן אלמנתו נזונת מנכסיו ההיא במשעבדי מחיים כגון מתנת בריא ומכירה אבל מתנת ש"מ דלא קניא אלא לאחר גמר מיתה לא דחיא תקנתא דרבנן דמזונות אלמנה זה כתוב בהלכות הרי"ף ז"ל ועוד האריך וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ח מה' זכיה ומתנה ופי"ט מהלכות אישות) וכ"כ רבינו שמואל ז"ל בפירושיו וכן בספר ח"מ (בסי' רנ"ב) ואע"ג דאמרינן בכתובות (בפ' מציאת האשה סט.) גבי אחין שמכרו או משכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות אע"פ שכבר קדמו מזון האשה והבנות שאני התם שהוא קנין בריא דהוי מדאורייתא אבל מתנת ש"מ דלא קניא אלא מדרבנן כירושה שויוה רבנן ולא הייא כמשעבדי וכן דעת הרב ן' מיגש ז"ל וגם אומר הרב ז"ל דאפי' מלוה על פה גובה ממתנת ש"מ והרמב"ן ז"ל הקשה מההיא דאמרינן ואחריו לפלוני ואחריו לפלוני גובה מן האחרון ומפרשים טעמא בגמרא בפרק הניזקין (גיטין נ:) משום שאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח אלמא שמתנת שכ"מ כמשועבדין ודחק לתרוצה במתנת שכ"מ במקצת וה"ה לבריא אלא דנקט שכ"מ אורחא דמולתא והרשב"א ז"ל תירץ דשאני התם דליכא פסידא למלוה אלא בין בינונית לזיבורית דמ"מ גובה הוא חובו אבל במקום שיפסיד ב"ח חובו לגמרי ודאי טריף ממתנת שכ"מ וכן במזון האשה והבנות ומלוה על פה דכירושה שויוה רבנן למתנת שכ"מ וכ"כ כל זה בספר מגיד משנה (פ"ח מה' זכיה ומתנה) ויש מביאין ראיה עוד לדברי הרי"ף ז"ל מדאמרינן בכתובות (פ' נערה נד:) קריביה דרבי יוחנן הוה להו איתת אבא דהות מפסדא מזוני אמר להו ר"י זינו אמרו לאבוכון דנייחד לה מזוני ופליג עליה ר"ל דכ"ש שריבה לה מזונות ואם איתא ניסבינהו עצה דליתיב להו נכסיה במתנת שכ"מ ושוב אין לה מזונות דבשלמא מתנת בריא מחיים לא הוה בעי למתן להו. ועוד דא"כ בטלת מזון האשה והבנות כי רוב בני אדם מחלקין נכסיהם בשעת מיתתן ומה הועילו אנשי גליל שאמרו (כתובות נב:) אלמנה נזונת מנכסי יתומים על כרחם כל זמן שתרצה והרי ביד הבעל להפקיע בדבור הקל אלא ודאי מתנת שכ"מ כירושה וגובה מהם מלוה ע"פ ומזון האשה והבנות. ואף כי אין ראיות אלו מוכרחות ויש לי לדחותן כי חלילה לר"י שיתן עצה להפסידה זכות מזונותיה אבל מפני שהיתה מפסדת מזונות ר"ל שהיתה אוכלת יותר מדאי נתן עצה שייחד לה הראוי לה וכן מ"ש מאנשי הגליל הרי הועילו שרוב בני אדם רוצים וחפצים שתזון אלמנתו לכבודה בביתו כל ימי מיגר אלמנותה ושתהיה עולה עמו אפילו לאחר מיתה ובלבד שלא תנשא מ"מ רוב הראשונים והאחרונים ז"ל הסכימו בזה כדבר פשוט. אמנם מצאתי בחדושי ה"ר י"ט אשבילי ז"ל מבתרא שכתב שם בשם ר"י ז"ל דמטלטלי דמתנת שכ"מ לא משתעבדי לב"ח דלא תקנו הגאונים ז"ל אלא ביורשין לבד ולא מצאתי לשאר מחברים שעשו זה החלוק ואפי' לדבריו אפשר לומר דכיון שתפסה אין מוציאין מידה שהרי ההיא דרבי יצחק דאלמנה שתפסה וכו' לדין הגמרא נאמר דאע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי אם תפסה אין מוציאין מידה ה"נ במטלטלין דמתנת שכ"מ אפילו נאמר שהניחום הגאונים לדין התלמוד אם תפסה אין מוציאין מידה והם גובין מתנתם משאר נכסים שלא תפסה. ועוד שאם היתה המתנה מטלטלין ידועים ותפסה אותם היה אפשר לומר שכיון שהיורשים שאר הנכסים חייבים לזונה אין לה לתפוס אלו המטלטלין של מקבלי מתנה שאין שעבודה עליהם אבל בנדון זה שנראה שלא נתן להם מטלטלין ידועים אלא סך ידוע בנכסיו והם מחוסרים גוביינא הנה האלמנה כשתפסה מטלטלי היורשים תפסה ואין כח באלו המקבלי מתנה להוציאם מידה:

ומה שאמרת שהדין הזה שתוכל האלמנה לתפוס כמה אלפים למזונות ולהפקיע ירושת היורשים שהוא רחוק וזר בעיני השומעים וגם בעיניך יפלא אני אגלה לך טעם הדבר. כבר ידעת שמדין התלמוד אין מזונות האלמנה נגבין ממטלטלי דיתמי ואף לאחר תקנת הגאונים ז"ל שגובה מזונות מן המטלטלין עכ"ז אין מונעין אותם מן היתומים מה שלא תפסה מהן ויש להם רשות למכרם לכתחלה כמ"ש זה הרמב"ם ז"ל (פרק י"ח מהלכות אישות) וגם הקרקעות ג"כ אע"פ שבידה לעכב אותן מלמוכרן מ"מ אם קדמו ומכרו או משכנו אין מוציאין למזונות כמו שמבואר (בפ' מציאת האשה סט.) וא"כ הרי זכותה במזונות מופקע לגמרי ומה הועילו בתנאי ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי וכו' ולזה ראו חכמים ליפות כחה במטלטלין שאפשר לתפסן שתועיל לה תפיסתה. ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר שלא נאמר בגמרא אלמנה שתפסה מטלטלין למזונותיה מה שתפסה תפסה אלא משום דמטלטלי דיתמי לא מישתעבדי לה בדינא דגמרא ולזה חשו להפסידה שהרי אם אין שם קרקע אבדה מזונותיה אבל בתר דתקינו הגאונים ז"ל שתזון מן המטלטלין אע"ג דלא תפסה מה לה לתפוס ולמנוע היתומים מלפקח ולישא וליתן בשלהם וכמו שאם אשת איש תפסה מטלטלין בחיי בעלה למזונות דמחיים הבעל מוציא אותן מידה שהרי הוא חייב לזונה אפי' ממטלטלי דמיניה אפי' מגלימא דעל כתפיה כך עתה כשתפסה מן היתומים כיון שגובה מזונותיה ממטלטלין שלהן כפי תקנת הגאונים ז"ל חזרו היתומים להיות כמו הבעל ומוציאין אותן מידה זולתי מה שצריכה למזונות ששה חדשים דקיי"ל שיכולה למכור קרקע לששה חדשים ולוקח מפרנס אחד לשלשים יום זה היה נ"ל מסברא אבל מה אעשה שלא מצאתי כן לאחד מן הראשונים והאחרונים ז"ל שיאמר כן אבל מלשון הרמב"ם ז"ל (פ' י"ח) נראה הפך מזה שכתב שאף לאחר תקנת הגאונים ז"ל אם הניח בעלה מטלטלין ולא תפסה אותן היורשין נוטלין אותן וכו' נראה מלשון זה שמה שתפסה אין נוטלין ולזה לא אסמוך על סברתי להוציא מידה ואני מבטל דעתי למעשה ואי פקח המוריש כשיהיה מסוכן ויצוה בנכסיו אם אין רצונו שתתפוס אלמנתו מטלטלין יביא לפניו יורשיו אם הם גדולים ואם הם קטנים יביא הרוצה למנות אפטרופוס עליהם וישימו כל המטלטלין והסחורות בתבות ובאוצרות ויסגירו הכל ויתן בידם המפתחות ולא יניח לאשה בידה רק מלבושיה ותכשיטיה ומה שצריך לה לתשמישה ואם לא עשה כן איהו הוא דאפסיד אנפשיה או שרצה שתהיה אשתו שולטת בנכסיו וכן אם נותן מתנה לאחרים ואין הקרקעות מספיקין לכתובה ולמקבלי מתנה ישים סך המתנה ביד שליש כדי שלא תשלח בו האשה יד ותתפוס למזונותיה וגם היורשים עצמם יכולין לסגור כל המטלטלין ולקחת המפתחות בין מיתה לקבורה בעוד שאין לה פנאי לתפסם ואם תמחה בידם האלמנה יעשו זה ע"י ב"ד ואם לא עשו כן אינהו דאפסידו אנפשייהו ואם היתומים קטנים יש לב"ד לעשות כן מעצמם לתועלת היתומים. ודע כי הנכסים שהם בבית הבעל אע"פ שכשמת הבעל נשארו הנכסים בידה ואוהלים כאשר המה אין זו תפיסה של כלום שכל תופס צריך תפיסה גמורה שיקנה הדבר באחת מדרכי הקניות אלא שאין צריך לדעת אחרת מקנה כמ"ש (בפ' הכותב פה.) גבי עובדא דיימר בר חשו אזלו תפסוה אינהו רב פפא ממלח מלוחי ורב הונא בדר"י מתח לה באשלא מר אמר אנא קנינא לה לכולה ומר אמר אנא קנינא לה לכולה וא"כ הבית והתבות והמטלטלין הכל ברשות היורשין ואינה נקראת תופסת מפני תפיסת המפתחו' שאין מסירת מפתח קונה וכ"ש תפיסתו ^*( רמ"א אה"ע סי' צג סעי' כג:) ולכן אי פקח הדיין וזריז ראוי לו שילך בפתע פתאום לבית המוריש ויראה הנכסים ואם לא עשתה בהם תפיסה המועלת לקנות יחזיקו היורשין והמקבלי מתנה בעד זכותם בענין שלא תוכל האלמנה להפקיע זכותם עוד ועוד צריך בתפיסה זו שתתפוס היא בעצמה ולא ע"י אחר ואפילו עשאתו שליח לתפוס בעדה ^*( רמ"א אה"ע סי' צג סעי' כג:) משו' דקיי"ל התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה והוכיחו המפרשים ז"ל מההוא עובדא דיימר בר חשו דאפי' בשעשאו שליח לא קנה וכאן הרי יש חוב לבעלי המתנה בתפיסה זו כיון שהנכסים היו מספיקין לכלם אם לא מחמת תפיסה גם כשאין חב לאחרים שקנה דעת הרא"ה ז"ל דדוקא בשעשאו שליח בפירוש לתפוס אבל אם אמר לו גבה חובי אינו רשאי לתפום:

ולענין מזונות האלמנה שתהיה נזונת לעולם ואין יכולת ביד היתומים להפקיע מזונותיה בפרעון כתובתה בלא רצונה כבר ידעת שזה מחלוקת במשנה (כתובות נב:) כי אנשי ירושלים היו כותבין כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי וכן אנשי הגליל אבל אנשי יהודה היו כותבין עד שירצו היורשים ליתן לה כתובתה ונחלקו בגמרא רב ושמואל רב אמר הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל ואמרינן נמי בבל וכל פרוורהא נהוג כרב נהרדעא וכל פרוורהא נהוג כשמואל והרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל פסקו כשמואל וכן הסכימו כל האחרונים ז"ל וכ"ה בתוספתא שאר כל הארצות כותבין כאנשי ירושלים וכן בירושלמי רבי אבהו אמר קסרין כיהודה ושאר ארצות כירושלים ולכן מן הסת' יש לנהוג כן אבל אם יש מקום שנהגו כיהודה וכרב הולכין אחר מנהגם כדמשמע מההיא בת מחוזא דהות נסיבא לנהרדעא (שם נד.) וכן ממ"ש בירושלמי דקסרין כיהודה אע"פ שאינה מבבל ופרוורהא דמארץ ישראל היא אלא שכיון שנהגו כן הולכין אחר המנהג שהכותב על דעת המנהג הוא כותב ואנחנו בבואנו בזאת הארץ לא ראינו מנהג בזה כי תושבי הארץ לא היו נוהגין בדיני תורתינו כי אם לפני שופט ישמעאלי' יובא כל ריב וגם קהל מיורקה אשר רוב קהלנו מהם לא היו נוהגין שם כי אם בדין הישמעאלי' ולזה אין להביט במנהגם כי אין להם מנהג לפי דין תורתינו ולזה נהגנו כאנשי גליל כפסק הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל והאחרונים ז"ל וכי ראו הקהל שנכסי היחידים מועטים ואם האלמנה תהיה נזונת לעולם לא ישאר דבר ליתומים עשו תקנות בעניני הנשואין הנעשים מהיום ההוא ואילך כי לא ראו לגרוע זכות הנשים בנשואין שנעשו כבר אבל ישארו על דין התלמוד וזה כמו שמונה שנים שנעשו התקנות ההם ומהם שכל זמן שירצו היורשין לפרוע לה כתובתה ולסלקה מזכות מזונותיה שיהא רשות בידם זולתי בג' חדשים ראשונים וכן תקנו לתועלת היתומים שהתוספת הנהוג לכתוב לבתולות שלא יגבו ממנו כלום זולתי אם תתגרש שלא ברצונה אבל במיתת הבעל לא תגבה מן התוספת כלום ודי לה שתגבה עקר כתובה והנדוניא שהכניס' בבגדי' יותר משווים והיא עצמה בלתה אותם וגם המעות הנשארים מן הנדוניא הוציא קצתם בצרכי הנשואין ועתה תגבה הכל האלמנה במעות משלם אין ראוי שתגבה התוספת מן היתומים ועוד תקנו אז תקנות אחרות וכל הנושא מן אז והנה על דעת התקנות ההם הוא נושא וכן כותבין בכתובה כהוגן וכתקון חכמים על פי התקנות שתקנו קהל אל גז"איר יצ"ו: