מהר"ם על הש"ס/נידה/פרק ט

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

נט:

ד"ה מ"ש עומדת וכו' ועי"ל דבעומדת שפיר אפשר לזנקו והמקשה היה סבור דמתני' איירי בכל ענין וכו'. הא דאצרכו התוס' לפרש דברי המקשה לפי פירושם יותר מלפי' רש"י משום דהשתא דסבירא ליה לתוספות דבעומדת נמי שייך שפיר זינוק אם כן מאי ס"ד דמקשה דפריך יושבת נמי מי רגלים הדור למקור ואייתי דם פשיטא דיתרץ לו דמתני' איירי במזנקת כיון דאפי' בעומדת אפשר לזנק דבשלמא לפרש"י דפי' דבעומדת א"א לזנק י"ל דס"ד דמקשה כיון דבעומרת ע"כ איירי בשותתת דהא אי אפשר לה לזנק הה דיושבת איירי בשותתת דומיא דעומדת לכך פריך שפיר אבל לפי פירוש התוספות קשיא מאי ס"ד דמקשה לכך הוצרכו התוס' לפרש דברי המקשה:

ס.

תד"ה טמא וטהור שהלכו וכו' אלא מיירי בטמא שספר קצת וס"ל לרב חסדא דלרבי אפילו בספרה קצת אינה תולה והא דנקט סופרת ז' שלא טבלה לרבותא דרשב"ג נקטי' דאפ"ה תולה ורב אדא דקאמר מאי נפקא מינה לא קרי הפסד כיון דלא סתר הכל כן נראה לי להגיה והספרים שלפנינו מסורסים וכלל הענין דרב חסדא ס"ל דבספרה קצת נמי ס"ל לרבי אינה תולה והא דנקט בברייתא סופרת ז' אלא שעדיין לא טבלה לרבותא דרשב"ג נקטיה ורב אדא ס"ל דדוקא נקט בברייתא סופרת ז' דבהא דוקא ס"ל לרבי דאינה תולה דמפסידה שסותרת כל הז' שספרה אבל בסופרת במקצת מודה רבי דתולה דלא קרי הפסד כיון דלא סתרא הכל שהרי עדיין לא ספרה כ"א מקצת וסתירה במקצת לא מקרי הפסק ולכך קאמר הכא מאי נפקא מינה:

ס:

בגמ' א"ר יהודה והוא שבדקה עצמה וכו' סבר לה כבר פדא וכו' ורבי אושעיא אמר וכו' בשלמא התם וכו'. פירוש כל זה מדברי רב יהודה דמפרש דמתניתין איירי דוקא כשבדקה עצמה בשיעור וסת וס"ל תנא דמתניתין כבר פדא דבבדקה בשיעור וסת בחזקת ודאי טמאה מחזקינן לה אפילו לטהרות ולכך קתני אמתני' דתלי בה חברתה אבל לרבי אושעיא דס"ל דלא מחזקינן לה לטמאה ודאית לטהרות לא אתיא מתניתין כותיה וטעמא דרבי אושעיא משום דסבירא ליה דבשלמא גבי בעלה אמרינן שמש עכביה לדם וכו' כן הוא המשך הפשט:

ברש"י ד"ה בעלה באשם תלוי וכו' אלמא כבר פדא הוא דמשני לטהרות טומאה ודאית וכו' ולא כרבי אושעיא וכו' דבשלמא התם גבי בעילה וכו' אבל גבי טהרות אם איתא דהוה דם וכו' כצ"ל והכל דבור אחד:

בתוס' ד"ה כאן למפרע וכו' ומאי חזית דמקלקלת לה טפי וכו' ויש לפרש לשון הגמרא איפכא וכו' אם שאלה החלוקה קודם שבעלת הכתם הכירה כתמה וכו' כצ"ל:

ד"ה במטלנית וכו' והכא לא פריך פשיטא וכו' כצ"ל:

סא.

בגמ' א"ר יוחנן מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בלבו וכו'. פירוש מהתשובה שהשיב הקב"ה להצדיק משה רבינו אתה יודע מה בלבו של משה::

בתוס' ד"ה מעביר עליו ז' סמנים וכו' עד שכיון שהעביר עליו אזיל ליה חזותא ואינו מקפיד עליו יותר אע"פ שניכר אלמא בקפידא תליא מלתא וכו' כצ"ל:

סא:

ד"ה לא ימכרנו לעובד כוכבים וכו' כדתניא במסכת כלאים מרדעת החמור וכו' אין בו משום כלאים. פירוש והיינו כשהכלאים ניכרים אבל בגד שאבד בו כלאים לא יעשנו מרדעת לחמור דדלמא ממליך לעשות ממנו בגד כיון שאין הכלאים ניכרים:

בא"ד א"נ לא חיישינן בעודה מרדעת שיעלנה על כתפו. ר"ל א"נ זהו החילוק בין אבד בו כלאים ובין היכא שהכלאים ניכרים דכשהכלאים ניכרים מותר לעשות ממנה מרדעת לחמור לישב עליה ולהציע תחתיו אבל להעלותה על כתפו אסור כדתנן בהך סיפא התם ולא גזרינן הצעה אטו העלאה הואיל ואין דרכו בהעלאה ולכך מותר לעשות ממנה מרדעת כדי להציעה אכל היכא שאבד בו כלאים אסור לעשות ממנה מרדעת אפילו להציע תחתיו דגזרינן הצעה אטו העלאה אע"פ שאין דרכה בהעלאה כיון שאין הכלאים ניכרים כך הם המשך וקישור דברי התוספות בדבור זה:

סב.

ד"ה אמר רב יהודה זה אהל וכו' ותימה דהתנן חול בפרק המוציא. ר"ל דבפרק ר"ע יהיב לבורית שיעור כדי כבוס בגד קטן וחול תנן בפרק המוציא ששיעורו לענין הוצאת שבת כדי נתינה בכף של סיד וא"כ איך אפשר לומר הבורית זה החול:

בא"ד וא"ש להאי גירסא במסקנא וכו'. ר"ל דלגירס' שבכאן דגריס בתחלת הסוגיא א"ר יהודה זה אהלא ובמסקנא נמי מסיק אלא מאי בורית אהלה כדמשני מעיקרא מתחלה ה"ל לומר אלא לעולם מאי בורית אהלא כדאמרן מעיקרא ודקשיא לך והתניא הבורית והאהל תרי גווני אהל כי כך היא סוגית הנמרא:

ד"ה והתניא הבורית והאהל וכו' הא קאמר רבי יהודה שיעור בנתר ובורית כדי להעביר וכו':

שם בפרק ר"ע במתניתין והך שיעורא לא שייך וכו'. וא"כ אי הך ברייתא דקתני הבורית והחול לענין שבת מיתני' משמע דלתרוייהו אית להו חדא שיעודא וזה אינו דהא שיעורא דבורית לרבי לא שייך נבי חול ותירצו ומיהו אפשר דרבנן וכו' ר"ל דלעולם לענין שבת מיתניא ואתיא כרבנן ולרבנן אפשר דס"ל דלבורית ולחול הראוי לכביסה חדא שיעורא כדי כביסת בגד קטן כדאיתא התם במתניתין פרק ר"ע ורבי יהודה פליג בבורית וס"ל דשעוריה כדי להעביר בו את הכתם:

סב:

ד"ה דבי חייא מנא ליה וכו'. וי"ל דבכולם איכא למימר כדאמר אילפא וכו'. ר"ל דכל מה דמתני בברייתא דרבי חייא ורבי אושעיא יש לאותו דין רמז במתניתין ולכך היה משתבח ומתפאר אילפא שהיה יודע כל הרמזים במשניות הרומזים על הדינין שבברייתות:

ד"ה אם מתכבסת וכו' וא"ת ומה צדיך מדה למים הראשונים לא היה צריך אלא שיתן מים כמדת שיצא מן הבגד פחות רביעית. רוצה לומר שלאחר הכבוס ימדוד המים שיצאו מן הבגד ויביא מים אחרים כמדתם רק שיהיו פחותים רביעית מהמים שיצאו מן הבגד ויתן רביעית דם לתוך אותן המים האחרים ואח"כ ידמה אותן להמים שיצאו מן הבגד אם ישוו מראיהן:

סג.

בתוס' ד"ה תנא כמה חמוצן וכו' וי"ל דה"פ דילד דוקא וכו' כצ"ל:

בא"ד ומיהו תימה אמאי לא מייתי וכו' ר"ל ומיהו קשיא לן קושיא אחרת ונצטדך ע"כ לתרץ תירוץ אחר ובזה יתורץ ג"כ קושיא ראשונה:

סג:

ד"ה זו דברי רשב"ג וכו' לכאורה משמע זו ולא ס"ל מדלא קאמר אבל רבי אומר וכו'. ר"ל מדקרי ליה לרבי בלשון חכמים ולא קאמר אבל רבי אומר משמע דס"ל הלכתא כרבי ולא כרשב"ג:

סד.

ברש"י ד"ה ה"מ היכי דקאי אותו יום וכו' בתוך ימים שראויה להיות בהם נדה וכו' דכי הדר מטי יום ט"ו לטבילה וכו' ונכנסו ארבע ימים בימים הראוים לנדות וכו'. רש"י קיצר כאן במקום שהיה לו להאריך שהעיקר שהיה צריך לפרש הוא האי דחוששת כשמגיע אותו יום ששינתה לראות בו דהיינו יום כ' לטבילתה שהוא כ"ז לראייתה וצ"ל דיום כ' נמי קרוי בתוך נדתה אע"ג דכבר שלמו הי"א יום של זיבה וגם הז' ימים שראויה להיות בהם נדה ונכנסה ב' ימים לאחר הז' לא מקרו אותן ימים ימי זיבה הואיל ולא ראתה באותן ז' ימים שעברו דאין ימי זיבה אלא אחר ימי נדה וכל זמן שתראה אח"כ תחלת נדה היא שהרי מתחלה נמי כששינתה וראתה ליום עשרים מטבילתה היתה נחשבת תחלת נדה ולכך אתי שפיר ג"כ כשמגיע אח"כ יום ט"ו ויום כ' חוששת לשניהם:

בא"ד היכי דקאי בתוך ימי זיבתה אימא לא תיחוש וכו' ותטבול ויגיע יום עשירי לא תאסר לשמש וכו' כנ"ל להגיה ומ"מ דברי רש"י צריכין עיון דהא כששינתה והקדימה וראתה ביום עשירי אינה תחלת נדה כ"א שומרת יום כנגד יום ולר"ל אפילו שימור אינה צריכה כדאיתא בסוף פ' התינוקת לקמן א"כ כשתטבול עתה ויגיע אחר כך יום עשירי לא קיימא בתוך י"א לזיבה דהא אין ימי זיבה בלא תחלת נדה רק אותה ראייה יהיה תחלת נדה ולא שייך לומר עליה דכל י"א יום היא בחזקת טהרה וצריך לפרש דר"ל שהקדימה ראייתה ליום עשירי ושמרה יום כנגד יום וטבלה ואח"כ כששלמו י"א ימי זיבה והתחילה למנות ימי נדה ראתה ביום שהיתה למודה לראות ונעשית תחלת נדה וטבלה אחר ז' כשיגיע יום עשירי לטבילתה אסורה לשמש משום דחוששת לחדא זימנא שראתה פעם אחת ביום עשירי ולכך חוששת גם כן עתה שמא תחזור ותראה ותהיה שומרת יום כנגד יום כמו בפעם ראשון ואע"ג שיום העשירי הוא בתוך י"א של ימי זיבה וה"א דלא תיחוש קמ"ל רב פפא דחוששת דוק נ"ל:

בתוס' ד"ה אתמר ראתה ט"ו וכו' אבל ראתה בג' חדשים או בב' לחדש או בא' וכו'. ר"ל שראתה ג' חדשים רצופים בכל חדש באחד לחדש או בב' לחדש:

בא"ד ותימה למה פרש כן דא"כ כששאלה הגמרא לימא בדרבי ורשב"ג קמפלגי וכו'. ר"ל דלפי פי' ר"ח לפי סברת המקשה לא בראייה ראשונה לחוד הוא דפליגי אלא גם בכל ג' ראיות של הג' חדשים הראשונים דהא אי רב כרבי ס"ל א"צ כ"א לב' דלוגים דהיינו ששה חדשים לפירוש רבינו חננאל ולשמואל צריכא ט' חרשים לג' דלוגים וק"ל:

ד"ה ואינה אסורה אלא מי"ח ואילך וא"ת ויאסר נמי יום י"ח וכו'. ר"ל מיד כששינתה ליום י"ז א"כ אנו רואין שדלגה מי"ו לי"ז א"כ כשיגיע בחדש שאחר זה יום י"ח תהא אסורה לשמש משום דחיישינן שמא תדלוג ליום י"ח כמו שדילגה פעם אחת כבר ליום י"ז כדין כל שינוי וסת דחיישינן בחדא זימנא וק"ל: