חידושי הרשב"א על הש"ס/נידה/פרק ט
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רבינו אשר |
רמב"ן |
רשב"א |
מאירי |
ריטב"א |
תוספות רי"ד |
תוספות הרא"ש |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: מהר"ם | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מזנקת נמי דילמא בתר דתמו מיא אתא דם: מסתברא דלר' מאיר דוקא קאמר דכיון דאיהו חייש אפילו בא בשעת צרכיה ניחוש נמי כל היכא דאיכא למיחש. אבל לר' יוסי כיון דבשעת צרכיה אתא דם, חזקה עם המים בא ואפילו נמצא על שפת הספל.
כיון דאמר ר' שמעון חזקת דמים מן האשה לא שנא עומדת ולא שנא יושבת: וא"ת א"כ בעיא קמיתא דבעי יושבת מה לי א"ר שמעון לפשטה ממתני' ואמאי שבקה ופשט מבריתא, י"ל דבריתא ניחא ליה דמפרשא בהדיא ביושבת. ואי נמי אי לאו בריתא הוה אמינא דכל כהאי לא אמרינן חזקה אבל השתא דמיתניא בריתא שמעינן דבכל ענין אמרינן חזקת דמים מן האשה.
אמר רב בנכרית הרואה: פי' לאו רואה ממש בעידן שאלה קאמר דאם כן מאי שנא נכרית אלא הרואה דרגילה לראות ולא ראתה. והא דאמרינן דומיא דנדה קאמר מה נדה דקא חזיא אף נכרית דקא חזיא, לאו דומיא דנדה ממש קאמר כדאמרן אלא מדמו' להו כל היכא דאיכא לדמויינהו והיינו נכרית שכבר ראתה כנדה שרואה עכשו.
תולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלה: כלומר דתולין את הקלקלה במקולקל דכיון דכתמים דרבנן אמרינן שאני אומר דומיא דקופות שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה ובתרומה דרבנן. ואע"ג דבידה של זו לטבול השתא וליטהר השתא מיהא מחוסרת טבילה וטמאה היא. ור' אמר אינה תולה דכיון דבידה לטבול לאו כמחוסר מעשה דמי והרי זו כטהורה לפיכך אין חברתה תולה בה דכהדדי נינהו אבל בראשון שלה לכולי עלמא תולה.
אמר רב חסדא טמא וטהור שהלכו בשני שבילים אחד טמא ואחד טהור באנו למחלוקת ר' ורשב"ג: י"מ דעל כרחיך בטמא ביום שני ושלישי שלו קאמר דאי בראשון שלו קאמר הא אמרינן ושוין שתולה בשומרת יום בראשון שלה, ואי בשביעי שלו קאמר מאי קאמר באנו למחלוקת היא גופא היא, וא"ת א"כ מאי קאמר מתקיף ליה רב אדא בר אבא הכא מאי קא נפקא ליה מיניה, טובא ודאי נפקא ליה דהא סתר ימים שספר, מסתברא כי לי דבהא פליגי רב חסדא ורב אדא דרב חסדא סבר טעמא דר' בשומרת יום בשני שלה לאו דוקא משום דבידה לטבול השתא וכטהורה היא חשבינן לה אלא משום דסותרת יומה. ובראשון שלה היינו משום דלא נפקא לה מינה מידי, והילכך בטמא נמי בשני שלו אע"פ שאין בידו לטבול מ"מ הא נפקא מינה למסתר ימים שספר והילכך לר' אין טהור תולה בו ורב אדא סבר דשומרת יום בשני שלה טעמא דר' דכטהורה גמורה היא הואיל ובידה לטבול וכהדדי נינהו, אבל בראשון דטמאה ואין בידה לטבול תולה בו והילכך בטמא בשני שלו כיון דטמא הוא ואי איפשר לו לטבול ומקולקל הוא תולין בו, והא דקאמר מאי נפקא ליה מינה, מאי נפקא ליה השתא קאמר כלומר דאפילו בלאו הכי לא הוה מצי לטהורי נפשיה, הא דאמרינן סוף סוף טבילה בעיא פרש"י ז"ל דפירוקא הוא דפריק רב חסדא, כלומר לא תימא כי הדדי נינהו דהשתא מיהא טמאה היא דהא מחוסרת טבילה היא, הא אינו אלא שסותרת יומה. והא דאמרינן איתמר נמי לאו אהאי סוף סוף דסליק מיניה קאי אלא אאתקפתיה דרב אדא קאי, ור"ח ז"ל לא פי' כן.
כאן למפרע כאן להבא: פירוש תולה במי שהיתה בעלת כתם קודם שהשאילה לה חלוקה. אבל אינה תולה במי שנעשה בעלת הכתם לאחר שהשאילה לה חלוקה משום דבשעת שאלה כי הדדי נינהו לגמרי ומאי חזית דתלית בהא טפי מחברתה.
אמר רבינא הכי קאמר השאילה חלוקה לנכרית בעלת הכתם הרי זו תולה בה: פירש רש"י ז"ל לנכרית קאי בעלת הכתם הרי זו תולה בה. ואינו מחוור בעיני כלל דאמאי קרי לה בעלת הכתם אי משום דאין חוששת לו לימא נדה שאף לראייתה אינה חוששת, ואי בעלת הכתם ממש קאמר מאי שנא בעלת הכתם דאפילו בסתמא נמי כדתנן תולה בנכרית, ועוד דאם איתא הא דאסי' ה"ק השאילה חלוקה לנכרית או ליושבת על דם טוהר בעלת הכתם תולה בה אוקמת' אחריתי היא, וא"כ הוה ליה למימר אלא הכי קאמר, ומסתברא דהכי קאמר השאילה חלוקה לנכרית בעלת כתם זו תולה בו והיינו מסקנא ממש, אלא דלישנא קמא קיטא ולא פריש ביה אלא בעלת הכתם לבד, ולישנא בתרא רויחא ופריש ביה ליושבת דהיינו ליושבת על דם טוהר כנ"ל.
מתני’: שלש שנים שלבשו חלוק אחד או שישבו על ספסל אחד ונמצא עליו דם כלן טמאות: פי' חלוק בדוק וספסל בדוק ודוקא בשלא בדקה אחת מהן את עצמה תוך שיעור וסת של מציאה אי נמי שבדקו שלשתן ומצאו טהור, אבל אי בדקה אחת מהן תוך שיעור וסת של מציאה ומצאה עצמה טהור היא טהורה והשתים טמאות, בדקו עצמן השתים ומצאו טהור הן טהורות והאחת טמאה וכענין ששנינו בסמוך בג' נשים שהיו ישנות במטה אחת. אבל בשבדקה עצמה אחת מהן ומצאה טמא תוך שיעור וסת של מציאה כתב הראב"ד ז"ל שבזה יש שחלק בין חלוק למטה לפי שבמטה ששלשתן ישנות בו בבת אחת, ובעוד שהן ישנות שם בדקה עצמה ומצאה טמא היא טמאה ומצלת על חברותיה, אבל חלוק שלובשות אותו בזו אחר זו אעפ"י שבדקו הראשונות ומצאו טמא אינן מצילות את האחרונה, אבל אם בדקה האחרונה את עצמה ומצאה טמא היא טמאה ומצלת על חברותיה ודוקא בשבדקה כשהיא לובשת דומיא דמטה דעד שהן עליו הן בודקות, אי נמי אי בדקה עצמה בתוך שיעור וסת של פשיטה, אבל אם פשטה אותו אע"פ שבדקה עצמה תוך שיעור וסת של מציאה יון שאינו תוך שיעור וסת של מציאהופשיטא אינו כלום וכלן טמאות. וה"ה לספסל קטן שאין השניה יושבת עליו עד שתסתלק הראשונה והיינו דקתני ספסל דומיא דחלוק והוא למטה בכענין זה, ואין הכל תלוי בשנוי הכלים אלא בשנוי המנהג. ומתניתין אורחא דמילתא קתני ותניא בהא וה"ה באידך.
גמרא: שתי נשים שהיו טוחנות ברחיים של יד ונמצא דם תחת הפנימי' שתיהן טמאות לפי שהחיצונה דוחקת ליכנס ולהתקרב לרחים. תחת החיצונה החיצונה טמאה והפנימית טהורה: ומסתברא בשלא עברה פנימית דרך מקום החיצונה אבל אם עברה דרך עליה חוששין שמא דרך עברתה נפלה דם ממנה וכענין ששנינו במשנתינו בישנות במטה אם עברו כלן דרך עליה כולן טמאות.
תנאי היא דתניא ר' יעקב מטמא ור' נחמיה מטהר והודו חכמים כר' נחמיה: פירוש והא דתניא אבוה דר' נחמן בא מעשה לפני חכמים וטמאום ר' יעקב היא, ולענין פסק הלכה כתב הראב"ד ז"ל דלית הילכתא כר' נחמיה והביא ראיה ממעשה דבפרק הרואה (נח, .) דההיא איתתא דאשתכח לה דם במשתיתא ואתא לקמיה דר' ינאי ואמר להו תיזיל ותיתי אם מתרמה לה טמאה ואם לאו טהורה, פי' הרב ז"ל משתיתא פשוטי כלי עץ מכלי אורג. וזה תימא היאך נדחה הא דדרש רב חייא בר רב משמיה דרב הלכה כר' נחמיה. ועוד דמדשקלי רב הונא ואביי בדר' נחמיהמשמע ודאי דסבירא להו כותיה. ועוד, שהרי שנינו הודו חכמים כר' נחמיהומי שמטמא, ר' יעקב בר פלוגתיה דר' נחמיה הוא, ולא קי"ל כותיה אלא כר' נחמיה וכחכמים דהודו כותיה. ושמואל נמי כותיה סבירא ליה וכאוקמתיה דרב אשי בפרק הרואה, ומשתיתא מכלי אורג המקבלין טומאה הוא וכדמתרגמינן עם המסכת עם אכסנא במשתיתא וכפ' הרז' הלוי ז"ל, ויש מי שפירש משתיתא טווי והוא מקבל טומאה וכן פי'הרמב"ן ז"ל וכן פסקהרמב"ם ז"ל כר' נחמיה.
שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן כלן טמאות: ואוקימנא בגמרא במשולבות הא אינן משולבות זו בזו היא ששנינו בבבא אחרונה שיש הפרש בין נמצא תחת הפנימית לנמצא תחת החיצונה.
הא דקתני: נמצא תחת הפנימית, שתים הפימיות טמאות והחיצונה טהורה וכו': כתב הראב"ד ז"ל דדוקא ישנות דמתוך שינה חוששין שמא דחקה אחת את חברתה ונכנסה למקומה, וה"ה אפילו בעירות בכל מקום שהם נודדות ממקום לידחוק וליכנס לפנים ממחיצתן כגון שטוחנות בריחים כדאיתא בגמרא אבל יושבות או שוכבות במטה והן עירות אין לחוש להשמטה, שאיפשר לכל אחת מהן שתדע את מקומה. וא"ת בריא לי שלא באתי לכאן טהורה, אבל אם נמצא ביניהן ודאי טמאות כדאיתא בגמרא לענין אמבטי ברחים.
וק"ל אמתני' היאך חלקו בישנות במטה בין משולבות לשאינן משולבות ובין נמצא תחת הפנימית לנמצא תחת החיצונות והלא כל שהן ישנות מתהפכות אילך ואילך ופעמים נעשות משולבות ולאו אדעתן, ועוד שסדין מתהפך אילך ואילך וזו היא ההיא ששנינו לעיל בפרק הרואה (נז, ב) היתה פושטתו ומתכסה בו בלילה כל מקום שמצא בו דם טמאה מפני שהוא חוזר וכן בעליון. ועל כן נ"ל דמטה ששנינו לאו בסדין שבמטה קאמר אלא במטה עצמה דומיא דספסל הא בסדין שבמטה כלן טמאות ומ"מ לגופן לא נחוש שתתהפכות מתוך שינה להיות משולבות והעיקר לזה מפני שהכתמים מדבריהם אבל אשה אחת שאין לה מונע בכל מקום שימצא דם במטה טמא שכל המטה מקומה ועוד דם זה מהיכן בא. וכתב הראב"ד ז"ל דמשנתינו כולה בשלא נתעסקה אחת מהן בכתמים אבל אם נתעסקה אחת מהן בכתמים היא תולה בכתמיה והשאר תולות בה.
זאת אומרת מצות בטלות לעתיד לבוא: י"מ משום דאמרינן בכתובות (קיא, ב) מתים שעתיד הקב"ה הלחיות בלבושיהן הן עומדין. וק"ל דמתים שהחיה יחזקאל יוכיחו דאמר בפרק חלק (צב, ב) אבא מהם ואלו תפלין שהניח לי אבי אבא מהם היו, ונ"ל לעתיד לבא משעת שמת קאמר ולומר שאין החי מצווה על המת כדרך שאמרו בקטנים לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים. וטעמא משום דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות בשעת מיתתו, ויש לעתיד לבא בזמננו ובזמן מועט, שלא תהא מכשילן לעתיד לבא וביומא (עז, ב) דעובר עד צוארו במים להקביל פני רבו ובשבת בחוזרים עם כלי זיינן. והא דאקשינן: לא שאנו אלא לספדו אבל לקברו אסור משום דשעטנז לא אסרה תורה אלא לבישה והעלאה דומיא דלבישה, וסופדו לכבודו בלחוד הוא, והוי דומיא דמוכרי כסות שמוכרים כדרכן, אבל לקברו הוי דומיא דלבישה ולפי' אסור למ"ד אינן בטלות.
הא דאמרין: כיון דנתקיה נתקיה: מסתבר דכללא הוא לכל איסורים דרבנן שאע"פ שהוחזק כאן איסור וסלקו ואינו יודע אם עבר כלו אם לאו ספיקו לקולא ומותר.
דאוריתא שוע טווי ונוז אמר רחמנא: פרש"י ז"ל שוע חלק כדמתרגמינן איש חלק שעיע, כלומר שיהיו חלוקים יחד במסרק. וכן פירשו טווי שיהו טווין יחד, ונוז לשון אריגה לומ' שיהו ארוגין יחד. ורת"ם ז"ל השיב מדאמרינן במנחות קשר העליון דאוריתא דאי סלקא דעתך לאו דאוריתא כלאים דשרא רחמנא בציצית למה לי והא קי"ל התוכף תכיפה אחת אינו חיבור, ואם כן כדברי רש"י ז"ל למה לי דשרא רחמנא הא אינן חלוקים במסרק יחד.
לפיכך פר"ת ז"ל שוע כל אחד בפני עצמו וכן טווי כל אחד בפני עצמו, ושזור בפני עצמו ואח"כ יחדיו, ונוז אינו לשון אריגה ולא לשון חבור אלא לשון שזור והיינו דאצטריך רחמנא למשרי כלאים בציצית לפי שחוטי ציצית צריכין להיותן שזורין דכתיב פתיל תכלת ואמרינן בסיפרי (פרשת שלח פסקא קטז) פתיל תכלת טווי ושזור, אין לי אלא תכלת, לבן מנין אמרה תורה הטיל בו תכלת הטיל בו לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור, והיינו דאמרינן בפרק בתרא דעירובין (צו, ב) המוציא תכלת בשוק לשונות פסולה חוטין כשרה, מאי שנא לשונות דפסולה דאמרינן אדעתא דגלימא צבעינהו חוטין נמי ליכא לשפתא דגלימא שזרונהו וכו' מהכא שמעינן תרתי חדא דחוטי ציצית צריכין להינתן שזורין ועוד סתם בגדים אינן שזורין וסתם חוטין אינן שזורין והיינו דאמר הכא סתמא האי חוטא דכיתנא דהוי דרבנן משום דסתם חוטין אינן שזורין וסתם גלימא אינה שזורה והילכך לא הויא לא אלא מדרבנן. ורבי שמשון ז"ל הכריע בפירוש המשנה שלו בפרק אחרון של מסכת כלאים (פ"ט מ"ח) דנוז היינו אריג כדברי שאר המפרשים. מדקתני אין איסור משום כלאים אלא טווי ואריג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז ר' שמעון בן אלעזר אומר נלוז ומליז הוא אביו שבשמים עליו דאלמא אריג לא מלשון יחדיו נפקא אלא מלשון שעטנז ובנמקי הרמב"ן ז"ל לאו מלשון נוז נפקא להו אלא מלשון יחדיו ורישיה דקרא נקט ולא דק ויפה אמר.
שבעה סמנין מעבירי על הכתם: כתב הרמב"ם ז"ל דלענין בעלה שנינו שאינה חוששת אלא א"כ העבירו עליה סימנים ועבר, ובודאי אם העבירו עליה סימנין ולא עבר מסתברא דאינה טמאה דאפילו לגבי טהרות שנינו אמרו הרי זה צבע לגבי כתמים כ"ש שאין חוששין להם לבעלה דכתמים דרבנן, אבל מסתמא ודאי נראה שטמאה לבעלה בלא העברת סימנים והכא לטהרות שנו ותני והדר מפרש הטבילו ונעשה על גביו טהרות. ועוד נ"ל דאפילו תאמר דלגבי בעלה שנו לא נפקא מינה מידי דהא מדקתני ז' סימנים מעבירין אלמה אינה טהורה עד שתעביר עליו סימנין, וכן הדין דכיון דעריב ותני בעלה וטהרות לומר בעלה כטהרות, ולגבי טהרות על כרחין כל שלא העביר טהרותיו טמאות מספק עד שנדע שאינו עובר, ותניא בבריתא העביר עליו ששה סימנים ולא עבר העביר עליו צפון ועבר טהרותיו טמאות שאם העביר עליו סם שביעי מתחלה שמא עבר, וכיון שכן כל שלא העביר עליו אפילו לבעלה חוששת ואם עבר הרי זו בחזקת דם וטמאה ואם לא עבר ודאי בחזקת צבע היא וטהורה. והרמב"ן נ"ר פי' דלטהרות שנינו ויפה פירש.
מתני': אלו הן הוסתות מפהקת ומעטשת וכו' כל שתקבענה שלשה פעמים הרי זה וסת: פירש אם ראתה ג' פעמים על ידי פיהוק או על ידי עטוש באיזה יום שתפהק או באיזה יום שתתעטש קבעה לה וסת לפיהוק או לעיטוש כלומר שכל זמן שתפהק או שתתעטש חוששת לוסתה, ואע"פ ששנינו כל שתקבענה מחמת אונס אפילו כמה פעמים לא קבעה וסת התם הוא שאינה רואה אלא מחמת האונס שהיא מסבבת מרצונה כגון שקפצה וראתה או שכסכסה פלפלי' וראתה שלא בא האורח אלא מחמת מעשה זה שעשתה היא שהמעשה גורם לוסת שיבא אבל כאן אדרבה מקרי' אלו אינן באין אלא מחמת הוסת והוסת הוא שגורם להן שיבאו כדרך המקרים הבאים מצד החליים.
ואם באו אלו לימים ידועים כגון שפיהקה באחד בשבת וראתה ופהקה באחד בשבת וראתה ופהקה באחד בשבת וראתה הרי זו קבעה וסת לימים ולפיהוק כדרך שאמרו בפרק קמא (יא, א) בימים וקפיצות וכל שתפהק שלא באותן הימים אינה חוששת לפי שלא קבעה לה וסת לפיהוק לבד אלא בהרכבת הימים. והפרש יש בין וסת הקבוע לפהוק לבד לוסת הקבוע לפהוק וימים שהוסת הפשוט לפהוק לבד נקבע בג' פעמים אבל וסת המורכב מימים ופיהוק אינו נקבע עד שתפהק שלשה פעמים באותן הימים הידועים, וכן בעקירתו כל שהוא וסת פשוט לפיהוק אם פהקה ג' פעמים ולא ראתה נעקר ממנה, אבל וסת המורכב אינו נעקר ממנה עד שתפהק ג' פעמים באותן הימים ולא תראה.
ועוד יש הפרש אחר ביניהם שהוסת הפשוט לפהוק כיון שאין לו יום קבוע אינה חוששת לעולם עד שתפהק וכן אינה חוששת אלא לשעת הפיהוק וכדתנן היתה למודה להיות רואה בתחלת הוסת כל הטהרות שעשתה בתוך הוסת טמאות, בסוף הוסת כל הטהרות שעשתה בתוך הוסת טהורות. ועוד תדע לך מדלא נחלקו ר' יוסי ור' יהודה בימים ושעות וסתות אלא בוסת הימים. ושבקי וסתות בגופה דסלקי מיניהו אלמא בוסתות הפשוטים דגופה לכולי עלמא שעות הוסת בלבד וסת, אבל לאחר עבור הוסת אינה חוששת, ודוקא בשהראיה כולה נבלעת בתוך הוסת, ואם אין הראייה כולה נבלעת בתוך הוסת הרי זו חוששת מתחלת הוסת עד סוף העונה כלה, והרז' הלוי ז"ל מתיר גם בזה לאחר הוסת שאין הולכין אלא אחר תחלת הוסת, אבל אם קבעה וסת מורכב לפיהוק וימים כל שהגיע ליום הוסת חוששת לכל עונת הוסת מתחלת העונה עד סופה כדרך שהיא חוששת לוסת הימים הפשוטין, ובתחלת קביעות הוסת אם פיהקה וראתה ואפילו פיהקה בראש חדש כל שתפהק פעם שנית באי זה יום שתפהק חוששת לו שמא לפיהוקין לבד תקבענו ואם פהקה ולא ראתה שוב אינה חוששת לפהוק לבד אבל עדיין היא חוששת לאותו יום שמא לא לפהוק תקבענו אלא לראשי חדשים והילכך חוששת ליום החדש השני, וכן אם פיהקה וראתה באיזה יום שיהיה וחזרה ופהקה וראתה ולא ליום ידוע הרי זו חוששת לפהוק דשמא לפיהוקין תקבענו, ואף פהקה פעם שלישית ולא ראתה שוב אינה חוששת לפיהוק אבל עדין חוששת להפלגת הוסת כיצד הרי שהפליגה בין פיהוק ראשון לפיהוק שני עשרין יום כשתגיע לכ' יום הרי זו חוששת לו דשמא לא לפהוק תקבענה אלא להפלגת עשרים יום וכל שהוא להפלגות אינו נקבע אלא בד' ראיות לפי שהראיה הראשונה לא בהפלגה ראתה אותה לפי שאין הפלגה בהויה כי אם בשתי ראיות.
הא דקתני: אלו הן הוסתות מפהקת ומעטשת: לאו למימ' שאם פיהקה פעם אחת וראתה ונתעטשה פעם שניה וראתה וחששה בפי כריסה פעם שלישית וראתה שיהיה זה וסת קבוע שאין מקרים אלו קובעים וסת כל אחד לחברו אלא עד שתקבענו לפיהוקין לבדן או לעיטושין לבדן ג' פעמים וזה מבואר.
ראתה יום ט"ו בחדש זה יום י"ו בחדש זה י"ז בחדש זה רב אמר קבעה לה וסת לדלוג וכו': פירוש כגון שראתה יום ט"ו בניסן ויום י"ו באייר ויום י"ז בסיון קבעה לה וסת לדלוג והרי זו אסורה ביום י"ח בתמוז וביום י"ט באב וביום כ' באלול וכן מדלגת לעולם יום א' בכל חדש וחדש. ור"ח ז"ל פי' כגון שחוזרת לראות חלילה כגון הוסת הראשון ושלשה כן כיצד הרי שראתה יום ט"ו בניסן ויום י"ו באייר ויום י"ז בסיון וחזרה וראתה יום ט"ו בתמוז ויום י"ו באב ויום י"ז באלול ועוד חזרה וראתה יום ט"ו בתשרי ויום י"ו במרחשון ויום י"ז בכסלו הרי זו קבעה לה וסת מטבת ולהלן לדלוק כסדר הזה יום ט"ו לחדש זה ויום י"ו בחדש זה שני לו ויום י"ז לשלישי וכן לעולם חוזרת חלילה. ולפי פירושו הא דאמרינן בגמרא קבעה לה וסת לדילוג לאו בהכי בלחוד הוא דקבעה לה וסת אלא הכי קאמר אם תשלש כן קבעה לה וסת לדילוג ורב ושמואל לישנא קיטא נקטי ובריתא נמי דלקמן דקתני ראתה יום כ"א בחדש זה כ"ב בחדש זה כ"ג בחדש זה קבעה לה וסת לאו בהכי בלחוד קאמר אלא אם כן תשלש כן, וק"ל קצת דלמאי דאוקימנא כגון דרגילה למיחזי ביום כ' ושנתה לכ"א משמע לכאורה דכל היכא דעקרה וסת הראשון קבעה לה וסת לדילוגין אלו, ואלו וסת הראשון ודאי נעקר כשדילגה שלשה דילוגין הראשונים, וא"כ אף וסת הדילוג נקבע בכך, לפי' נ"ל הראשון עיקר ואפילו לא שלשה לחזור חלילה ג' פעמים קבעה לה וסת לדלוג כמו שאמרנו, ובודאי אם דלגה וחזרה לראות חלילה באותן דילוגין כפי' של ר"ח ז"ל קבעה לה וסת לדילוגין בחלילה.
ואיכא למידק היכי דמי אי בחדשים כלם מלאים אין כאן דילוג אלא הפלגות שוות מל"ב לל"ב, ואי בחדשים כסדרן אחד מלא ואחד חסר אין כאן דילוג שוה כיצד הרי שהתחילה לראות בט"ו בניסן שהוא מלא וחזרה וראתה בי"ו באייר הרי ראתה להפלגת שנים ושלשים, והשניה שהיא מי"ו באייר שהוא חסר לי"ז בסיון אינה אלא לשלשים ואחד נמצא שלא דילגה אדרבה קרבה ראייתה, וכשחזרה וראתה לי"ח בתמוז חזרה להפלגה של ל"ב, ולפיכך פירש הראב"ד ז"ל כשם שהאשה קובעת וסת להפלגות שוות כך היא קובעת וסת בימי החדש כיצד אם ראתה ראש חודש וראש חדש וראש חדש קבעה לה וסת לראשי חדשים ואע"פ שאין הפלגותיה שוות שהאחד מלא ואחד חסר והילכך זו שהפלגות שדילגה כיון שאין בראיותיה צד השוה לא בדילוג שוה ולא בהפלגות שוות שהאחד מלא ואחד חסר אומרין לימי החדש היא קובעת ולא בהשואה אלא בדילוג ולדבריו אם ראתה ט"ו בחדש זה וט"ו בחדש זו וט"ו בחדש זה קבעה לה וסת לט"ו בין במלאים בין בחסרים.
ורבותינו הצרפתים ז"ל מוסיפין שאף שם היום גורם וסת כדאשכחן בשור המועד שבת ושבת ושבת נעשה מועד לשבתות, והיינו דאמרינן בפרק קמא (יא.) קפצה וראתה קפצה וראתה קפצה וראתה קבעה לה וסת לימים ואוקמה רב אשי כגון שקפץ בחד בשבא וחזאי וקפץ בחד בשבא וחזאי ולחד בשבא אחרינא חזאי בלא קפיצה. אלמא ימי השבוע קבעי לה וסת.
ונמצא לדבריהם ג' דרכים בוסתות דימים, האחד וסת ימים ידועים, וקביעות החדש וקביעות ההפלגה, ולדברי הכל וסת ההפלגות אינו נקבע אלא בארבעה ראיות לפי שאין ג' הפלגות אלא מתוך ארבעה ראיות וראיה ראשונה לאו בהפלגה חזיתיה. וכן כתב הראב"ד ז"ל וכן הודו רבותינו הצרפתים.
ואי קשיא לך הא דתניא בב"ק (לז, א) ראה שור נגח שור לא נגח שור נגח שור לא נגח שור נגח שור לא נגח נעשה מועד לסירוגין לשורים ואע"ג דקמיתא לאו בסירוגין הות אפילו הכי מצטרפת לבתרייתא. י"ל דשאני הכא דכיון שאין הפלגה ידועה אלא בשתי ראיות כדאמרן, ג' הפלגות בעי דהיינו ד' ראיות, אבל התם הא איכא ג' נגיחות, וראיה מדקתני במתניתין היתה למודה יום ט"ו ושנתה ליום כ' זה וזה אסורין שנתה ג' פעמים ליום כ' הותר ט"ו וקבעה לה יום כ' אלמא אינה קובעת עד שתשלש להפלגות של עשרים עשרים, וא"ת התם למודה שנו א"כ דקארי לה לרב מבריתא אמאי קארי ליה, הא מתניתין היא דלמודה שאני.
ועוד מביאין ראיה מדקתני עלה דההיא מתני' שאין אשה קובעת וסת עד שתקבענו שלשה פעמים אלמא אין הפרש בין קביעות של זו לקביעות אחרת שאינה למודה. ופלוגת' דרב ושמואל בדלקה היינו דרב סבר כיון שזו לימי החדש היא קובעת אף הראשונה מונין לה, שהרי היתה ביום ידוע מן החדש וכאלו ראתה ג' פעמים בט"ו בחדש שהיא ודאי קובעת לג' פעמים ואף זו קובעת דמתחלתה לדלוג כיוונה, ושמואל סבר אם השותה לימי החדש מונין לה את הראשונה אבל כיון שדלגה צריכה ג' דילוגין.
ולענין פסק הלכה בוסת הדלוג פסק ר"ח ז"ל כרב דקי"ל כרב באיסורי וכן פסק הראב"ד ז"ל, אבל הרמב"ם ז"ל פסק כשמואל משום דאמרינן דיקא נמי דשבקיה ליום עשרין שמע מינה. והרמב"ן ז"ל כתב דמסתברא כותיה, ויש להחמיר כדברי ר"ח ז"ל מהא דקתני שנתה לי"ז הותר י"ו ונאסר ט"ו וי"ז ולא מיתסר נמי י"ח דנימא זו כבר דלגה וניחוש בפעם אחת לוסת של דלוג שמע מינה שאין חוששין לוסת של דילוג כלל עד שתקבענו לגמרי כן כתבו בתוס' וכן הורה הראב"ד ז"ל וכן כתוב בחידושי הרמב"ן נ"ר.
{{דה מפרש|הכי גרסינן: היתה למודה להיות רואה ליום כ' ושנתה ליום ל' זה וזה אסורים הגיע יום כ' ולא ראתה מותרת לשמש עד יום ל' וחוששת ליום ל', הגיע יום ל' ונאסר יום עשרים שאורח בזמנו בא והגיע יום שלשים וראתה, הגיע יום עשרים ולא ראתה כו' והגיע יום עשרים וראתה וראתה יום עשרים וראתה דקאמר יום כ' מיום ראיית הל' קאמר. ויש גרסאות אחרות וזאת היא הנכונה וכן היא בספרים שלפנינו וכן גירסת רש"י ז"ל וכן נר' מפר"ח ז"ל.