סימן פו (כב) עריכה
עירובין כ"ד ב' תוד"ה ההיא, ואע"ג דלרחבה היו גיפופין כו' דכיון דלא מהני לרחבה גופה כו' לכאורה אין דבריהם מפורשים שהרי נראה מבחוץ נידון משום לחי אף בהעמיד הלחי ברה"ר או בבקעה שאין מועיל בחוץ כלום אלא דחשיב מחיצת המבוי בהיותו ניכר מבחוץ, וה"נ נהי דלא מהני לרחבה שהיא יותר מבית סאתים ולא הוקפה לדירה, מ"מ חשיבי הני גיפופי למחיצה למתא ולשביל, ואפשר כיון דהרחבה יש לה מחיצות שלימות לא חשיב לחי אלא מחיצה, ונראה דהוצרכו לכך אף אם הגיפופין פחותין מד' אמות [ומשכחת לה ברחבה ארוכה וקצרה ומחזקת יתר מבית סאתים] דבד"א אינו נידון משום לחי כדאמר י' א' לחי המושך כו', ואפשר דהכא ברחבה שיש לה מחיצות שלימות אף במקום דצריך פס לא מהני הני גיפופין דלא חשיבי נראה מבחוץ כה"ג וגרע מנמשך ד"א [את"ל דבחצר כשר נמשך ד"א] ומיהו לשון התו' קשה לכוין וצ"ע, [שו"ר שכבר נתבארו הדברים ברשב"א וריטב"א עי' לקמן סי' כ"ד ס"ק י"א].
ב) שם תוד"ה ליעבד מחיצה ונראה דהיה שם רוחב יתר מעשר כו' ואע"ג דרחבה אינה פרוצה עשר כמו שפרש"י בד"ה היכי וכן מוכח בגמ' מדמהני לחי לפתחא דשביל ופתחא דמתא, מ"מ כיון דרחבה פתחה לשביל ושביל פרוץ י', גדר השביל חשיב גידור גם לרחבה, ואפשר דזהו מטעם מגו דמהני לשביל אבל בדבריהם בד"ה ליעביד צ"ה מבואר דהכא מהני בלא מגו.
שם אפילו אם היה פרוץ במלואו לנהרא היה די בלחי, נראה דאין כונתם דכיון דדי בלחי לא מהני האי מחיצתא למשרי רחבה, אלא אדרבה בלחי משתרי שביל ורחבה, משום מגו ולא הוי לי' להזכיר מחיצה, וע"כ צריך לפרש דבריהם כן דאם איתא דרחבה לא משתריא בהאי לחי, א"כ גם השביל לא סגי לי' בלחי שהרי אין לו רק ב' מחיצות כיון שהוא פרוץ במלואו לנהרא ולרחבה, ולעולם בעינן ג' מחיצות, וא"כ ע"כ זקוק למחיצה, אלא דבלחי משתריא גם הרחבה ומהני מחיצות הרחבה והעיר לשביל.
שם ולכך לא היה מהני אפי' צ"ה לרב, נראה דנתנו טעם למה נקט מחיצה ולא צ"ה ופירשו דנקט מחיצה דהוא מלתא פסיקתא אפי' לרב, ומיהו לפרש"י בלא"ה ניחא דלא נקט צ"ה משום דאתו גמלי שדיין לי', אבל לשיטתם לקמן אצטרכו לזה.
ג) שם תוד"ה אין, וא"ת הא אמרינן לקמן שאם עשה מחיצה ע"ג התל כו' אפשר דדעת רש"י ז"ל דהכא שהרחבה יש לה מחיצות שלימות לא מהני גידור השביל במחיצות ע"ג מחיצות כיון דמעיקרא נמי גדור ועומד, וברחבה לא הוסיף כלום דמעיקרא נמי יש לה מחיצות עליונות.
שם ולפ"ז אתי שפיר הא דלא חיישינן כו' אפשר לדעת רש"י דאף אי חיישינן שמא יעלה שרטון אינו אלא איסורא בעלמא אבל השתא אכתי מחיצה היא ולא פסלינן מחיצתא להקל שתהי' מחיצתא שני' מחיצה.
ד) שם תוד"ה ליעבד צ"ה, וליעבד מחיצה אגודא דנהרא היינו מעבר הנהר וה"ה צ"ה כו' והנהר כו' והשתא אתי שפיר כו' מבואר מדבריהם דצ"ה העומד באויר חשיב צ"ה כיון דמזוזותיו המה מכוונין נגד עובי כותלי השביל וע"י עומד מרובה חשיב כל הפרצה כסתום, ומבואר מזה דדין מבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו הוא דוקא בהותר בלחי אבל בצו"ה לית לן בה וכמש"כ סי' א' ס"ק נ"ו ומיהו קשה כיון דאיכא ב' פרצות בב' הכתלים הוי לי' מבוי מפולש ואינו ניתר בעומד מרובה במבוי והכא השביל תורת מבוי עליו ולא תורת חצר, וי"ל דכיון דבנהר ליכא דרך חשיב כגידודי וכדאמר ו' א' התם דאיכא גידודי, אבל קשה דכי מסקי שרטון תאסר וצ"ע.
ה) כ"ד ב' ולעביד לי' צ"ה כו' אתו גמלי כו' אלא כו' לעביד לחי כו' לכאורה לחיי צ"ה נמי בכל שהו סגי, ואפשר משום דבעי משני צדדים וגם צריך שיקבלו דלת של קש, ומבואר מזה דצו"ה צריך שיהיו המזוזות בין הכתלים ולא סגי בנראה מבחוץ ואפשר דמהאי טעמא נוחה לעשות לחי דסגי בנראה מבחוץ, ואע"ג דצו"ה שהמשיכו והעמידו נגד כותלי המבוי כשר כמש"כ סק"ד והתם נראה דאף אם המזוזות אינן בולטין נגד אויר המבוי כשר, מ"מ בהעמיד אצל הכותל מבחוץ לא חשיב מזוזה, והעולם אינן נזהרין בזה וצ"ע.
ו) שם תוד"ה לעביד צ"ה, לכך נראה לפרש דשביל של כרמים אין בו דיורין כו' הוצרכו לזה לפירוש ראשון שכתבו בד"ה יאמרו, אבל לפי' השני שם שפיר י"ל דשביל יש בו דיורין.
שם פרש"י כו' וקשה דמשמע דלא צריך למגו עד לקמן, אבל לפירושם דצו"ה הוא בשביל לצד הנהר ניחא דלא צריך למגו כיון דשם הפרצה יתר מי' אע"ג דהרחבה יש לה מחיצותיה מ"מ חשיב גידור, אבל לפרש"י כיון דבמקום צו"ה אינו פרוץ י' צריך לומר מגו דמהני לשביל להצילו מדין פרוץ במלואו, מהני נמי לרחבה.
ז) שם ואפי' הכי מהניא לי' לחי דבני מבוי היו משתמשין שם כו' לכאורה שימוש לאו מלתא היא דבעינן בתים וחצרות פתוחים לתוכו, ונראה דהשתא התחילו בני מבוי להשתמש גם ברחבה והוי המבוי והרחבה והשביל כמבוי ארוך, ואע"ג דקדם דהותרה הרחבה לא יתכן להתיר השביל בלחי דהרחבה מפסקת בין מבוי לשביל ולא חשיב השביל בתים וחצרות פתוחים לתוכו, מ"מ ע"י הלחי מתקין הכל והותרה הרחבה ונעשה השביל כמבוי, וזהו דפליג רבא דיאמרו לחי מהני לשביל דעלמא כיון דקדם ההיתר אין שביל זה ראוי ללחי, ולרבא דתיקן לחי בפתחא דמתא גם השביל מותר כיון דהשתא השביל כלה לרחבה שהיא רה"י וכה"ג שביל דעלמא נמי מותר, וגם השתא באמת חשיב השביל כחלק המבוי, וזהו כונת ת"י בגליון, וכ"ז לפי' א' שכתבו תו' בד"ה יאמרו, אבל לפי' הב' דרבא חשש דלא יעלו אדעתם דגידודי שבעבר הנהר הוי מחיצה גם למסקנא שביל אסור לרבא, ומש"כ תו' בד"ה טלטולי פי' הכלים כו' וכן בשביל היינו כפי' קמא.
ח) כ"ד ב' ממתא לרחבה ומרחבה למתא כו' היינו כלים ששבתו בבית להביא לרחבה וכן מרחבה לבתי העיר, אבל מרחבה למבוי לכו"ע שרי דקיי"ל כר"ש לקמן פ"ט דגגות וחצרות אכסדרה ומרפסת וקרפף ומבוי רשות אחת הן, וקיי"ל דשרי כיון דהשתא לית בה דיורין, והלכך אע"ג דרחבה היא של בעלים אחרים שלא עירבו עם בני העיר שרי שלא תיקנו חכמים עירובי חצרות אלא כשבתים פתוחים להאי מקום ואז חשיב דירה, אבל כשאין בתים פתוחין אע"ג דמשתמשין שם מ"מ לענין עירובי חצרות לא חשיב דירה, והא דתנן פ"ט א' רש"א אחד גגות ואחד חצירות ואחד קרפיפות רשות אחת הן לכלים ששבתו בתוכן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית היינו דבשבתו בתוך הבית לא אמרינן רשות אחת הן ואם יש בהן בית דירה אסור אבל קרפף שאין בו בית דירה מותר ולא חש ר"ש למסתם כאן דהיתר קרפף שאין בו בית דירה הוא מטעם אחר, ור"ש לענין רשות אחת הן קאמר ונקט קרפף לענין שריותא בכלים ששבתו בתוכן, ואע"ג דלרבנן דר"ש חצרות וקרפיפות ב' רשויות הן ואפי' של בעלים חד אסור מזה לזה, ולכאורה מודה ר"ש לרבנן בכלים ששבתו בתוך הבית, ולא שייך לעולם לפלוגי בין כלים ששבתו בתוכן לכלים ששבתו בתוך הבית, אלא לענין להוציא מרשות בעלים זה לרשות של אחר דלענין זה עיקר דירתו הוא הבית וקנו כלים שביתתן, אבל לענין להוציא מחצר לקרפף דרבנן אסרי אפי' בשתיהן של אדם אחד, כיון דפליג ר"ש ושרי להוציא מזו לזו אין חילוק בין שבתו בתוכן לשבתו בתוך הבית היכי ששתיהן של אדם אחד, אלא שאם הן של בעלים מחולקים אסורין כלים ששבתו בתוך הבית משום תקנת ע"ח וזה דוקא באית בה דיורין וזה דעת הרמב"ם והסמ"ג וש"פ כמו שהביא המ"ב סי' שע"ב בשם אחרונים, אבל דעת רש"י והרא"ש וסיעתם דמודה ר"ש דמקרפף לחצר אסור בכלים ששבתו בבית, והכא דשרי ממתא לרחבה משום דרחבה נעשה מוקף לדירה.
ט) כ"ה א' תוד"ה מאן, ובשביל לית בי' דיורין דליתסרו עלי', היינו כשיטתם דשביל עצמו מותר אבל לפי' הב' שכתבו בד"ה יאמרו דלמסקנא שביל עצמו אסור, ע"כ היתר הרחבה משום גיפופי ואילו היתה הרחבה פרוצה כלה לשביל היתה הרחבה אסורה, ומש"כ תו' היתרא דרחבה ומתא משום דלית דיורין בשביל, היינו שאף אם תהי' הרחבה פרוצה במלאה לשביל מותר להוציא ממתא לרחבה ואע"ג דרחבה פרוצה לשביל מ"מ כיון דאין דיורין גם בשביל מותר גם להוציא ממתא לשביל ומשביל למתא, אבל אם היו דיורין בשביל, והרחבה היתה פרוצה במלאה לשביל אסור להוציא ממתא לשביל ומשביל למתא, וכמו כן אסור מרחבה למתא וממתא לרחבה, וזהו שכתבו דלפרש"י ע"כ צריך גיפופי ומיהו אף עירוב של בני השביל עם בני מתא לא מהני לפרש"י בלתי גיפופי דהא השביל כרמלית הוא לפרש"י.
שם תוד"ה ומאן, שהבתים שאצל הרחבה יפתחו כו', נראה דאותן הבתים אינן מבני מתא ולא עירבו עמהן דאל"כ מאי אכפת לן וצ"ע ועי' בגליון התו' לעיל ז' א' ד"ה אם שכתבו אפי' מאן דאסר איכא למימר דאיירי ברחבה שכל אחד היה חלקו מבורר בה ברחבה ואיכא למיחש שמא כל אחד יכנס [אולי צ"ל יבנה] בחלקו כדאמר בסמוך.
י) כ"ד ב' ממתא לרחבה ומרחבה למתא כו' וחד שרי, לפרש"י דשביל יש בה דיורין אין להקשות דליתסרו בני השביל את הרחבה אבני מתא כיון דהן משתמשין ברחבה, ואפי' אם אינן משתמשין כיון דדרכן של דיורי השביל דרך הרחבה יש להן לאסור כדין חצר פנימית שאוסרת על החיצונה כשהפנימית לא עירבה כדתנן לקמן ע"ה א' ומטעם זה יש להן לאסור גם את המתא אבני מתא, ז"א דלעולם אין אוסרין דיורין אלא כשביתן פתוח למקום שימושן אבל כשאין להם בית פתוח לחצר אע"ג דיורדין דרך סולם לחצר ומשתמשין אין אוסרין וכדתנן פ"ג ב' באנשי חצר ואנשי מרפסת ומה"ט שרינן לזה בפתח ולזה בזריקה, והלכך הכא כיון דאנשי השביל אסורין להוציא מבתיהן לשביל משום שהשביל תורת כרמלית עליו, לא מקרי ביתן פתוח לשביל ואע"ג דבחול יש להן בית פתוח כיון דשבת מסתם פתחן, אין אוסרין כדין מניח ביתו בשבת [פ"ו א'] והכא עדיף וכו"ע מודו, ולעולם לא מקרי בית פתוח אלא כשמחיצות החצר שלימות ואז תקנו חכמים עירובי חצרות.
יא) ומהאי טעמא ל"ק הא דשאלו מקמי' דהגרע"א כשנפסק העירוב איך מטלטלינן בחצר ביהכ"נ יאסרו בני מתא אבני חצר ביהכ"נ כדין פנימית על חיצונה כיון דבני מתא הוו רגל אסורה במקומה, ולמש"כ ז"א כיון דכרמלית מפסקת ביניהם לחצר ביהכ"נ לא מקרי בית פתוח למקום הזה והלכך לא מחשב ביתם פתוח לחצר ביהכ"נ משא"כ בחצר פנימית וחצר חיצונה דבתי הפנימית הוו כפתוחין לחצר חיצונה. [א"ה, ע"ל סקט"ז].
יב) עירובין נ"ט ב' אמר ר"פ ל"א אלא לאורכה, בין שתיקנו כל המבואות לחי או קורה לפתחיהן, ובין שתקנו מבואות של עבר אחד, והמבואות של עבר השני לא תקנו ולא אמרינן שהמבואות שעשו לחי או קורה סלקו עצמן מרה"ר והניחוהו לבני עבר השני, וכמש"כ תו' בד"ה כמאן, ונראה דכי היכי דהני דתקנו פתחיהן אסרי אהני דלא תקנו, משום דרה"ר לבני המבוי כמבוי עצמו וכי היכי דבני החצר שייכי במבוי הכי נמי שייכי ברה"ר ולא מהני לחי וקורה לסלקינהו כמו שאין צו"ה שבפתח החצר מסלק להו לבני חצר ממבוי, הכי נמי אסרי בני עבר שלא תקנו אהני דתקנו ואע"ג דלבני מבוי שלא תקנו יש להן רה"ר ודמי לחצו לרחבה דמהני, מ"מ כיון דהני דתקנו לחי לא השאירו להן רה"ר וע"כ הן ברה"ר ואין הלחי מסלקתן הוי המבוי ורה"ר חד ואסרי עליהו בני מבוי שמעבר רה"ר השני.
יג) שם כמאן דלא כר"ע לכאורה קשה מה ענין זה לב' חצרות התם אין לפנימית בחיצונה אלא דריסת הרגל והילוך אין זה דירה אלא דמחמרינן למחשב כחד חצר אבל הכא רה"ר דכלהו היא והדין נותן כי היכי דפתח החצר אינו מפסיק בין חצר למבוי ולרה"ר ה"נ לא יועיל פתחא למבוי להפסיק בינו לרה"ר דמה לי חד פתח ומה לי ב' פתחים כיון דכן הוא תשמישן דרך פתחיהן ברה"ר, ואי בגלוי דעת לחלק ולאסתלוקי זה מזה סגי ברה"ר, א"כ אף לר"ע יועיל דלא עדיף דריסת הרגל שלא במקומן מעיקר התשמיש, וי"ל דאה"נ דרה"ר קיל לחלק כיון דנשאר להן רה"ר לאלו ולאלו מ"מ דריסת הרגל ס"ד דאכתי לא נסתלק ולר"ע אכתי אסרי וכמו שפי' תו' בד"ה כמאן, ויש לעי' למש"כ הרא"ש בסוגין סי' ט' דהא דאין מערבין אותה לחצאין היינו דוקא בלחי וקורה אבל בצו"ה או בפסין מתחלקין א"כ למאי דס"ד ע"כ דלא כר"ע דלר"ע אפי' בצו"ה אין ראוי לתקן, ומאי משני אפי' תימא ר"ע כו' אכתי צו"ה לאורכה לא יועיל וי"ל דע"כ דברי הרא"ש למאי דמסיק ואליבא דרבנן, אבל למאי דבעי לאוקמא מלתא דר"פ כר"ע ודאי צו"ה אינו מועיל לחלקה לאורכה, מיהו אכתי איכא נפקותא בין חלקה בלחי לחלקה בצו"ה גם אליבא דר"ע, דבעשה לחי לכל מבוי גם המבואות אסורין דאסרי אהדדי וכמש"כ ס"ק י"ב אבל בתקנו בצו"ה כיון דצו"ה חשיב לחלק ואין האיסור רק משום דריסת הרגל נהי דרה"ר אסורה, מכל מקום המבואות מותרות, בין שתקנו מבואות שמעבר אחד והניחו כל רה"ר לבני עבר השני, ובין שתקנו כל המבואות, ואם תקנו כל המבואות רה"ר אסורה אפי' לרבנן, וכ"ז בחלקה לאורכה אבל בחלקה לרחבה למאי דבעי למיסר לר"ע היינו אפי' בני מבוי במבוי כיון דלא תקנו מבואותיהן ואסרי אהדדי ואע"ג דעירבו כלן יחד כיון דרה"ר אסורה בטלה עירובן ואסרי אהדדי.
יד) נ"ט ב' תוד"ה מבוי, וקשה לר"י דאמר בפ"ק כו' ומיהו איכא לאוקמא כו' והרא"ש הביא מהירו' לחלק בין תיקנו החיצונים את חציו השני ללא תיקנו וטעמא דמלתא דכיון דלא תיקנו את המבוי הרי ביתן פתוח לכרמלית ואין זה בית פתוח וכיון דאין להן בית דירה פתוח למבוי המתוקן אין אוסרין וכמש"כ לעיל סק"י, ומהאי טעמא היכי דרה"ר עוברת בעיר ולא תיקנו את הרה"ר בדלתות מערבין מבוי מבוי בפ"ע דכיון דרה"ר אסורה אין אוסרין המבואות אהדדי [ונ"מ בעיר של יחיד ונעשית של רבים א"נ אפי' בעיר של רבים אי נימא דחוץ לשיור של עיר צריך לערב כלה, עי' לקמן סי' ל"א].
טו) מתני' עיר כו' ושל רבים כו' וכתב רש"י דמתנ' באין רה"ר עוברת בתוכה, ונראה דה"ה ברה"ר עוברת ועשה לה דלתות נעולות בלילה ועי' תו' מעל"ד ד"ה ולא לענין מחוזא, ונראה דהא דשל יחיד ונעשית של רבים מערבין את כלה היינו בלא נתוספו בה בתים אבל אם נתוספו בה בתים וחוצות הוי כעיר חדשה והרי היא של רבים והיא של רבים, ושיעור של רבים היינו שעושין דין רה"ר אלא שיש עיכוב ברחב או שמתוקן בדלתות, ולדעת רש"י היינו דוקא ס' רבוא, ולדידן דאין אנו מתקנין דלתות לרה"ר וסומכין אנו בדעת רש"י דצריך ס' רבוא אין אנו צריכין לעשות חוצה לה דהוי לה עיר של יחיד.
רא"ש סי' ט' בהגה' וצ"ע אם יש לו לגמרי דין עיר של יחיד כו' נראה דמקום הגה' זו לעיל ברה"ר עוברת בתוכה ואין לה אלא פתח אחד דקתני דמערבין את כלה ומספקא להו אי מערבין אותה לחצאין ג"כ ומבואר מזה דשל רבים מערבין לחצאין ומיהו כיון דהורגלו לערב כלה הדין נותן דאין מערבין אותה לחצאין, ועי' לקמן סי' ל"א.
טז) בס"ק י"א הבאנו הא דשאלו מקמי' דהגרע"א בחצר ביהכ"נ שמטלטלין בה אע"ג דכל העיר אסורה והנה בנידון הזה ודאי לא אסרי וכמש"כ שם ובס"ק י"ד בשם הרא"ש, [ומיהו קשה ע"ז מהא דאמר (ס"ד) [פ"ד] ב' גג הסמוך לרה"ר כו' לפרש"י שם, וכן שם פ"ה ב' לימא שמואל לית לי' דר"ד כו' וכבר כתבנו שם בזה, וצ"ע] מיהו היכי דכל העיר מתוקנת במחיצות ועירבו חצר ביהכ"נ לחוד, וכל העיר לא עירבו בזה יש לדון, כיון דהוא עיר של יחיד ואין מערבין אותה לחצאין, ובזה לא מהני פתחא אחרינא דאיכא לבני העיר כיון דלחצר ביהכ"נ לית לה פתחא אחרינא והוי' לי' כחלקה לארכה ובזה גם בני העיר אסרי אבני מבוי וכמש"כ ס"ק י"ב, [וחצר ביהכ"נ נראה דיש לו דין מבוי לענין זה כיון דבני העיר מצוין בו] מיהו כ"ז כשפתח החצר מתוקן בלחי וקורה אבל כשמתוקן הצו"ה או בפסין, בזה ליכא דין אין מערבין לחצאין וכמש"כ לעיל בשם הרא"ש, מיהו אכתי יש לדון מדין רגל האסורה במקומה, ואע"ג דמבוי שעשאו בצו"ה אין שאר המבואות אוסרין עליו וכמש"כ ס"ק י"ג הכא בחצר ביהכ"נ כיון דדרכן של בני העיר רגילה בה גרע טפי ודמיא להא דחלקה לרחבה דאמרינן נ"ט ב' דאסור משום רגל המותרת לר"ע וה"ה לרבנן ברגל האסורה, ובזה נראה דיש להתיר משום דאיכא פתחא אחרינא וכדאמר שם לל"ק ובסברא זו לא פליג בל"ב.
יז) כ"ד ב' ממתא לרחבה ומרחבה למתא כו' וחד שרי כו' לפי' תו' דשביל עצמו שרי וכמש"כ לעיל סק"ז, אי הוו דיורין בשביל אי עירבו בני השביל לעצמן ובני מתא לעצמן אוסרין בני שביל את הרחבה אבני מתא אי משמשין ברחבה, ואי בני שביל לא עירבו כלל אוסרין את הרחבה אף אי אינם משתמשין רק שעוברין בה למתא כדין רגל האסורה במקומה שאוסרת שלא במקומן, ומהאי טעמא אוסרין גם את המתא, כיון שאין לבני השביל פתחא אחרינא והוי לי' כחצר פנימית ואם עירבו בני שביל ובני מתא יחד מהני למ"ד ממתא לרחבה ומרחבה למתא, אבל למאן דאסר אי אפשר להם לערב יחד, ולפרש"י דשביל אסור אע"ג דיש בו דיורין לא אסרו את הרחבה ולא את המתא מדין רגל האסורה במקומה משום דשביל כרמלית הוא ולא חשיב בית פתוח ואין אוסר וכמש"כ בס"ק ט"ז.
יח) עירובין ע"ד א' הכי נמי לא גזרינן דלמא אתי לאפוקי מאני דחצר לחורבה, יעוין פרש"י ותו' ומבואר מזה דאע"ג דלענין לאסור חצר ומבוי צריך מקום פיתא או לינה, מ"מ לענין להוציא לחורבתו של חברו אסור אע"ג דאינו בחורבה באכילה ולינה, והא דאמר לעיל כ"ד ב' ממתא לרחבה שרי משום דלית בה דיורין צ"ל דהתם לא היו הבעלים עושין ברחבה שום דירה והא דחשיב הוקף לדירה הוא משום שימוש דבני מבוי ברחבה, [ואפי' אם משמשין בני רחבה כיון דבני מבוי ביתן פתוח לרחבה ומשמשין שם אין בני רחבה אוסרין עליהם, דחשיב חצר של בני מבוי שאין דירה תלוי' בבעלות של קנין אלא במי שהוא דר] והלכך אין הבעלים אוסר, אבל הכא בדרין הבעלים עסקינן ושיעור דירה לענין זה לא נתבאר ואולי שימוש של העמדת חפציו מהני כמו בית התבן ובית הבקר כמו לענין היתר טלטול ביותר מב"ס כדתנן י"ח א' אבל אם היה דיר או סהר כו' אפי' בית ה' כורין כו' [והא דאמר ס"ב א' ביתו כדיר של בהמה, ובאמת גרועה דאסור להוציא לדיר של חברו, אבל לבית עכו"ם מותר צ"ל דמשום דבית דירה אוסרת קאמר דאינה דירה וה"ה דלא חשיב דירה כלל ומותר להוציא לביתו] והא דחצר מותרת ביורד דרך סולם לחצר אע"ג דהוא משמש בחצר ונהי דסולם תורת מחיצה עליו מ"מ דל ביתו מהכא הרי הוא שותף בחצר וכשהוא מוציא מביתו לחצר הרי הוא מוציא לרשות חברו, משום דלאסור חצרו של חברו צריך דוקא פיתא או לינה אבל כשאין בית פיתא פתוח לחצר בטלה לה חצר לחברו שיש לו שם מקום פיתא ולינה, אבל חורבתו שאין לחברו בה כלום אסורה בדירה כל דהו, ולהוציא מחצר לחורבה אין תקנה בע"ח שאין ע"ח מועיל בלא פיתא ולינה.
יט) ס"ז א' עכו"ם שיש לו פתח ארבעה על ארבעה כו' נראה דדוקא בחצר הדין כן אבל בית הפתוח לחצר ויש לו פתח לבקעה או לקרפף בין בישראל בין בעכו"מ אוסר דעיקר תשמיש הבית בחצר, ולא בטל תשמישו במה דיש לו פתח אחר, ולהכי נקט דינו בחצר ומבוי ולא בבית וחצר, וכן בחצר שבין ב' מבואות דאמר מ"ט א' דאינה רגילה מותרת [והיינו אינה רגילה לגבי רגילה אבל אם אינו נכנס במבוי כלל פשיטא] וכן בעירבה באחד מהן הותרה השני' נראה דבבית שבין ב' חצרות לעולם אוסרת, ויש לעי' בישראל שיש לו פתח פתוח לקרפף יותר מבית סאתים דאמר בסוגין דאוסר מ"ש מהא דאמר לעיל מ"ט א' אם עירבה רגילה לעצמו וזה שאינה רגילה בו לא עירב והיא עצמה לא עירבה דוחין אותה כו' וכגון זה כופין עמ"ס, וה"נ לידחו לה לקרפף כדי שלא תאסור על בני מבוי, וי"ל דלא שייך דחי' אלא ממבוי למבוי דתשמישן שוה, אבל לא ממבוי לבקעה וקרפף.
נראה דחצר של עכו"מ שבין ב' מבואות דינו כמו בשל ישראל לענין רגילה ואינה רגילה, מיהו יש לעי' בדין אחד עירב ואחד לא עירב, אם דוחין אותה לאותו שלא עירב דבעכו"מ לא שייך כופין עמ"ס.
יש לעי' בחצר פנימית שיש לה פתח פתוח לקרפף אי אוסרת על החיצונה מדין רגל האסורה במקומה, ומהא דאמר נ"ט ב' דאי איכא פתחא אחרינא אינה אוסרת אין ראי' דהתם יש לה פתח לרה"ר.
כ) ס"ז ב', וישראל בית סאתים אינו אוסר נראה דאפי' קרפף קטן ממבוי כיון דלקרפף היא מותרת ולמבוי היא אסורה לעולם קרפף רויח לה טפי [ול"ד לפתוח לקרפף יותר מבית סאתים דכתבנו בס"ק י"ט דל"א דחי' ממבוי לקרפף דהתם היא אסורה בשניהם משא"כ הכא דבקרפף היא מותרת].
ע' א' תוד"ה הכא וקאמרינן נמי לקמן בפירקין בית התבן כו', נראה דר"ל דמשום כלים שהן בבית יש לו לאסור ולפ"ז צ"ל דהמניח את ביתו [פ"ו א'] היינו בפינה כליו, ויש לעי' דגם בשיירא שחנתה בבקעה ליסר משום כליו שירש, ועי' תו' פ"ה ב' ד"ה בית התבן.
כא) שו"ע סי' שפ"ה ס"ד, ישראל כו' והיו לו בתים בשכונת ישראל כו' דוחין אותו כו' דוקא כשב' הפתחים הם פתוחין למבוי, אחד למבוי עכו"מ ואחד למבוי ישראל, אבל אם יש לו פתח אחר לבקעה וקרפף יותר מב"ס יש לעי' אי הותרו בזה כדין עכו"מ, וכן בקרפף ב"ס יש לעי' אי דינו כישראל, וכשיש לו בית פתוח לחצר ויש לביתו פתח לחצר אחרת צ"ע אי דוחין אותו וכמש"כ ס"ק י"ט.