חידושי הריטב"א על הש"ס/סוכה/פרק ה

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק חמישי - החליל

דף נ עמוד א

החליל: פי' ‎שהיו מזמרין בו בבית השואבה בחלילין וכלי זמר בשעת נסוך המים חמשה וששה זהו החליל של בית השואבה שאינו דוחה י"ט ולא שבת לפיכך חל שבת ביום ראשון היה החליל ששה חל שבת באחד משאר ימים היה חמשה לפי שהיה נדחה מפני שבת זו ויום טוב ראשון:

מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו: פי' שמחה כמוה:

דף נ עמוד ב

גמרא מאן דתני חשובה לא משתבש מצוה חשובה ובאה מששת ימי בראשית: פי' דשיתין מששת ימי בראשית נבראו:

ת"ר חליל דוחה את השבת כו': אמר רב יוסף מחלוקת בשיר של קרבן דר' יוסף סבר עיקר שירה בכלי ועבודה היא ודוחה שבת ורבנן סברי עיקר שירה בפה וכלי אינה עיקר ולאו עבודה היא ואינה דוחה שבת וק"ל דהא איסור נגון בחליל וכלי זמר אינו אלא שבות דרבנן שמא יתקן כלי שיר וקי"ל דאין שבות במקדש וא"כ דאע"ג דעיקר שירה בפה ואין כלי מעכב למה לא יהא חליל דוחה את השבת דבשלמא אלו הוה איסורא דאורייתא דין הוא שלא תדח' את השבת באיסור תורה אלא בדבר שבחובה אבל זה שאינו אלא שבות דרבנן אע"פ שאין החליל דבר שבחובה מ"מ הרי אין שבות במקדש וי"ל דכל כי האי שבות שהוא דבר מצוי דאתי לידי תיקון כלי שיר דאיסורא שהתיקון מצוי בהם אפילו במקדש גזרו בו כשאינה מעכבת דאגב טרדייהו אתו ומתקני ליה ודחי' שבת במלאכה של תורה בדבר שאינו בתובה ולפיכך אסור למ"ד עיקר שירה בפה ובחליל של שואבה שאינו חובה אלא שמחה יתירה וזה נכון:

דתניא כלי שרת שעשאן של עץ כו': והכא בדנין אפשר משא"א קמפלגי דר' סבר אין דנין פי' אין דנין שאר כלי זמר שאפשר לעשותן של מתכ' משל משה שהיא של קנה לפי שלא היה אפשר בשאר מינין שהרי אפילו לצפותו זהב לא היה אפשר כדאמרינן התם צפהו זהב ולא היה קולו ערב שהיה תיקון במלאכתו בענין שלא היה קולו מתמתק משום דבר אלא מקנה ומשום שבחו לפי שהיה כלי שיר חשוב מאד לא רצו להניחו ועשאהו ממה שיכלו:

והכא בכללי ופרטי רבויי ומעוטי ק"מ: ‎ פי' ‎יש בריבוי ומיעוט בלבד מה שיש בכלל ופרט וכלל שכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט בלבד ולא פרט אחר אפי' הדומה לו ולפיכך כשחזר וכלל לא אסקא אלא חד דרגא לרבו' כל פרט שהוא כעין הפרט בכל צדדיו ולא עוד אלא דאי איכא פרטי טובא אית לן למדרש מיעוטא בכלהו לבד מחד דאתא לכלל ופרט וכלל כדאיתא בפרק מרובה ובשאר דוכתי וריבוי ומיעוט יש בו כל הדומה למיעוט וכשחוזר וריבה בא לרבות כל דבר אלא שמפני שכתב מיעוט לא סגיא שאין שם מיעוט כל דהו ויש לנו למעט הדבר הרחוק מן הפרט יותר דוק ותשכח:

דף נא עמוד א

אר"פ כתנאי דתניא עבדי כהנים הוו: ‎ פי' ‎אותם שהיו מחזיקין בכלי שיר דר"מ ר' יוסי אומר משפחות כו' פי' משפחות מיוחסו' שבישראל שמהן היו משיאין לכהונה:

רבי חנניא בן אנטיגנוס אומר לוים היו מאי לאו בהא קא מפלגי דמ"ד עבדים היו קסבר עיקר שירה בפה: פי' והשיר בפה על יד הלוים היה שכשרים לעבודה אלא שעבדים אלו היה מחזיקין בכלי שיר ומ"ד לוים היו קסבר עיקר שירה בכלי וא"א אלא בלוים:

ותסברא כו': אלא הכא במעלין מן הדוכן ליוחסין ולמעשרות פליגי מאן דמכשר בעבדים סבר אין מעלין כלל ומ"ד ישראלים היו סבר אין מעלין מדוכן למעשרות וליכא למיחש דאתו לאסוקיה לישראל זה למיתן ליה מעשרות כלוי אבל מעלין מדוכן ליוחסין הלכך בעבדים א"א דלמא מסקי ליה ליוחסין אבל בישראל מיוחס אפשר שראוי הוא ליוחסין ואע"ג דהני לאו בדוכן ממש הוו קיימי כיון דמחזיקין בכלי שיר אתו למטעי בהו כשרואין אות' משוררין ומעידין עליהם שראו אותם משוררין בב"ה ואתו לאסוקינהו ליוחסין ולפיכך אין עושין כן בעבדים. והא דאמר ר' יוסי ב"ר שמחה יתירה היא ודחיא שבת ק"ל כיון דשמחה יתירה היא ולאו חובה כ"ש דהוי דינא דלא תדחה שבת ונ"ל דה"ק דהכא לא קפדי בתיקון כלי שיר כולי האי כיון שאינו אלא שמחה יתירה וכיון שכן אין לגזור בשבות כזה במקדש שמא יתקן כלי שיר ורבנן סברי דאפילו בשמחה יתירה יש לחוש לתיקון כלי שיר וכיון שהוא דבר קרוב ואינו חובה לא דחיא שבת:

מ"ט דמ"ד עיקר שירה בכלי דכתיב ויאמר חזקיהו להעלות העולה למזבח ובעת החל העולה החל שיר ה' ובחצוצרות על ידי כלי דוד מלך ישראל אלמא עיקר שירה אכלי דוד סמיך ליה. ומ"ט דמ"ד עיקר שיר' בפה דכתיב ויהי כאח' למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד להודות ולהלל לשם יש לפרש דכיון דקרי משוררים למשמיעים קול בהודות ובהלל לה' אלמא הנגון וההלול בפה היינו שירה ואיכא דק"ל והכתיב בסיפיה דקרא ובהרים קול בחצוצרות ובמצלתים ובכלי השיר ובהלל לה' כי טוב מדקאמר כלי השיר אלמא שירה בכלי. וי"ל דודאי ליכא למ"ד דשיר כלים לא הוי חשוב כשיר אלא היינו ראי' דמייתי דלא קרי משוררי' סתם דמקדש אלא למשמיע קול בהלל ובהודות לה' ולא למחזיקים בכלי שיר אלמא עיקר שיר בפה הוא והם הראוי' ליקרא משוררים דמקדש והיינו דאמרינן למ"ד עיקר שיר בכלי הכתיב ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים ופריק ה"ק משוררים דומיא דמחצצרים דהיינו בכלים אלמא ראיה דמייתינן מעיקרא היינו למיקרי להו משוררים סתמא:

דף נא עמוד ב

מי שלא ראה דיופלוסטון של אלסכנדריא: פירוש פלו שרים סטיו ספסלי השרים:

כיון שהגיע לענות אמן היו מניפין בסודרין: וכ"ת והא הוה אמן יתומה כשעונה ואינו שומע למה שעונה כמו שפירשו בברכות י"א שלא הוי אמן יתומה אלא במתכוין לצאת י"ח בזה מברכה שהוא חייב בה וכגון של ברכת המזון וכיוצא בו אבל כשאינו בא לצאת י"ח באות' ברכה לית לן בה וכן נהגו בבית שבוע הבן ואריך:

חוט של בוכיא היינו של עכביש:

דף נב עמוד ב

גירסת הספרים: בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח אם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע: וה"פ אם אבן היא נימוח ע"י התורה שנמשלה למים והמים שוחקין את האבנים כדכתיב אבנים שחקו מים ואם ברזל הוא מתפוצץ כסלע הקשה שהוא מפוצץ את הפטים וז"ש וכפטיש יפוצץ סלע כלומר כפטיש שיפוצצנו הסלע ואינו נכון שהכתוב מדמה ד"ת לפטיש והוא צריך שיהא מפצץ ולא מתפוצץ ואית דגרסי אם אבן הוא מתפוצץ ואם ברזל הוא נימוח פי' שד"ת כאש שמחממים את הברזל וממחין אותו כדכתיב הלא כה דברי כאש וכן ד"ת כפטיש החזק שמפוצץ אבני הסלע כדכתיב וכפטיש יפוצץ סלע וזה נכון:

דף נג עמוד א

תנא אשה בוררת חטים מאור של בית השואבה: תימה והיאך היא נהנית מאור זה תירצו בירושלמי דהא קי"ל קול וריח ומראה אין בהם מעילה ואין זה מספיק דהא אמרינן בגמרא דילן בפרק כל שעה מעילה הוא דלית בהו הא איסורא איכא וי"ל דבוררת לאו דוקא אלא שיכולה לברור:

אם אני כאן הכל כאן: ‎ פי' ‎כנגד השכינה הוא אומר שאם השכינה בינינו הכל יבואו והוי יודע שכל השמחה היתיר' היתה בהלל ולהודות לה' על הטובה שעשה לישראל להשרות שכינתו בתוכנו וגם כנגד הע"ה הניתן לצדיקים ולפיכך לא היה אלא ע"י גדולים וחסידים שלא יראה כקלות ראש וכשמח' בחורים וזהו ששנינו חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין לפניהם באבוקו' של אור ואומרים דברי שירות ותשבחות והלוים עונים בכנורות ובכל כלי שיר בלי מספר והיו עומדין על ט"ו מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים שעליהם הלוים עומדים לשיר שירה זו של בית השואבה דאלו שאר שירין על הדוכן כדאמרינן במקדש:

עמדו שני כהנים על שער העליון היורד מעזרת ישראל לעזרת נשים: פי' השער הוא בראש המעלות ועזרת נשים בסוף המעלות ושתי חצוצרות בידם של כהנים:

קרא הגבר: ‎ פי' ‎הכרוז שהיה קורא תמיד עמדו כהנים לעבודתכם ולוים לדוכנכם וישראל למעמדכם וכן מפורש בפ"ק דיומא:

תקעו והריעו ותקעו: פירוש להרבות בשמחה והוי יודע שאע"פ שמתחילין להתעסק במילוי המים מקריאת הגבר קודם עלות השחר מתכוונין היו כשבאים מן המים שלא יכנסו למקדש עד שיאיר מזרח שכלי שרת אין מקדשין את המים אלא במקומן כדכתיבנא לעיל ואלו נכנסין שם קודם האיר המזרח היו מתקדשין לאלתר ונפסלין בלינה כדאיתא בזבחים:

הגיע למעלה עשירית: בגמרא מפרש לה:

אמטינהו למחוזא דלוז: פי' קבלה היתה בידם שאין מלאך המות נכנס שם:

הא דאמרינן שבועה שלא אישן כו': פי' במקומו בנדרים:

דף נג עמוד ב

כל היודע דבר זה ואינו אומר יחנק בגרונו: דרך קללה אמר כן ולפיכך נחנק אחיתופל וכן אמרו במסכת מכות קללת חכם אפי' על חנם היא באה מנ"ל מאחיתופל כו' ועל חנם היינו כגון זה שלא הודיעו לאלתר וציער אותו ולפיכך אע"פ שהודיעו בסוף דבקה בו הקללה:

כל האומר שמע שמע כאומר מודים מודים דמי ומשתקין אותו: פי' אלמא מודים מודי' דתנן התם לאו דוקא אלא כל כיוצא בו ואף זה בכלל והיינו דלא אותבי' התם ממתני' דמודים מודים גרידת' ואצטרכינן לפירושא דר' זירא וכלהו ליתנהו אלא בצבור ומשו' חשדא אבל ביחיד שרי עד דמכוין דעתיה וכן מפורש בירושלמי:

מתני' אין פוחתין מכ"א תקיעות במקדש ולא מוסיפין על מ"ח בכל יום היו שם כ"א תקיעות ג' לפתיחת שערים: פי' תקיעה ותרועה ותקיעה שכן הסדר לעולם תרוע' באמצע ופשיט' לפני' ופשוטה לאחריה כדאיתא בגמרא:

ט' לתמיד של שחר: פי' ‎על השיר שכל שיר ג' פרקים חולקין אותו על כל פרק ופרק תקיע' תרועה ותקיעה והכי איתא במסכת תמיד:

וט' לתמיד של בין הערבים הרי כ"א ובמוספין ט' לשיר של מוספין ובערב שבת מוסיפין על שאר ימים שש לבטל את העם ממלאכה וכו':

ערב שבת שבתוך החג שהיה שם מוסף היו מ"ח כיצד שלש לפתיחת שבכל יום שלש לשער העליון שבראש המעלות שלש לשער התחתון שבסוף המעלות שבעזרת נשים הרי ט'. ג' לגבי מזבח. י"מ בשעת ניסוך המים והא לית' דא"כ פשו להו תקיעות דהא איכא ג' דזקיפת ערבה שאמרו בפרק לולב וערבה דלא חשיב הכא לכך יש לפר' ג' לגבי מזבח אלו הם אותם ג' של זקיפת ערבה וסמוכין היו לניסוך המים ולא היו צריכין לחזור ולתקוע לניסוך המים הרי ט"ו ט' לתמיד של שחר הרי כ"ד וט' למוספין הרי ל"ג ט' לתמיד של ב"ה הרי מ"ב וג' לבטל העם ממלאכה וג' להבדיל בין קדש לחול הרי מ"ח:

גמ' לימא מתני' דלא כר"י כו': פי' הכי ודאי מתניתין דלא כר"י והכי אסיקנ' והא דאמרי' לימא מתני' כו' ולא אמרי' מתני' דלא כר"י כדאמרינן בעלמא משום דהכא לא פליגי רבי יהודה ורבנן במנין תקיעתא אלא דרבנן חשבו תר"ת בתלת ורבי יהודה חשיב להו חדא דקסבר תקיעה ותרועה ותקיעה אחת היא והא דאמרינן התם בר"ה תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה כרבנן היא ולאו כר"י והכי סתם לן נמי התם תנא דלא כר"י דתנן סדר תקיעות שלש של שלש שלש כדפרישנא התם בס"ד:

כמאן אזלא הא דאמר רב כהנא אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום כמאן כר"י פשיטא מ"ד אפילו כרבנן ולאפוקי מדרבי יוחנן דאמר שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא קמ"ל דלא:

ואימא הכי נמי א"כ מאי ולא כלום: ‎ פי' ‎דאי לאפוקי מדרבי יוחנן אמר הרי אינו חייב לאמרם בנשימה אחת ואין איסור הפסק בהם אלא לומר שלא ישהא בסימן בין תקיעה לתרועה או בין תרועה לתקיעה שלאחריה כדי שיגמור את כולה כדאמרי' אמוראי דפליגי התם אדרבי יוחנן וכיון שכן לא הול"ל האי לישנא דלא כלום דמשמע שאסור להפסיק נשימה ביניהם כלל אלא ודאי רבי יהודה דחשיב תר"ת כחדא צריך לאמרם בנשימה אחת שלא יהא ביניהם ולא כלום ומכאן למדנו לדברי חכמים לסימן תשר"ת דכיון שהשברים והתרועה במקום תרועה אחת עולין שאם הפסיק בנשימה כלל בין שבר לשבר ובין שברים לתרועה הרי הוא פסול וכדכתי' התם:

דף נד עמוד א

רבי אליעזר בן יעקב אומר ג' לגבי מזבח: ‎ פי' ‎לזקיפת ערבה ורבנן לגבי מזבח למה לי דיתקע הא קא תקע בשעת מילוי המים הלכך למעלה עשירית עדיף פי' כיון שתקיעות של זקיפת ערבה כדי להרבות בשמחה היה עושין כן ועיקר שמחה במילוי המים דמעלה עשירית עדיף כשהולכין למלאות המים ומתנית' דפרק לולב וערבה דחשיב תקיעות דזקיפת ערבה ר"א היא דאוקימנא מתניתין כותיה:

שאין ת"ל יתקעו: ‎ פי' ‎דהא כתיב ותרועה הלכך יתקעו מיותר הוא לדרשא שהכל לפי מוספין תוקעין לומר שתוקעין על כל מוסף ומוסף כדמפרש ואזיל:

תנן ערב שבת שבתוך החג היו שם מ"ח ואם איתא לדרבי אחא בר חנינא ליתני שבת שבתוך החג היו שם נ"א כיצד ט' לתמיד של שחר ט' לתמיד של בין הערבי' ט' למוסף יו"ט הרי כ"ז ט' למוסף שבת הרי ל"ו ג' לפתיחת שערים ג' לשער העליון שלש לשער התחתון הרי מ"ה ג' למילוי מזבח ג' למזבח הרי נ"א ואלו אנן תנן שאין מוסיפין על מ"ח א"ר זירא לפי שאין תוקעין לפתיחת שערים בשבת הלכך לא הוי אלא מ"ח:

וליתני שבת שבתוך החג לאשמועינן תרתי חדא דר"א ב"י שאין תוקעין למעלה עשירית ואידך דרבי אחא בר חנינא דתוקעין לכל מוסף ומוסף אלא אמר רבא לפי שאין תוקעין למילוי המים ודשער העליון והתחתון:

ולתני ר"ה שחל להיות בשבת דאיכא תלת מוספין: ‎ פי' ‎דאית בהו כ"ז וכ"א דבכל יום הרי מ"ח ושמעינן מהכא שמקריבין בר"ה מוסף דר"ח ומוסף דר"ה ואומרים בו בסדר תפלת היום את מוספי יום הזכרון וכן הכתוב אומר מלבד עולת החדש ומנחתה ובמקומו פי' בארוכה:

תנא ושייר מאי שייר דהאי שייר: ‎ פי' ‎דלעולם לא מחזקינן תנא בשיירנא עד דחזינן דמשייר תרתי שאין התנא משייר חדא מלתא דמחזי דלא ס"ל ההיא מילתא וכדפירשנא בכמה דוכתי וכן פי' בתוס':

שייר ערב הפסח: ‎ פי' ‎שהיו שוחטין הפסח לג' כתות והיו אומרים הלוים הלל בשעת שחיטה כדאיתא בתוס' בהדיא וההלל ג' פרקי' עד אהבתי פ"א ועד הודו פ"ב ואודך פ"ג ולכל פרק תר"ת הרי ט' תקיעות לכל כת שהם כ"ז לכלן וכ"א שבכל יום הרי מ"ח וכ"ת והא פשו להו תקיעות דאמרינן התם שאם לא גמרו לשחוט את הפסחים שלהם שנו את ההלל פעם אחרת ואם עדיין לא נגמרה השחיטה שלשו את ההלל ונמצא שיש כאן כמה תקיעות. וי"ל דלא חשיב אלא עיקר תקיעות שהם כ"ז דלא סגיא דלא מיקרי הלל פעם אחת לרבנן אבל אידך דלא שכיחי ולא קביעי אלא באם לא גמרו לא חשיבו ואפשר נמי שלא היו תוקעין אלא בהלל ראשון ולא כששונין ומשלשין וזה נכון:

דף נד עמוד ב

אי משום ערב הפסח לאו שיורא היא הא מני ר"י היא: תמיהא מלתא דהא בכל דוכתא דחקינן ומשנינן בהכי כי היכי דלא תקשי ואלו הכא דחקי' באיפכא לאוקומי מתניתין יחידאי כי היכי דתקשי לן אמאי לא תני ר"ה שחל להיות בשבת ול"ק דהכי אורחא דתלמודא כה"ג בלחוד דלא לאחזוקי תנא בשיירנא כל היכא דאפשר למדחי דלא שייר עד דמוכרח לן להדיא דשייר מידי דלית ליה דחייה וכדאמרינן בפ"ק דב"ק אי משום חצי כופר הא לאו שיורא הוא הא מני רבי יוסי היא ואיתא נמי בכתובות ושם פיר':

כל ימים של כת שלישית לא הגיעו לאהבתי מפני שעמה מועטין ופסחיהן מיעוטין ובצרו שית תקיעות מכת שלישית שלא תקעו אלא לפרק א' ולא הוו להו תקיעות של הלל אלא כ"א ושמעינן מהכא דעד אהבתי חשיב פרק א' כדכתיבנא לעיל וסבר ר"י שאין אומרים הלוים הלל אלא בכדי שחיטת פסחים של אותה כת ואם גמרו לשחוט הכהנים פסחיהם קודם גמר ההלל מפסיקין אותו אבל חכמים אומרים שלעולם גומרין אותו פעם אחת לכל כת וכת ופרכינן והא אמרת דרישא דחשיב תר"ת לשלש דלא כרבי יהודה וכו' אלא מאי שייר דהאי שייר שייר ערב הפסח שחל להיות ע"ש אפיק שית דבצרי מהללא לר' יהודה ועייל שית שתוקעין בע"ש למלאכה והבדלה:

ולא מוסיפין על מ"ח והא איכא ערב הפסח שחל להיות בשבת דלר' יהודה נ"א: פי' כיצד כ"א שבכל יום וט' דמוסף שבת וכ"א דשחיט' הפסח הרי נ"א ואי לרבנן שגומרין את הלל הם נ"ז שהם מוסיפין שם תקיעות יותר:

כיון דליתיה בכל שנה לא קא חשיב ופרכינן אטו ע"ש שבתוך החג נמי איתיה בכל שנה והא זמנין דמקלע י"ט א' בע"ש ואין תוקעין למילוי המים שאינו דוחה י"ט כדאיתא לעיל ואע"ג דדחו ודאי תקיעות דערב שבת כדמוכח בשבת ובחולין ופרקינן דלא משכחת לה שיהא יו"ט בערב שבת דאי מקלע הכי י"ה אימת הוי בחד בשבא שהרי ד' ימים ולא יותר יש מי"ה עד י"ט ולא אפשר דמקלע י"ה בחד בשבא משום ירקיא ומשום מתיא כדאיתא בר"ה שב"ד הקובעין את החדשים דוחין אותו מפני כן והרשות בידם בכך כדכתיב אשר תקראו אותם תקראו אתם אפי' שוגגין ואפילו מוטעין ואפילו מזידין כדאיתא התם ופרכינן ומי דחינן ליה דלא ליקלע בחד בשבא והתנן חלבי שבת פי' של תמיד בין הערבים קרבין בי"ה הבא אחריו ביום ראשון אלמא מיקלע ולא דחינן ליה:

ותו א"ר זירא כי הוינן בבבל אמרינן הא דתנן י"ה שחל להיות ערב שבת לא היו תוקעין: פירוש לא היו צריכין לתקוע להבטיל ולהבדיל כשאר ערבי שבתות שהרי גם היום לא עשו מלאכה:

ולמוצאי שבת לא היו מבדילין: ‎ פי' ‎חל להיות י"ה באחד בשבת לא היו מבדילין בתפילה למוצאי שבת שהרי קדושה אחת הן ואצ"ל שאין מבדילין על הכוס דהא ליכא כוס כדאמרינן התם גבי זמן דיום הכפורים אבל למוצאי י"ה בליל יום ב' היו מבדילין כשם שמבדילין בכל מוצאי י"ה משא"כ בט' באב שחל להיות בא' בשבת שכיון שנדחית במ"ש הבדלה על הכוס דליכא כוס נדחית לגמרי ואין לה תשלומין ואפילו למ"ד שאם לא הבדיל במ"ש מבדיל והולך עד יום רביעי כדאיתא בפרק ערבי פסחים שאני הכא שאין חיוב בהבדלה על הכוס במוצאי שבת זו שהוא בליל תשעה באב שלא קבעו הבדלה על הכוס כשהענו אלא כשהעשירו כדאיתא בברכות וכל ישראל עניים מרודים בלילה זו ולא חייבוהו הבדלה על הכוס ונדחה לגמרי. מורי נר"ו בשם רבו רבינו הגדול ז"ל:

ל"ק הא רבנן הא אחרים דתניא אחרים אומרים אין בין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים בלבד: פירוש הא דמקלע י"ה בחד בשבת אחרים היא דסברי שאין מעברין חדשים לשום צורך כלל אלא שנוהגין בסדר הידוע לעולם אחד מלא ואחד חסר הלכך אין בין חג זה לחג שבשנה אחרת אלא ד' ימים כיצד ששה חדשים מלאים ק"פ ימים וששה חדשים חסרים קע"ד הרי שנ"ד והשנה הם חמשים שבועות נשארו ד' ימים שאינה שבוע:

ואם היתה שנה מעוברת חמשה: ‎ פי' ‎שלעולם חדש העבור חסר והוא כ"ט יום הכ"ח הם ד' שבועות נשאר יום אחד:

א"ר ספרא מאי דוחה לקדם: פי' לאו כדקאמרת דאמרי' להו לתרווייהו אלא דמקדי' ר"ח מקמי שבת:

ואמאי תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם כיון דהוו תרווייהו חיובא דיומא:

דף נה עמוד א

אמר רבי יוחנן לידע שהוקבע ר"ח בזמנו לפיכך מקדימין אותו לשבת משום ודבר בעתו מה טוב:

דתנן חלבי תמיד כו': ניתנין תחת כרכוב המזבח ולמעלה פי' הכרכוב היא הסובב שכתבנו למעלה שבולט אמה והוא מקום רגלי הכהנים וחלבי ר"ח ניתנין בכבש העולה למערכה וניתנין בו שלא כנגד הסובב אלא למטה ממנו מעט שלא כנגדו ולמעלה מחצי כבש וזה ההכרח כי מפני חשיבותן מניחין אותן בכבש למעלה ממקום שאר חלבי המוספין:

איזהו חדש שיש לו שני ראשים זה ר"ה וקאמר חדשיכם חד: כלומר שאין לו אלא שעיר א'. עוד תניא ביום ראשון של חולו של מועד מאי השיר שאומרים הלוים כו' ואף על גב דבינו בוערים הוא קודם למי יקום לי עם מריעים משום דבינו בוערים מיירי במתנות עניים מאחרין אותו כדי שיהא קרוב לצאתם וזהו טעמא דר"פ דאמר דמאחר בינו בוערים בעם עד יום חמישי:

בחמישי הסירותי מסבל שכמו בששי ימוטו כל מוסדי ארץ מפני שהעולם עתיד ליחרב באלף ששי כדאיתא בהגדה ואם חל שבת להיות בא' מהן ימוטו נדחה כדפרישנא בפרקין דלעיל ואפשר שלענין פ' של חולו של מועד של פסח וכן בפרשת סוכת יום ששי ידחה ויש שנוהגין שלא לדחות אלא שבת וקורין בכל הימים פרשת היום:

ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן: פי' בקריא' הימים בפרשות המועדות:

אביי אמר שני ידחה: פירוש שביום שני שאנו עושין י"ט משום ספק יום ראשון קורין ביום ראשון וביום ראשון של חולו של מועד קורין ביום השלישי ואין זכר לשני ורבא אמר שביעי ידחה דביום ראשון של חולו של מועד קורין וביום השני וכן בכל יום ויום דבר יום ביומו ונמצא ז' נדחה בשני י"ט האחרונים ואין קורין אלא ביום הח':

אתקין אמימר מנהרדעא דמדלגי דלוגי: ‎ פירשו ‎הגאונים ז"ל שאין קורין ביו"ט שני אלא ביום הראשון ואין מזכירין בו ביום השני כדי שלא יזלזלו בקדושתו וביום ראשון לחולו של מועד כהן קורא ביום השני ולוי קורא ביום השלישי וישראל שלישי קורא עוד ביום השלישי רביעי חוזר וקורא ביום השני וביום השלישי וכן על סדר הזה קורין ביום השני של חולו של מועד שהוא שלישי לפי הספק ורביעי למנין קורין ביום השלישי וביום הרביעי וביום השלישי של חולו של מועד קורין ביום הרביעי וביום החמישי זה הכלל לעולם קורין הספק ופרשת היום לפי המנין וכן פרשה שלפניה שהיא של אותו יום לפי הספק. אבל אין לקרות פרשת היום לפי המנין ופרשה שלאחריה כי היאך קורין בענין היום שעדין לא בא לא לפי המנין לא לפי הספק וכן כ' בהל' רבינו אלפסי ז"ל כמו שכתבנו וכן נהגו ויש שסוברים שאין לדחות פרשת ביום השני שלא לקרותה ביו"ט השני כיון שהוא ודאי שני לדין תורה ולקרות ביום ב' וביום השני מפני הספק שבו דכיון דקרינן ג"כ ביום הראשון דהא חזו דספיקא הוא לא אתו לזלזולי בקדושתי' כלל הלכך ביום הא' קורין ובחמשה עשר יום וביום הב' קורין ובחמשה עשר יום וביום השני. ובשלישי שהוא א' של חה"מ קורין ביום השני וביום השלישי וכן בשאר הימים כמ"ש ונכון הדבר אלא שלא נהגו:

דף נה עמוד ב

מתני' יום טוב הראשון של חג היו שם י"ג פרים: פירוש בכל שבעת ימי החג היו מקריבין בכל יום י"ד כבשים ושני אלים ושעיר אחד ואלו לא היו מתמעטין כלל אבל הפרים היו מתמעטין והולכין בכל יום כי ביום הראשון היו הפרים י"ג וביום השני י"ב ובשלישי י"א וכן תמיד עד היום השביעי שהיו שבעה פרים בלבד וכ"ד משמרות היו בימות השנה כל אחד ואחד עובד שבתו וכל משמר היו נחלק לבתי אבות והיה כל בית אב עובד את יומו וסדר מעלות המשמרות מפורש במסכת תעניות ולעולם משמר המקריב אוכל מה שמקריב מן הראוי לכהנים וזוכה בעורה של בהמה כמו שנאמר עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה ברגלים היו כל המשמרות שוות וביום הראשון של חג היו מחלקין קרבן היום לכל כ"ד משמרות וכלן זוכות בה כל א' לפי הפייס שלו יש שזוכה בפרים ויש שזוכה בשעיר ויש שזוכה באלים ויש שזוכה בכבשים וכן בכל יום ויום ואין משמרה זוכה ביום א' יותר מפר אחד או שעיר אחד או איל א' אבל כבשים פעמים שמשמר זוכה ביותר מכבש אחד. ביום הראשון שהיו י"ג פרים היו מפיסין תחלה מי מהם זוכות בפרים אלו ואחר שזכו בו י"ג משמרות מפיסין ביניהם מי מקדים תחלה מהם בו ביום נשארו י"א משמרות היו מפיסין ביניהם מי זוכה בשעיר ובשני אלים וזוכות בהם ג' משמרות הרי י"ו משמרות נשארו ח' משמרות והיו מחלקין ביניהם י"ד כבשים ששה משמרות זוכות בשנים שני' כבשים שהם י"ב ושתי משמרות אחד א' והיו מפיסות ביניהם מי זוכה בשנים ומי זוכה בא' וביום השני זוכין בפרים המשמרות שלא זכו אתמול בפרים והן אותן י"א משמרות שלא זכו בפרים ביום הראשון וביום הראשון כשהפיסו על י"ג משמרות שזכו בפרי היום הפיסו ג"כ על י"א משמרות הנשארות מי מהן מקריב תחלה ביום שני בפרים ומכאן ואילך לא היו מפיסין בפרים אלא היו נוהגין על סדר שני הימים הראשונים ממקום שגמרו ביום ראשון שם מתחילין ביום ב' וכן כלם. ומי שהקריב פרים היום לא יקריב פרים למחר כדקתני סיפא והכי איתא בתוס' בהדיא שלא פייסו בפרים אלא ביום הא' בלבד והיינו כדאמרי' ביום ב' היו הפרי' י"ב זוכין בו י"ב משמרו' על הסד' שאמרו ומפיסין ג' משמרו' לב' אלי' ושעיר הרי ט"ו משמרות נשארו ט' משמרות לי"ד כבשי' כי בהתמעט הפרים היו משמרות מתרבות על הכבשים היה להם לחלק הי"ד כבשים לתשעה משמרות חמשה משמרות מקריבין שנים שנים וד' משמרות אחת אחת היו מפיסין מי זוכה באחד וכן על הסדר הזה בכל יום ויום וביום השביעי לא היו אלא שבעה פרים זוכות בהם שבעה משמרות ומפיסין וזוכות ג' משמרות בשעיר ואלים נשארו י"ד משמרות לי"ד כבשים ומפיסין מי מקריבן ראשון וזהו שאמרו בז' כולן שוין וכל המשמרות היו שונות ומשלשות בחג בפרים חוץ משתים שלא היו משלשות שהרי ע' פרים היו כלם וכ"ב משמרות ג' פעמים לס"ו פרים נשארו ד' פרים לשתי משמרות שלא היו אלא שונות בלבד:

בשמיני חוזר ומפיס: ‎ פי' ‎שהיו מפיסין כל הכ"ד משמרות מי זוכה בפר של יום ח' שלא היתה זוכה בו המשמרה שלא זכתה אתמול כמו בשאר ימים וזה שאמרו שמיני פייס בפני עצמו כמו שפירשנו:

אמרו חכמים מי שהיה מקריב פרים היום לא היה מקריב למחר: פי' זהו מיום שני ואילך ששלמו כל המשמרות ונתמעטו הפרים ומתחילין בג' ממקום ששלמו בשני שכבר ידעו סדר משמרות הפרים אבל ביום השני עכ"פ חוזרות אחת מן המשמרות של יום ראשון שהרי לא נשארו אלא י"א משמרות והפרים ביום שני היו י"ב וא"א שלא תחזור אחת מן המשמרות לאותו פר הי"ב אבל ביום השני נשארו מן הפרים י"ב משמרות ולא היו בשלישי אלא י"א פרים ובמשמרות שנשארו די להם ועדיין נשארה מהם משמרה א' לאלים ולכבשים וכן בכל יום דוק ותשכח:

גמרא לימא מתניתין דקתני שחוזרין להפיס בפר של שמיני רבי היא ולא רבנן דתניא כו' אפי' תימא רבנן הנהו תרתי גופיהו דאשתארו שלא שלשו לאפוסי בעיין אינהו לחודיהו מיהת בפר של שמיני מי יקריבנו ויזכה בו והיינו פייס בפני עצמו דקתני שהיו מפייסות עליו שתי משמרות אלו:

מתני' ברגלים היו כל כ"ד משמרות שוות בלחם הפנים של אותה שבת ולא היה יתרון בו למשמרת שעובדת בשבת שהי' הרגל בתוכה משא"כ בשאר ימות השנה שהמשמר' שעבד' באותה שבת זוכה בלחם הפנים שלו:

וכן שוים בכל אימורי הרגלים ופרישנא בגמרא כל האמור ברגלים דהיינו כל הקרבנות שקרבין ברגל:

ובעצרת אומר בכל משמר ומשמר הילך חמץ של שתי הלחם הילך מצוה של לחם הפנים:

משמר שזמנו קבוע שהיה דינו לעבוד בשבת הרגל הוא מקריב תמידין כו' מפרש בגמ':

גמרא אמורי הרגלים דגבוה נינהו: ‎ פי' ‎קס"ד דאימורים דתנן הכא היינו באימורים דעלמא שהם אברים ופדרים שהם כלים שם ופריק אמר רב חסדא מה שאמור ברגלים:

יכול אף בשאר ימות השנה כן: ‎ פי' ‎שיחלקו בלחם הפנים עם משמר של אותה שבת כל משמר אחר שבא לירושלים ת"ל כו':

ת"ר מנין שכל המשמרות כו': אלא לחם הפנים שאע"פ שלא היו שוים בעבודתו שוים כל המשמרות באכילתו ודוקא אכילתו אבל סילוקו וסדורו והקטרת בזיכין דוקא למשמרת הקבוע באותה שבת וכן מפו' בתוספתא ולהכי מרבינן מקרא לחם הפנים ולא מוספין משום דכתיב יאכלו דבר שכלו ראוי לאכילה משמע והיינו לחם הפנים ואסיקנא דאומרים סוכה ואח"כ זמן וכן הלכה:

דף נו עמוד א

מאי לפניה ומאי לאחריה אלימא לפניה יום א': פי' ‎שיום ראשון של חג היה לפני שבת דהיינו ע"ש ולאחריה יום אחרון ששמיני של חג היה לאחר השבת ביום הראשון דהיינו אחר שבת:

א"ה היינו שבת שבתוך החג אלא לאחריה שהי' יום א' יום ראשון של חג בא' בשבת ולפניה יום אחרון שהיה יום שמיני של חג בערב שבת שלא סייעו שאר המשמרות כלל באותו לחם הפנים ולא היה בתוך הרגל אלא לאחר שעבר הרגל או קודם שיחול הרגל כלל דאפ"ה תקינו רבנן שיהו שוות בו כל המשמרות משום דהכי לא סגיא דלא מקדמי ולא מאחרי שהרי כשהיה יום ראשון באחד בשבת היה לכל המשמרות לבא מערב שבת לא סגייא דלא מעכבי עד אחד בשבת ולפיכך היו שוות בו אלא משמר שזמנו קבוע נוטל עשר והמתעכב שנים הא כל שאפשר להם לילך קודם השבת לביתו ונתעכב עד לאחר השבת לא היו זוכות בו בשוה והיו זוכות בלחם הפנים של שבת שבתוך הרגל:

דף נו עמוד ב

אמר אביי אוי לרשע אוי לשכנו כי הא דבילגה דקנסי' לכל המשמורה בשבילה טוב לצדיק טוב לשכנו שנאמר אמרו צדיק כי טוב: