סימן קכו
עריכהא) ג' ב' אף הכא נמי כל הכתוב בהן מעכב כו', עי' בת"י בשם הירו' דאמר דשפיר ילפינן ממעכב ובלמד אינו מעכב, ונראה דר"ל פריך לר"י דכיון דקרא דלעשות לכפר היינו יוה"כ א"כ קרא דרבי עיכובא קאי גם אפרישה דיוה"כ, ור"י סבר דעיכובא לא קאי אלא אפשטא דקרא.
ב) ד' א' תוד"ה נכנסו, אלא אסמכתא בעלמא כו', צ"ע לק' דמקשה אי מה מלואים כל הכתוב בהן מעכב כו' ואם הוא דרבנן הדין נותן דאינו מעכב, ועוד אמר לק' פרישת ז' א"ב ואם איתא דלדורות אינו אלא מדרבנן, א"כ לא מצינו פרישה לדורות כלל, ואפשר דכונתם דקרא אסמכתא ופרישה הלכה.
ג) ה' א' נתרבה יום אחד כו', לכאורה משמע דריבוי יום אחד מעכב וקשה דלקמן י"ב א' אמר דאי אבנטו של כה"ג זהו אבנטו של כה"ד מתחנך באבנט ומסקינן התם דעבודתו מחנכתו, וי"ל דימלא ידו היינו כל ריבוי של כהונה גדולה והלכך גם בגדי הבד של יוה"כ בכלל מלאוי ידים, וגם עבודת יוה"כ בכלל מלאוי ידים, וכיון דמרבינן יום אחד ושעה אחת, אמרינן דעבודתו מחנכתו ובאין בב"א מלאוי ידים והכשר עבודה, ואע"ג דלמצוה בעינן שבעה ימים, י"ל דמ"מ מותר לו לעבוד עבודת כה"ג קדם שמלא ז' ואח"כ משלים, א"נ ביוה"כ מותר משום דליכא אחר, וכן מבואר בר"מ ובר"א פ"ד מה' כלי המקדש הי"ג, דלענין יוה"כ בעינן ז' ימים לכתחלה וע"כ באירע בו פסול כדיעבד דמי.
שם מלתא דלא כתיבא בהאי ענינא, פרש"י נתינת או"ת, ויש לעי' דלכאורה נראה דלא אתינן למידן שלא יעכב אלא במלתא דאיכא דכותה לדורות ולא מעכב, אבל מלתא דליכא כותה לדורות שלא מעכב, ממילא כל הכתוב מעכב דליכא למילף שלא יעכב, ובסברא כל ענין המלואים חד הוא ומעכבין הדברים זא"ז, וא"צ קרא, ומה"ט נראה דלא קאמר מקרא פרשה איכא ביניהו דלכו"ע מעכבא כיון דליכא דכותה לדורות, וי"ל דה"נ לא מעכבא לדורות לדעת הראב"ד פ"ד מה' בה"ב ה"א, אבל לדעת הרמב"ם שם דמעכב וכמש"כ בסוף הלכות כלי המקדש וזה גם דעת תו' לקמן כ"א ב' ד"ה ואורים, קשה דמאי פריך הא מעכב לדורות, וע"כ צ"ל דלדורות לא מעכבא אלא בעבודה אבל הכא בחינוך המלואים קאי, ומ"מ קשה הא לא אשכחן לדורות דלא מעכבא, ועוד דהא מעכבא לדורות בריבוי בגדים, וצ"ע, ואולי יש לפרש על מקרא פרשה דלא כתיבא בהאי ענינא, ולא מעכב לדורות, בביכורים.
שם כיצד מלבישן לעתיד לבוא, אין לפרש לכשיבנה ביהמ"ק ולענין מלואים, דהא ענין מלואים לא היתה אלא הוראת שעה כשנבחר אהרן לכהונה, וכיון שנתקדש אהרן כל זרעו הם בקדושת כהונה עד עולם, ואע"ג דהקריבו מלואים בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה כדאמר מנחות מ"ט א' היינו קרבנות כדרך שהקריבו בח' למלואים וכמו שהקריבו הנשיאים, אבל חינוך כהנים לא שייך דקדישי וקיימו אלא כיצד מלבישן כשיחיו המתים ויתכבד משה להלביש אהרן ובניו כדרך שהלבישן במלואים והוא ענין חביבות ותגמול למשה ולאהרן, ומיהו למאי דמסיק למסברי קראי אפשר דאין לנו גלוי לזה אלא מתחלה סבר דבהכי פליגי מיהו לא קיימא הכא וצ"ע.
ד) ה' ב' תוד"ה להביא, ותי' דמכנסים לא כתב הכא כו', וכ"כ תו' סנהדרין פ"ג ב' זבחים י"ז ב', וכ"כ הרמב"ן בפיה"ת, בר"מ פ"ט מה' ב"מ ה"י שחשב את כל הפסולין שאין חייבין אלא על עבודה תמה השמיט מחוסר בגדים השנוי במשנה זבחים קי"ב ב', וכתב בכ"מ בשם הרי"ק טעמו דכיון דכתב טעם מחוסר בגדים משום דהוי כזר ממילא שמעת מני' דאין חייב אלא בעבודות שזר חייב עליהם, ובאמת מהכא קים לן דין זה כמש"כ רש"י סנהדרין פ"ג א' זבחים קי"ב ב', ולמש"כ תו' בסוגין דמיתה האמורה בפ' תצוה קאי על מכנסים לבד, דלא הוזכרו בקרא דוחגרת אותם אבנט וגו' דמזה ילפינן בסנהדרין שם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, וא"כ הדין נותן דמחוסר מכנסים יהי' חייב בכל עבודות, ואם באמת הדין כן יש לתמוה למה לא כתבו הרמב"ם, דהרי לא הזכיר חילוק בין מכנסים לשאר בגדים, ובתו' זבחים כ"ד א' הניחו בקושיא למה צריך קרא למכנסים נילף מהתם, ואי מחוסר מכנסים חייב אפילו אעבודה שאינה תמה ניחא דחלקו הכתוב לחייבו אף בעבודה שאינה תמה, ואם נימא דכיון דהתנא מסתם לה סתימי משמע דכל הבגדים שוין [אף דל' הגמ' מנין למחוסר בגדים ודאי לא קאי במכנסים] אכתי קשה דטעמא בעיא מנלן זאת, וביותר יש לתמוה על הרמב"ם דאזל תירוץ הרי"ק.
ה) ו' ב' ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת המת, ר"ל שע"י שיודע שכה"ג טמא יצטרך לעבוד הסגן והפרשת ביתו נמי הוא כדי שיעבוד כה"ג ולא הסגן שאין אנו חוששין לטומאת ביתו בלתי ידועה אלא לטומאה ידועה וכדאמר לעיל שתמצא בחד אחר, ומשני טומאה הותרה ולא יעבוד הסגן אלא כה"ג בעצמו דלא מהדרינן, ועי' ריטב"א דמשום פרו לא מפרשינן לי' מטו"מ דפרו נמי כק"צ כיון דשעיר תלוי בפר, ומשום אילו לחוד לא רצו להפרישו, ונראה דר"ל דבאמת כשיתודע טומאה בכה"ג יקריב הסגן את אילו ומ"מ לא חיישינן לי' כיון דעיקר הקרבת הקרבנות היינו פר ושעיר יהי' בכה"ג.
ו) ז' א' היה מקריב מנחת פרים כו' ואם אין שם אלא היא כו', פרש"י שלא מצא מזומן לכך ואע"ג דאפשר להקריב אפי' אחר עשרה ימים כדאמר תמורה י"ד א' מ"מ לא משהינן בשביל טומאה, ויש לעי' אכתי מאי מועיל הביא אחרת תחתיה מ"מ אכתי חייב להקריב גם את זו שהרי מנחת נסכים באה נדבה כדאמר זבחים פ"ד א', וכיון שחייב להקריבה קאי עלה בלאו דלא ילין חלב חגי וכמש"כ הר"מ בסה"מ ל"ת קט"ז דכל האימורים בכלל, ונראה דה"ה מנחה, וי"ל דכיון דאין כאן מצות ציבור ולא קרבן הקבוע לו זמן לא שרינן להקריב בתחלה זו שנטמאה משום ריצוי ציץ וכדתנן מנחות כ"ה א' נטמא הקמץ והקריבו הציץ מרצה אבל לכתחלה לא, ועוד נראה דכל ששחט הזבח על הנסכים הוקבעו וכיון שהקריב אחרים על הזבח כבר אינתיקו הנסכים מהזבח והנסכים נפסלין וכדאמר מנחות ע"ט א' ב' בנפסל הזבח.
ז) ז' ב' תוד"ה מכלל כו' י"ל דההוא תנא סבר כר"י בהא דאין עודהו כו' תימא א"כ לההוא תנא יקשה כה"ג ביוה"כ יוכיח וי"ל דאה"נ לההוא תנא צריך להביא אחרת ור"ש דפריך לי' בפשיטות לר"י דא"צ להביא אחר יודע היה שר"י ס"ל כן, ולפ"ז אין סתירה בפסקי הרמב"ם ז"ל שפסק דדחוי' ופסק כר"י.
בא"ד א"נ בנשבר הציץ, מבואר מדבריהם דאפי' למ"ד דחוי' א"צ לאהדורי אלא א"כ ליכא ציץ וצ"ע לפ"ז הא דאמר לעיל מנחת פרים ואילים כו' ומוקים לפרים לפר ע"ז וכתבו התו' דה"ט דאומרים הוי פקח ושתוק משום רצוי ציץ וא"כ באילו של אהרן אמאי צריך להביא אחרת לכתחלה, ונראה דלהאי פי' הדר בי' ומוקים לה כר"ש דאמר דחוי' ומיירי בנשבר הציץ.
הקשה הגרע"א בדרוש וחידוש דהא פר ושעיר כיון דשחט להו הוי דיעבד ואפילו למ"ד דחוי' אין צריך לאהדורי, ואינו מובן, דהלא מבואר לעיל דלמ"ד דחוי' מתוקמא ההיא דדם שנטמא וזרקו במזיד לא הורצה אפי' בק"צ ומשום דצריך להביא אחר בתחלה ולא לזרוק הדם ואם זרק הבשר אסור באכילה וכמש"כ תו' לעיל וא"כ מבואר בהדיא דהשחיטה אינה עושה כדיעבד, וכן הדין נותן דהלא במנחה נמי כיון שנתקדשה בכלי הרי הולכת לשריפה, ומ"מ לא איכפת לן בזה וה"ה בנשחט הקרבן ואולי ביוה"כ מגרע גרע דהלא צריך לחלל יוה"כ בשחיטתו, ויש לעי' לפי' התו' דאפי' למ"ד דחוי' כיון דאיכא ציץ א"צ לאהדורי ולפ"ז ההיא דדם שנטמא לא מתוקמא לא בק"צ ולא בק"י הקבוע לי' זמן, ובפסחים פ' ב' אמר דגם בפסח אם זרק במזיד לא הורצה, ואי נימא דבק"י לא מהני רצוי ציץ דלא ליבעי לאהדורי אטהרה ור"ש דפריך לר"י כה"ג ביוה"כ יוכיח היינו דוקא שעיר של יוה"כ ניחא אלא שזה דוחק, [ולק"מ דהא יחיד לא מייתא בטומאה פסח ראשון ומ"ל טומאת הגוף ומ"ל טומאת בשר].
ח) י"ב א' ירושלים נתחלקה לשבטים כו', נראה דלכו"ע מתחלה נתחלקה שהרי עדיין בשעת חלוקה לא ידעו מקום שיבחר ד' ועוד קרא כתיב יהושע ט"ו ס"ג ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם וגו' ועוד כתוב שם י"ח כ"ח והיבוסי היא ירושלם וגו' זאת נחלת בני בנימין, ובשופטים א' כ"א ואת היבוסי יושב ירושלים וגו', ובתהלים ע"ח ס"ח כתיב ויבחר את שבט יהודה את הר ציון וגו', אלא מ"ד לא נתחלקה היינו שנשאר זכות לכל ישראל וכדתניא שאין משכירין בהם בתים, אבל מ"מ הוא נחלתם בקנין הגוף אלא שלכל ישראל זכות שימוש בבואם לירושלים ומ"ד נתחלקה לא נשאר זכות לכל ישראל בירושלים, ומ"ד לא נתחלקה היינו שע"ד כן חילקו שמקום שיבחר ד' לקדושת אכילת קק"ל ומ"ש יהי' לכל ישראל בו זכות.
ומקום המקדש למ"ד נתחלקה היה ג"כ נחלת יהודה ובנימין אלא נתחלקה ע"מ שיחליפו אותו בדושנה של יריחו כדתניא בספרי ראה וברכה ובאדר"נ פל"ה, ונראה דאפי' למ"ד לא נתחלקה מ"מ נתנו להם דושנה של יריחו דהא מ"מ היה ירושלים נחלתם לנהוג בעלות כל אחד בשלו אלא שחייבין לאכסן כל ישראל, וכאשר נוטל מהם מקום המקדש היה ראוי ליתן להם חלק אחר תחתיו, וניתן להם דושנה של יריחו, וכן נראה דאנן קיי"ל דירושלים לא נתחלקה וסוגיא רהיטא דהניחו דושנה של יריחו בידי בני קיני וכדאמר בספרי שם ובאדר"נ שם וכמש"כ רש"י שופטים א' ט"ז, ובזבחים קי"ח ב' מדמצינו בבית עולמים דשכינה בחלקו של בנימין כו', ונראה דאע"ג דנתנו לבנימין דושנה של יריחו מ"מ נשאר לו לבנימין זכות מקדיש שהוא הקדישם בשביל הציבור שהרי אמרו זבחים נ"ג ב' דמזבח בחלקו של טורף וכן תרגם אונקלוס בראשית מ"ט כ"ז בארעי' תשרי שכינתא ובאחסנתי' יתבני מקדשא, ולא מסתבר דכל זה דלא כהלכתא, אלא שבא מבנימין לקדש, ואפשר דקרקע עולם לא הוקדש והוא של בנימין, ואע"ג דאמר זבחים כ"ד א' דעד ארעית דתהומא קדיש היינו כשמגלה עומקה קדיש פני המגולה של העומק אבל לעולם הפנים והאויר קדיש, אבל לא קרקע אטום.
מיהו אף אי קרקע אטום של בנימין לא מתקיים בזה חלקו של טורף, דהא אמר זבחים נ"ד א' כך התנו אוירא דבנימין וקרקע דיהודה, אלמא דמקום המקודש בעינן של טורף, וע"כ דחלקו של טורף מקרי בזה שבא מיד בנימין להקדש, והנה כל המקדש נבנה משל ציבור וכדאמר כתובות ק"ו ב' מזבח הזהב כו' באין ממותר נסכים מזבח העולה כו' באין מקדשי בדק הבית [ואע"ג דכסף זה בא מיחידים, מ"מ כבר מסרוהו לציבור וחשיב של ציבור וכדאמר מנחות כ"ב א' מה מזבח משל ציבור כו'], וכן בגדי כהונה אמר יומא ל"ה ב' דצריך משל ציבור דוקא, וכדכתיב שמות כ"ח ה' והם יקחו את הזהב וגו', והא דכתיב שם ל"ה כ"ז והנשאם הביאו וגו' אפשר דמסרו לציבור או הוראת שעה היתה לבוא משל נשיאים.
ואע"ג דלאחר שבא להקדש הוא קדוש ואין לבעלים ראשונים בו זכות כלל מ"מ בעינן שיכנס מרשות ציבור להקדש ונראה דכמו בכל הקרבנות יש לבעלים זכות מתכפר בקרבנו, ואף קדם כפרה מקרי בעלים משום קנין כפרה וכעין דאמר חולין מ' ב', ה"נ מקדיש למזבח נשאר לבעלים זכות מצוה לעולם, וזכות זה נרצה במקדש ומזבח שיהא לציבור ולא ליחיד.
והנה מצינו דגם יחיד יכול לנדב בשביל ציבור וכדאמר יומא שם, אבל צריך להקדיש בשביל הציבור היינו שלא ישאיר לעצמו גם זכות מקדיש והיינו דאמר שם ובלבד שימסרם לציבור.
ונראה דמקום המזבח ראשית מצותו בשל יחיד ולא בשל ציבור כולו שכן זכה בנימין שיקח הקב"ה מידו מקום המזבח ומקום המקדש, ונשאר לו זכות מקדיש, ואינו כשאר מקדיש שאין צריך כאן הסכמתו אלא במה שבחרו ד' הוקדש, אלא שזכה שיבחר המקום ב"ה בחלקו, ונראה דבחירת מקום זה היה ג"כ בזכות בעליו, ואע"ג דכבר נבחר בימי א"א ע"ה הר המורי', היינו משום שעתיד מקום זה להבחר בזכות בנימין.
ואע"ג דנשאר לשבט בנימין זכות שבחר בהם המקום מ"מ נותנין להם דושנה של יריחו דמ"מ חסר להם נחלה ועוד דזכות זה ניתן לישראל שיהי' להם ג"כ צד סיוע במקום המקדש.
וכן הכסף שניתן לארונה בשביל ציון היה כדי לזכות לישראל שרשות היה ליקח ממנו בלא כסף שארץ ישראל מוחזקת היא וכבר חלק יהושע מקום זה לבנימין, אלא שרצו לעשות הכיבוש ע"י כסף וכל ישראל ישתתפו בזה ויהי' להם סיוע בכיבוש מקום זה וגם נתחייבו להחיותו לארונה דגר (צדק) [תושב] היה, ולפ"ז הא דאמר בספרי ראה שם דמתקיים באחד שבטיך שמקום הוא באחד, ומתקיים מכל שבטיך בגביית הכסף הוא לכו"ע, ולא דוקא לר"י ואע"ג דשם נשנה בשם ר"י היינו דר"י תריץ הכי קראי, והוא לכו"ע, וכן הא דאמר שם ד"א באחד שבטיך זו שלה מכל שבטיך זו ירושלים הוא ג"כ לכו"ע דבירושלים הכסף מכל שבטיך ובשלה אין בו צד מכל שבטיך.
וירושלים דחשיב בחלקו של יהודה בין למ"ד נתחלקה ובין למ"ד לא נתחלקה אין זכותו של השבט במה שנתאכסנה קדושת ירושלים על אדמתו אלא זכותם שקדושת ירושלים ניטלה מידם להתקדש ומיהו בירושלים אין קדושתה מחסר להם כלום שהרי ניתנה ליהנות בה.
ואע"ג דחומת העיר באין משל ציבור משירי הלשכה כדאמר כתובות ק"ו ב' מ"מ המקום עצמו בא משל שבט יהודה ובנימין בזכותם וכמו מקדש, וכמש"כ לעיל.
י"ב א' הא בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין, עיקר דיוקו מהא דירושלים מטמא וס"ד השתא דגם ר"י מודה דאין משכירין בתים בירושלים והו"ל בתי ירושלים כבתי כנסיות דכרכים ומשני דר"י סבר לא נתחלקה ומשכירין בה בתים כן מבואר בת"י, והא דמקום מקדש אין מטמא למאי דס"ד דר"י סבר ירושלים לא נתחלקה ומ"מ מטמאה פי' בת"י משום דנתנה דושנה של יריחו כנגדו ולא קרינן בו בית ארץ אחוזתכם, אבל כנגד ירושלים לא ניתן דבר אע"ג דניתן רשות לכל ישראל לשמש בו מ"מ עיקר הדירה נשאר לכל אחד בחלקו, ובתו' ב"ק פ"ב ב' כתבו דקים לי' לגמ' דדושנה של יריחו לא ניתן כנגד ירושלים דא"צ שיהא לציבור חלק בו, ולכאורה קשה דמ"מ בשביל שלא לקפח חלקם ראוי ליתן להם כנגד ירושלים, ונראה דעתם ז"ל דעיקר מה שנתנו דושנה של יריחו כנגד מקום המקדש אינו לטובתו של שבט בנימין דנוח היה להם יותר דליעבד כל המצוה בממונם אלא שע"פ הדיבור לזכות גם הציבור במצוה זו וליתן לשבט בנימין כנגדו וכמש"כ לעיל, אבל בירושלים שהחילוק בין נתחלקה ולא נתחלקה אינו אלא לענין שכל ישראל יש להם זכות שימוש בירושלים, ובזה אין קפידא אם לא יתנו ציבור כנגדן, ובעצם החלוקה אין קיפוח בזה וזכות הוא להם שנעשין אכסניא לכל ישראל, ומש"כ תו' ב"ק שם דמוכח ביומא שלא נתנה דושנה של יריחו כנגד ירושלים נראה כונתם למש"כ ת"י כאן.
שם ובפלוגתא דהני תנאי דתניא מה היה בחלקו כו', צ"ע מהיכי פסיקא לי' לגמ' דהאי תנא סבר נתחלקה דהא לכו"ע היה בחלקו של יהודה ובנימין וכמש"כ לעיל, ובאמת הוכיחו תו' בסוגין מכאן דמ"ד לא נתחלקה לא נבנה מזבח כלל בחלקו של טורף וסוגית הגמ' בעלמא כר"י דנתחלקה, אבל הדברים צ"ע וכמש"כ לעיל, ואפשר דאי לא נתחלקה הו"ל לתנא להתחיל הר הבית והעזרות היו בנויות בחלקו כו' אבל מה היה בחלקו כו' משמע מיוחד טפי וצ"ע.
ט) שם אירע בו פסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו, נראה דאי אפשר לחנכו בלבישת ח' בגדים לשם ריבוי בגדים דכיון דעכשיו אין עבודתו בח' בגדים אינם ראוים עכשיו לחנכו בהם, ולמאי דאמר דמהפך בצנורא אפשר דא"צ להפך בצנורא כיון דראוי להפך בצנורא, ואפשר דמהפך דוקא כיון דאין חובה להפך בצנורא, ויש לעי' חייב בטבילה וב' קידושין לר"מ כשבא להפך בצנורא.
שם ר"פ אמר עבודתו מחנכתו, ואביי משמע דלית לי' בכה"ג עבודתו מחנכתו, דלא נאמר אלא בכלים, ואפשר דר"פ נמי לא אמר אלא בדליכא חינוך אחר דהרי בזמן דאיכא שמן המשחה אין עבודתו מחנכתו, והכא ביוה"כ ליכא חינוך אחר דר"פ לית לי' היפוך בצנורא דכיון דליכא חיוב בזה לא מהדרינן עלי' בשביל חינוך, ואביי דס"ל דאיכא תקנתא דהיפוך בצנורא וא"כ יש כאן חינוך דריבוי בגדים וממילא לא אמרינן עבודתו מחנכתו.
שם אמר אביי לובש כו', אפשר דאביי ור"פ לא באו לפרש למ"ד אבנטו של כה"ג לא זהו אבנטו של כה"ד, אלא לכו"ע אמרו דס"ל דלא נאמר ריבוי בגדים אלא בח' בגדים כמו שנאמר בקרא אבל אבנט של בוץ אף דביוהכ"פ מינכר שהוא כה"ג מ"מ לא זהו ריבוי בגדים שבתורה, והלכך לאביי לובש ח' בגדים ולר"פ עבודתו מחנכתו, וזו נראה דעת הר"מ פ"א מעיוהכ"פ ה"ג, ואפשר שזו כונת הל"מ שם אלא דדבריו ז"ל סתומין.
י) במש"כ הריטב"א י"ב ב' והובא בכ"מ פ"א מה' עביוה"כ בשם הרמב"ן דמה"ת תמידין וכל עבודות שבכל יום כשר בכה"ד, אלא דרבנן הצריכו כה"ג, ואי חליש כה"ג עושין תמידין בכה"ד וצריך כל אלו הפייסות ביו"ה, יש לעי' דהא גמירי ה' טבילות וי' קידושין וכדאמר זבחים י"ט ב' יומא ל"ב א', ואי תמיד כשר בכה"ד, א"כ בצרי לה ב' קידושין וטבילה ואף אי נחשוב טבילה ראשונה וקידוש ראשון דאיתא גם בכה"ד אכתי קידוש של פשיטה שהוא חידוש דין ביוה"כ, ודאי לא מסתברא דנאמר בכה"ד, ועיקר קידוש דילפינן מקרא באהרן נאמר שמזה ילפינן שכל עיוה"כ בכה"ג, [ומיהו מקידוש של תמיד של בין הערבים ל"ק דאיכא מקצת מוספין בהדי' כדתנן ע' א' ובזה לכו"ע צריך כה"ג דוקא], ונראה דמודה הרמב"ן דבשביל מצות י' קידושין וחליפת הבגדים שהוא מצות היום צריך כה"ג, אלא שלענין זה לא שייך פסול עבודה בכה"ד, אלא שחסר מצוה, והלכך תמידין קריבין בכה"ד היכי דליכא כה"ג, ויקיים מצות תמידין כמו מצות כל יום, אלא שחסר עוד מצות יוה"כ שיסדר כה"ג ה' חליפות עבודות, משא"כ שאר עבודות היום שאין כל מצותן רק בכה"ג, ואם יעשה בכה"ד לא חשיבא עבודה כלל, ומש"כ הרמב"ן שאינו אלא למצוה טפי בכה"ג ומבואר שם דמדרבנן קאמר, היינו שלענין מצות ה' עבודות שצריך שיהי' בכה"ג היה סגי שיזרוק כה"ג דם התמיד, אבל לא אכפת לן אם ישתתפו כהנים אחרים בעבודת התמיד, וחכמים תיקנו על עצם עבודת התמיד שיצטרך כל עבודה כה"ג דוקא, וזה אינו אלא למצוה ומדרבנן, והקילו בתה"ד ובהפכת צנורא, ובמקום אונס לא העמידו דבריהם, ומקריבין תמיד בכה"ד.
יא) י"ג א' דמגרש לה על תנאי, עי' בתשובת הגרע"א סי' קנ"ט, שהאריך למה לא יקדש על תנאי, וי"ל שדברו חכמים בהוה דלא ימצא בתולה שתתקדש לו על תנאי שתמות אשתו ביוה"כ דלמיתה לא חיישינן ולמה תתהלל במתת שקר דודאי לא תמות ולא תתקדש ותיפוק עלה שמה דאישות במגן, אבל ימצא שתתקדש לו אע"ג דעתיד לגרש אחת ביוה"כ תקוה לשאת חן בעיניו ויגרש חברתה, ועוד דעד יוה"כ ודאי תהא אשתו משא"כ להתקדש על תנאי, והא דאמר מתקינין לו אשה אחרת לאו ז' ימים קדם קאמר אלא כיון דידע כה"ג דצריך לו אשה אחרת ישתדל בזה מראשית השנה, ואין לומר דעבודה אחת בב' בתים לאו עבודה היא שאין כפרה לא לבית ראשונה ולא לאחרונה דהא אמר לק' מ"ט ב' בפר ואפי' בדמו של פר אע"ג דבית של כה"ג ראשון לא נתכפרה ולא בית של שני, אלמא דלא בעינן רק שיהי' לו בית, מיהו מש"כ שם דיעשה חופה על תנאי לא יתכן אלא במקדש על תנאי אבל במקדש לאחר שתמות חברתך א"א לעשות חופה על תנאי שא"א לעשות חופה שתחול לאחר זמן שכבר כלתה קנינו כמו במקדש בשטר ונקרע השטר.
יב) י"ד א' נתכוין להזות על הבהמה והזה על האדם כו' ישנה כ"ה גירסת רש"י ופי' דאם הזה על האדם לא מפסל אבל הזה על הבהמה מפסל משום מלאכה ופי' בת"י דהאי פסול מדרבנן, ונראה דנתכוין להזות על הבהמה היינו אחר טבילה אבל אם טבל להזות על הבהמה טבילתו פסולה כמבואר בר"מ פ"י מה' פרה ה"ח וגם הר"א שם אינו חולק בזה, ובת"י בשם ר"ח פי' דאם נתכוין להזות על הבהמה כיון שאינו נושא לצורך נטמא משום נושא מי חטאת ופוסל המים כיון שעוסק בהן טמא אע"פ שאינו נוגע במים רק באזוב, אבל אם נתכוין לאדם לא נטמא, ולפי' זה נמי איירי בשטבל לאדם ונמלך לבהמה, ולפירש"י צ"ל דלא מפסל משום שעסק בהן הטמא, א"נ כיון שהזה על האדם לא נטמא משום נושא ולדעת הר"מ שם יש לפרש דהאי נתכוין היינו בשעת טבילת אזוב דאם כיון לאדם הטבילה כשרה וישנה ואם הטביל לבהמה לא ישנה אף שהזה על האדם, והנה לכו"ע באדם וכלים אין חילוק בין טמא לטהור דבדבר המקבל טומאה תליא וזה ילפינן מקרא, ואם טבל להזות על מקבל טומאה הטבילה כשרה ואינו טמא משום נושא מי חטאת.
ומבואר בר"מ פט"ו ה"א דמים המנטפין מן האזוב אם הטביל לשם דבר המק"ט הרי הנוטפין פסולין להזאה כדין נעשה מצותן ואינם מטמאין משום מי חטאת ואם טבל לשם דבר שאינו מק"ט הנוטפין כשרין להזאה ומטמאין, ומדברי הר"א בהש' פ"י ה"ח נראה דהנוטפין כשרין ומטמאין, ויש לעי' למה מזין על הטהור טהור לרבנן ור"ע איצטריך קרא לטמא תיפו"ל משום נוגע במי חטאת ולדעת הר"מ דכל שטבל לאדם הנוטפין פסולין וטהורין ה"נ כיון שנפרשו מאזוב ליפול על הטהור הוי להו נתזין ופסולין ואינם מטמאין ולר"ע גזה"כ הוא כי היכי דחשיבי הזאה כשנופלת על הטמא לטהר ה"נ חשיבא הזאה לטמא, וכיון שנופלת על האדם דרך הזאה חשיבא מי חטאת עד שתפול ותטמאתו, אבל לדעת הראב"ד דהנוטף טמא וכשר קשה, וי"ל דמודה הר"א דבנפלה על הטהור מפסלא כמו בנפלה על הטמא דכבר נעשה מצותה, ולפיכך לרבנן הזה על הטהור טהור כיון דנפסלו בב"א עם נגיעתן לא מטמו משום מי חטאת, ולר"ע מרבינן לה מקרא, והנה הר"מ פסק כרבנן ורמז לזה במש"כ בפט"ו שם וכן המים הנתזין כו' או על הטהור כו' והיינו כרבנן דלר"ע הטהור שנתז עליו טמא, ויש לעי' למה פסק דלא כר"ע הא סוגיא דלקמן י"ט א' כר"ע כמש"כ רש"י שם ד"ה ואזיל.
וממש"כ הר"מ שם דטבל להזות על הבהמה מים הנוטפין כשרין אע"ג דהאי טובל טמא משום נושא מי חטאת, למדנו דלית לי' דמים נפסלין משום שעוסק בהן טמא וכמו שכתבו בת"י, ומיהו יש לומר דשיעור כדי הזאה הוא כדי שיטביל ויזה ושיעור כדי הזאה במנא הוא יותר ממים שבאזוב, והלכך באזוב פעמים דליכא שיעורא לטמא במשא וי"ל דבהכי איירי הר"מ, ומיהו למש"כ הר"מ דשיעור כדי הזאה מטמא בגדים במגע ופי' הכ"מ הטעם משום שבמגע מים מתנענעין המים כלם א"כ יש כאן משום משא לעולם, ומיהו קשה סברת הת"י למש"כ תו' חגיגה כ"ג א' ד"ה מת דשאר טומאות חוץ ממת אינן פוסלין מי חטאת, ולמה גרע מה שאחזן טמא מאילו נגע בהן.
יג) שם היכי עביד עבודה, אע"ג דק"צ בא בטומאה, דוקא טומאת מת אבל לא שאר טומאות כדאמרי זקני דרום זבחים כ"ב ב', ואפי' למ"ד אין שו"ז על ט"ש דלדידי' משמע שם דכל טומאה שריא, מ"מ למ"ד דחוי' מהדרינן אכהן הדיוט וכדאמר לעיל ו' ב', ועוד לכתחלה אין ראוי לטמאותו, והאי הזאה מעלה בעלמא, ולקמן מ"ז א' אמר דמשום צנורא נכנס כהן אחר, ויש לעי' למ"ד אין שו"ז על ט"ש וכל טומאה הותרה, ולמ"ד הותרה, למה נכנס אחיו, ואין לומר דלסגן המוכן לכך מהדרינן דהא אמר לעיל ו' ב' הפרישהו מטוה"מ ומשני הותרה ומשמע דכה"ג עושה בטומאה דאי נכנס סגן ודאי ראוי לשמרו לכה"ג, ואי משום בגדי כהונה דנטמאו בצנורא הלא גם טמא מת מטמא בגדיו ואפשר דכשהוא טהור לא נתנה טומאה לדחות לשמש בבגדים טמאים, [היכא דאפשר בכהן אחר בטהרה], וצ"ל דלא היו לו בגדים אחרים וצ"ע, ולמש"כ לעיל סק"ה דאילו אינו מקריב בטומאה אלא סגן מקריב י"ל דהכא נמי קרב אחיו אילו.
יד) י"ד ב' אביי אמר כו' דעביד עבודה כולי יומא כו', ור"ח דמוקי דלא כר"ע סבר דכיון דמהדרינן אמעלות טהרה ולהרגילו בטהרה אין סברא שיטמאנו בכל יום ויעבוד למחר שאין זה ממדת הזהירות ליטמא ולסמוך שיטבול והיה ראוי להרגילו להתרחק מעבודה בימים שהוא מיטמא בכל יום.
טו) מדות פ"ב מ"ו ראב"י אומר מעלה היתה גבוהה אמה והדוכן נתון עליה כו', נראה דהמעלה היתה כעין לשכה כנוסה בזקיפת ההר של עזרת כהנים שהרי עזרת כהנים גבוהה מעזרת ישראל ב' אמות ומחצה על פני כל המזרח מדרום לצפון, וכנגד המזבח נכנסה לשכה ארכה כנגד אורך המזבח ורחבה לא אתפרש, [והיתה מוקפת מחיצות מג' רוחות מערב צפון ודרום גובה המחיצות אמה ומחצה] ובה בנוי כעין בימה לעלות הלוים לדוכן בשיר על הקרבן והיו מעלות לעלות על הבימה, וכן היו מעלות בנויות בה לעלות לעזרת כהנים, והלשכה הלזו היתה רצפה שלה גבוה אמה מעזרת ישראל, נמצאת עזרת כהנים גבוהה מלשכה זו אמה ומחצה והיו בלשכה ג' מעלות של חצי חצי אמה לעלות ממנה לעזרת כהנים, ומעלות אלו לא נתפרשו באיזה רוח היו שאפשר לעשותם במערב או בצפון או בדרום, גם אורך מעלות האלו לא נתפרשו, וקרוב הדבר דלא היו על פני כל אורך הלשכה שלא לדחוק את הלשכה, [ושהיתה כנגד המזבח כתבו רש"י ז"ל יחזקאל מ"ב י"ב מהכתוב דה"י ב' ה' י"ב, וכ"כ רש"י סוכה נ"א ב' ד"ה שעליהן].
והכניסה ללשכת הדוכן היתה ממזרח מעזרת ישראל ולשכה זו היתה קדושה בקדושת עזרת כהנים, ומסתבר דהיתה מעלה חצי אמה לעלות ללשכת הדוכן שהרי אין צורך להטריח הכהנים לפסוע פסיעה גסה לעלות אמה בבת אחת, ומעלה זו היתה בעזרת ישראל ולא היה צריך ראב"י להזכירה שלא בא לפרש אלא גובה עזרת כהנים, ושהכניסה ממזרח מפורש ביחזקאל שם, והזכירה הר"מ פ"ו ה"ו.
פ"א מה' בה"ב ה"ז ועושין בתוך עזרה גבולין ע"כ לישראל ע"כ לכהנים, הכ"מ פי' דכונת הר"מ על ראשי פספסין, ולמש"כ דלראב"י היתה ע"כ גבוהה מע"י ב' אמות ומחצה בזקיפה רק כנגד לשכת הדוכן היתה כניסה ודאי לא היה צורך לפספסין, והר"מ פסק פ"ו ה"ג כראב"י, אלא כונת הר"מ שהעזרה היתה מתחלקת לגבולות יש חלק קדוש בקדושת ע"כ ויש חלק קדוש בקדושת ע"י, והדבר מוכרח דאם כונת ר"מ לפספסין לא יתכן ע"כ לכהנים ע"כ לישראל, דאי ממזרח למערב קחשיב אין גבול נעשה לעזרת כהנים למערב ואי ממערב למזרח לא שייך גבול לעזרת ישראל במזרח שהרי יש חומה במזרח, אלא כונתו שההלכה חלקה לגבולותיה, ואילו היתה דעת הר"מ שעושין פספסין היה קובען בפ"ו דשם פי' פרטים.
טז) י"ז א' ומסתברא דבמערבית דרומית הואי כו', לאמוראי קמאי דמוקו למתנ' בפלוגתא, פליגי בין בלשכת הטלאים ובין בלשכת לחה"פ, דלתנא דתמיד לשכת הטלאים בצפונית מערבית, ולשכת לחה"פ במזרחית צפונית, ולתנא דמדות לשכת הטלאים דרומית מערבית ולשכת לחה"פ מזרחית דרומית, ור"ה בדר"י בא לתרץ אליבא דר"א ברי' דר"י דמוקי לה אליבא דחד תנא, ורמינן נהי דתרצת לשכת הטלאים מה תתרץ לחה"פ אלחה"פ, ולזה תירץ ר"ה בדר"י דתנא דתמיד חשיב דרך שמאל ותנא דמדות חשיב דרך ימין. והנה הוכיחו בגמ' מזה דלשכת הטלאים היתה קרובה יותר לדרום והיתה לשכת החותמות במקצוע צפונית מערבית והלכך תנא דתמיד דחשיב דרך שמאל חשב במערב שתי לשכות לשכת הטלאים לדרום ולשכת החותמות לצפון, ואע"ג דבתחלת דברי המשנה קראו לה ללשכת הטלאים מערבית צפונית ומשום שהיתה משוכה ממקצוע דרום ודאתא מדרום קרי לה צפונית מ"מ כשחזר התנא למנין ד' לשכות ע"כ חשב במערב שתים לשכת הטלאים ולשכת החותמות, ונמצא בחשב דרך שמאל לשכה הרביעית במקצוע מזרחית דרומית והוא לשכת לחה"פ, וכן הוא לתנא דמדות דחשב דרך ימין והתחיל בלשכת הטלאים בדרומית מערבית ושני' לחה"פ במזרחית דרומית, והנה עיקרו באו להוכיח שאי אפשר לומר דלשכת הטלאים היתה קרובה לצפון ועוד לשכה אחרת היתה במערב לדרום ותנא דתמיד קרי ללשכת הטלאים צפונית מערבית בדווקא, אבל תנא דמדות קרי לה מערבית דרומית משום דאתא מצפון, דא"כ אכתי לא ישתוו התנאים בלשכת לחה"פ, דתנא דתמיד מסיים בלשכת לחה"פ ואם יחשוב דרך ימין הרי היא במקצוע מזרחית צפונית, ואם יחשוב דרך שמאל הרי היא במערבית דרומית, ולתנא דמדות הרי היא במזרחית דרומית.
ובתו' הקשו כיון דאפשר ללשכת הטלאים להיות בדרום ועוד לשכה אחרת בצפון, ולמקרי בכל זה בפי התנא צפונית מערבית בשביל שהיא משוכה ממקצוע דרומית מזרחית, {א"ה, כמדומה דצ"ל דרומית מערבית} א"כ הלא יתכן לומר דבאמת לשכת לחה"פ היתה במזרחית צפונית ובמזרחית דרומית היתה לשכה אחרת ומ"מ קרי לה תנא דמדות מזרחית דרומית משום שהיתה משוכה ממקצוע צפון והוא בא מן הצפון, ולפ"ז י"ל דתנא דתמיד חשיב נמי דרך ימין אלא דתנא דמדות {א"ה, כמדומה דצ"ל דתנא דתמיד} קרי לה ללשכת הטלאים מערבית צפונית ותנא דמדות קרי לה מערבית דרומית, ותירצו דזה לא יתכן בתנא דמדות, שהרי אחרי שהזכיר לשכת הטלאים ומקיף דרך ימין הו"ל להזכיר לשכת החותמות ולשכת בית המוקד קדם שבא ללשכת לחה"פ, והם במקצוע מערבית דרומית ומזרחית דרומית, ותנא דמדות מזכירם במזרחית צפונית ובמערבית צפונית.
עוד הקשו נהי דמוכח דלשכת החותמות היתה לצפון לשכת הטלאים כדי שיעלה החשבון שתהא לשכת לחה"פ במזרחית דרומית אכתי מנ"ל דלשכת הטלאים היתה משוכה לדרום דלמא היתה משוכה לצפון ולכך קרי לה תנא דתמיד צפונית מערבית ומ"מ תנא דמדות קרי לה דרומית מערבית כיון דלשכת החותמות לפנים הימנה לצפון, ותירצו דזה לא מסתבר שיעשה הלשכות צפופות במקצוע אחת ולהניח מקצוע השניה פנוי'.
עוד הקשו דלמא כולהו אקצויי מקצו, והיתה לשכת הטלאים קרובה לצפון ולשכת החותמות קרובה למזרח ולשכת בית המוקד קרובה לדרום ולשכת לחה"פ קרובה למערב כזה ותנא דתמיד חשיב דרך שמאל וקרי ללשכת הטלאים צפונית מערבית שבא מן הדרום וקרי ללשכת לחה"פ מערבית צפונית {א"ה, כמדומה דצ"ל דרומית} ותנא דמדות קרי ללשכת הטלאים מערבית דרומית שבא מן הצפון וקרי ללשכת לחה"פ דרומית מזרחית שבא מן המערב, וכתבו דאה"נ ולפיכך אמרו בגמ' בלשון מסתבר.
הר"מ בפי' המשנה מדות פ"א מ"ו, פי' הא דאמרו בגמ' האי לישכה אקצויי מקציא כו' ודאתי מדרום כו' ר"ל דבאמת לשכת הטלאים במקצוע מערבית דרומית של בית המוקד, והא דקרי לי' התנא בתמיד צפונית מערבית היינו צפונית מערבית של עזרה והבא מן עזרה ללשכת הטלאים בא מן הדרום לצפון, ויש לעי' דא"כ מאי האי דאמר ומסתברא דבמערבית דרומית כו', הלא זהו עיקר התירוץ דלשכת הטלאים גופי' לא מתרץ אלא בהכי, ונראה דהר"מ מפרש דר"ה בדר"י משני לחה"פ אלה"פ אפי' אם נימא דמתנ' דתמיד ומתנ' דמדות פליגי בלשכת הטלאים ופליגי בלחה"פ, דמ"מ צ"ל דתנא דתמיד קחשיב דרך שמאל, דאי חשיב דרך ימין א"כ לה"פ במזרחית צפונית והוא בחול וקיי"ל דאפייתן בפנים כדתנן מנחות צ"ה ב' מעילה ט' א', וכשרמינן תמיד אמדות בלחה"פ רמינן תרתי שסותרין במציאות התבנית, וסותרין בעיקר הדין אי צריך אפייתן בפנים, ור"ה בדר"י דאמר דתנא דתמיד חשיב דרך שמאל עיקרו לתרץ שתהא של לחה"פ בקדש, ואכתי לתנא דתמיד לחה"פ במערבית דרומית, ולתנא דמדות במזרחית דרומית, ולזה אמרו בגמ' דמסתבר כתירוץ ר"ה בדר"י דבזה מרווחינן שאין כאן פלוגתא כלל, דאילו הוי תנא דתמיד נמי חשיב דרך ימין אכתי נשאר פלוגתא בלחה"פ, אבל כיון דר"ה בדר"י אמר דתנא דתמיד חשיב דרך שמאל וא"כ אם נתפוש דגם לתנא דתמיד לשכת הטלאים בדרומית מערבית, תהיינה שתי המשניות מתאימות בלי שום פלוגתא ודאי עדיף טפי לומר כן, ועוד יש להוסיף דודאי ניחא טפי להשוות המשניות מלחלק השוין, אלא שדוחק הוא לפרש דהתנא חשיב דרך שמאל אבל אחרי שבלא"ה צ"ל דתנא דתמיד חשיב דרך שמאל ודאי יש לפרש דבדרומית מערבית הויא קיימא ולתרץ גם לחה"פ ולא תהא כאן מחלוקת וע"פ פי' הר"מ בגמ' דלא כרש"י סתם הר"מ פ"ה מה' בה"ב כמשנת מדות ולא הזכיר אקצויי מקציא.
יז) י"ח ב' מתנ' משביעין כו', בתורע"א הק' בשם הפר"ח הא הוי נשבע לבטל את המצוה לפי טעותם, ואמנם החוטא אינו בעל דעה, אלא הטעת יצר, ואע"ג שנחשדו להמשך אחר תאות ההמראה, מ"מ לא נחשדו לעבור על השבועה, ובמה דלא נחשדו עדיין האמת שופטן ושולט עליהן.
יח) י"ט א' ומסתברא דלשכת פרהדרין בדרום כו' ובפרש"י ד"ה ואזיל כו' כר"ע דאמר טהור כו', אפשר דמסתבר לי' לר"פ דלר"ע וחכמים היה ידוע אם פרהדרין בצפון או בדרום, ואם איתא דפרהדרין בצפון היה מוכח דלא כר"ע והלכך מסתבר דפרהדרין בדרום, ולפ"ז אין הכרח דהלכה כר"ע ומיושב מה שהקשינו לעיל ס"ק י"ב.
יט) כ"ד ב' והמנסך שלשה לוגין מים, בגבו"א הק' למה זר חייב על ניסוך המים הלא כשר בלילה [ודעתו ז"ל כדעת הר"מ והרמב"ן דאין ניסוך המים חובת התמיד אלא חובת החג וכמו שכתבנו לקמן ס"ק כ'] ולקמן כ"ז ב' פסיקא לי' לגמ' דעבודה שכשרה בלילה אין זר חייב עליה, ונראה דהא דאמרו דעבודה שכשרה בלילה אין זר חייב עליה, אינו אלא אם הכשר הלילה הוא משום שאינה עבודה חשובה כמו סידור מערכה, אבל מה שהכשירה תורה לילה בעבודה חשובה אינו שולל חיוב זר, וכמש"כ בת"י שם דהא דאמר בגמ' דזו שכשרה בלילה אין זר חייב עליה הוא מסברא שאינה עבודה חשובה, והיינו דאמרו דהקטר חלבים ואברים שאני דסוף עבודה דיממא הוא, ור"ל דלא משום דחשיבותה גרועה אלא דכן הוא הדין דגומרין בלילה, וכן בתה"ד אמרו תחלת עבודה דיממא הוא, וה"נ בניסוך המים והיין אע"ג דאמרה תורה ומנחתם ונסכיהם אפי' בלילה, היינו דהחשיבתן תורה כעין הקטרת אברים כיון שהן חובת קרבן [אע"ג דבנתקדשו עם הזבח אינן קריבין בלילה כדאמר תמורה י"ד א' אין אנו יודעין טעמי התורה] אבל בבאין בפ"ע יהבינן להו דין אברים, והלכך המתנדב יין ג"כ באין בלילה וכן מי החג באין בלילה אבל לא משום גרעון בחשיבות עבודתן אלא בעבודה זו אין לילה פוגמת, ולפי האמור זר חייב על ניסוך יין אפי' בבאין בפ"ע.
ובעיקר דעת הראשונים ז"ל שניסוך המים חובת החג ולא חובת התמיד יש לעי' שהרי ר"ע מפיק לי' מקרא ונסכיה שתי ניסוכין משמע דתרויהו נסכי תמיד, ואם הוא חובת החג ואפי' מאורתא, לא יתכן לשון ונסכיה, ולא מצינו פלוגתא בעיקר ניסוך המים אי כשרים מאורתא.
כ) תענית ב' ב' מה ניסוך המים מאורתא דאמר מר ומנחתם ונסכיהם אפי' בלילה, בתו' הקשו דהא לא אמרו אלא בלילה שלאחריו ולא בלילה שלפניו, והריטב"א סוכה מ"ט ב' כתב בשם רמב"ן דמי החג לא מקרי כלל בא עם הזבח ולא קבעה התורה ניסוך מים לתמיד, אלא הם חובת היום וכשרים כל היום וכיון דהן נסכים הבאין בפ"ע דינן כנסכין הבאין בפ"ע דקריבין בלילה, וכיון דקריבין בלילה זמנן ג"כ בין ביום בין בלילה, והא דקריבין עם תמיד של שחר וכדתנן יומא כ"ו ב' אינו אלא מנהגא ולא מעיקר הדין, ולפ"ז מתפרש בפשיטות הא דאמר בסוגין מה ניסוך המים מאורתא דאמר מר כו'.
מיהו בירו' פ"ד דסוכה ה"ו איתא רשב"ל בעא קומי ר"י הקדימן לזבח מה הן, ניסכן בלילה מה הן, כו', ונסכיה אחד נסכי מים ואחד נסכי יין, הדא אמרה הקדימן לזבח כשר, ניסכן בלילה כשר, והנה מבואר מכאן היפוך דברי הרמב"ן דדוקא משום דמקשינן מים ליין מכשרינן הקדימו לזבח וניסכו בלילה, ובאמת הדבר תימא הלא ביין הקרבת הזבח מחייבת נסכים, ומה יועיל שהקריב נסכים קדם ששחט הזבח וזרק דמו, וכמו שכתב הריטב"א בפשיטות דהא דאמרינן ונסכיהם אפי' בלילה, היינו לילה שני' דהוו נסכים הבאין בפ"ע וכ"כ תו' תענית ב' ב', ואין לנו לישב אלא דשאלת רשב"ל היא אם מי החג באין ג"כ בנדבה כמו דמתנדבין יין בפ"ע, וא"כ אפי' הקדימן לזבח ואפי' בלילה הן כשרין אבל אין פוטרין חוב ניסוך המים אחר תמיד של שחר, כמו ביין שניסכן בלילה דהן כשרין, אבל אין יוצאין בהן חובת נסכים, ואמנם י"ל לדעת רמב"ן דגמ' דידן תענית ב' ב' דאמר ניסוך המים מאורתא דאמר מר ונסכיהם אפי' בלילה, פליגא וס"ל דהמים הם חובת היום ולא חובת הקרבן דבגמ' משמע דמים של חובה קאמר בגמ' דהן מאורתא, וזו נראה גם דעת הר"מ פ"י מה' תו"מ ה"ז שכתב שאם ניסכן קדם הזבח ואפי' בלילה יצא, ואי אפשר שדבריו ז"ל עפ"י הירו' דהתם ע"כ לא אמרו דיצא אלא שכשר כמו יין בלילה והיינו מדין נסכים הבאין בפ"ע וכמש"כ לעיל, אלא דבריו ז"ל מהא דגמ' תענית, אבל הריטב"א כתב דהראב"ד ס"ל שאין מנסכין בלילה ומשמע דס"ל שהוא חובת התמיד ואפשר דמפרש הא דאמרו תענית שם דניסוך המים מאורתא היינו דכשרין מדין נסכים הבאין בפ"ע כההיא דירו' וכ"מ בתו' שם, שכתבו דהמים חובה בתמיד של שחר, ודלא כהרמב"ן, ואפ"ה כתבו דאי בעי מנסך בלילה, וע"כ צ"ל כדין באין בפ"ע, וכ"מ יומא כ"ו ב', דאמר אין מנסכין מים בחג אלא בתמיד של שחר ממאי מדקתני כו', ואי מים חובת היום ולא חובת הקרבן ורק שנהגו לנסך אחר התמיד מהיכי תיתי לנסך גם בתמיד של בין הערבים.
כא) יומא כ"ו ב' מתני' בד"א בק"צ אבל בק"י אם רצה להקריב מקריב, פרש"י בלא פייס, ונראה דאם יש שנים או שלשה רוצין מפיסין ביניהן וכדתנן לעיל כ"ב א' ואם היו שניהם שוין כו' הצביעו, אלא דבק"צ קבעו חכמים פייס חובה ומצוה, ובמל"מ פ"ד מה' תו"מ ה"ט, נסתפק שיהא ביד הבעלים למסור לכהן שירצה ולא מצינו שיהא לבעלים זכות זה, ומהא דאמרו ב"ק ק"י א' בחולה וזקן שיכולין לעבוד ע"י הדחק דנותנין לכל כהן שירצה וכן בכה"ג אונן, אין ראי' דהבעלים אין בכחן ליחד כהן, דהתם קיימינן דנותן לכהן שאינו באותו משמר אבל ליחד כהן של אותו משמר י"ל דכל אדם יכול ליחד, ומהא דאמר שם ק"ט ב' בכהן בע"מ דנותן לכהן שבאותו משמר אין ראי' דיכול ליחד די"ל דנותן לכהן שבאותו משמר שזכה בהצבעה או שהסכימו חבריו שיקריב, והכ"מ פ"ד מה' כלה"מ ה"ח, כתב דגי' רש"י נותנה לאנשי המשמר, ואף למאי דנסתפק המל"מ דהבעלים יכולים ליחד הכהן באותו משמר, מ"מ עבודתו ועורו לאנשי משמר, דאי אמרת דיכול ליחד ועבודתו ועורו שלו, א"כ לא מש"ל גזל הגר שאין פרוטה לכל כהן, שהרי יכול ליחד כהן לאשמו ולמסור לו את הכסף דכיון דזכה באשם זכה בכסף, אלא ודאי אע"ג דזכה היחיד בהקרבתו ע"י הסכם אחיו הכהנים או שזכה בפייס עדיין עבודתו ועורו לכל בני המשמר, ולפ"ז צ"ל הא דכתב רש"י תמורה ל"ב א' דיש לו טוה"נ בקרבנות דישראל נותן לו דבר מועט שימסור לבן בתו כהן, היינו שימסור לו ביום שהוא עובד בבית אב שלו ויהי' לו חלק בו בין שהוא יעבוד בין שיעבוד אחר, שעבודתו ועורו מתחלק לבית אב כמש"כ הר"מ פ"י מה' מעה"ק הי"ד ועיי"ש בל"מ.
כב) ל"ב א' גמירי חמש טבילות ועשרה קידושין כו', נראה דאין מצוה מיוחדת בי' קידושין וה' טבילות אלא כל המשנה מעבודה לעבודה טעון טבילה וב' קידושין כדיליף לקמי' וממילא יצא ה' טבילות וי' קידושין, והא דהוצרכה הלכתא כבר פירשו תו' ד"ה גמירי, דמני' ידעינן דקראי לא על הסדר נאמר, והלכתא סימנא בעלמא היא ללמדנו דה' פעמים משנה מעבודה לעבודה, ואם אירע פסול בכה"ג אחר התמיד דאמר לעיל י"ב ב' דעבודתו מחנכתו לרבנן דמקדש ופושט חסר לי' חד קידוש אי נפסל הראשון קדם שקידש, ולא מצרכינן לי' לפשוט אחר וידוי פר ולחזור וללבוש כדי להשלים י' קידושין שאין מצוה בי' קידושין, ומיהו אפי' היתה מצוה בי' קידושין אפשר דאין מצותן אלא בפרקים הקבועים אבל לא בין עבודת פנים לעבודת פנים, ומיהו אי נקרע בגדו והחליפו באמצע עבודת פנים יש לעי' אי צריך טבילה וקידוש ומסתבר דא"צ כאן טבילה וקידוש שלא נאמרה אלא במשנה מעבודה לעבודה, וכיון דטבל וקידש כבר נתקיימה מצוה זו, וממילא משתמע שאם אירע פסול בראשון קדם שקידש ונכנס שני תחתיו אי אפשר כבר לשני למלא קידוש החסר ולא מהני אף אם יפשוט בגדיו אחר וידוי.
זבחים י"ט ב' תוד"ה וחקה, לכל הפחות קידוש דהוי בין בגדי זהב לבגדי לבן לעכב כו', מבואר מדבריהם שאין המצוה במספר הקידושין והטבילות, אלא כל קידוש וטבילה מצוה בפ"ע ואע"ג שלא קידש וטבל לבגדי זהב [כגון שקידש לתה"ד] ולא קידש לפשיטת בגדי זהב מ"מ אם טבל וקידש לבגדי לבן כשר, ואם לא טבל וקידש דיינינן לי' בצורך פנים כפנים דמי ובעי למימר דליעכב.
ומשמע מדבריהם דלמ"ד חקה אדברים הנעשים בחוץ נמי קאי דין הוא דטבילה וקידוש נמי לעכבו, ולכאורה טבילה וקידוש לאו עבודות נינהו אלא הכשרא דכהן, ובדבר דלאו עבודה לא קאי עלי' חקה וכדאמר מ"ב א' בשחיטה, ומיהו בצורך פנים כפנים אפי' בדבר דלאו עבודה מעכב כדאמר ס"א א' בשעיר ששחטו קדם מתן דמו של פר, [והא דלא פסלינן זר בשחיטה משום צורך פנים כפנים י"ל דלא קאי חקה אצורך פנים אלא שאם חיסרו או שעשאו שלא על הסדר מעכב אבל לענין נידון הכשר זר כיון דשחיטה לאו עבודה היא ובדין הוא דשחיטת זר כשרה כבר נשלם צורך הפנים].
י"ב א' אירע בו פסול קדם תמיד של שחר מחנכין אותו בתמיד של שחר, יש לעי' אי יש כאן מצות טבילה וב' קידושין לר"מ לק' ל"א ב' דבטבילה ראשונה מקדש ג"כ ב' קידושין, דיש מקום לומר דבעינן טבילה וקידוש בכה"ג והכא בשעת טבילה וקידוש עדיין אינו כה"ג וא"כ אי אפשר לקיימו, ואין לחייבו לפשוט ולחזור וללבשן שאין החיוב אלא קדם לבישה, ויש מקום לומר שטובל ומקדש אע"ג שהוא עדיין כה"ד שאין הטבילה והקידוש אלא טהרה והכשר יתירא שהחמירה תורה שלא תועיל טבילת צפרא וקידוש צפרא ולחשבו כלא רחוץ ידים ורגלים, והנה כה"ד שקידש ידיו ונתמנה להיות כה"ג, בשאר ימות השנה א"צ קידוש חדש שאין חילוק בקידוש בין כה"ד לכה"ג, וא"כ ה"נ כשמקדש ע"מ להכנס לעבודת היום אף שבשעת קידוש עדיין הוא כה"ד שפיר חשיב קידוש שאין מעשה הקידוש עיקר המצוה אלא להיות מקודש והקידוש צריך להיות לשם עבודת היום, ושפיר מקיים מצות טבילה ומצות ב' קידושין לר"מ אף שהוא עדיין כה"ד [ועי' לעיל סק"ט].
כג) ל"ב ב' האי דאפקי' רחמנא לקידוש בל' ורחץ לאשמועינן דטבילה במקום קדוש, פרש"י דטבילה ראשונה מדרבנן, בתור"ע כ' לישב פרש"י דמתנ' דקתני דטבילה ראשונה היתה בחול הוא כר"י דטבילה משום סרך טומאה עיי"ש, וקשה דא"כ מ"ט מוקמינן לעיל ל"א ב' מתנ' דלא כר"מ דלר"מ צריך ב' קידושין הא כיון דורחץ לא קאי על לבישה זו וגם טבילה א"צ א"כ מהיכי תיתי להצריך תרי קידושי.
כד) ל"ה ב' אמי' של כו', צ"ל דגם של שחרית הוסיף משלו דהא בעינן דשחרית עדיף וצ"ע אם כשמוסיף משלו צריך ג"כ מסירה לציבור, אלא דהיכי דעושה כלה משלו לא מהני מסירה לציבור בעבודת ציבור דמצותו מתרומת הלשכה, משא"כ במוסיף ויצא מצותו, או דלמא דא"צ כלל מסירה, ועי' ר"ה ז' א' ואם הביא מן הישן יצא אלא שחסר מצוה, וביחיד לא תנא שחסר מצוה אלא משמע דלכתחלה רשאי היחיד להביא ולמוסרה לציבור ומשמע דאין המצוה מן השקלים דוקא וצ"ע.
כה) ל"ט ב', עלית הגורל מעכבת, יש לעי' אם העיכוב הוא מחמת חסרון מצות הגרלה אבל השעירים נתפשו בשם, וא"כ אינם ראוים עוד להגרלה ויביא אחרים, או דלמא דקריאת שם לא עשתה ולא כלום ויוכל להגריל עליהם עתה, ונראה דהא בהא תליא דאם מצות הגרלה שאמרה תורה הוא לעיכובא ואלא"ה פסול למצותה א"כ ודאי דקריאת שם אינו פוסלן דלא אשכחן דקריאת השם יפסל אלא קריאת השם מהני לקבען למצותן במקום דמהני קריאת השם.
כו) שם אליבא דר"י כו' ומ"ס הגרלה לאו עבודה היא, יש לעי' הלא א"צ חקה אלא לדברים שאינם מעיקר העבודה, אבל הכא נהי דמצד שחסר מצות הגרלה לא מפסל דאינה אלא למצוה, מ"מ כיון שאמרה תורה שע"י הגרלה נקבע, וכיון שלא הגריל אין כאן קביעות לשם, ונראה דסמך אק"ו דמייתא בסמוך דיש למילף דקריאת השם מהני, ומ"מ אי ילפינן מחקה לעיכובא, שוב לא מהני קריאת השם כלום ויוכל עוד להגריל עליהם אחר שקראן שם דלא שייך עוד למילף בק"ו כיון דאין קרה"ש מכשרתן למצותן, וא"ל ולמפרך ק"ו מה להגרלה שכן מצותו בכך דהא כו"ע מודים דלמצוה בעינן הגרלה, די"ל הא דהצריכה תורה הגרלה הוא משום דאחשבה להגרלה מצוה שהרי הצריכתה תורה כה"ג ובגדי לבן, אבל לענין קביעות אין נפקותא אי נקבע ע"י הגרלה או ע"י קרה"ש, אלא שהאדם חסר מצוה, ולא שחסר מצותן.
כז) שם דאי אקדים שעיר מקמי' פר לא עבד ולא כלום, משמע דיתן דם הפר ויחזור ויתן דם השעיר ולא מפסל שחיטתו משום שנשחט קדם מתנות הפר בפנים, ולכאורה למ"ד דנעשה בבגדי לבן בחוץ מעכבא, הו"ל למפסל שחיטתו, וצ"ל דנקט כר"י, ומיהו אף לר"י יש לעי' דתפסול השחיטה דהא מתן דם שבפנים מעכבא שחיטתו וכדפרש"י בהא דהקדים מתן דם הפר בהיכל מקמי' דם השעיר בפנים דפסול אף לר"י, וי"ל דהא דאמר לא עבד ולא כלום, אה"נ דכיון דלא עבד כלום פסלה בשחיטתו, ואין לומר כיון דנפסל בשחיטתו, הרי צריך להביא שנים אחרים ולהגריל ואשתכח דנפסל גם הפר בשחיטתו שנשחט קדם הגרלה, י"ל דאה"נ דלמאי דאמרינן דסדרא מעכבא גם הפר פסול, ומפרשינן הפר מעכב את השעיר ופסול השעיר, וכיון שהשעיר פסול גם הפר פסול, וכ"מ בהדיא לקמן, ס"א, דשעיר שנשחט קדם מתן דם הפר פסול ומשמע דאף לר"י קאמר לה, והטעם דמתנת פנים מעכבא את עבודת חוץ וכמו שמתן דם השעיר מעכב את מתן דם בהיכל, ולפ"ז הא דאמר חפן קדם שחיטת הפר כו' כמאן כר"נ אפי' תימא ר"י צורך פנים כפנים, אם נפרש דקאי אחפינה יהי' מוכרח דבין עבודת פנים מעכבת את עבודת חוץ ובין עבודת חוץ מעכבת עבודת פנים ולא נאמרו דברי ר"י שאין העכבה בעבודת חוץ אלא אם שתים בחוץ, ולפ"ז צ"ל דשחיטה לא הוי כפנים, דאי הוי כפנים א"כ ליעכב הגורל שהוא עבודת חוץ את השחיטה שהיא צורך פנים שהוא כפנים, והא דאמר דעבודת חוץ אינה מעכבת עבודת חוץ היינו אפי' יש אחר עבודת חוץ המאוחרת עבודת פנים והקדים עבודת פנים המאוחרת לעבודת חוץ המוקדמת נמי אינו מעכב, וראי' לזה מהא דמתן דם הפר אינו מעכב את הגרלה, וכ"מ לקמן ס' ב' דפריך לר"ח דאמר חפן קדם שחיטה ממתנ', ולכאורה הלא ר"ח לא הוסיף אלא דחפינה פוסלת אבל אם הקטיר הקטורת קדם שחיטה פסולה אפי' אם נימא דצורך פנים לאו כפנים, אלא ע"כ דכיון דמפסיק עבודת חוץ בין עבודת פנים תו לא מעכבא אפי' אם הקדים עבודת פנים, ולפ"ז צ"ל בהא דמשני סדרא לא מעכבא, עיקר הגרלה מעכב, היינו כר"י דבעבודת חוץ לא מעכבא, והא דעיקר הגרלה מעכב הוא משום דתני בי' קרא, הלכך לא ילפינן עיכובא רק לעיקר הגרלה, [לא נגמר לע"ע].
כח) שם מ' א' ואזדו לטעמייהו כו', עי' בתו' וביאור דבריהם דר"י ורבנן דפליגי בר"פ ב' שעירי תרויהו ס"ל דב' השעירין מעכבין זא"ז ואם מת המשתלח נדחה הב' לשעתי' הלכך למ"ד בע"ח נדחין שוב אינו חוזר ונראה ואם מת לאחר שחיטה לכו"ע דשחוטין נדחין וצריך להביא שנים אחרים תחת שניהם, וכן למ"ד בע"ח אינן נדחין מ"מ לא יזה דמו עד שיהי' לו בן זוגו אבל לר"ש יכול להזות דמו קדם שהביא השני לעזאזל ולדידי' אף אם מת המשתלח לאחר שחיטת שעיר החטאת מ"מ לא נדחה כלל שעיר החטאת, והלכך לדידי' לא שייך כלל להגריל דאינו חסר כ"א אחד והלכך לדידי' ל"ש כלל למדרש דהגרלה תעכב כיון שלפעמים א"צ אלא אחד, וע"כ שקריאת השם נמי מהני וגורל למצוה, אבל ר"י ורבנן דס"ל דמעכבי אהדדי הלכך אפי' לרבנן דלאחר הגרלה יוכל הראשון לחזור למצותו מ"מ שייך להגריל שבשעה שמגריל אין כאן עדיין אפי' אחד שראוי למצותו, וזהו דמשני הא מני ר"ש היא, ולכאורה אכתי תקשה מר"ש אליבא דמ"ד דלכו"ע מעכבא משום דתנא בי' קרא, ועוד מאי מייתא מר"ש דמביא חברו שלא בהגרלה שא"ה דלא הוי כלל מצוה בהגרלה אבל היכי שמצוה להגריל גם דיעבד מעכבא אלא ע"כ כמש"כ דלר"ש כיון דמש"ל פעמים דלא שייך להגריל ודאי לדידי' לא מעכבא וכי פליגי אליבי' דרבנן ור"י דפליגו עלי' דר"ש.
כט) מ"ו א' אי משלה בהן האור אין אי לא לא, בתו' פירשו דלענין שבת הוא, אבל בחול עושה להן מערכה אפי' לא משלה בהן האור ואפי' פסולין, ולפיכך נדחקו דהני לישני לא פליגי דאי אפשר לומר דלל"ק עושין מערכה אפי' בשבת ואפי' בלא משלה בהן האור, דהא קיי"ל ולא עולת חול בשבת, אבל אם נפרש דבחול איירי שפיר י"ל דהני לישני פליגי ול"ק סבר דכשרין עושין להן מערכה בפ"ע אפי' לא משלה בהן האור, ולל"ב דוקא במשלה בהן האור, והחילוק בין משלה ללא משלה הוא משום דמשלה בהן האור נעשה לחמו של אש כדאמר זבחים פ"ה ב' דפסולין שעלו ומשלה בהן האור אם ירדו יעלו, אלא דלא מסתבר להו לרבותנו בעלי התוס' דיהי' עיקר דינא דר"מ דוקא במשלה בהן האור, ולפיכך פירשו דלענין שבת הוא, ולפירושם לא נזכר בחול תנאי דמשלה בהן האור אפי' בפסולין אלא דכל הפסולין של אתמול שעלו ע"ג המזבח דקיי"ל דלא ירדו עושין להן מערכה בפ"ע לר"מ, ואין חילוק באברים שנתותרו בין חול ובין שבת ובין כשרין ובין פסולין לר"מ אלא דכל היכי דלרבנן סודרן ע"ג המערכה, לר"מ עושין להן מערכה בפ"ע, ולא משלה בהן האור בשבת גם לרבנן אין מקטירן בשבת.
שם דוחה את השבת ואין דוחה את הטומאה, רש"י פי' דלר"ח האי סופו היינו הקטרת אימורין אפי' ביומו ופי' התו' טעמי' דרש"י משום דבגמ' אמר טעמא דר"ח משום דלאו עיקר כפרה, ולשון זה יתכן על חילוק בין זריקה להקטרת אימורין ולא על חילוק בין איברים ופדרים דאתמול לאברים ופדרים דהיום ולכן נדחק רש"י לפרש דסופו דר"ה לר"ח אינו מתפרש כמו לרבה, ולפרש"י רבה ור"ח ור"ה לא קיימו אליבא דר"מ דעושין מערכה בפ"ע אלא אליבא דכו"ע דהא לרבה באיברים ביומו איירי ולא נחלקו בזה ר"מ וחכמים, והא דאמר לעיל ופליגי דר"ה אליבא דרבה קאי דלר"ח דוחה את השבת ולא איירי ר"ה אלא בטומאה שאם לא עלו לא יעלו, ובתו' הקשו דלא יתכן שיהי' פירוש סופו לר"ח בענין אחר מלרבה דכל כי האי אורחא דגמ' לפרש, וגם מסתמא ידעו תלמידי דר"ה פירוש סופו דאמר, ולרבה ע"כ סופו היינו של אתמול דודאי אימורים נקטרים בשבת כדאמר בפסחים כמש"כ תו', ולכן פי' דגם לר"ח אינו דוחה את הטומאה דוקא של אתמול דהיינו סופו וחשיב לי' לאו עיקר כפרה, והיה אפשר כפרש"י דר"ה לאו אליבא דר"מ קאי, אלא משום דלפ"ז צ"ל דרבה פליג אהא דאמר שבת כ' א' למשרי אברים ופדרים, וגם צ"ל דהא דאמר לעיל ופליגי דר"ה היינו אליבא דרבה דוקא, ולפיכך בחרו התו' לומר דר"ה נמי אליבא דר"מ קאי אבל לכו"ע דוחה שבת וטומאה אפי' דאתמול, אבל הר"מ פ"א מה' תמידין מפרש כפרש"י דרבה בעיקר דין דחית שבת קאמר שאין איברים דאתמול דוחין שבת, וסוגיא דספ"ק דשבת כר"ח וב"ק ורבא, ומיהו טעמא בעי דפסק כרבה כיון דבגמ' אסיק לעיל בקשיא בכל יום תנן.
ל) ובתו' הקשו לפרש"י איך יתכן דאין דוחה את הטומאה לר"ח אפי' אימורים דהאידנא, הא תנן פסחים ע"ו ב' ה' באין בטומאה ופי' דדוקא זריקה וקמצין, אבל לא אימורין, ויש לעי' הא פרכינן התם אם אין בשר אין דם, ומבואר שם דאי טומאה דחוי' בעינן ריצוי ציץ, ומסקינן דציץ מרצה על העולין ועל אכילות ביחיד דיעבד ובציבור אפי' לכתחילה, וא"כ מבואר דמקטירין אימורין בטומאה בק"צ, וי"ל דהכא איירי לענין טומאת הגוף דכהן דליכא ריצוי ציץ והלכך כיון דטומאה דחוי' אינו מקטיר אימורין כיון דלאו עיקר כפרה הוא, א"נ אפי' בטומאת אמורין ולא מהני ריצוי ציץ אלא למחשב כאיתנהו לענין לזרוק הדם אבל לא להקטירן דומיא דציץ מע"א דאמר התם דמ"מ אינן נאכלין, אבל קשה לפ"ז מ"ט דרבה ודוחק לומר דסבר דציץ מרצה אפי' בקרבן יחיד להקטיר לכתחלה, דמשמע דוקא בק"צ פליג, ואפשר דמשום דבק"י מדרבנן לא יקטיר פליגי בק"צ.
ולפי' תו' יש לפרש בין בטומאת גברי ובין בטומאת אימורים ואע"ג דטו"ד מ"מ מהני ריצוי ציץ ומ"מ אינו עושה מערכה בפ"ע לר"מ, ואם נפרש בטומאת גברי אין ראי' מכאן דמהני ריצוי ציץ על האימורין להקטירן, ולפי' הר"מ ג"כ נראה דבטומאת גברי איירי דאי בטומאת אימורים וטעמא משום ריצוי ציץ א"כ אפי' דיחיד נמי מקריב מה"ת, ולא יתכן לחלק בק"צ בין דהאידנא לדאתמול, עי' יומא ז' א' תוד"ה פרים מבואר דק"צ אפי' אינו קבוע לו זמן מהני ריצוי ציץ לכתחילה וטעמא דמשום דמדאורייתא אפי' ק"י זורק לכתחלה כדאמר גיטין נ"ד א' וכמש"כ תו' זבחים צ"ב א' פסחים נ"ט ב', ולפ"ז אין הכרע אי מהני ריצוי ציץ להקטיר אימורין טמאים ולכאורה מהא דתנן זבחים פ"ד א' טמא בהדי הני דאם עלו לא ירדו משמע דמה"ת לא יעלו, ומיהו י"ל דאיירי בנשבר הציץ. וכן יש להסתפק למ"ד הותרה דאמר בפסחים שם דזורק לכתחלה אף שנטמא הבשר וחלב, אי מקטיר חלב טמא או לא, ובתו' פסחים נ"ט ב' מבואר דמקטירן בטומאה מן התורה.
והא דאמר ופליגי דר"ה אליבא דר"ח לפי' תו' היינו במאי דאמר ב"ק אליבא דר"מ דגם בפסולין עושין מערכה בפ"ע, והכא אמר דטמאין אין עושין להן מערכה בפ"ע, ואע"ג דהכא בטמאין של ק"צ איירי ולענין להעלותן לכתחלה, והתם בפסולין שאין נקטרין אלא שהעלן ודינן שלא ירדו, מ"מ יליף לה מק"ו דכיון דטמאין אין עושה להן מערכה כש"כ הני דאם עלו לא ירדו ואף אם נפרש דבטומאת גברי איירי נמי יליף בק"ו פסולין דאין עושה להן מערכה בפ"ע כשעלו.
בתו' שבת כ' א' נסתפקו בקרבן דלא דחי שבת אי משלה בהן האור אי מחזירן בשבת, ולכאורה מדמקטיר אפי' פסולין מוכח דבכל הקרבנות כן דהא פסולין כשעלו דאמרינן לא ירדו לא שייך עליהן דין קרבן ציבור אלא דין קרבן סתם, ומדבריהם ז"ל נראה דיש עליהן דין קרבן ציבור.
בתו' פסחים פ"ג ב' כתבו דסוגין מוכח דר"ה לא פליג אלא לענין מערכה בפ"ע ולא לענין עיקר הקטרה, ואולי כונתם דמשמע דהא דאמר דפליגי דר"ה הוא בין לר"ח ובין לרבה וזה לא יתכן אלא לפי' תו' ביומא.
נראה דנטמאו הבשר והאימורין ונשבר הציץ או שאינו על מצחו לר"י לעיל ז' ב', אינו זורק את הדם אפי' את"ל דציץ מרצה על העולין היינו שמקריבין את האימורין וה"נ יתקן הציץ ויוכל להקטיר אימורין מ"מ כיון דבשעת זריקה אין ציץ והשתא אין ראוין להקטרה אין זריקה מועלת להן להוציאן מידי מעילה והלכך אף אם יתקן הציץ אחר זריקה לא יקטירם ובזה ניחא הא דפריך לעיל שם כה"ג ביוה"כ יוכיח כו' וקשה הלא לאחר עדותו של יב"י פסחים ט"ז א', אין טומאה בדם וכמש"כ הר"מ פ"א מה' פסה"מ הל"ו, וקטורת נמי אינו טמא מה"ת כמש"כ הר"מ פ"ו מאה"מ ה"ח, ולא מש"ל אלא בנטמא הבשר והאימורין והלא בשעת אימורין משמש בח' בגדים וע"כ כיון דבשעת זריקה אין ציץ קרינן בו אין בשר ואין חלב.
לא) מ"ז ב' תוד"ה הדר כו', ביאור דבריהם שמן הדין צריך הקמץ להיות בבלי בין הבינים ומ"מ כיון שבכהנים כחושים איתא בין הבינים לא מפסל משום קמץ היתר שביתר אף אם יחשוב שלא יהי' לשם קמץ אלא כשיעורו והשאר יהי' שיריים מ"מ פסול אבל בין הבינים אינו פוסל ומ"מ מספקא לי' בדינו אי הוי קמץ או שיריים או דלמא טבלא הוי, ופי' התו' דספק טבלא אינו משום דמספקא לי' בכונת התורה למחשב בין הבינים לטבלא דזה אין סברא כלל אלא שמספקא לי' לצד הספק דהוא שיריים מכונת התורה, אי דעת הכהן על בין הבינים דליהוי שיריים דאולי אין כונתו רק על מה שבחוץ וכמו מרבה במעשרות, ומשמע דלפי הצד שהוא קמץ אין להסתפק בדעת הכהן שאין כונתו לשם קמץ דא"כ הו"ל קמץ חסר ופסול, ומדלא פסול ש"מ שדעת הכהן כמו שהוא מעיקר הדין, מיהו י"ל שבדעת הכהן לעשות כמו שירצה אם לעשותו קמץ או שיריים והלכך מספקא לי' שמא לא עשהו כלום אלא טבלא הוי, מיהו קשה איך מספקא לי' דליהוי טבל שא"כ הו"ל מנחה שחסרה קדם קמיצה כיון שהשאר נשאר טבל נמצא שלא היתה הקמיצה במנחה שלמה, ואע"ג דנראה דלא פליגי ר"י ור"ל מנחות ט' א' אלא במנחה של עשרון אבל אם נשאר עשרון י"ל דא"צ כלל להביא מתוך ביתו. תדע דמקרא דמפקינן מני' שם דאי מביא מתוך ביתו אין, אי לא לא, מפקינן מני' שם כ"ז א' דמיעוטו מעכב רובו וא"כ גם לר"ל כשר, מ"מ במנחה של עשרון יפסול בכהן כחוש [כמדומה דהוא טעות דלעולם אין מנחה אלא בשלימות העשרונין [עי' מנחות כ"ה ב', ע"ו ב', ובתו' שם ד"ה כל המנחות] ואין זה דין פרטי בפחות מעשרון אחד אלא גם במנחה גדולה יש תנאי הזה שיהי' משתלם במדות העשרונין וכדאמרינן במנחות ח' א' אין מלאין אלא שלמין] וכ"ת אה"נ דמספקא לי' אי פסול דא"כ מאי דחקו התו' לאשכוחי נ"מ במאי דמספקא לי' בטבלא וצ"ע.
לב) כתבו עוד דנ"מ במאי דפשיט שאין להסתפק בטבלא אלא בקמץ ושיריים, [דהא אפי' מעיקרא שהיה מספקא לי' גם בטבלא היה יכול להקטיר הקמץ ואח"כ בין הבינים ויצא מידי כל ספק] במתערב בחולין דלולא הספק של טבלא בטל ממ"נ אם שיריים הוא שפיר ואם קמץ הוא נתבטל אבל כשמספקינן בטבלא הו"ל דבר שיש לו מתירין דיביא עשרון שלם והשירי בין הבינים יהי' עליהן תורת מנחה שחסרה קדם קמיצה דקיי"ל מנחות ט' דיביא מתוך ביתו וימלאנה ויקמוץ גם על בין הבינים בתנאי אם הן טבל, [לפי האמור לעיל צריך שיהי' עשרון עם השירי בין הבינים] ודברי מהרש"א ז"ל בכל דיבור זה שגבו מאד להבינם.
לג) נדרים ל"ג, המודר הנאה מחברו שוקל לו את שקלו, ויש לעי' בטעם שאחד פורע חובו של חברו אם הוא מטעם שהלוה זוכה במעות ע"י קבלת המלוה וא"כ המלוה הוא שלוחיה של הלוה, וכאופן דאמר, ב"מ ע"א ב', וא"כ איך מותר במודר הנאה, ואם הטעם שמלוה מוחל את חובו, לא יוכל לשלם כ"א מדעת המלוה, אלא נראה שהוא מדין ע"כ, שחברו יכול לשלם עבורו, וא"כ צ"ע בשוקל שקלו נהי דפטר את חובו, אבל הרי צריך לזכות להיות שותף בק"צ והכא לא שייך דין ע"כ דהכא אין לו שום יד לזכות לא בקרבנות ולא בשקלים אחרי שהקדישן, אלא שהמקדיש מקרי בעלים, מפני זה שמרשותו באו לרשות הקדש, וא"כ אין מקום להקדיש בעד חברו שחברו יקרא מקדיש, מיהו לאו שאלה היא כלל שהרי תורמין על הגבוי כו', וא"כ כיון ששלם עבורו הרי תורמין עליו את הקופות, אלא שהדבר בעצמו צ"ע איך יזכו כל ישראל בכל הקרבנות נהי שנותנים כלם על דעת כן שיהי' לכלם חלק בהם, מ"מ כיון דצריך שיהי' בש"צ, הרי בעינן שיבוא לרשות הקדש מרשותן של כל הציבור, והיה בדין שיהי' השקלים חולין עד לאחר ההרמה, ואחד יגביה הקופות ויזכה עבור כל ישראל ואח"כ יקדישום, ואין לומר כיון דמתכפר מקרי בעלים, ואחד יכול להביא קרבן בעד חברו, א"כ הרי כלם מביאין בשביל כלם, ז"א שהרי ליחיד המביא ק"צ הצריכו מסירה לציבור, כדאמר ר"ה ז', יומא ל"ה, הרי אף שהיחיד מביא שהמתכפר יהי' הציבור, לא די בזה דבעינן משל ציבור והיינו שמרשות ציבור יבוא לרשות הקדש.
לד) ונראה דבכל הקדשות רמי הקדש למצותו מכח המקדיש שאם הקדיש לבה"ב רמי לעשות כחפץ המקדיש לקבעו בבנין, ובהקדיש למזבח רמי להקריבו, והרי הוא כאילו משועבד ההקדש להמקדיש, וראינו שאין מעילה בגדולים מפני שאינו רמי למצותו מכח מקדיש, שמצות המקדיש על ההקדש לבלתי לעשות בו שום דבר זולת מצותו, ואין מעילה בקדשי עכו"מ, ולא בדבר שנעשה מצותו, הרי ששיעבוד ההקדש להמקדיש, ועפ"ז נראה שק"צ שצריך שיהי' מש"צ, היינו ששיעבוד ההקדש לעשות מצותן יהי' לציבור, ובזה יש כעין דין ע"כ, שאחד יכול להקדיש ששיעבוד ההקדש יהי' לחברו, ולפ"ז א"צ שכל אחד יתן שקלו בעד כלם אלא כיון שכלם נותנים ע"ד לערבם ולקנות מהן קרבנות הרי הוא כעין דאמרינן ב"מ ע"ד א' דזבן לאחד זבן לכלהו, ושיעבוד של חוב הקרבה לכל ישראל הדר, מיהו על הגבוי והעתיד לגבות בזה צריך לדעת הנותן שנותן ע"ד ב"ד שיהי' שיעבוד ההקדש גם להם, ועפ"ז נראה דהא דקאמר ובלבד שימסרם לציבור אין פי' שמזכה להם ע"י אחר בעודן חולין דא"כ אינן משל יחיד, אלא פירושו שמתנה ששיעבוד ההקדש לעשות מצותו יהי' לציבור, משא"כ כשיחיד מביא בעד היחיד ששיעבוד ההקדש הוא לדידי', ורק ההקרבה תהי' בעד חברו, ובזה מיושב הא דחוששין שמא לא ימסרם יפה יפה, והקשה במשל"מ הא הוי דברים שבלב ולפי המבואר החשש הוא שפעמים שיבוא לידי מכשול שימסור רק להקרבת הציבור כמו שהוא מביא בעד חברו, וגזרו בהו רבנן, ויש לעיין בהא דאמר יומא מ"ט ב' דאם מת הכה"ג, אחר נכנס בדמו ש"פ, ואמאי הרי צריך להיות משלו ר"ל ששיעבוד ההקדש יהי' לכה"ג, והכא נהי דאחיו הכהנים מתכפרים בו, אבל לא די בזה שצריך להיות משלו, אם לא שנימא דמעיקרא ע"ד כן הקדיש שאם ימות כו' וצ"ע.
לה) נ"ז ב' פשיטא כי יהיב מודאין יהיב מיהו הנך שירים הוו כו', הק' בגבו"א הלא כי יהיב מתנה מכל כוס לכו"ע כולהו נשפכין ליסוד והדין נותן שאם קבל דם הפר בג' כוסות ונתן מכוס אחד בפנים ומכוס אחד בהיכל ומכוס אחד על המזבח כולהו נשפכין ליסוד, וא"כ ה"נ אין התערובות מעכב אלא שאי אפשר ליתן בהיכל מהם אבל על טהרו הלא אפשר ליתן שהרי מערבין לטהרו לכו"ע ולמ"ד מערבין לקרנות אפשר ליתן מהם גם על הקרנות וכן הוא מצותן א"כ הדין נותן דשיריהן נשפכין ליסוד כדין קיבל בד' כוסות ונתן מתנה מכל כוס וכוס, ואין לומר דאיירי דנשפך הודאין קדם שנתן על הקרנות והוצרך להביא פר אחר ובזה אפשר שאין רשאי ליתן על טהרו מן התערובות שכבר כל העבודות רמיין לפר השני כיון דהראשון לא היה ראוי לקרנות, והרי מזבח כפרה אחת ואין מחלקין מתנות המזבח לב' פרים וכדתנן ס' א' ואם נתן על הקרנות ונשפך הדם יביא פר אחר ויתחיל בתחילה בקרנות, דכל זה ניחא למ"ד אין מערבין לקרנות אבל למ"ד מערבין לקרנות והכי סתם לן תנא כדאמר בסמוך אכתי אין צריך להביא פר אחר ועוד אפי' למ"ד אין מערבין לקרנות א"צ להביא פר אחר בשביל שנתערבו אלא נותן ד' מתנות לשם פר וחוזר ונותן ד' לשם שעיר, ומיהו יש לאוקמא בנשפך הודאין ובתערובות מועט הדם ואין בו כדי כל הזאות של מזבח [זה יתכן לפרש"י דאיירי שקיבל בכלי אחד ואח"כ עירה לכלי ריקן משניהם אבל לפי' הר"מ פ"ה מעיוה"כ הי"ב דאיירי דקיבל בב' כלים אי אפשר לפרש שהדם מועט למש"כ המל"מ פ"ד מה' מעה"ק ה"ח לדון שצריך לקבל כל שיעור הזאות בכלי אחד, ועי' חזו"א קדשים קמא סי' כ"ח] והוא מוכרח להביא פר אחר והלכך אין הנידון רק אם הן שירים מחמת הזאות ראשונות, מיהו סתימת הגמ' משמע דבכל ענין איירי ואפשר דאע"ג שאם קבל בד' כוסות יכול ליתן מתנה מכל כוס מ"מ הכא אי אפשר לו להתחיל במזבח מכוס שלא נתן ממנו בהיכל למ"ד כוס עושה חברו דחוי דכשם דשירים זקוקים לההזאה מכוסן ואם לא הזה מכוסן הן נדחין, ה"נ מזבח שהדמים מתערבין הם בבחינת שירים לענין זה שאם הודחו בשעת ההזאות הודחו ממזבח כשם שהודחו מן השירים. ועוד י"ל כיון דהיכל ופנים ומזבח כל אחת כפרה לעצמן צריך שיהיו השירים של כולן וכיון שמכפרת ההיכל השירים דחוין אין השירים ראוין ליסוד וגרע מנתן מתנה מכל כוס.
לו) ובתמורה כ"ב ב' מבעי לי' בחטאת שקבל דמו בב' כוסות ונאבד אחד ונתן מן הנשאר אם יש בזה דין חטאת שנתכפרו בעלים באחרת ופרש"י שאם יש בזה דין חטאות המתות כל הזבח פסול ור"ל דלא דמי לחטאת שאבדה והפריש אחרת שהראשונה תמות והשני' כשרה דהכא חד חטאת היא וכוס האבוד ג"כ חלק מן הקרבן ואם דם האבוד יש בו דין חטאות המתות נפסל הזבח, ומסיק התם דלמ"ד כוס עושה חבירו דחוי לא מבעי לי' דודאי יש בזה דין חטאות המתות ולא מבעי לי' אלא למ"ד כוס עושה חבירו שירים דהכא גרע משום דליתא קמן, ולפ"ז י"ל דהא דאמר ר"פ הכא דאפי' למ"ד כוס עושה חברו שירים הכא הוי דחוי משום דאי בעי למיהב מני' לא מצי יהיב היינו דהוי חטאת שנתכפרו בעלים באחר וכר"י תמורה ט"ו א', דאפי' חטאת הציבור שנתכפרו בעלים באחרת תמות א"נ אפי' כר"ש שם דאין חטאת ציבור מתה מ"מ דחוי הוי [ואע"ג דלענין מתו מקצת בעלים למ"ד אין חטאת צבור מתה כשר להקרבה כמש"כ תו' תמורה ט"ו ב' ד"ה וקא, י"ל דנתכפרו באחרת גריעי טפי והוי דחוי] ואע"ג דהכא עדיין ראוי התערובות למתנות המזבח מ"מ כיון דהוא אבוד בשעת הזאות היכל חשיב אבוד שהרי חטאת שאבדה ונמצאת לאחר שנתן מקצת מתנות אפי' בפר כהן משיח דכולהו מעכבי מ"מ למיתה אזלא אפי' לרבנן דרבי דאבודה בשעת כפרה מתה [ולא מבעי לן בתמורה שם אלא בנמצאת לאחר שנתקבל הדם בכוס ולא הוזה עדיין] ואע"ג דהכא הכוס לא נאבד מ"מ כיון שנתערב חשיב כאבוד כדאמר תמורה שם אפי' אחת באחת חשיבא אבודה, [ומיהו אי ראוי עדיין למזבח י"ל דלא חשיב אבוד ומ"מ אין הדבר מוכרע וי"ל דחשיב אבוד].
מיהו כל זה לא יתכן לפרש"י שם דאי כוס האבוד דחוי כל הזבח פסול דהא הכא אמר דנותן מן הודאין אלמא דפר ושעיר כשרין מיהו צ"ע מה הכריח לפרש"י לפרש כן ואפשר דאי הזבח כשר ולא מבעי לי' אלא אי האי כוס שנמצא אחר כן אי ניתן ליסוד הו"ל למבעי בכל הזבחים ולמה נקט חטאת אליבא דרבי והלכך פרש"י דמבעי לי' אי פסול כל הזבח מיהו לפ"ז צריך לפרש דמבעי לי' אי חשיב שירים או דחוי ועיקר הבעיא בכל הזבחים אלא בחטאת מבעי לי' אי מפסל זבח ולא משמע כן דמשמע דבדין חטאות המתות מבעי לי' ולהאמור אין הספק רק אי כוס הוי דחוי או שירים בכל הזבחים ואי הוי דחוי פשיטא לי' דבחטאת הזבח פסול, ויש מקום לפרש דפשיטא לי' דלמ"ד שירים הוי ה"נ באבוד הוי שירים ולא מבעי לי' רק אי חייל עליו דין אבוד מדין חטאות המתות אלא דלמ"ד כוס עושה חברו דחוי הכא פשיטא לי' דחשיב אבוד אלא דלמ"ד כוס עושה חברו שירים אפשר דלא חשיב אבוד וה"ק כי תבעי לך למ"ד כוס עושה חברו שירים אפי' בחטאת ה"מ כי איתנהו לתרויהו כו' ר"ל ולא שייך למידין רק משום שירים ודחוי אבל הכא הא ליכא וחשיב חטאות המתות מיהו לישנא דכל היכי דבעי זריק משמע דמשום דחוי אתינן עלה.
ולכל הפירושים יש מקום לפרש דלא מבעי לי' רק אי הכוס האבוד חייל עליו דין חטאות המתות אבל הזבח כשר, ומבעי לי' בנמצא קודם שגמר המתנות דבכל הזבחים רשאי לגמור מכוס האבוד אבל הכא מבעי לי' דהוי לי' כחטאות המתות ובזה ניחא הא דר"פ דחשיב לי' דחוי כדין חטאת שנתכפרו בעלים באחר וכמש"כ לעיל.
מיהו קשה דהכא קים לי' לר"פ דחשיב דחוי כיון דאי בעי יהיב לא מצי יהיב והתם ר"פ קמבעי לי' ואע"ג דהתם תרי לישני איכא הכא משמע דליכא מאן דפליג דודאי ר"פ אמרה וזה קשה בכל אופן דאף אי הכא לאו משום חטאת שנתכפרו באחרת אתינן עלה מ"מ הא פשיטא לי' לר"פ דחשיב כה"ג דחוי והתם למ"ד כוס ע"ח דחוי לא מבעי לי' ומ"מ למ"ד עושה חברו שירים מבעי לי'.
לז) בתמורה שם אמר דמבעי לי' אליבא דרבי דאבודה בשעת הפרשה מתה, ולכאורה אינו ענין לרבי דהכא הוי כאבודה בשעת כפרה, וי"ל דאפי' אליבא דרבי מבעי לי' ומשום דלל"ק לרבי לא מבעי לי' קאמר הכא אליבא דרבי, ומיהו לפרש"י דמבעי לי' דהזבח פסול י"ל דלרבנן לא מבעי לי' דאי מפסל זבח לא חשיבא כפרה ולא הוי אבוד בשעת כפרה וממילא לא אידחי האי כוס ולא מפסל זבח וצ"ע.
לח) ר"מ פ"ד מה' עיוה"כ ה"ב והוא מסבב והולך ומזה על הקרנות כו', כתבו הכ"מ והל"מ דפסק כר"א שאינו מקיף ברגל, מיהו מש"כ הכ"מ הטעם משום דר"מ ור"י פליגי אליבא דר"א אין זה מספיק דר"מ ור"י פליגי בקבלתם אליבא דר"א ולא עדיף הא דר"מ ור"י מסתמא דמתני' דהביאה דברי ר"א וסדרו לענין מלמטה למעלה וממעלה למטה, ועוד דסתמא דמתני' עדיפא מר"מ ור"י.
ולענין קו' הב' למה פסק דמתחיל בצפונית מזרחית שהוא כר"י והר"מ פסק ב' פרוכת כבר כתב הגרע"א בתוספותיו אות כ"ד לפרש דעת הר"מ כפי' ת"י דתנא דמתנ' נ"ח ב' דאמר דמתחיל מצפונית מזרחית אין טעמו משום דסבר כר"י דפתחא בצפון דלא יתכן דסתרי רישא לסיפא אלא דסבר כיון דצריך למיפוק ממזבח צריך שיעמוד למזרח המזבח וצריך לפנות לימין והלכך מתחיל בצפונית מזרחית, וזו גם סברת ריה"ג, ור"ע סבר דבימינו לחוד המזבח סגי וקרינן בו יציאה, ושפיר פסק הר"מ דמתחיל מזרחית צפונית אע"ג דפסק ב' פרוכת, והזאה דרומית מזרחית הוא לפניו שהרי ימינו לחוד המזבח דרומית מזרחית.
ומש"כ הר"מ ועומד לפנים ממזבח הזהב בין המזבח והמנורה נראה דקאי ארישא דבהזאות הפרכת הוא עומד לפנים ממזבח הזהב לצד מערב, בין המזבח והמנורה מדרום לצפון, דבין הבדים נמשך לדרום מן כנגד המזבח ולחוץ וכשהוא עומד בין מזבח למנורה במשך דרום צפון שפיר מזה על הפרכת והרי יצא מן הדרום והולך רק עד כנגד בין הבדים ואינו נכנס בין המזבח לבין קודש הקדשים תדע שהרי אמרו לחנניא נ"ט א' דמתחיל בדרומית מזרחית משום דפתחא בדרום ואם הוא נכנס בין ק"ק למזבח א"כ כשפונה אח"כ לקרנות יכול לפנות לצפון כמו לדרום אלא ודאי הוא עומד משוך מכנגד המזבח לדרום, ואח"כ פונה למזרח עד שבא למזרחו של המזבח והר"מ קיצר בהליכה זו שאין בה מן הלכה אלא ההלכה צריכה לפרש מהיכן הוא מתחיל וממילא משתמע הליכתו וכמו שסיים הר"מ ומתחיל להזות כו', וכן מש"כ רבנו (פ"ה) [פ"ו] מה' מעה"ק הי"ד וכל הדמים הניתנין על מזבח הזהב כשהוא נכנס עומד בין המזבח למנורה והמזבח לפניו, היינו כשהוא נכנס להזות על הפרכת ולשון רבנו הוא לשון התוספתא פ"ה דזבחים ושם שנוי' כשהוא מזה על הפרכת עומד בין המזבח למנורה והמזבח לפניו, והא דהמזבח לפניו ילפינן לי' בגמ' יומא נ"ח ב' מקרא אבל מהא דתניא בתוס' ילפינן שאינו עומד כנגד המזבח ממש דאין דרך שירות בכך להזות מעל המזבח באויר אלא צריך הכהן שיעמוד נגד הפרכת והלכך עומד בין המזבח למנורה כמו שעושה בהזאות יוהכ"פ, ומיהו לא נתפרש הטעם דביוהכ"פ הוא יוצא מדרום והלכך עומד במקום הראשון שפוגע, אבל בפר עדה יכול לעמוד בין שלחן למזבח, מיהו למ"ד דרום וצפון מונחין אין לו מקום פנוי אלא בין המזבח למנורה, וכדאמר יומא נ"א ב', ומיהו הר"מ פ"ג מה' בה"ב הי"ב פסק דמזרח ומערב מונחין, ונראה דהא דשנינו בתוספתא הוא לכו"ע דחכמים קבעו להשוות מעשה חטאות וכמו שעושין ביוה"כ עבדינן בפר העדה, ובזה ניחא הא דכתב רבנו שמתחיל בצפונית מזרחית וזה לא נזכר בתוס' ולמש"כ לעיל הא דמתחיל בצפונית מזרחית ביוה"כ הוא משום שצריך לעשות יציאה מן המזבח ניכרת, וטעם זה ליתא בפר העדה, אלא דכל מה דאפשר להשוות עבודתן משוינן, מיהו צריך טעם למה מבטלינן דינא דאין מעבירין על המצוות והרי הוא פוגע בדרומית מזרחית ברישא, ואפשר דהא דאמרינן מזבח לפני ד' ואין כהן לפני ד' היינו שהמזבח יפסיק בין כהן לקדש הקדשים, וכן ביוה"כ דכתיב ויצא היינו שיעמוד כמו שעומד בפר הבא על כל המצוות וכדדריש נ"ח ב' והשתא ממילא משתמע דהתחלת צפונית מזרחית בשניהם שוה.
מיהו לשון הר"מ וכל הדמים כו' כשהוא נכנס עומד כו' אינו מכוון כל כך דביוה"כ הוא עומד בין המזבח למנורה והמזבח לפניו אחר שגמר ההזאות ויצא מן המזבח אלא הר"מ נקט לשון נכנס המתאים בפרים הנשרפין והמכוון שוה גם בפר יוה"כ דלפני פנותו למתן קרנות עומד בין המזבח למנורה והמזבח לפניו.
יומא נ"ט א' מדקתני סיפא ר"א אומר כו' מכלל דת"ק כו', לכאורה זה אינו מכריע דפעמים כה"ג מבעי לי' אי פליגי רבנן עלי' או לא וצ"ל דקים לי' כאן דפליגי רבנן עלי' אבל עדיפא מני' הו"ל להקשות דקתני התחיל מחטא ויורד, ואי במקומו הוא עומד הרי אותה שבאלכסון לכ"ע נותן מלמטה למעלה ולר"י כולהו נותן מלמטה למעלה, וי"ל דבאמת פריך מהא דקתני מחטא ויורד אלא משום דבדברי ר"א הענין מתפרש טפי ומני' שמעינן דת"ק מחטא ויורד בכולהו קאמר ועיקר פלוגתתן אי חייב להקיף ברגל ולכך נקיט ר"א.
שם ועל כולן היה נותן מלמעלה למטה כו', לא נתפרש למה קבעו חכמים חובה בדבר, הלא אין נפקותא בדבר ומה שירצה הכהן יעשה, ורש"י פי' בזו שלפניו ע"כ הוא נותן מלמעלה למטה ובאותן של צדדין נותן כדרך שהתחיל בזו, משמע שמתחלה אין קפידא בדבר אלא אותו שלפניו נותן מלמעלה למטה בהכרח, ומפני זה יש קפידא שלא ישנה בצדדין במה שהתחיל, וגם זה לא נתפרש וכי משנה מאי הוי, וכן טעמי' דר"י לא נתפרש נהי דלא חש במה שמשנה בצדדין ממה שהתחיל מ"מ כי היכי דבעי ניעבד, ורש"י פי' דהרחוקות נוח לו מלמטה למעלה, ואפשר דחכמים קבעו חובה לעשות מה שנוח לו שזו כבוד העבודה שלא תעשה בשינוי אלא בדרך הנוח, וא"כ טעמי' דר"י נתפרש מרש"י ז"ל, וטעמי' דר"מ אפשר דנוח לי' לאדם לעשות בסדר שהתחיל אף שבצדדין היה נוח הטורח בעשי' מלמטה למעלה.
ומחטא ויורד דתנן פרש"י במתני' דנותן מתנה ארוכה ומשוכה, משמע שמושך אצבעו על חוד המזבח, והנה לפ"ז אין מצות הזאה בקרנות אלא נתינה דבקרנות לא כתיב הזאה אלא נתינה והא דאמר מנחות כ"א א' דפנימיות צריך טבילה והזאה היינו על הפרכת, ועל טהרו בשל יוה"כ, אבל על הקרנות בנתינה, אבל הר"מ פ"ה מה' מעה"ק ופ"ד מה' עיוה"כ כתב דמזה על הקרנות, ונראה מדבריו ז"ל שם דמפרש מלמעלה למטה היינו שידו למעלה ומזה שהדם נופל למטה ומלמטה למעלה היינו שידו למטה ומזה ממעל לידו, מיהו בחיצונות כתב בפ"ה מה' מעה"ק ה"ז מחטא ויורד כנגד חודה של קרן עד שיכלה הדם שבאצבעו, והוא מברייתא זבחים נ"ג א', משמע דהוא בנתינה, וכדאמרו במנחות כ"א א', וכן משמע במנחות שם דפנימיות כל דמן בהזאה דאל"כ ליפלוג בפנימיות בין נקרשו קדם מתנות הפרכת לנקרשו קדם מתנות המזבח ובמקום דבעינן הזאה ונתן בנתינה נראה דמעכב דיעבד כמו בחטה"ע שמצה דפסול כדאמר מנחות ב' ב', זבחים ס"ו ב', וחיצונות שהזה נראה דכשר דגם הזאה בכלל ונתן ואפשר דמזה לכתחלה אם ירצה וכן מבואר זבחים ט"ו א' דאמר היה מזה ונקטעה ידו כו' והזה ונתן בעינן אלמא דגם על המזבח הוא בהזאה ולפרש"י גם בפנימיות על המזבח בנתינה ומשמע דמצותו בהזאה דוקא דשדינן והזה גם על ונתן [קשה לפרש"י דפירש דמחטא ויורד מתנה משוכה] ואפשר דהא דמחטא ויורד לפרש"י היינו אחר שהזה ולא מקרי מוסיף בהזאות אלא מוסיף על ההזאה וצ"ע.
לרבנן דהולכה בסביב הקרנות הוא ברגל אי הקיף ביד פסול שהרי חיסר הולכה ומסקינן זבחים ט"ו א' דצריך לתקוני ואי לא תיקן פסול, וקדם שהזה חוזר ומקיף ברגל ולאחר שהזה אם יש לו דה"נ צ"ע אם אפשר לתקוני או שכבר נפסל, אבל לר"א דהולכה ביד אי הקיף ברגל כשרה, ואפשר דאף לרבנן אם הקיף ביד כשר ולא אמרו דאם חיסר הולכה פסול אלא במקום רחוק שאי אפשר בלא הולכה והוא הוליך בהושטה או שנשפך הדם ונכנס לגואי אבל כשעומד אצל המזבח וסגי בהולכה זוטרתא נהי דדרשינן סביב שיקיף ברגל מ"מ אינו אלא למצוה אבל אם הזה כמו שהוא עומד כשר, וכן נראה דהא אמרו דב' כהנים גדולים שנשתיירו חד אמר הקפתי ביד ולא מסתבר דלרבנן חילל את עבודתו ונפסלו פר ושעיר.
זה שצריך ליתן מלמטה למעלה ונתן מלמעלה למטה, לא מקרי שחיסר ההולכה [למאי דגריס רש"י זבחים ט"ו א' בהולכה זוטרתא דכו"ע ל"פ דפסלה ונראה לפ"ז שאם חיסר אותה הוי כחיסר הולכת רגל] דכיון דכשר מלמעלה למטה הרי לא חיסר הולכה, וכן אם נתן דרומית מזרחית קדם צפונית מזרחית לא חשיב כחיסר הולכה זוטרתא, שהרי מקרן זו לא חיסר כלום.
יש לעי' בצריך ליתן מלמעלה למטה ונתן מלמטה למעלה, אי מחשבה פוסלת בהושטת יד למטה אי מקרי הלך במקום שא"צ להלוך [יעוין זבחים ט"ו ב'].
היה צריך ליתן בקרן שלפניו ונתן בקרן הרחוק נראה דמחשבה פוסלת בהאי הולכה זוטרתא שהרי לעולם לקרן שהוא נותן צריכה הושטה זו.
לט) ס"א א' מלמד שכולן כפרה כפרה בפ"ע, נראה דדין זה דוקא בפר ושעיר של יוה"כ, אבל בפר העלם דבר של ציבור ופר כהן משיח ושעירי עכו"מ ז' שעל הפרוכת וד' שעל המזבח כפרה אחת, ואם נשפך הדם קדם שנתן על המזבח מביא אחר ומתחיל על הפרוכת, וכן בדין דביוה"כ עיקרו חובת היום אבל אותן שבאין על החטא עיקרו על החטא וחטאת זו צריכה י"א הזאות ולא שייך צירוף של ב' בהמות לחטאת אחת.
שם גמר את המתנות שבפנים כו' ויתחיל בתחלה במתנות שבהיכל, יש לעי' בלא נשפך הדם אי אמרינן לו הבא שמינה לכתחלה להזאות ההיכל וכדאמר מנחות ס"ד א' בחטאת ציבור, ונראה דבלא נשפך הדם מצוה בראשון מיהו יש לעי' בעבר והביא אחרת והזה משני' אי כשר, דבשאר קרבן ציבור כשר כדאמר מנחות שם ואע"פ שנתכפר לו בשני' אלמא שכפרתו כשרה, ואפשר דלא החשיבתן תורה לכפרות חלוקות אלא בנשפך.