ויקיטקסט

חידושי הריטב"א על הש"ס/חולין/פרק יא

< חידושי הריטב"א על הש"ס

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קלה עמוד א עריכה


פרק ראשית הגז

מוקדשין מ"ט לא אמר קרא צאנך ולא של הקדש ואסיקנא דלא איצטרך קרא לקדשי מזבח דהא אסירי בגיזה ועבודה ולא לקדשי בדק הבית דהא קדיש ליה וכי איצטריך קרא למעוטי למקדיש בהמה חוץ מגיזתה סד"א לגזוז וליתב ליה קמ"ל צאנך ולא של הקדש: והא דאמרי' הא בעי' העמדה והערכה פי' וגיזה א"א בהעמדה ולאו למימרא דהקדיש גיזה וכלים מב"ה צריכין העמדה דהא לא אפשר. אלא דהכא מפני שהקדיש בהמה כולה עם גיזתה הרי כל הטפל לה כמוהו להיות צריך העמדה והערכה: וכ"ת אכתי ליעביד העמדה והערכה לבהמה הא ליתא דאנן בשעת פריקה בעינן העמדה והערכה כדכתיב והעמיד והעריך לאלתר והערכה היינו פדיון כפי' תו':

פשטא קדושה בכולה. פי' דקדושת הגוף חמירא ופשטא בכולה משא"כ בדק הבית שאינן אלא קדושת דמים דמאי דלא אקדיש לא קדיש כלל ורבא משני במקדיש גיזה עצמה פי' ולא הקדיש בהמה כלל והשתא לא בעי העמדה והערכה וכדפרישנא לעיל וס"ד וכו' עד יצא זה שמחוסר גיזה פדיה ונתינה ואלא צאנך למאי אחא לכדתניא וכו' ולא גרסינן השתא דאתית להכי אפילו תימא בקדשי בדק הבית וכו' וגרס דטעותא הוא דהא אוקימתא דהכא גופא לא שייכא כלל אלא בקדשי בדק הבית ובהדיא עסקינן על כרחין:

ישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה פירש רש"י ז"ל אין לך כל חטה וחטה שאין מחציתה טבל ומחציתה חולין ואם בא לתרום ומעשר מיניה וביה מעשר שלם לפי כל הדגן נמצא מעשר מן החיוב שבו על החיוב שבו שהרי מחצית מה שמפריש הוא חייב ומן הפטור שבו על הפטור שבו ואם בא לעשר ממקום אחר מעשר כנגד מחציתו שהוא חלקו בו כדינו. והקשה עליו בתוספות מהא דאמרינן התם בשילהי פ' השולח דאי לא דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דאמר רבי יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ולא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון ואם כדברי רש"י ז"ל אפי' לרבי יוחנן דאמר אין ברירה ולקוחות הן מ"מ לייתי ביכורים על מחצית חלקו שהרי חלק ירושתו יש לו בחלקו ואי משום דשאר הוי חולין ואין מביאין חולין לעזרה לעשות בהם תנופה הרי יכול להקדיש את השאר: וכדאמרינן בפ' המוכר את הספינה אליבא דר"ל במוכר שדהו לפירות: וליכא למימר דהכי אמרי' התם לא משכחת ליה דמייתי ביכורים בלא הקדש דא"כ ה"ל לפרושי הכי בגמרא כדפרישנא בפ' המוכר אליבא דר"ל במוכר שדהו לפירות ומדלא פריש הכי שמעינן דלא משכחת דמייתי ביכורים כלל דקאמר וש"מ דלמ"ד אין ברירה לא חשבינן לו במה שהגיע לו חלקו יורש כלל ושמא כל חלקו הוא הראוי כולו לאחיו. וה"נ מוכח במס' בכורות פ' יש בכור לנחלה גבי מי שלא ביכרה אשתו וילדה שני זכרים ולפיכך פי' בתו' טבל וחולין מעורבין זה בזה משום דאין ברירה שלא הוברר חלקו של ישראל כלל ושמא הגיע לו חלקו של גוי או מקצתו ומהאי טעמא גבי אחין שחלקו לרבי יוחנן אי אית ליה קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת לה דמייתי ביכורים מדאורייתא אלא חד בר חד דדילמא לוקח הוא בכלל חלקו וה"נ שמא כל חלקו של ישראל או מקצתו היה חלקו של גוי ולפיכך אין לו תקנה להפריש עליו מניה וביה דשמא הפריש הוא מחלקו של עכו"ם והשאר מחלקו שלו או בהיפך ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב או מן החיוב על הפטור ולמקום אחר נמי א"א להפריש דשמא כל חלקו הוא משל גוי ונמצא מפריש מן החיוב על הפטור. מיהו כי עביד הכי פירותיו מתוקנים ממ"נ אבל מעשרותיו ספק טבלים הלכך יפריש על אותן המעשרות ממקום אחר וכן יעשה לעולם עד שלא ישאר שם אלא מעט ויתנם הכל לכהן וללוי. וזה שאמרו בתוס' דמס' דמאי הטבל והחולין שנתערבו אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי החשבון והיינו על הדרך שאמרנו: והאי מתניתא קאמינא בפ' השולח למאן דסבר דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר דמיירי בסוריא וקסבר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש רשב"ג אומר של ישראל חייב ושל עכו"ם פטור דקסבר יש ברירה והא קי"ל דבאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה הלכך הלכתא כרשב"ג. ודיני ברירה הארכתי בה בפ' כל הגט בס"ד:


דף קלו עמוד א עריכה


ואלא ביתך למאי אתא לכדרבא דאמר רבא דרך ביאתך מן הימין אבל ליכא למימר דאתי למעוטי שותפות דאפי' היה הבית כולו של גוי וישראל דר בה חייב במזוזה דקיי"ל מזוזה חובת הדר היא וישראל בכ"מ צריך שיעור.

טלית שאולה כל ל' יום פטור מן הציצית פרשתי' במקומ' אחרי ודעת רבי שמשון ז"ל דה"ה אם הוא מצוייצת כל ל' יום אין מברכין עליה ולי נראה דלא פטר הכתוב מטעם כסותך אלא בשאינה מצוייצת דכתיב גדילים תעשה לך על כנפי כסותך וכן עמא דבר וצ"ע.

בהמת השותפין חייבת בבכורה ור' אילעי פוטר ולית הלכתא כרבי אילעי מיהו דוקא בשותפות ישראל אבל בשותפות עכו"ם פטורים כדאמרי' בפ"ק דפסחים בהמת ארנונא פטור מן הבכורות דחשבי' מנת המלך כשותפות ובבכורות נמי אמרי' בהדיא דשותפות עכו"ם פטורה מן הבכורה ואמרי וכמה תהא שותפות עכו"ם ותהא פטורה מן הבכורה א"ר הונא אפי' אזנו והלכתא כוותיה וכדפסק רבי הגדול במס' בכורות:

היו לו שתי רחלות גזז והניח גזז והניח שתים ושלש שנים עד שהשלים לחמש גיזים אין מצטרפין משום דשתי רחלות פטורות מן הגזז טעמא דשתי רחלות הא חמש רחלות וגזז בשתים מהן שנה זו ושלש שנה זו מצטרפות ואע"ג דהוי חדש וישן:

וכ"ת ה"נ והתנן הלוקח גז של צאנו של גוי פטורים מראשית הגז דגופא דבהמה של עכו"ם לא קרינא ביה צאנך הא צאן לגזוז חייב פי' הא אלו לקח צאנו של גוי לגמרי גוף וגיזה ואפי' היתה עומדת בכך לגזוז חייב דצאנך קרי ביה ואע"ג שגדלה הגזה כולה אצל גוי. וזה מן הלשונות שבתלמוד שנאמרים בלשון אחד בשני מקומות ועניניהם מתחלף. דהא בשילהי פירקן בפלוגתא דרב חסדא ור' נתן בר הושעיא אמרי' הא צאנו לגזוז חייב ופירשו אם היתה הצאן של גוי ולקחה ישראל לגזותיה כעין גוף לפירות. שלאחר שתגזוז תחזור אצל גוי חייב בראשית הגז דמ"מ בשעת גיזה צאנך קרינא ביה ואע"ג דכל חדא וחדא לבתר גיזה נפקא ליה מרשותיה דישראל דבתר גיזה אזלי' וההיא שעתא צאנו הוי וכמו שכתב הרב בעל המאור בספר הצבא ופרקי' דמתני' דלא כר' אלעי.

הא אוקימנא למתני דלא כר' אלעאי פי ההיא דלוקח גז צאנו של גוי וכיון דכן הא נמי דהויא סיפא דההיא דלא כר אילעי.

אמר רב נחמן בר יצחק נהוג עלמא כתלתא סבי כר' אלעאי בראשיה הגז. וכתב רש"י ז"ל דה"ה למתנות דלא נהגו בחוצה לארץ כרבי אלעאי דתרווייהו מנתינה נתינה גמר' להו ומאן דל"ל בחדא מנייהו כר' אלעי ה"ה באידך. וכן הא דאמרינן לקמן בפ' שילוח הקן כל היכא דתנן בארץ ובח"ל שלא לצורך חוץ מראשית הגז לאו דוקא דה"ה למתנות דכי הדדי והא דנקט הכא והתם ראשית הגז משום דעלה אמר ר' אלעאי בהדיא שאינו נוהג אלא בארץ זו הוא שיטתו של רש"י ז"ל ולדבריו רבנן דאכלו בשביל נשותיהן ואביי דשקיל מתנתא ורבא דזכי ליה שמעי' מדת חסידות היתה למפרשי' ולאו מדינא. וכן כתב הרב בעל המאור ז"ל ולא מחוור שפיר דהא חזינן דמיקנס קניס ומשמתיה עליה והנהו טבחי דהוצל קמו בריתחא עלה עשרי' ותרתין שנין והא ליכא למיעבד מפני שלא היה נוהגין במדת חסידות ובמס' יבמות פרק הבא על יבמתו אמרינן גבי חבראי דאתו לבבל גזרו על שלש בשביל שלש על הבשר מפני המתנות ומאי דכתב רש"י ז"ל דעלה א"ר אלעאי אינו נוהג אלא בארץ הא ליתא ואדרבה עיקר מימרא במתנות ועלה פתח בכריתות כדתניא ר' אלעאי אומר מתנות אינו נוהג אלא בארץ וכן היה ר' אלעאי אומר ראשית הגז אינו אלא בארץ וכן מוכח שמעתתא דאמרי דבראשית הגז נהגו כרבי אלעאי ולא אמרו נהגו במתנות כמותו ואע"ג דטעמיה דר' אלעאי בתרווייהו משום נתינה נתינה טעמא דמנהגא משום ראשית דגנך וראשית גז צאנך דהדר וערביה כההיא לישניה דלעיל ולפיכך נהגו בראשית הגז כר' אלעאי וכדברי' ולא כטעמי' זה נר' לפום סוגיא דשמעתתא אלא שקשה עלינו שהרי לא נהגו העם בכל הדורות האלו להפריש מתנות ונהגו בהם כר' אלעאי ומנהגן של ישראל תורה היא וזה מסייע לשיטתן של רש"י ז"ל והר"ן ז"ל ויש לנו לומר דאלבא דהלכתא כר' אלעאי סביר לן אף במתנות וגמר נתינה נתינה אלא שכשם שתקנו חכמים לנהוג תרומות ומעשרות בח"ל תקנו ג"כ שינהגו במתנות שלא תשתכח תורת מתנות שכבר החזיקו בה ובלבד בבל ומקומו' הסמוכים לארץ שנהגו בה והתם קנסי עלייהו ומשמת' עלייהו: אבל בשאר חוץ לארץ דלא נהגו בה והם מקומות רחוקים מן הארץ הניחו הדבר בדין תורה. ואף בבבל שלא נהגו בראשית הגז לא תקנו והעמידוהו על דינו וזה נר' נכון וברור ונשאר מנהגינו על הדין והמחמיר על עצמו להפריש מתנות בח"ל תבא עליו ברכה.

כל אשר יעבור תחת השבט פרט לטריפה שאינה עוברת פרש"י ז"ל כגון נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה ומינה גמרינן לשאר טריפות ויש שפי' שאינה עוברת שנתה וכמ"ד טרפה אינו חיה ולא נהירא דלא שייך בכל אשר יעבור ופריך בגמרא ולילף מבכור ומשני מסתברא ממעשר ת"ל למילף זכרים טמאים מרובים מרחם אדם פשוט פי' דמעשר וראשית הגז נוהגים בזכרים כבנקבות משא"כ בבכור שאינו נוהגין אלא בזכר ובחמור ואין נוהגין אלא במרובין מעשר בי' וראשית הגז בה' ובכור נוהג ביחיד ואינן קדושים מרחם ואין נוהגין באדם ונוהגין בפשוטין משא"כ בבכור ופרכי' אדרב' מבכור ה"ל למילף שכן יתום שבכור וראשית הגז נוהגין ביתום שמת' אמו קוד' לידתו כגון זה פורש למיתה וזה פורש לחיים משא"כ במעשר דכתי' תחת אמו פרט ליתום ונוהגין בלקוחות ובשותפות וכן בשניתן לו מתנה: ומעשרות להקדיש משא"כ בבכור דקדושתו מרחם וראשית הגז אין קדושה חלה עליו. וגי' רש"י ז"ל בפני כהן ופי' בפני הבית משא"כ במעשה שנוהג אפי' לאחר הבית ולא נהירא דהא מדרבנן הוא דבטל כדאי' בפ' בתרא דבכורות וגם במקומ' היא ור"ת ז"ל גרס לפני ופירושו כך שמעשר בהמה קדוש לפניו ולאחריו משא"כ בבכור ובראשית הגז. ור"ח ז"ל גרס שכן זכרים כהנים טמאים ופי' דבכור אפי בבהמה של כהנים הוא קדוש בבכורה. ואלו בהמת כהן פטורה ממעשר ומראשית הגז. ולא מחוור דהא אמרי' התם דר"א בן עזריה דהוה כהן הוה מעשר תריסר אלפי עגלי והא נמי איכא למיפרך לפירושו של רש"י ז"ל. גרסת רש"י ז"ל אדרבה מבכור ה"ל למילף שכן יתום שלקחו בשותפות נתנו בפני הכהן בקדושה ובמכירה והנך נפישן: ופריק פשוט מפשוט עדיף ליה: ובנוסחא ישנות גרסי' הנך נפישן: אי אימא פשוט מפשוט עדיף ליה וכזו שיטת התלמוד בכל מקום ושותפות ומתנה כחדא חשיבי וכן פי' בתוס':


דף קלז עמוד א עריכה


שמעשרות בעליהן ואומרת ליה קום עשה מצוה פי' שעד חמש לא נתחייבה בראשית הגז.

אלא גיזה גיזה למאי אתא פי' לאו אקרא פרכינן דהא לגופייהו איצטרכו אלא ה"ק אהיכא איתמרא גיזה גיזה דרב חסדא דמסתמא לא הוי טעי במאי דפרכינן ליה. ואהדרי דלמיעוט נמי כבש איתמרא: ואפשר נמי דתלמודא על הא הוא דאמר מה"מ כלומר ומה"מ דצמר רחלים דוקא כל שהוא מחמם כגון של רחלים ולא צמר קשה של כבשים ואמר רב חסדא אתי' גיזה גיזה: אלא דאנן הוה ס"ד מעיקרא דלמעוטי של שור ושל עזים הוא נקיט ליה והשתא פרישנא דלא אתא רב חסדא אלא לאפוקי מצמר של כבשים וכיוצא בזה בתלמוד כנ"ל.

דברי ברבי שומעין פרש"י ז"ל דר' יוסי נמוקו עמו. וי"ל שאינו אלא משום מאי דמפרש בסמוך דאפי' נביאי' אמרה ופרכי' והאמר מר אין הכרעה שלישית מכרעת. הנכון כמו שפי' רש"י ז"ל כשהמכריע אומר מקצת דברי התנא האחד ומקצת דברי התנא השני ולא גלו דעתם אותם תנאים כלל שיהא ראוי להפריש בדין בין מקצת למקצת כהא דהכא אבל כשגלו בדעתם שהיה ראוי לחלק בדין אלא שהם לא חלקו בו ובא השלישי והכריע וחילק בדבר הוי הכרעה. כההוא דאמרינן בפרק במה מדליקין ר"א אומר בין מן המוכן בין שאינו מן המוכן טמא. ר' יהושע אומר בין מן המוכן בין שאינו מן המוכן טהור ר' עקיבא אומר מן המוכן טמא ושלא מן המוכן טהור. ואמרינן עלה א"ר יוחנן כל מקום שאתה מוציא שנים חולקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע. וטעמא משום דבין ר"א ובין ר' יהושע תרווייהו גילו דעתייהו דשייך למיפלג בין מוכן לשאינו מוכן: ומ"ה נקיט כל חד מנייהו בהדיא בין מן המוכן בין שאינו מן המוכן להכי חשיבה דעת שלישי דעה הכרעה. אבל ר"ח ז"ל מפרש בכל מקום הכרעה שלישית כשאותה שלישי הוא קטן בחכמה ובמנין מן השנים החולקים שלא היה במחלקותם אלא שבא אח"כ ואמר דעתו לא בדרך הכרעה שאינו כדאי להכריע ולהכי חשיבה דעת שלישי ויותר נראה כפרש"י ז"ל.

הא דתנן לא הספיק ליתנו עד שצבעו פטור פרש"י ז"ל משום דקנייה בשינוי וה"ל כמזיק מתנות כהונה או שאכלן וכ"ת אמאי לא מסייעה לרב חסדא בפ' הזרוע ממתניתין דהכא וא"ל דאי ממתני' ה"א דהכא כגון שהיה גוזז את האחת וצבע אותו שלא באו לכלל חיוב עד שצבען אבל היכא שגזז חמש צאן וצבען אח"כ חייב ודלא כרב חסדא. ובתוס' כתבו שמצאו כתוב בפירושיו של רש"י ז"ל מכתיבת יד שהיה מפרש לא הספיק ליתן עד שגזז אחת אחת וצבען שמה שהיה צבוע לא בא לכלל חיוב והעביר עליו קולמס ופי' כמו שכתב לפנינו דאפי' בשגזל ואח"כ צבען. וא"ת אמאי מיפטר כיון דקא משתרשי ליה ומאי שנא מההיא דאנסו בית המלך את גורנו אם בחובו חייב לעשר ופרישנא משום דקא משתרשי ליה. ואיכא למימר דשאני הכא שעשה בהם שנוי בידים וגלה דעתו שנתכוין לגוזלה ולהפקיע מן הכהן וחשבי' ליה כמזיק לו ממון דמכלי' קרנא דפטור. אע"ג דקא משתרשי ליה דומיא דאכלן משא"כ בפורע חובו כנ"ל:

גזוזות מנה ומנה ופרס חייבין בראשית הגז דברי ר' דוסא וח"א כל שהן אמר רבא מנה ופרס ובלבד שיהא מחומשת: פי' לכל אחת מהן ז' סלעים וחצי דהוי ליה בין כולם ל"ז סלעים וחצי ופרש"י ז"ל דלרבי דוסא כל אחת מהן גוזזת מנה ופרס דהוי ליה ז' מנים וחצי: ומשום דשיעורא דר' דוסא שיעורא רבה קרו רבנן לשיעורא דידהו כל שהן אבל רבינו הגדול ז"ל כתב דלרבי דוסא מנה מנה ופרס בין כולם קאמר דהוי ליה ג' מנים. וכדתניא בתוספת' חמש רחילות גוזזות מנה ומנה ופרס שהם ע"ה סלעים חייב בראשית הגז דברי ר' דוסא: וש"מ דמנה ופרס מנה ופרס בין כולם קאמר וכ"ת א"כ אמאי לא קתני שלשה מנים איכא למימ' לפי שהרחלות גוזזת שתי פעמים בשנה ומצטרפות הן דהא מחדש על החדש הוא ולהכי קאמר ר' דוסא דחמש רחילות שגוזזת שתי פעמים מנה ופרס בכל פעם שהם ג' מנים מצטרפות וחייבות בראשי' הגז: וחכ"א אפי' גוזזת כל שהן בפעם א' ובלבד שיהא בהם בסוף כדי הפרשה דהיינו מנה ופרס לרב וס' סלעים לשמואל:


דף קלז עמוד ב עריכה


תנן מהו נותן לו משקל ה' סלעים ביהודה שהם עשר סלעים בגליל בשלמא לר' ולר' יוחנן ניחא פי' דאלו ר' יוחנן הא אמר חמש לכהן ואחת לו ורב נמי לא איירי בשיעור נתינ' כלל ואפש' ליה למימר כמתנית' אלא לשמואל קשיא דאמר סלע אחת לכהן זה ראיה לפרושינו שפרשנו דר' דוסא ג' מנים בין כולם קאמר דאי לפרש"י ז"ל שפי' מנה ופרס לכל אחת מאי קושיא לימא ליה דמתני' איירי במנה בן ארבעים סלעים כדאמר בסמוך דה"ל לכל חדא מנייהו ס' סלעים וכי קתני ה' סלעים היינו לרב דוסא דה"ל אחד מס' ורבנן נמי מודו דכל היכא דגוזזו' ז' מנים ומחצה שנותן ה' סלעים אלא דקאמרי דבפחות מכאן דהיינו בששים וכן כולם חייב בראשית הגז וכולהו אית' ליה דחד מס' נותן כהן ואיכא למימר לפי פרש"י ז"ל דא"כ למה ליה למיתני נותן חמש סלעים וכי תנא חושבנא אתי לאשמעי' ליתני אחד מס' בין לרבנן ובין לרבי דוסא וכ"ת אליבא דידן למ"ד דכל שהן לדרבנן היינו ששים סלעים היכי קרי להו כל שהן דהא ליכא בין ר' דוסא ורבנן אלא ט"ו סלעים דבשלמ' לרש"י ז"ל איידי דקתני ר' דוסא שיעורא רבה נקט איהו שיעורא זוטא דקרי ליה כל סהן ואיכא למימר ודה"פ כל שהן ראויות להפרשה חייבת בראשית הגז דהיינו ששים בפחות מסלע אינה ראוי להפרשה שאין בו כדי נתינה ודיקא נמי דקתני כל שהן ולא קתני כל שהוא. רבי' הגדול ז"ל ועיקר:


דף קלח עמוד א עריכה


איתמר גזז ומכר ראשונה רב חסדא אמר חייב בעידנא דמתחיל למיגז איכא צאנך ור' נתן בר הושעיא אמר פטור בעידנא דמלא שיעורא בעינן צאנך וליכא והלכתא כרב חסדא דהא מתני' כפשטא דייקא ורבי נתן מוקי' לה בשינוי' מיהו בח"ל הלכ' כר' נתן שכל המקיל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ: אלא דהשתא בלאו הכי הא נהוג עלמא בראשית הגז כר' אילעאי ומסתברא דלא קאמר רב חסדא אלא כשהיו ראויות ליגזז כשיעור בשעה שגזז אחת אח' ומוכר דהא איכא צאנך אבל אם באותה שעה לא היה בהם כשיעור ואחר שמכר האחת גדלו הגיזות האחרות אפי' רב חסדא מודה דפטור:

אלא אמר רבא הא תנא הוא וכו' פי' דטעמא דמתני' לאו בשמכר לו ראשית הגז בפירוש דא"כ שניהם פטורים דהא בשעת גיזה לא קרינא ביה גבי חד מנייהו גז צאנך שהמוכר אין הגיזה שלו דבעודה במחובר מכרה. והלוקח אין הצאן שלו שלא לקח אלא הגיזות בלבד. אלא טעמא דמתני' משו דזכי' ליה סתם וקסבר דמסתמא מתנת כהן לא מזבין אינש הילכך שייר המוכר אצלו כדי נתינה לכהן מסתמא כולי' זבין ליה וכמאן דפריש דמי דלהכי שייר לנפשיה כדי נתינות כהן: וכי לא שייר הלוקח חייב שהרי הוא כאלו פי' לו חוץ מראשית הגז וכ"ת וכי זבין ליה בהדיא כל הגז ולא שייר כלום נהי דמפטר לוקח ליחייב מוכר משום דזבין מתנתו לכהן וכי היכי דאמרי' בלקח ממנו במשקל שנותנין לכהן ומנכה לו מן הדמים ואיכא למימר דהתם הוא מפני שמכרן אחר שבאו לכלל חיוב וכיון דאשתרשי ליה מיחייב בהו אבל הכא שמכר הגיזו' בעודן במחובר שעדיין לא באו לכלל חיוב פטור וזה מבואר וכן פירש"י ז"ל:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=חידושי_הריטב%22א_על_הש%22ס/חולין/פרק_יא&oldid=1054065"