סימן פז (כג)
עריכהא) עירובין מ"ט א' אר"י א"ש המקפיד על עירובו אין עירובו עירוב כו' ר"ח אמר עירובו עירוב כו' כתב הרא"ש והלכתא כשמואל דהכי אמר אביי לקמן בפ' הדר ס"ח א' כיון דאי בעו מנאי ולא אפשר לי למיתבא להו כו' וצ"ע דלקמן הביא אביי ברייתא כותי' אחד מבני מבוי שבקש יין ושמן ולא נתנו לו כו' ותקשה לר"ח והו"ל לגמ' לאתוי' תניא כותי' דשמואל, ומדברי רש"י ז"ל בשמעתין ובסוגיא דהתם נראה דב' דברים חלוקים הן דהכא בשמעתין בנתנו כלן עירובן עסקינן ובזה סבר ר"ח דאע"ג דמקפיד על עירובו הוי עירוב דמ"מ קבעו כלן דירתן בבית אחד, ושמואל סבר דתנאי בעירוב שלא יהיו מקפידין עליו, אף שאוכל חברו את שלו, ולכו"ע שבידו להקפיד דבמאי שנתנו לשם עירוב לא יצא הדבר מרשותו, רק לשמואל צריך שינהוג בו עין יפה שלא להקפיד עליו, אבל ההיא דלקמן לא במקפיד על חלקו שיאכלוהו חבריו עסקינן דודאי לא היה אביי מקפיד על חלקו דאם היו כל בני המבוי נותנין את עירובן הוו מערבין כמבואר בסוגיא שם, אלא דהתם לענין שיקנה אביי משלו ריפתא בעד כל בני מבוי קאמר כיון דאי בעו לה מינאי כו' וע"כ לאו מדין מקפיד אתינן עלה דאם איתא דכבר זכו כל בני המבוי בריפתא מה לנו בקפידתו של אביי על דבר שאינו שלו ועל חלקו לחוד ודאי אינו מקפיד, אלא דלא זכו כלל, דאומדנא דמוכח הוא דאביי סמך שלא יבואו לאוכלו. אבל אם יבואו לאוכלו בטלה הקנאתו והלכך אין זה עירוב ובהכי איירי ברייתא דאחד מבני מבוי שבקש יין ושמן ובזה גם ר"ח מודה, ולפ"ז אין הכרע דהלכה כשמואל.
ב) ס"ח א' כיון דאי בעו לה מינאי ולא אפשר ליתבה כו' נראה דאי באמת היה אביי מפסיד פתו לא היה מערב דהא אפי' טורח לא היה עושה כמש"כ התו' וע"כ דהיה בענין שלא יצא שום מכשול שהיו רגילים שלא להוציא מרשות לרשות, אלא דבשביל שאין הפסד בדבר דהרי רשות לאביי למיכל כלו אע"ג דאקני להו לדידהו דסתם אינם מקפידים דרובא דעלמא לאו מאנשי ורדינא, היה מקום לשאול דליערב ולזה קאמר אביי כיון דאין רצונו להקנות באמת שיאכלו הם אלא שסומך שישארו לפניו כה"ג אין זה עירוב, אבל אם הוא באופן שבאמת היה המקנה נותן פתו אף אם יפסיד פתו, אע"ג דדעתו שלא יפסיד הוי עירוב מעליא, וכן אנו נהיגין לאקנוי' לבני חצר אע"ג דדעתנו שישאירו את הפת לפני המקנה, כיון דלדידן מצוי המכשולים או שנחוץ לנו ההוצאה, והיינו נותנין את הפת אף להפסידו, ומ"מ כתבו התו' שלא יערב בדברים שתיקן לשבת והיינו דאם היה יודע שיאכלום אחרים היה מערב בדבר אחר.
ג) ס"ח א' רש"י ד"ה בחביתא, ויסמוך כו' לצורך כל השנה כו' נראה דהוצרך רש"י לזה משום דלאותה שבת אין לחוש שיסתפקו קדם כניסת השבת, אבל עדיין באמת ליערבו ברביעתא דחלא בכל שבת, ואין לומר דלערב בכל שבת אי אפשר דאי בעו מני' לא אפשר למיתבה לה נהליהו בכל שבת, דא"כ אין תקנה במה שיערב לכל השנה שהרי אי אכלו לה בשבת זו יצטרך לרביעתא אחרת לשבת הבאה, והיינו נמי טעמא דלא אקני להו פיתא דמלשון רש"י משמע דעל פתא דחד שבתא לא היה מקפיד, אלא שאין שיעור לדבר וכיון דלא מצי למעבד לכלהו לא עביד כלום.
ד)י) שם רש"י ד"ה פנו, ולרבא כו' חדרים פנימיים שאינן פתוחין לחצר כו' נראה דפתחן היו לבי גברא שאין חדר בלא פתח, ומבואר מלשון רש"י שכ' אסור להוציא מביתו לחצר דהא לאו דידי' הוא, דלא בטל רבא ביתו אצל חצרו, [והחמין היו בחצר ולא בבית, ואע"ג דמחצר לחצר מותר בלא עירוב, הכא החמין שבתו בבית אלא שקדם הביטול יכולין להוציאן לחצר, א"נ שצריך להביאן לבית התינוק] והלכך מבי נשי לבי גברי היה מותר להוציא.
ד) והא דלא תיקן רבה בביטול בעובדא דלעיל כתבו תו' לעיל ס"ד א' ד"ה א"כ דלא היו בעלים התם, ובק"נ כתב משום דרבה ס"ל אין ביטול רשות מחצר לחצר וז"א דרש"י כתב דהתינוק היה באותה חצר של רבה וכ"מ בגמ' נסמוך אעירוב כו'.
ה) ס"ח ב' התם היינו טעמא כי היכי דלא ליהוי מלתא כו' אע"ג דרב לא ס"ל האי סברא, ושמואל דפליג עלי' איכא למימר דשמואל לטעמי' דאין ביטול רשות מחצר לחצר וע"כ הכי הוא כיון דלשמואל הדין נותן דאין מבטל וחוזר ומבטל משום שאין ברמחל"ח, איך יתכן דשמואל יאמר מלתי' אליבא דר"י ומשום דלא ליהוי מד"ר כחוכא, וי"ל דרבא ס"ל דמשום טעמא דאין ביטול רשות מחל"ח אין לבטל תורת ביטול מזוכה למבטל, דטעמא דאין ביטול רשות מחצר לחצר דאי אפשר למחשב כל הדירה שלו וחברו שכן אצלו כיון שאין לו תפישת יד בהאי חצר, או דלא תקנו ביטול מחצר לחצר, אבל הכא מקרי חצרו כיון שהוא חצרו בעצם ובשביל ביטול לא הפסיד חצרו, לענין דין ביטול אליו, והכי אמר בסמוך א"ל רב אנא דאמרי אפי' כר"א כו' אבל לענין אסתלוקי כו' והיינו אע"ג דאין ביטול רשות מחל"ח וכדפרש"י.
ו) שם א"ל רב אנא דאמרי אפי' כר"א לכאורה קשה לימא דרב כר"י דיש ביטול רשות מחל"ח כיון דכן הוא באמת לדינא, וכן קשה בסמוך דאמר ר"א רב ושמואל בפלוגתא דר"א ורבנן נהי דר"א סבר דשמואל ע"כ כר"א דלרבנן לא אסתלק למקרי בן חצר אחרת וטעמא דלא ליהוי מלתא כחוכא לא ס"ל, מ"מ למה לי' לדחוקי דרב כרבנן ולא כר"א נהי דלר"א מקרי בן חצר אחרת לימא דרב כר"י דיש ביטול רשות מחל"ח כמו דקיי"ל להלכה, ונראה דלר"א כיון דרשות ביתו נמי ביטל הו"ל כבן חצר אחרת שאין לו פתח להאי חצר המבוטלת ובזה לכו"ע אין ביטול ולזה צ"ל דרב כרבנן והלכך אף אם ביטל גם ביתו לא אסתלק לגמרי ול"ה כבן חצר אחרת, ולמאי דדחי אף לר"א לא אסתלק לענין דין ביטול.
ז) כתנאי מי שנתן רשותו כו' ענין החזקת רשות היינו שהביטול מחשיב את הזוכה כדר בכלו ואת הנותן כמסולק מדירה, ואי ישמש כבתחלה הרי הוא דר כבתחלה ואיסורי הרשויות לא בקנין תליא מלתא אלא בדיורין, ובמזיד לכו"ע בטל הביטול ובשוגג תלי לה אי אלים הביטול וחשיב כבן חצר אחרת לא חשיב כמיהדר ומשקל רשותא, ולפ"ז אין מבטל וחוזר ומבטל טעם לדין הוציא בשוגג שיאסור, אלא תרויהו חד טעמא הוא, אי אלים ביטול אי לא, אבל לישנא ל"מ הכי, וגם רבא למה לי' למימר בקנסו שוגג אטו מזיד קמפלגי אף אי פליגי אי אלים ביטול מ"מ לענין מבטל חוזר ומבטל שפיר ס"ל דאין מוחו"מ משום דלא ליהוי מלתא דרבנן כחוכא דהא רבא ס"ל האי טעמא, ולכן נראה דבאמת תלי לה אי אין חוזר ומבטל בזה אלים טפי הביטול ואין לי' לאסור בשוגג, והא דאמר רבא דכו"ע אמוחו"מ ה"ה דהו"מ למימר דמבטל וחוזר ומבטל, ואפ"ה אין אוסר בשוגג דאין תלוי זב"ז אלא דרבא נקט כמאי דס"ל.
ח) ס"ט א' אימא עד שלא יצא היום ואבע"א ל"ק כו' לתירוץ קמא מתנ' מיירי בפרהסיא ובזה קיי"ל כת"ק וכר"י דגם ר"ג לא פליג בזה וכסתמא דברייתא דמומר בגלוי פנים וברייתא דישראל משמר שבתו בשוק, וכדמוקים רב נחמן ב"י מימרא דר"ה דאמר איזהו ישראל מומר זה המחש"ב בפרהסיא אלמא דהכי הלכתא, ולר"מ אליבא דר"ג משבבפ"ר מבטל רשות וע"כ דלא ס"ל דמומר לחלל שבת בפרהסיא הוי כעובד עכו"מ דמומר לעכו"מ נראה דלכו"ע אין מבטל רשות, ות"ק דפליג נראה דלאו משום דחשיב לי' כמומר לכל התורה, דא"כ ליפלגו לענין שחיטתו, וכן מבואר מהא דמוקים ר"נ ב"י מימרא דר"ה לענין ביטול, והדר אמר ר"א האי תנא הוא כו' ומשמע דטעמא דביטול רשות הוא טעמא אחרינא, וכן פריך בפשיטות אי כרבנן הא אמרי חשוד לדבר אחד לא הוי חשוד כו' עד דהוי מומר לע"ז, וצ"ל דטעמא דביטול רשות תלי בחילול שבת משום דכיון דהוא מומר לשבתות בטלו חכמים דירתו לענין דיני שבת ואינו בעירוב ובביטול רשות, ומיהו קשה דאנן קיי"ל כר"א דמוקים להא דר"ה כתנא דחמירא לי' שבת כעכו"מ ואיך שבקינן מתנ' ועבדינן כברייתא, ונראה דמתנ' במומר למילי דרבנן ובזה אין דינו כמומר לכה"ת ושחיטתו מותרת ואין בה אף איסורא דרבנן, ובזה אפלגו במתנ' לענין ביטול רשות, וכן מימרא דר"ה למאי דמוקים לה לענין ביטול רשות, ולר"א מימרא דר"ה לענין שחיטתו ולשאר מילי, ובמומר במילי דאורייתא, ולפ"ז למדנו כדעת הפר"ח דמומר לחלל שבתות בפרהסיא במילי דרבנן שחיטתו מותרת.
ט) ונראה דזהו כונת הר"מ שהביא הרא"ש שכתב דקיי"ל כת"ק דמומר לחלל שבתות בפרהסיא במילי דרבנן אין מבטל רשות, ואע"ג דר"מ כר"ג הא ר"י פליג ואמר דלא נחלק ר"ג, והיינו בין לתירוץ קמא ובין לתירוץ בתרא דהא בפרהסיא אין נפקותא בין תירוץ קמא לתירוץ בתרא, ומיהו בצינעא לא קיי"ל כת"ק אלא כר"ג דבזה ר"מ ור"י תרויהו כר"ג ס"ל, וברייתות סתומות בזה כר"ג כמש"כ סק"ח, וסוגיא דעלמא דבצינעא מבטל רשות כמש"כ לעיל שם, והרא"ש כתב על דברי הר"מ ואין דבריו נ"ל כו' דהא אמר בפ' ב"כ כו' וגם מש"כ כו' ומש"כ כו' ול"י לפרש דברי הרא"ש ז"ל דהא ודאי איכא צדוקי דמחלל שבת בפרהסיא במילי דרבנן דהא בתירוץ בתרא מוקים לברייתא בפרהסיא, והתו' לא באו לפרש רק דהיכי מש"ל בצינעא דהא עיקר צדוקי הוא שמתריס נגד חכמים ואיך יאות להם בפרהסיא ותירצו שמפני היראה אין פוקרין בפרהסיא, אבל אין זה כללא דודאי רבים מהם פקרו בפרהסיא ונראה דכונת הרא"ש דלל"ק מיירי בין בצינעא בין בפרהסיא דאיכא צדוקים דאינם אלא בצינעא, וא"כ לדעת מהר"מ דלא קיי"ל בזה כדברי המיקל אלא כת"ק א"כ אפי' בצינעא, אבל אין זה קושיא דבאמת משום לישנא בתרא דר"י ס"ל כר"מ דר"ג פליג בצינעא, לא קיי"ל כת"ק בזה, ובסוגיא דעלמא דמשמר שבתו בשוק מבטל רשות, וכדמוכח גם מהא דר"א ור"א שגזרו עליהם שלא לבטל רשות והיינו בכותים מחללי שבת בצינעא, ולדינא אין נפקותא בין הר"מ להרא"ש דבפרהסיא אין מבטל אף במומר לחלל שבת במילי דרבנן, ובצינעא מבטל, והא דמומר לחלל שבת בפרהסיא אין מבטל להרא"ש אע"ג דלר"מ אליבא דר"ג מבטל, ומשום הלכה כדברי המיקל בעירוב הוי לן למנקט כר"מ, צ"ל דכיון דבדעת ר"ג מספקא לן אין לנו לנטות מדברי חכמים, וגם בסוגין מוקים רנב"י מימרא דר"ה כברייתא דתניא דבפרהסיא אין מבטל.
י) ס"ט א' ואבע"א ל"ק כאן במומר לחלל שבתות בצינעא כאן במומר לחלל שבתות בפרהסיא ומעשה דר"ג במתנ' בזמן מוקדם בחיי רשב"ג אביו ואותו צדוקי היה בצינעא, ועובדא דברייתא בזמן מאוחר כדתניא ואמר להן ר"ג לבניו ואותו היה מחלל שבת בפרהסיא, ולת"ק גם בצינעא אינו מבטל רשות, ולר"מ אליבא דר"ג גם בפרהסיא מבטל.
שם א"ל ר"נ כמאן אי כר"מ כו' ולפ"ז מומר לאו דוקא דלר"מ נמי שחיטתו מותרת דהא אפי' במומר לחלל שבתות בפרהסיא ס"ל לר"מ דמבטל רשות [ומיהו י"ל דדוקא במילי דרבנן אבל במילי דאוריתא מודה] אלא ר"ל חשוד.
שם ב' אמר רנב"י, ומאי דשני לי' ר"ה לר"נ לא היתה קבלה בידם והלכך שנו להו אמוראי בתראי מלתא דר"ה.
יא) ס"א ב' תוד"ה הדר, ואגב שאסרו בעכו"מ כו' משמע מדבריהם דכי היכי דדירת עכו"מ לא שמה דירה מן הדין ה"נ דירת מומר וצדוקי דלא החשיבו חכמים דירתם לענין תקנת עירובי חצירות אלא משום שמא ילמוד ממעשיו הצריכום שכירות, ונראה דה"ה כותי מחלל שבת בצינעא לאחר שגזרו עליהם אין דירתם דירה ואין אוסר ביחיד, וכן מבואר מדבריהם בסוף הדיבור שבסמוך שכתבו ועוד דהאידנא לא נפקא לן מידי לענין כותים כו' ור"ל דשפיר פסק ר"י כראב"י דאין כותי אוסר ביחיד לאחר שגזרו, אע"ג דקדם שגזרו היה אוסר ביחיד כרשב"ג, וכ"כ בס' ק"נ ס"ק נ"א.
יב) ומהא דנחלקו בכותי מחלל שבת למדנו דאינו מאמין בדברי חז"ל אין דינו כמומר כיון דהוא מחזיק במצות ומקיימן הרי הוא כישראל במצות שהחזיק והלכך שחיטת כותי מותרת, ומיהו לענין לזכות עירוב עבורו אפשר דאינו בתקנת עירוב, ודוקא ביטול מועיל אבל לא עירוב, וזה נראה כונת הג"א שכתבו וכל מי שא"מ בעירוב אין מערבין עמו, והיינו אע"ג דמשמר בפרהסיא ודינו דמבטל רשות מ"מ אין מערבין עמו.
יג) ואנו ששוכרין מן השר או מאריסו שכירו ולקיטו, אע"ג דיש בעיר מחללי שבת בפרהסיא ומחללי בצינעא, ובלתי מאמינים, משום דלמחללי שבת בפרהסיא מהני שכירות רעועה וכמש"כ לעיל סי' (י"ח) [פ"ב] ולמחללי שבת בצינעא לתיאבון מהני עירוב, ולבלתי מאמינים אף אם אינם מחללי שבת בפרהסיא מ"מ דינן כמומר ומהני שכירות דלדידן ליכא מחזיקים בקצת המצות, והמכחישים אין להם חלק כלל באמונה, ודינם כעובדי כו"מ.
יד) ותינוק שנשבה בין העכו"מ דינו כישראל ושחיטתו מותרת שהוא בחזקת שאם יודיעוהו וישתדלו עמו כשיעור ההשתדלות שהוא ראוי לשוב לא יזיד לבלתי שב, אמנם אחר שהשתדלו עמו והוא מזיד וממאן לשוב דינו כמומר, ושיעור ההשתדלות תלוי לפי התבוננות הדיינים כאשר יופיעו ברוח קדשם בהכרעת דינו, ומה שנחלקו אחרונים ז"ל בצדוקים בדורות האחרונים אי חשיבי כאנוסים היינו בהכרעת שיעור הידיעה שיודעים ממציאות ישראל ושאבותיהם פירשו מהם ונותנים כתף סוררת, אי דיינינן להו כשיעור ידיעה למחשב מזיד, או לא ואכתי אנוסים הם ובאמת צריך לדון על כל איש ואיש בפרט [ובמ"ב סי' שפ"ה סק"א ובשה"צ שם אות ב' כתב, דדעת כל הפוסקים דגם צדוקי מחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"מ לענין ביטול רשות ותמה על הב"י והט"ז והמ"א שהקילו, ותמוה מאד דהרי ב"י בעצמו הביא דברי תו' ודן רק על הני צדוקים דשכיחי גבן דבהן שפט ב"י דמעשה אבותיהן בידיהן אבל הצדוקים שבזמן הש"ס ודאי מזידין היו, וכן הצדוקים שבסוף זמן הגאונים אפשר דמזידים היו, וכל דברי הפוסקים שהביא הוא על צדוקים שבזמן הש"ס, ומה שטען שסוף סוף שייך שלא ילמוד ממעשיהם אין זו טענה דלא אמרו חכמים אלא במי שדינו כעכו"מ ולא בכל מתנהג בדרך עקש, ועי' תו' ס"א ב' ד"ה הדר, דלא גזרו בצדוקי וכותי אלא אגב עכו"מ] וכמו כן אותן שאבותיו פרשו מדרכי הציבור והוא נתגדל ללא תורה, דינו כישראל לכל דבר, ונמי צריך למוד שיעור ידיעתו אי לא חשיב מזיד, ואותו שדיינינן לי' כאנוס זוכין עירוב עבורו.
טו) ס"ט א' עד שלא נתן רשותו כו' ר"י אומר במזיד אוסר ופי' בתו' דאפי' בצינעא ובפעם אחת והפוסקים השמיטו ד"ז משום דדעתם להקל בעירוב כר"מ, כ"כ בס' ק"נ, והשמטתם ד"ז הוא פסק דאין הלכה כר"י, ומש"כ בס' ק"נ דלדידן דקיי"ל מבטלין וחוזרין ומבטלין א"צ לאשמועינן ד"ז שהרי מבטל אחר שהוציא, לא נראה דמודה ר"י דמבטל וחוזר ומבטל ודוקא כשהוציא באיסור קאמר ר"י דבזה שמוציא באיסור בטל היכרא דביטול וחשיב ככלן משמשין והיינו נמי טעמא דהוציא הנותן לאחר הביטול אוסר, ואפי' ביטול פעם אחרת לא מהני כמש"כ תו' אבל הוצאה בהיתר ע"י שבטלו לו מודה ר"י דאינו מזיק, דאל"כ מוכח דר"י ס"ל דאין מבטלין וחוזרין ומבטלין ולעיל משמע דאין ד"ז מוכרע בדעת אחד מן התנאים, ומפרש"י מבואר דאחד שבטל רשותו ואח"כ המיר אינו אוסר, אע"ג דהשתא אינו בתורת ביטול.