סימן קכז עריכה
א) יומא ס' א' אימתי בדברים הנעשין בבגדי לבן מבפנים, היינו אם ב' עבודות הן פנימיים אבל החוץ אינו מעכב את הפנים והפנים אינו מעכב את החוץ, וכמש"כ רש"י בדברי ר"נ שאם הקדים הוצאת כף ומחתה לאילו ואיל העם לא מפסל אף על גב דהוצאה היא בבגדי לבן, [ואין לומר משום דאילו ואיל העם אינם מעכבין בעצמן וכמו למאן דאמר הגרלה אינה מעכבת דלא שייך למידין על סדרא ז"א דהגרלה אם אינה מעכבת כשרות השעירים בלא הגרלה אבל אילו ואיל העם נהי דאם לא הקריבן לא נפסל עבודת היום אבל אכתי חסר לו אילו ואיל העם וא"כ כשהקדים הוצאת כף ומחתה לאילו יש מקום לומר שלא יקריב אילו השתא אבל לפסול הוצאת הכף לא שייך שאין ה' טבילות ועשר קידושין מעכבין, מיהו אפשר דהוצאה מעכבת ואם נאבדו צריך להביא פר ושעיר ולחזור על כל עבודת היום וא"כ כשהקדימן לאילו ואיל העם נמי יש לדון דפסל כל עבודת היום, שו"מ להרמב"ן יומא ע' א' שחולק על פרש"י ס' א' שפי' דלר"נ הוצאת כף בכלל עיכוב הסדר והביא דבתוספתא איתא בהדיא דאף לר"נ אינו מעכב כיון שאינה עבודה ממש, ואפשר דאף אם חסרה לגמרי אינו מעכב] וכ"מ לקמן דפריך לר"ח דאמר צורך פנים כפנים דמי ממתנ' דתנן אם עד שלא גמר מתנות שבפנים נשפך הדם יביא דם אחר ויחזור ויזה בתחלה בפנים ולר"ח יחזור ויחפון מבעי לי', ומשמע דאי צורך פנים לאו כפנים ניחא ואמאי הלא כבר הקטיר בפנים ואם איתא דחוץ מעכב את הפנים ע"כ הקטרת לא יצא כיון שהוקטרו קדם שחיטת הפר השני, וכן אינו ראוי להזות מפר שני כיון שלא הקטיר קטרת בין שחיטתו להזאתו, אלא ע"כ אי לאו דר"ח דצורך פנים כפנים אין השחיטה מעכבת את הקטרת ור"ח חידש דבין שחיטה לבין חפינה חשיבי כפנים כיון דשתיהן לצורך פנים וכן משמע בגמ' מ' א' דאמר הגרלה מעכבת סדרא לא מעכב היינו כר"י דבגדי לבן בחוץ לא מעכב לל"ב שם ל"ט ב' דלר"נ לכו"ע מעכבא והיינו אפי' סדרא, וע"כ הא דאינו מעכב היינו לר"י, ואם איתא דחוץ מעכב את הפנים א"כ אף לר"י הדין נותן דהגרלה מעכבת את השחיטה כיון דשחיטה הוי צורך פנים וכפנים דמי וכמו לר"נ דמעכבא, [ושחיטה חשיבא צורך פנים כמו חפינה וכדפרש"י ס' א' ד"ה בבגדי], ואפי' בלא זה דצורך פנים כפנים קשה דהא השעיר אינו מעכב את הפר דתניא משמע אפי' הזה קדם הגרלה כשר ומשום דהגרלה הויא עבודת חוץ.
ב) מיהו קשה לפ"ז הא דאמר מ' א' דאי אקדים דם הפר בהיכל מקמי' דם השעיר בפנים פסול אף לר"י, ולמה יעכב פנים את החוץ, ואמנם כבר הקשו כן בת"י שם ותירצו דכיון דיש כאן ב' עבודות של פנים זא"ז קיימא עלה חקה שאין להכשיר עבודה אחרת ביניהן אף עבודה אחרת ועבודה אחרת שביניהן נפסלת ומתכשרי ב' עבודות של פנים ויחזור ויתן דם הפר בהיכל, ולק' ס' א' כתבו דעבודת פנים מעכבת את עבודת חוץ, ועבודת חוץ אינה מעכבת את עבודת פנים, ולפ"ז שעיר ששחטו קדם דם הפר פסול בלא טעם צורך פנים כפנים אבל רש"י ז"ל דפי' משום צורך פנים כפנים ע"כ ס"ל כפי' ת"י בדף מ' וכמש"כ לעיל וזו גם דעת הר"מ פ"ה ה"ב דיהיב טעמא בשחיטה משום צורך פנים כפנים.
ואמנם קשה מאי ס"ד בגמ' שם דאמר מדסדרן לא מעכבא הגרלה לא מעכבא הלא הגרלה היא עבודת חוץ ודין הוא דלא מעכבא לר"י כמו דמתנות היכל דפר אינן מעכבות את מתנות היכל דשעיר לר"י או שהקדים מתנות קרנות של פר מקמי' מתנות שעיר דהיכל דכשר לר"י אע"ג דהן עצמן מעכבות כדאמר ס' ב' אם כלה כיפר, תירצו בת"י שם דהשתא דנו בגמ' שתהא הגרלה מעכבת משום שתהא חשובה כצורך פנים כמו שחיטה וחפינה ולסברא זו אין חילוק בין סדרא להגרלה עצמה ולמאי דמסיק הגרלה עצמה מעכבת משום קרא דאשר עלה, אבל זה דוחק דהא לא דנו בגמ' לעיל שתעכב לר"י אלא מאשר עלה, ואפשר דכוונתם דס"ד דהא דרבי רחמנא שתעכב הוא משום דאחשבי' רחמנא כצורך פנים ואיכלל השתא בחקה וכעין שכתבו בתו' דידן ל"ט ב' ד"ה דתנא.
עוד כתבו בת"י לפרש דבאמת דנו בזה בגמ' אי עבודת חוץ מעכבת עבודת פנים ועבודת פנים את עבודת חוץ, ולמאי דאמר מדסדרא לא מעכבא הגרלה לא מעכבא ס"ל דעבודת חוץ מעכב עבודת פנים ולפיכך ס"ל דאי אקדים מתן פר בהיכל מקמי' שעיר בפנים פוסל, אבל למאי דמסיק סדרא לא מעכבא הגרלה מעכבת ס"ל דחוץ את פנים לא מעכב ובאמת אי אקדים פר בהיכל מקמיה שעיר כשר, אבל רהיטת הגמ' משמע דאי אקדים מתן פר בהיכל פסול בהחלט.
ב)ב) ובת"י שם בד"ה מדסדרן, שהאריכו לפרש הא דס"ד הוא לפי מסקנת דבריהם בד"ה נהי שכתבו ועוד אומר רבי כו' וכ"ה בדבריהם בד"ה מקמי.
ג) ס"א א' ואם איתא יחזור וישחוט מבעי לי', נראה דלמ"ד לעיל ל"ט ב' דהגרלה מעכבת הקדים דם השעיר לדם הפר צריך להביא פר אחר דכיון דנפסל השעיר וצריך להביא שנים ולהגריל עליהם נמצא דנשחט הפר קדם הגרלה ולר"נ גם סדרא מעכבא כדאמר שם מ' א', ואין לומר כיון דבשעת שחיטת הפר עדיין היו השעירים כשרים השחיטה כשרה, דא"כ גם בנשפך דם הפר למה צריך להקטיר קטרת הלא בשעה שהקטיר הקטרת עדיין היה הפר קיים, אלא ודאי כיון שנפסל הפר הפר השני זקוק לקטרת בין שחיטה להזאה והקטרת זקוקה לשחיטה לפניה והזאה לאחריה, וה"נ ההגרלה זקוקה לשחיטה הפר לאחריה, מיהו לרב ס"ד א' דבע"ח אינם נדחין והמשתלח נשאר למצותו י"ל דהגרלה קיימת וא"צ להביא פר אחר וכמו בנשפך הדם אחר שגמר מתנות פנים דמביא פר אחר וא"צ קטרת והגרלה שכבר נתקיים בפר ראשון.
ד) ס"ה א' בשלמא נשפך הדם ימות המשתלח דאכתי לא אתעביד מצותי', פי' בת"י דאכתי לא אתעביד מצותו של פנימי וקרא כתיב יעמד חי לכפר אלמא דהוא זקוק להיות חי אחר הגרלה ולעיל מ' ב' נחלקו ר"י ור"ש ר"י סבר כפרת דמים ור"ש סבר כפרת דברים ולר"י ודאי אין המשתלח ראוי לוידוי ולשילוח עד אחר כפרת דמים והיינו יעמד חי דקרא, ואף לר"ש דכפרת דברים קאמר נמי צריך להיות חי עד שיגיע הסדר לכפרת דברים, ומקרא זה דיעמד חי ילפינן דסדרא מעכב ואינו ראוי לוידוי עד אחר כפרת דמים, ולא נחלקו ר"י ור"ש אלא אי וידוי מעכב דלר"י אין וידוי מעכב ולר"ש וידוי מעכב אבל לכו"ע הזאת זה של שם מעכבת את המשתלח, אבל מת המשתלח ישפך הדם קשיא לי' מנ"ל דהמשתלח מעכב את כפרת הדם, ומשני דמהאי קרא דיעמד חי לכפר דמפרש לי' ר"י כפרת דמים ילפינן דגם המשתלח מעכב את כפרת דמים, ובזה ניחא הא דהוסיפו דבי ר' ינאי דלכאורה הא ר"י אמרה לעיל מ' ב' וכמו שהקשו תו' [ומה שתירצו בתו' דהו"א יביא אחר ולא ישפך הדם צ"ע כיון דאין הדם ראוי עד שיביא אחר ודאי ישפך הדם דהא ר"י אית לי' בע"ח נדחין וכש"כ דשחוטין נדחין].
והא דקשיא לי' הא איתעביד לי' מצותי' היינו לטעמי' דר"י דס"ל וידוי אינו מעכב אבל אי וידוי היה מעכב הדין נותן דאי אפשר להזות קדם שיביא אחר דאם יזה לא יהא אפשר להביא אחר, אם לא שיביא שנים ויחזור ויזה, וכיון דההזאה מכשרת את המשתלח לוידוי שזה מעכב הדין נותן דנדחה הדם בשעה שמת המשתלח.
והא דנשפך הדם ימות המשתלח משום דלא אתעביד מצותו, באמת צריך להביא שנים כיון דנשפך הדם וצריך להביא אחר לשם והלא הוא כמביא בתחלה שצריך להביא שנים אלא אי המשתלח כבר היה ראוי לשילוח קדם שנשפך הדם היה ראוי לשילוח אחר שהביא שנים אחרים והקריב את הפנימי ולא היה נדחה אלא כיון שאינו ראוי למצותו קדם כפרת הדם כיון שנשפך הדם נדחה.
ה) ואפשר דאף לר"ש מת המשתלח ישפך הדם ולא נחלקו ר"י ור"ש אלא אי וידוי מעכב, ולפ"ז הא דאמר מ' א' ואזדו לטעמיהו קאי אהא דאמר ר"ש לא התודה פסול וכפירש"י שם ולא יתכן לפרש כפי' תו' שם דקאי אהא דהגרלה אינה מעכבת דאינו ענין להא דאית לי' דוידוי מעכב.
ולפ"ז הא דאמר כריתות כ"ח א', דר"ש אית לי' בע"ח אינן נידחין ומייתי מהא דאמר ר"ש מת אחד מהן מביא חברו שלא בהגרלה, נלמד בין ממת זה של שם ובין שמת המשתלח דגם זה של שם נדחה במת המשתלח לר"ש ואם בע"ח נדחין ע"כ מביא שנים אחרים.
והא דנחלקו תנאי אי מייתא שנים אחרים או מביא אחד שלא בהגרלה בסברא פליגי דתנא דמתנ' ס"ב א' ס"ל דאי אפשר להקדיש רק שנים המזדווגין, ואע"ג דלוקח אחד מהן ומזווג עם הראשון למ"ד בע"ח אינן נדחין מ"מ בתחלת ההקדש צריך שנים, [ואפשר דטעמם משום דהגרלה מעכבת ואע"ג דבגמ' מ' א' לא הוכיחו מכאן דהגרלה מעכבת וכמש"כ תו' שם דאע"ג דהגרלה אינה מעכבת מ"מ י"ל דצריך ליקח שנים משום דכן הוא קדושתן דוקא שנים מ"מ למאי דמסקינן שם דהגרלה מעכבת י"ל דמה"ט צריך ליקח שנים], ור"ש סבר כיון דאין חסר כאן רק אחד מקדיש אחד ודיו.
והא דפסיקא להו בגמ' שם דר"ש סבר דהגרלה אינה מעכבת מהא דאמר ר"ש מביא חברו שלא בהגרלה יש לעי' והא מודה ר"ש דמעכבין זא"ז ואם מת אחד מהן אין השני ראוי עד שיביא חברו, אלא דס"ל דא"צ להקדיש שנים כיון דאין חסר כאן רק אחד, ושפיר י"ל דבתחלה כשבא להקדיש שמצוה להגריל הגרלה מעכבת, וצ"ל דס"ל לגמ' כיון דלר"ש פעמים מקדיש אחד אין סברא שתהא הגרלה מעכבת לעולם דשפיר מקדיש אחד אחד בתחלה.
ו) וכ"ז לדעת ת"י אבל למה שפי' תו' שלנו מ' א' ואזדו לטעמיהו כו' דר"ש ס"ל דהגרלה לא מעכבא מהא דס"ל שאין המשתלח מעכב את של שם, ע"כ ר"ש דאית לי' כפרת דברים ס"ל שאין של שם נדחה כלל במיתת המשתלח וזורק דמו אף שעדיין לא הביא אחר, וכיון דלר"ש אינן אגודין זה בזה ילפינן מזה שאין הגרלה מעכבת כיון דב' מצוות נפרדות הן וזהו טעמו דר"ש דהגרלה אינה מעכבת וגם זהו טעמו דמביא אחד שלא בהגרלה, ומשמע קצת בתו' דגם של שם אינו מעכב המשתלח ומתודה עליו ומשלחן אף קדם מתן דמו של שם, אבל אי אפשר לומר כן דא"כ אין ראי' דר"ש לית לי' בע"ח נדחין שהרי אין כאן דחי' כלל כיון דכל אחד כשר בלא חברו ובכריתות שם מוכיח מהא דאמר ר"ש מביא חברו שלא בהגרלה דר"ש סבר בע"ח אינם נדחים, וע"כ דמודה ר"ש שאין ראוי לוידוי ולשילוח עד אחר מתן דם פנימי, והא דמייתא בכריתות שם דר"ש סבר בע"ח אינן נדחין היינו מהא דמת של שם מביא אחר אע"ג דהמשתלח כבר נדחה חוזר ונראה.
ואף לדעת תו' נראה דמתחלה אין אחד מתקדש ואם אין לו רק אחד אינו מביא כלום ורק אחר שנתקדשו שנים ואבד המשתלח מקריב את של שם ואתיא מתנ' מנחות כ"ז א' דב' שעירים מעכבין זא"ז אף לר"ש.
נראה דמת המשתלח אחר מתן דמים קדם וידוי מביא אחר לר"ש אע"ג דזה השני לא הי' בשעת כפרת דמים דכפרת דמים מכין את ההכשרה לכפרת דברים במשתלח וא"צ שיהא המשתלח בשעת כפרת דמים, וכ"ה בתו' מ' א' ד"ה ואזדו, והרי איכא למ"ד ס"ב א' אחרון משלח אע"ג דלא הי' בשעת כפרת דמים לפנים והני דפליגי מטעם אחר פליגי, [ומיהו י"ל דהתם עדיף דכל שנגמרו בכשרות כל ההזאות כל כפרה וכפרה זוקקת את המשתלח] ומ"מ כשהקדישו קדם מתן דמים ונשפך הדם שפיר חשיב דחוי כיון דכבר הוקדש ונדחה בהעדרת מכשירו, וכן הא דפליגי ס"ב א' נראה דאינו אלא למ"ד בע"ח אינן נדחין אבל למ"ד בע"ח נדחין ראשון כבר נדחה שהרי אינו ראוי לוידוי ולשילוח עד שיכלה כפרת דמים.
ז) ס"ג ב' אימור דשמעת לי' לחנן המצרי דלית לי' דחוין דלית לי' הגרלה מי שמעת לי', יש לעי' לפ' תו' מ' א' דמהא דר"ש דאמר כפרת דברים שמעינן דלית לי' דמשתלח מעכב את הפנימי והלכך א"צ להביא שנים ומזה שמעינן דס"ל דהגרלה לא מעכבא, א"כ הכא דחנן אמר דאין דם נדחה שמעינן דס"ל דאין מזה עד שיביא את המשתלח א"כ ע"כ דריש כפרת דמים כר"י וא"כ ע"כ ס"ל דמביא שנים וממילא הגרלה מעכבת ובגמ' משמע דלחנן אין הדבר מוכרע וי"ל דמ"מ י"ל דהגרלה אינה מעכבת וכדאמר לעיל ל"ט ב', ולפי' ת"י ניחא בפשיטות דגם ר"ש ס"ל דהמשתלח מעכב את דם הפנימי ומ"מ ס"ל דהגרלה אינה מעכבת.
ס"ד ב' תוד"ה האמר, תו"ד דאיכא למימר דהא דאמר ר"י נשפך הדם ימות המשתלח מת המשתלח ישפך הדם ת"ק לית לי', דהא בגמ' ס"ה א' אמר טעמא משום יעמד חי עד כפרת דמים וא"כ לר"ש דאמר עד כפרת דברים אין כפרת דמים מעכב את המשתלח ואין המשתלח מעכב כפרת דמים, וא"כ אם נשפך הדם לא נדחה כלל המשתלח אלא מביא של שם ומכפר ושולח את המשתלח, וכן אם מת המשתלח אחר וידוי א"צ להביא אחרים כלל ואתא ר"י לפלוגי דיעמד חי היינו עד כפרת דמים ומעכבי אהדדי וכיון דחסר אחד נדחה השני וכיון דבע"ח נדחין וחטאת צבור מתה תמות, והוסיפו תו' שהוא רמוז בדברי ת"ק דנקט מת של שם ולא נקט נשפך הדם אלא נקט פסול קדם שהתחיל בעבודה משום דבעזאזל לא יתכן לאחר התחלת עבודה דהיינו וידוי דלאחר וידוי שמת א"צ להביא אחר, וכן במת עזאזל קתני השני ירעה והיינו שני שבזוג ראשון לר"י אלמא דאיירי דמת קדם שנשחט ראשון, ולא נקט מת לאחר שחיטת פנימי וליתני ישפך הדם אלא דאיירי קדם וידוי ואי הוי תני ישפך הדם הו"א דאיירי אפי' אחר וידוי, וע"כ הכי הוא דאי ישפך הדם ע"כ דמעכבי אהדדי ודרשינן יעמד חי לכפר בכפרת דמים, ומיהו הדברים תמוהים דהא ת"ק ע"כ לא ס"ל כר"ש דהא לר"ש א"צ להביא שנים אלא מביא אחד שלא בהגרלה ולמה שפי' תו' לעיל מ' א' טעמי' משום דס"ל שאין כפרת דמים מעכב, ועוד למה שני שבזוג ראשון ירעה ולמה נדחה כיון שאין מעכבין זא"ז, ונראה שאין כונת תו' דס"ל כר"ש לגמרי אלא דס"ל כר"ש דוידוי מעכב ולאחר וידוי שמת א"צ להביא אחר אבל קדם וידוי מעכבין זא"ז וצ"ע.
וכן מש"כ תו' דאם התודה קדם כפרת דמים ומת לר"ש א"צ להביא אחר ומשמע דאין כפרת דמים מעכב את הוידוי צ"ע דא"כ אף אם נשפך הדם המשתלח ראוי להתודות כיון שאין כפרת דמים מעכבו וזה לא יתכן וכמש"כ לעיל מסוגיא דכריתות כ"ח א' וצ"ע.
ס' א' רש"י ד"ה בבגדי, כגון הגרלה וידוי שפיכת שירים, משמע דלר"נ כולהו מעכבי ואמנם בשפיכת שירים נחלקו לקמן בדרשא דקראי וכן בוידוי נחלקו ר"י ור"ש לעיל מ' ב' ואפשר דר"ש כר"י ס"ל אבל לר"נ מעכב מחקה, ולפ"ז אף וידוי פר מעכב אבל לר"ש משמע דאין וידוי פר מעכב, ואע"ג דוידוי פר מכפר על הכהנים על אין בה ויש בה לר"י ולר"ש וידוי ראשון על אין בה ויש בה ווידוי שני על שאר עבירות כדאמר בספ"ק דשבועות מ"מ אינו מעכב ואפשר דיוה"כ עצמו מכפר בלא וידוי וכמש"כ תו' שם י"ג ב' ד"ה דעבד לענין כפרת שעיר המשתלח.
ס"א א' שעיר ששחטו קדם מתן דמו של פר לא עשה ולא כלום, יש לעי' דבמצורע נמי כתיבא עיכובא ואמר מנחות ה' א' דלא קאי אשחיטה כיון דלאו עבודה היא, ואפשר דהתם כתיב תהי' בעינן דבר המהוה דהיינו עבודה אבל חקה דיוה"כ קאי גם אשחיטה מיהו לרב דאמר לעיל מ"ב א' דשחיטת פרו בזר כשרה [ופריך עלה אהרן וחקה כתיב ומשני לאו עבודה היא] א"כ לא קאי עלה חקה ואפשר נהי דהיא עצמה לאו עבודה וכשרה בזר מ"מ קאי חקה על סדר השחיטה.
ח) ר"מ פ"ה מה' עבודת יוה"כ ה"א, בפנים בהיכל, רבנו פסק כר"י דלר"נ אפי' הנעשה בעזרה מעכב וכדאמר ל"ט ב' בהגרלה, ס' ב' בחפינה, ומשום דר"ח שם ועולא ס"א א' כר"י ס"ל דהא לר"נ א"צ לטעם דצורך פנים כפנים דמי, ואין לומר דבגמ' דחי דאפשר דטעמם משום צורך פנים כפנים אבל אין הדבר מוכרע, דודאי כר"י ס"ל דאי כר"נ למה להו למנקט שחיטה וחפינה דהן צורך פנים לימו הלכה כר"נ והכל בכלל אלא ודאי כר"י ס"ל, ועוד דאמר מ"ב א' דשחיטה בזר פסולה משום אהרן וחקה ומשמע דאף לר"י דלא כתיב חקה בדברים הנעשים בחוץ וע"כ משום צורך פנים כפנים, מיהו ל' הר"מ "בפנים בהיכל" משמע דהיכל הוא פירוש פנים אבל בגמ' מ' א' מבואר דלר"י בהיכל אינו מעכב וכן בזבחים מ' א', וכמש"כ הל"מ, וע"כ כונת רבנו פנים ממש, וביחזקאל מ"א ט"ו וההיכל הפנימי ושם י"ז הבית הפנימי וגו' ורבנו נמי פנים של היכל קאמר.
שו"ר דלשון פנים בהיכל אי אפשר לפרש על פנים ממש, דלעולם לשון רבנו בזה הוא על היכל וכדאיתא פ"ב מה' פסה"מ ה"י, ושם פט"ז ה"ו, וכן נראה דבאמת כונת רבנו על כל עבודות ההיכל אלא שאין טעמו משום חקה אלא טעמו מקרא וכלה מכפר וכדאמר נ"ז א', אבל עדיין קשה דהא הקדים פר במזבח קדם שעיר כשר, ואפשר דלא איירי רבנו בזה כיון דאין זה סדרן שהרי מערבין לקרנות ולא איירי בשינה בזה, ואם הקדים ז' של טהרו לקרנות לא עשה ולא כלום משום דבעינן שיכלה כדינו וצ"ע.
ואפשר דעת הר"מ שאם לא עירב אלא נתן מן הפר וחזר ונתן מן השעיר פסול ואע"ג דלא כתיב חקה בהיכל מ"מ נלמד עיכובא מקרא וכלה וגו', א"נ אין כאן דם פר כל שלא עירבו עם דם השעיר ועירובו עושה אותו צורה חדשה וכמו שאין מנחה בלא שמן ואין קטרת בלא כל סממנים.
שם ה"ד הקדים דם השעיר לדם הפר במתנות שבהיכל כו' יחזור ויזה מדם השעיר, דין זה תנן במתנ' ס' א' אבל הדבר קשה כיון דלר"י אין הסדר בהיכל מעכב וכבר הורצה דם השעיר כי חוזר ומזה מיא בעלמא קמדי ולמה יחזור ויתן ולא יתכן דמשנתנו כר"נ דהו"ל בגמ' לפרש מתנ' דלא כר"י, ועוד דר"ח ועולא כר"י ס"ל ולמה שבקו סתמא דמתנ' ועוד דלעיל ל"ט ב' אמר ר"י דהגרלה לא מעכבא ולל"ב שם היינו כר"י אע"ג דר"י אית לי' הלכה כסתם משנה, ועוד קשה דלעיל מ' א' בעי לאוקמי הא דתניא הפר מעכב את השעיר השעיר אינו מעכב את הפר בהקדים מתנות דמזבח של פר למתנות שעיר דהיכל, וכר"י דבגדי לבן בחוץ לא מעכבי ותימא א"כ גם הפר אינו מעכב את השעיר שאם הקדים דם השעיר בהיכל מקמי דם הפר בהיכל כשר וכבר הקשו כן בת"י שם, ולכן נראה דדם השעיר קדם דם הפר הוי מחוסר זמן וא"צ קרא לעכב וכדאמר מנחות ה' א' בהקדים מתן שמן למתן דם או מתן בהונות למתן ז' וכן הקדים חטאתו לאשמו, וה"נ כיון דאמרה תורה ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר וגם דם הפר מכפר על הכהן עצמו ודם השעיר על העם אין הכהן ראוי לכך עד שיקדים כפרתו וקדם מתן דם הפר הו"ל מחוסר זמן וא"צ למיליף מחקה, ומודה ר"י דפר מעכב את השעיר. [ומיהו שחיטת השעיר קדם מתן דם הפר לא דיינינן לי' כמחו"ז מדיהיב הר"מ טעמא משום צורך פנים כפנים וכן קטרת שחפנה קדם שחיטת הפר ודוקא במתן דמים חשבינן לי' כמחו"ז אע"ג דבמצורע מנחות ה' גם שחיטה חשיבא מחו"ז ואפשר דהתם חשיב המצורע כמחו"ז לעבודה זו משום שמתן דם ומתן בהונות הן בגופו של מצורע וכמש"כ תו' מנחות שם ד"ה ואי, דדוקא מצורע משום שחסר לו טהרתו, ולא שייך כן במילי אחריני, ומ"מ במתן דם הפר והשעיר דכתיב כאשר עשה דיינינן בדין מחו"ז והדבר מסור לשיקול דעת חכמים].
ט) נ"ז א' והתורה אמרה וכלה מכפר את הקדש כו', הקשו בתו' תיפוק לי' מחקה, ועוד קשה דלא פריך ר"י אלא דקדים למעלה דשעיר מקמי מטה דפר, ומשמע דמעלה דשעיר ומעלה דפר בבת אחת שפיר דמי ולכאורה קשה הלא מצותו פר ואח"כ שעיר ולא בבת אחת, ואמנם הכא איירי במתנות דהיכל וכמש"כ תו' לק' ד"ה נותן, ולמאי דקיי"ל כר"י לא כתיב חקה במתנות היכל רק משום מחוסר זמן אתינן עלה ובזה ס"ל לגמ' דבב"א כשר דבבת אחת מגיע זמנו ומתכשר, וסבר רבא דכל הזאה והזאה של פר נותנת הכשר להזאת שעיר ונהי דלמצוה צריך לגמור הזאת פר ואח"כ להתחיל הזאת שעיר אבל זה אינו מעכב דיעבד אלא כל הזאה של שעיר היא מחוסרת זמן כל זמן שלא הוזה הזאת פר של הזאה זו, וא"ת מ"מ כיון דלמצוה צריך להקדים כל הזאת פר למה לא יזה מתחלה לשם פר ואח"כ לשם שעיר כדאמר ר"י כדי לקיים המצוה כתיקונה, ואפשר דכיון דמן הדין עלתה לי' גם הזאת שעיר אע"ג דהוא חושב שלא תעלה לו אין במחשבתו כלום ואע"ג דכתבו תו' זבחים כ"ו ב' דבנותן התערובות למעלה לא עלתה לאותן שניתנין למטה אפי' למ"ד שלא במקומו כמקומו דמי התם כשנותן לשם מים שלא במקומו עדיפא טפי אבל הכא כיון דנותן במקומו אלא שמצוה להקדים של פר ולא הקדים ע"כ מתכפר, ואמרינן שאין כאן מצוה כלל כיון שנתערבו ואי אפשר להקדים והוי כנותן הזאה כשרה ורוצה שלא תרצה והוי כזורק לשם חולין דכשרה, והלכך ע"כ צריך להזות לשם פר ולשם שעיר, ור"י חידש דחשיב דם השעיר מחו"ז עד שיגמור דם הפר דקרא וכלה וגו' משמע דכל הזאת דם בפנים כחד וכל הזאת אהל מועד כחד וצריך לכלות דם הפר ואחר כך דם השעיר.
ובתו' פירשו דקרא זה הוי כשנה עליו הכתוב לעכב, וכ"מ בל' רש"י והנה גם לפי דבריהם למדנו מקרא זה דגם הקדים דם השעיר לדם הפר בהיכל פסול אף לר"י דהא בהקדים דם שעיר למעלה מקמי' דם הפר למטה אין לפסול מחקה אף לר"נ וכמו שפי' תו' דחקה לא קאי רק בהקדים כל המתנות לכל המתנות ומ"מ פסלינן מקרא וכלה וגו' אף הקדים מעלה של שעיר ממטה דפר א"כ לר"י נמי איכא למיליף מהאי קרא דהקדים של שעיר לשל פר בהיכל פסול, וא"כ משנתנו אף כר"י, מיהו ק"ק לפי' תו' דניליף מכאן דגם הקדים מתן מזבח של פר למתן שעיר בהיכל יפסול דהא בקרא כתיב וכלה מכפר וגו' ואת אהל מועד ואת המזבח וגו'.
י) שם והא קיהיב מטה דשעיר מקמי' מעלה דשעיר, משמע דהא דמקדים הזאה ראשונה של מטה של שעיר לשש הזאות אחרונות של פר לית לן בה, ומשמע דסברת רבא קיימת דלא הוי מחו"ז כל שהזאה זו שהוא מזה משל שעיר כבר הוזה משל פר אלא מעלה ומטה כב' מקומות הן והלכך כל שלא גמר למטה דפר אין ראוי להזות למעלה דשעיר וזו היתה סברת ר"י, אבל למטה של פר עם למטה של שעיר יכול להזות הזאה אחת למטה מפר ואח"כ הזאה אחת משעיר ולא מקרי מחו"ז, וזו סברת ר"פ, ורבא השיב לו דגם הזאה שלמעלה עושה הזאות שלמטה מחו"ז, [מיהו צריך טעם דלמש"כ לעיל מקרי מחו"ז משום דבקרא כתיב ועשה את דמו וגו' וזה לא שייך בהקדים למטה משל מעלה ומ"מ י"ל דמסתבר לי' כן] מיהו יש לעי' כיון דהזאה שלמעלה הויא מחו"ז משום שקדמה להזאות שלמטה של פר למה לא תהיינה הזאות שלמטה מחו"ז כיון שהן מאוחרות להזאה שלמעלה, וי"ל דלא מקרי מחו"ז אלא א"כ חסר כפרה שלמה אבל כיון שכבר נתן אחת ממתנות שלמטה כבר אינו מעכב את השעיר בין למעלה בין למטה והא דאמר ר"י לעיל כלה דם הפר ר"ל תן למעלה ותן למטה וזו מקרי כלה אבל כיון שנתן אחת למטה של פר מקרי כבר כלה לענין מחו"ז, ונראה דאם הקדים של מזבח לשל היכל נמי פסול מה"ט דמזבח הוי מחו"ז קדם הזאות היכל בין בפר בין בשעיר מיהו השעיר אינו עושה את הפר מחו"ז לעולם רק משום סדרא יש לדון עליו והיינו דאמר מ' א' דאי אקדים דפר במזבח מקמי' של שעיר בהיכל כשר, ונראה דגם בפר משיח ופר העלם אם הקדים מזבח להיכל לא עשה ולא כלום דכיון דילפינן זבחים ל"ט ב' עיכובא כל המצות בכלל עיכוב וכיון דאמרה רחמנא אקדים פרכת לקרנות אי לא אקדים פסול, וכן ביוה"כ הוא בכלל אם כלה כיפר והיינו כלה כמצותן.
יא) ולפרש"י ותו' דהאי וכלה מכפר קרא יתירא לעכב יש לפרש דגם רבא ידע דטעמא דמתנ' דהקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר אחר דם הפר הוא מקרא וכלה וגו' אלא דקרא מוקמינן בהקדים לכל דם הפר אבל לא בהקדים למקצתו ובב"א לא מקרי הקדים ור"י חידש להו דמעלה ומטה ב' מקומות הן ומקרי הקדים לכולו אם הקדים למתן דם למטה.
יב) יומא ע' א' לא משכחת לה מתקנתא כו', בתו' דקדקו לתקן ל' המשנה, והנה מה שלא הזכיר התנא פר ואימורים בדברי ר"א ל"ק דקיצר התנא ומפרש לי' בברייתא וכן מה שלא הזכיר הוצאת כף ומחתה קיצר בדבר, וכן בדברי ר"ע קיצר התנא ולא הזכיר רק שפליג בפר וז' כבשים שהיו בשחרית, ואמנם שעיר הנעשה בחוץ הזכיר התנא שנעשה עם תמיד של בין הערבים, והאי סיומא אינו סיום דברי ר"ע שהרי ר"ע סבר דשעיר מוספין קדם אילו תיכף אחר עבודת היום ותנא דמתנ' סבר בהא כר"א דשעיר מוספין אחר הוצאת כף ומחתה. [ופלוגתת ר"א ור"ע בפר וז' כבשים, ובשעיר החיצון, אינו תלוי זה בזה וכדקתני טעמא דר"ע בפר וז' כבשים מקרא מלבד עולת הבקר, וטעמא דר"ע בשעיר מקרא מלבד חטאת הכפורים ור"א דריש לי' לדרשא אחריתא כדאמר בגמ' והלכך יתכן דתנא דמתנ' סבר דשעיר החיצון אחר הוצאת כו"מ בהחלט ובפר וז' כבשים שנה פלוגתתן, ואי נקטינן כר"ע וכתנא דמשנתנו יהי' הסדר פר וז' כבשים עם תמיד של שחר ואח"כ עבודת היום ואח"כ אילו ואיל העם ואימורין, ואח"כ הוצאת כף ומחתה ואח"כ שעיר ותמיד של בה"ע], והא דסיים התנא ונכנס להקטיר קטרת כו' קיצר התנא ולא הזכיר שעיר ותמיד וסמך על מה דתני דשעיר עם תמיד של בה"ע והיינו אחר הוצאת כף, ולפ"ז הא דתנן ופר העולה קאי לסיום דברי ר"ע שהיה קרב עם תמיד של שחר.
ובת"י פירשו דהאי ופר העולה ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד של בה"ע דקתני הוא סיום דברי ר"א דז' כבשים ופר העולה ושעיר חטאת כולן עם תמיד של בה"ע ור"ל אחר הוצאת כף ואמנם קשה למה לא תני פר מקדם ולמה הפסיק התנא בדברי ר"ע בתוך דברי ר"א וכמו שטרחו התו' לישב.
והגר"א פי' דתנא דמתנ' אליבא דר"א ס"ל דפר ושעיר החיצון קרב עם תמיד של שחר דאיהו ג"כ ס"ל דרשא דמלבד עולת הבקר ומקיים לי' בהקרבת פר ושעיר, והלכך לא נשאר אחר הוצאת כף רק ז' כבשים והיינו דתני תנא בדברי ר"א רק ז' כבשים, ולפ"ז הא דתנן במתנ' דשעיר קרב עם תמיד של בה"ע היינו ע"כ סיום דברי ר"ע דהא לר"א קרב בשחר, אבל קשה דהא קרב קדם אילו וקדם הוצאת כף ולא שייך לשון עם תמיד של בה"ע וכמו שהקשו בת"י, ועוד קשה דבגמ' פריך לר"א פר העולה אימת עביד לי' ומייתא על זה הא דתני דבי שמואל ומשמע דכן מתפרש משנתנו, ואי באמת מתנ' ס"ל בשחר היה קרב היתה החובה לפרשה בגמ', ואדרבה הו"ל להביא ברייתא דתוספתא לפרש דברי ר"א ואף דבתוספתא לא פירשו אימורין זהו דבר מובן מעצמו.
ומה שהגיה הגר"א ז"ל בדברי ר"ע דשעיר אחר אילו ואיל העם ואימורין, לא אתפרש מה מכריחנו להגיה ואולי משנתנו הכריחו ז"ל דקתני עם תמיד של בה"ע והיינו כר"ע לפי שיטתו ז"ל וצ"ע.
יג) יומא ע' א' אבל פר העולה ושבעת כבשים ושעיר הנעשה בחוץ כו', למש"כ מנחות סי' ל"ג סקי"ז דבשאר מוספין זולת החג, שעיר החטאת קדמה לעולות, צ"ל דהכא לישנא דקרא נקט, דבקרא כתיב פר, וכבשים ושעירי החטאת, אבל סדר ההקרבה היתה חטאת קודמת לעולות, וצ"ע.
ומהא דר"ע דאמר פר וז' כבשים עם תמיד של שחר ושעיר אחר עבודת היום לא קשיא דהתם קראי קדריש, וכן ר"א דתוספתא דמקדים לי' לשעיר ל"ק דבלא"ה לא ידעינן טעמי' דר"א, וע"כ אית לי' טעמא.
יד) ר"מ פ"ד ה"א ואחר התמיד מקריב הפר וז' כבשים כו' ובה"ב ועושה השעיר הנעשה בחוץ כו' ומקריב תמיד של בה"ע כו', הנה רבנו פסק כר"ע דפר וז' כבשים עם תמיד של שחר, ומפרש רבנו דהוצאת כף אחר תמיד של בה"ע קדם קטרת ולפ"ז לשון המשנה דקתני ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד של בה"ע הוא סיום דברי ר"ע והאי עם תמיד ר"ל לא בשחר אלא עם תמיד של בה"ע אחר עבודת היום קדם הוצאת הכף, וכן הא דתנן נכנס להקטיר הקטרת הוא בדקדוק, [וזו גם דעת רמב"ן בסוגין] ורש"י לא ניחא לי' לפרש כן משום דקרא ובא אהרן אל אה"מ משמע מיד אחר עבה"י אלא משום דגמירי ה' טבילות ע"כ מפסיק ביניהן והלכך אין ראוי לאחר הוצאת הכף אלא במאי דמוכח בקרא וכמש"כ ת"י.
ונראה לדעת הר"מ דגם ר"א ס"ל כר"ע בהא דהוצאת הכף בין אברים לקטרת ולא נחלקו אלא בפר וז' כבשים דלר"ע קרב להו עם תמיד של שחר ולר"א אחר עבודת היום, וגרסינן בדתני דבי שמואל ופר העולה כגר"ח שהביאו בת"י, וכלן קריבין עם תמיד של בה"ע קדם הוצאת הכף.
ע' ב' ואח"כ שעיר הנעשה בחוץ שנאמר שעיר עזים וגו', מהאי קרא יליף ר"ע שאין שעיר החיצון קרב בשחר כשאר המוספין אלא אחר עבודת היום, וכן יליף מזה שקרב קדם אילו ואיל העם אף דלישנא דקרא ויצא ועשה עולתו משמע דמיד אחר עבודת היום עושה עולתו, ור"א דס"ל דלא קרב בשחרית כלום מן המוספין לא צריכא לי' האי קרא לאגמורי שאין שעיר קרב בשחר, וכן ס"ל דשעיר קרב אחר אילו ואיל העם, והלכך פריך בגמ' לר"א מלבד חטאת הכפורים מאי עביד לי'.
שם פ"ה ה"ג איל ושעיר המוספין שעשה אותן קדם עבודת היום אינן כלום, לא נתפרש מקורו בגמ', והנה ודאי לא נאמר חקה על שעיר החיצון דהא לא כתיב בת"כ, ואם אין לו שעיר חיצון אינו מעכב את עבודת היום כדאמר שבועות ח' ב', נ"מ היכי דלא עבד חיצון אלמא דפנימי כשר בלא חיצון, ואמנם בסוגיא שם משמע דפנימי מעכב את החיצון דאמר שם ונכפר חיצון אדידי' ואמאי דעביד פנימי נ"מ לטומאה דאירעה כו' ודקדקו בתו' שם דלא אמר נ"מ היכי דלא עביד פנימי דאי ליכא אלא חד קרב פנימי ודבריהם ז"ל קשה דפנימי אי אפשר בלא שנים דהא שני שעירים מעכבין זא"ז ואי ליכא אלא חד יביא חיצון אלא ש"מ כדברי רבנו דאין מקריבין חיצון קדם עבודת היום, מיהו טעמא בעי, ואי עבודת פנים מעכבת עבודת חוץ וכמש"כ לעיל ס"ק ב' בשם ת"י ניחא אבל מהא דיהיב רבנו לעיל ה"ב טעם בחפינה ובשחיטה משום צורך פנים משמע דפנים אינו מעכב את החוץ, ומיהו ע"כ יש קיצור בל' רבנו שכתב דלכך קטרת שחפנה קדם שחיטת הפר לא עשה כלום אע"ג דחפינה בעזרה משום שהיא צורך פנים ואכתי אינו בדין שהשחיטה תעכב את הפנים כיון שהשחיטה בחוץ, וא"כ הו"ל לרבנו למימר אע"פ שהשחיטה והחפינה בעזרה, וע"כ שסמך רבנו על מה שסיים שגם שחיטה הוי צורך פנים וא"כ י"ל דנקט בסיפא קושטא דמילתא דגם שחיטה הוי צורך פנים אע"ג דבשחט שעיר קדם מתן דם הפר אין צורך לטעם זה, אבל קשה דיותר היה ראוי לפרש בקטרת שחפנה קדם שחיטת הפר דבין חפינה ובין שחיטה הוו צורך פנים דהתם אי לאו דשחיטה הויא כפנים באמת לא היתה מעכבת.
שו"ר שדברי הר"מ מבואר בגמ' ס"ב ב' דאמר דשעיר החיצון שהקריבו בחוץ קדם עבודת היום חשיב מחו"ז ומשום דאין מחו"ז לבו ביום מחייבינן לי' ואם איתא דאין עבה"י מעכבתה דיעבד לא חשיב כלל מחו"ז וא"צ לטעם שאין מחו"ז לבו ביום שהרי אף פסולין חייבין עליהן בחוץ כיון שאם עלו לא ירדו כדתנן זבחים ק"ט א' כש"כ בדבר שמרצה דיעבד ואינו אלא מצות קדימה לאחרים, אלא שמעינן מכאן דקרבנות הקריבין אחר עה"י פסולין קדם עבה"י משום מחו"ז ואכתי י"ל דדוקא חטאת החיצון משום דכתיב מלבד חטאת הכפורים, ומיהו סתימת הסוגיא משמע אף לר"א דדריש לה לדרשא אחריתא ולדידי' כל האמור בת"כ שוין והלכך סתם הר"מ דגם איל שהקריבו קדם עבה"י לא עשה ולא כלום [ומיהו עולה לא מפסלא כיון דבאה נדבה אבל לא עלתה לשום חובתו] ואף שהר"מ לא פסק כסוגיא זו בפ' י"ח מה' מעה"ק הי"א מ"מ שפיר למד דין זה מכאן, ונראה דאף אם לא הקדים זריקת דמן קדם עבוה"י לא אמרינן ימרס בדמו עד אחר עבה"י דא"כ היה ראוי לחייב על שחיטתו בחוץ.