סימן פב (יח) עריכה
א) עירובין ס"ב א' אלא בריאה במוהרקי ואבורגני רעועה בלא מוהרקי ואבורגני, לפרש"י מבואר שא"צ לשכור כל החצר כלה אלא איזה חלק בחצר סגי דאילו שכר כל החצר מה שירצה יעשה, ואין העכו"מ מעכב עליו מן הדין למלאת כל החצר ואי שמעכב עליו בגזילה זה לא הוי עיכוב אף למ"ד שכירות בריאה בעינן דלא בעינן אלא שיהא השכירות בריאה ע"פ דין התורה, וע"כ למ"ד שכירות רעועה בעינן אף אי שייר העכו"מ תשמיש החצר לעצמו והתנה שלא יהא ישראל ממלא החצר מהני, ואע"ג דאי חשבינן דירת עכו"מ דירה אינו בדין שיהא מועיל שכירות כהאי דהא סוף סוף חצר דשותפין הוא וכי מפיק מביתו לחצר קא מפיק מרשות לרשות, מ"מ כיון דעשה כתיקון חכמים בענין השכירות אף בשכירות רעועה שוב לא גזרו חכמים על דירת עכו"מ ושב דירת עכו"מ כדיר של בהמה ואינו אוסר.
ב) תוד"ה מוהרקי, פירוש כתיבה וחותמות, נראה דמן הדין כסף קונה מעכו"מ בלא שטר וטעמא דמ"ד דצריך כתיבה דסבר דצריך שכירות באופן שיהא ידו תקיפה על העכו"מ שלא יגזול ממנו, א"נ לגזילה בעלמא לא חיישינן, והכא משום דבדיניהם לא יזכה ישראל, א"נ משום דהכא לא מסתלק עכו"מ מחצר, ואינו מתנה עמו להסתלק אלא שבשכירות הפקיעו חכמים גזירתם שגזרו על דירת עכו"מ וכמש"כ סק"א הלכך ס"ל דבעינן כתיבה וחתימה.
ג) ס"ו א' ומה מערב אפילו שכירו ולקיטו אף שוכר אפי' שכירו ולקיטו נראה דזה דלא כר"ח דאמר לעיל ס"ב א' דבעינן מוהרקי ואבורגני דבשכירו ולקיטו ליכא מוהרקי ואבורגני בין לפרש"י ובין לפר"ח, וק"ק דפריך שם למאי דבעי למימר דשכירות בריאה צריך ש"פ מהא דר"י דאמר דשוכרין אף בפחות מש"פ ומסיק דבריאה במוהרקי אכתי תקשה דר"י דאמר דשוכרין אף משכירו ולקיטו, וצ"ע.
ד) שם תוד"ה מערב, וא"ת כו' וי"ל דהתם ששניהם שותפים כו' ועוד יש לחלק כו' ר"ל דדירת שכיר ולקיט לא חשיב דירה בפני עצמה אלא הן משמשין בבית בעליהן והלכך אינן אוסרין זע"ז וכמש"כ תו' ע"ב א' והלכך כשנותן עירובו מתערב מקצת רשות עכו"מ ובזה הפקיעו כבר חכמים גזירתם מדירת עכו"מ, וכן כששוכרין משכירו ולקיטו אף שאין זה שכירות מן הדין הקילו בזה, שיהא חל שכירות על חלקו שיש לו רשות השתמשות, וממילא חשיב שכירות לכל חצר העכו"מ דסגי בשכירות מקצתו וכמש"כ לעיל סק"א, אבל כשיש לו לשכירו חדר מיוחד שאין עכו"מ יכול לסלקו לחדר אחר, בכה"ג אין דירת השכיר נטפל לדירת הבעלים וחשיב דירה בפני עצמה, והלכך לא מהני עירוב דירתו או שכירותה לשריותא דכל דירת העכו"מ, והיינו נמי טעמא דלא מהני עירוב הישראלים בחצר השותפין שגם העכו"ם שותף בה, ואילו שאיל ישראל מהעכו"מ דוכתא בחצר למינח בה מידי, נותן עירובו ודי בכך, דכל שיכול לסלקו מקרי רשותו של עכו"מ עדיין אף על השתמשות השואל וסגי מקצת רשות עכו"מ משא"כ בשותפים.
ה) ונראה דישראל ששכר בית מהעכו"מ בחצר העכו"מ אוסר עליו ולא חשיב שכירות הראשונה כשכירות החצר דשכירות קבועה לצורך ההשתמשות לא חשיב שכירות, אלא צריך לשכור חלק העכו"מ שמיוחד לתשמיש העכו"מ תמיד, ומזה צריך לשכור ליום השבת, ואף אם ישראל ועכו"מ דרים בבית אחד צריך לשכור אע"ג דבישראל כה"ג אין אוסרין זע"ז וכן סגי בעירוב של אחד משכיניו, הכא לא סגי בעירוב של ישראל וכמבואר בתו' ס"ו א' ד"ה מערב, וטעמא דמלתא דאחד מהשכנים שעירב מתיחס העירוב לכל שכיני הבית דשייכי כולהו בעירוב משא"כ בעכו"מ דלא שייך בעירוב, ומיהו דוקא כשישראל אחר דר בחצר בחדר מיוחד, אבל כשאין כאן רק ישראל אחד או שנים בחדר אחד, קיי"ל כראב"י שאין העכו"מ אוסר, והכא אפי' לר"מ שרי כשישראל ועכו"מ בחדר אחד, שהרי אף אי חשבת לי' לדירת עכו"מ דירה אכתי הבית והחצר רשות אחד שאין כאן חילוק בעלים.
רא"ש פ"ו סי' א' בהגה' ובא"ז פסק דצריך לשכור מן העכו"מ בכל שבת כו' ומשמע דאף אם שכר בשכירות נפרדות שבת של שבוע זה, ואח"כ שבת של שבוע הבא לא מהני, דכל שלא עבר זמן שכירות שבת זו אי אפשר לי' למיגר ונראה דדוקא בשכירות רעועה לא מהני אבל אם שוכר כל רשות עכו"מ אע"ג דנשאר העכו"מ שכן אצלו כיון שיכול לסלקו מחצר בכל עת, אינו אוסר דכה"ג גם ישראל אין אוסר וכמש"כ תו' ע"ב א', ומיהו אפשר דכיון דלא שכר ביתו אלא חצרו ישראל כה"ג אוסר כיון דהוא משמש בחצר, וצ"ע בזה.
שם וכן ישראל הדר עם העכו"מ בעל ביתו כו' נראה דר"ל כשיש שם עוד ישראל וכמש"כ סק"ה ולכאורה משמע מדבריו ז"ל דלמ"ד א"צ לשכור בכל שבת סגי בשכירות הראשונה ששכר הבית והחצר, ולמש"כ סק"ה לעולם צריך שכירות מבלעדי שכירות עיקר דירתו, ואפשר דרבנו מילי מילי קאמר ואשמועינן דבבית אחד אכתי צריך לשכור, וסיים שיטתו דצריך לשכור בכל שבת.
שם בהגה' המתחלת חצירות כו' ואם יש שם ישראל אחר כו' נראה דיש כאן ט"ס וכונתם דצריך ב' ישראלים קבועים והאורח אינו מצטרף דלא אמרו שכירו ולקיטו להחמיר כדאמר ס"ד א' ועי' תו' ס"ט ב' ד"ה ושלהם.
ז) ס"ד א' א"ל אביי לר"י היו שם חמשה שכירו כו' פירוש דאביי קא קשיא לי' נהי דהתערבות מקצת רשות עכו"מ מהני, אכתי בעירוב של שכיר אין כאן התערבות אף מקצת רשות שהרי השכיר הוא נטפל לבעלים ואינו נותן עירובו לעולם וכמש"כ תו' ע"ב א', וא"כ אין חל כלל שם עירוב על עירובו, ועכצ"ל דכיון דהקילו בעירובו חשיב כאילו הוא מדיירי החצר ואוסר מצד עצמו, א"כ בה' שכיריו יאסרו זע"ז, אע"ג דשכירי ישראל אין אוסרין, והשיב ר"י דאע"ג דצריך למחשב דירתן כדי להקל בעירובן מ"מ אחד נותן עירובו ודיו.
ח) ס"ה ב' כי תיבעי היכי דמצי מסליק לי' מאי כיון דמצי מסליק אגרינא א"ד השתא מיהא הא לא סלקי' נראה דמצי מסליק לי' היינו בדין ולא בע"כ ומיירי שהתנה עמו לסלקו בכל זמן שירצה, ויש לעיין אם כן כשהשכיר לאחרים היינו סילוק דידיה ומאי קאמר השתא מיהא הא לא סלקי' ונראה דלא חשיב סילוק משום דכל שכירות היינו שיהי' להם תפישת יד בחצר אבל אכתי גם העכו"מ נשאר בדירתו וכמש"כ סק"א ומ"מ אינו אוסר משום דבשכירות הפקיעו חכמים גזירתם וכמש"כ לעיל והלכך כששכר מהמשכיר נהי דחשיב סילוק להאי פורתא דאוגר להו ונתן להן תפישת יד במקום העכו"מ השוכר מ"מ אכתי נשאר העכו"מ בדירתו, ולא הפקיעו חכמים בהאי שכירות דאין כאן שכירות בדירתו הנשארת ולא דמי לכל שכירות דאכתי משתייך העכו"מ בדירתו ואינו אוסר דהתם מה ששכרו הוא ג"כ דידי' וחד דירה הוא ויש להם תפישת יד בדירתו אבל כששכרו מהמשכיר הוי דירת העכו"מ וחלק השייך להן כב' דברים נפרדים וכמו ב' עכו"מ הדרים בבית אחד דצריך לשכור מכל אחד וכמש"כ בהג"א, ומיהו מה שנסתפקו בגמ' שיועיל שכירות המשכיר הוא משום דכיון דיכול לסלקו חשיב כיש להאי חצר ב' בעלים לענין דין איסור העכו"מ וכיון שהשכיר המשכיר מקצתו ובידו להשכיר כולו חשיב שכירות שהרי אם השכיר מקצתו וסלק את העכו"מ השוכר מכל החצר והשאיר את כל החצר לעצמו הוי שכירות מעליא, השתא נמי דלא סלקו חשיב כאילו סלקו בשעה שהשכיר לישראל ובאותו הרגע חזר והשכיר להעכו"מ השוכר מה שנשאר לו משכירות ישראל ובשכירות זאת כבר הפקיעו חכמים גזירתם על דירת העכו"מ, ומסקינן דשוכרין מהמשכיר, ונראה דדוקא במשכיר עכו"מ אבל משכיר ישראל אין שוכרין ממנו אף היכי דמצי לסלוקי'.
ט) ביתו של ישראל ומושכר ביד עכו"מ העכו"מ אוסר עליו וכן ישראל ועכו"מ ששכרו מישראל.
שכירו ולקיטו ששוכרין ממנו היינו דוקא בדר בחצר זו, אבל אין שוכרין משכירו הדר בחצר אחרת וגדולה מזו כתבו בתו' ס"ו א' ד"ה מערב דאף ביחד לו לשכיר בית באותה חצר אין שוכרין ממנו, שאין שוכרין מהשכיר כל רשות בעליו שלא עשאוהו חכמים שליח להשכיר, אלא אלמוהו לכחו להשכיר חלקו והלכך גם אורח של העכו"מ משכיר את החצר ודיו, כדאמר ס"ד א' לישאל מני' דוכתא כו', ונראה לפ"ז שאין שוכרין משכיר אלא על זמן שהוא בחצר, אבל אין שוכרין ממנו לזמן שכבר נסתלק מהחצר, אף לדעת הרא"ש ששכירות פעם אחת לשבתות הרבה מהני.
ונהגו לשכור את כל העיר משוטר העיר, ונראה דלאו מטעם שכירות מהמשכיר אתינן עלה, דלעולם לא הופקעו הקרקעות מהיחידים להמושלים, ואין השוטר שליח כלל להאי שכירות, אלא משום דחשיב כשכירו ולקיטו שיש לו רשות בכל חצר לצורך הממשלה וליכנס שלא ברשות ונמצא דהוא עצמו הוי כשאל דוכתא בחצר ושוכרין ממנו, ורחוב העיר גם כן שוכרין ממנו דחשיב דיש לו יד בכל חלקי הדיורין והוי כשכיר ולקיט, כיון דיש לו יד לשמש בעצמו ולעכב על העוברין לצורך, אבל אין שוכרין מעכו"מ אחד שאינו אלא שותף וצריך לשכור מכלם, ולפ"ז לא מהני שכירות רק לזמן שהוא על משמרתו, וכשעבר בטלה שכירותו, וצ"ע.
אף אם אין העיר מוקפת מחיצות יש ליזהר לשכור משום החצרות המתוקנות במחיצותיהן ואולי יש בהן עכו"מ האוסר.
שומרי החצר שבכרכים המופקדים מטעם הממשלה לצורך מלאוי עניני החקים המתיחסים אל החצר ולדרים בה, אפשר דחשיבי כשכירו ולקיטו של בעל החצר ואינן אוסרין ואף אם ייחד להן בית דירה מ"מ בחצר אפשר דאינן רק כשכירו ולקיטו ואם יש עכו"מ בחצר האוסר אפשר דשוכרין משומר החצר דחשיב כשכירו של כל הדיירין.
כששוכרין משכיר ולקיט צריך לשכור בכסף, אף שאין כאן חלות השכירות כלל, וצ"ע.
ב' ישראלים ששכרו מעכו"מ ועכו"מ בעה"ב דר עמהם שצריך לשכור כמש"כ לעיל, אפשר דאם עושים לפעמים תשמיש בחצר בדבר שאין העכו"מ חייב להניחם בזה מחמת השכירות מיהו אינו מקפיד עליהם בדבר הוי כשאלו מקום לאנוחי בי' מידי ומערבין ביניהן וא"צ לשכור.
י) ע"ה ב' תוד"ה נכרי, וא"ת ולמה כו' וי"ל כיון דישראל כו' נראה מדבריהם דהכא אליבא דרבנן קיימינן דרגל המותרת אינה אוסרת והלכך אי הוי ישראל לא אסר ואין להחמיר בעכו"מ יותר מישראל דאיסור העכו"מ הוא דחשבינן דירתו דירה להחמיר [ולכאורה לא היו צריכים להאי טעמא דכיון דישראל לא אסר אין להחמיר בעכו"מ אלא כיון דרגל המותרת אינה אוסרת ולא חשבינן את הפנימי כאילו דר בחצר החיצונה ה"נ אין העכו"מ אוסר כמו שתי חצרות זה אצל זה באחת עכו"מ ובאחת ישראל שאין העכו"מ אוסר, אבל נראה דהעכו"מ לעולם דינו כרגל האסורה במקומה דכיון דרגל האסורה במקומה אוסרת דחשבינן ב' החצירות כחצר אחת גדולה משותפת לשניהן ה"נ בעכו"מ חשבינן כאילו ב' החצרות חצר אחת גדולה משותפת לשניהן, והא דרגל המותרת אינה אוסרת הוא משום דהותר הפנימי שאין ראוי למחשב את הפנימית כמשותפת כיון שאין לחיצונה בה כלום, וכיון דחשבינן לפנימית כרשות לעצמה לענין טלטול בתוכה, שוב היא נשארת חלוקה מחצר החיצונה ואין בני הפנימית נחשבין כמשותפין בחיצונה, ומה שדריסת רגלן על החיצונה אין זה אוסר דלא חשיב תשמיש דירה, ועוד דהוי לזה לתשמיש ולזה להילוך וגרע מלזה בפתח ולזה בזריקה שאין זה שבזריקה אוסר כדאמר פ"ג ב', וכיון דהיתר החיצונה ברגל המותרת הוא משום דכיון דהותר הפנימי ע"כ הותר החיצון בדין הוא שיהא פנימי עכו"מ אוסר אף לרבנן, ולזה הוצרכו תו' לפרש שאין להחמיר בעכו"מ יותר מישראל וכיון דאין ישראל אוסר כה"ג אין העכו"מ אוסר].
יא) ולדבריהם ז"ל מבואר דלר"ע דרגל המותרת אוסרת, עכו"מ בפנימית וב' ישראלים בחיצונה אסורין אף אי לא חשבינן כרבים, ור"א כרבנן ס"ל דרגל המותרת אינה אוסרת והלכך מן הדין שלא יהא העכו"מ אוסר רק משום דהרי הוא כרבים, וכשישראל ועכו"מ בפנימית וב' ישראלים בחיצונה אסורין אף לרבנן אע"ג דפנימי במקומו מותר, מ"מ העכו"מ אוסר כמו רגל האסורה [וכמש"כ לעיל סק"י] דלעולם דין עכו"מ כרגל האסורה, אלא כשהוא יחיד אינו אוסר דאין להחמיר בו יותר מאילו הוא ישראל, אבל כשישראל אחר עמו כיון דאילו היה ישראל אחר תחת העכו"מ היו ב' ישראלים בפנימית והיה רגל האסורה ואוסרת השתא נמי עכו"מ אוסר.
יב) ולפ"ז לא קיי"ל כרבי ור"ח לעיל ס"ה ב' דאסרי ישראל ועכו"מ בפנימית וישראל בחיצונה דכר"ע ס"ל ואנן קיי"ל כרבנן, ואע"ג דר"א גופי' מבעיא לי' [שם] ישראל ועכו"מ בחיצונה כו' וההיא ע"כ כר"ע צ"ל דבעי מני' מרב אליבא דר"ע אע"ג דלא ס"ל, ואפשר שזה דעת הרי"ף והרא"ש שהשמיטו סוגיא דלעיל.
יג) ע"ה ב' תוד"ה נכרי, וכן מוכחא בהדיא לעיל גבי ישראל ועכו"מ כו' דאי ליכא ישראל בפנימית כו' לכאורה דבריהם לראב"י, ולראב"י באמת שרינן בישראל ועכו"מ בפנימית לרבנן דר"ע, והכא אליבא דרבנן קיימינן מדקאמר הרי הוא כרבים אבל יחיד אינו אוסר מן הדין, ואולי כונתם דאי הוי נפרש דר"א דאמר עכו"מ הרי הוא כרבים היינו אפי' ביחיד בחיצונה דחיישינן שמא יסברו דישראל אחר עם העכו"מ בפנימית, ע"כ ר"א כר"ע ס"ל דלרבנן ישראל ועכו"מ בפנימית וישראל בחיצונה שרי, וזה מוכח לעיל דדוקא ישראל ועכו"מ בפנימית אבל עכו"מ לחודי' לא אסר וע"כ דלא חששו שמא יחשבו דישראל אחר עמו.
יד) ובס' ק"נ ס"ק צ"ד הביא דעת הטור דישראל ועכו"מ בפנימית וישראל בחיצונה אסור, וטעמי' דסוגיא דלעיל ס"ה ב' משמע דקיימא להלכה, וטעמא דמלתא דבמקום עכו"מ מחמרינן כר"ע דרגל המותרת אוסרת וכמש"כ בס' ק"נ בשם הרז"ה [ואין עתה ספרי הפוסקים תח"י מפני סיבת המלחמה] והא דעכו"מ יחידי בפנימית וב' ישראלים בחיצונה אין אוסר מן הדין צ"ל דכיון דאין העכו"מ וישראל בחצר אחת לא שייך כאן גזירת חכמים כלל שגזרו על דירת עכו"מ, אבל אי הוי ישראל אחר עמו כיון דהוא אוסר עליהם וצריכים לערב יחד שוב חשיב כאילו דר העכו"מ עם כלם, ולפ"ז טעמי' דר"א דאוסר ישראל ועכו"מ בפנימית וב' ישראלים בחיצונה משום דמחמרינן כר"ע במקום עכו"מ, אבל לרבנן שרי דכיון דפנימי במקומו מותר, ורגל המותרת אינה אוסרת, שוב גם העכו"מ אינו אוסר על החיצונה כיון שאין דר עמהם בחצר אחת, ולפ"ז דין ישראל ועכו"מ בפנימית נלמד מהאי מימרא דר"א דאין חילוק בין שני ישראלים בחיצונה לישראל אחד, אלא דבשני ישראלים בחיצונה מחמרינן אף בעכו"מ יחידי בפנימית משום שיטעו שגם בפנימי דר ישראל אחר עמו, ויש לפרש שזה גם דעת רי"ף והרא"ש שהשמיטו סוגיא דלעיל שסמכו על האי מימרא דר"א, ואולי הן המה דברי הרז"ה, שכ' הק"נ, ומה שהק' הק"נ על לשון הטור לא הבנתי לפ"ז דשפיר הוי רבותא טפי בעכו"מ בפנימית וב' ישראלים בחיצונה שזה אינו אוסר מן הדין רק משום גזירה שמא יסברו שישראל אחר עמו בפנימית, ואין הטור תח"י כעת.
טו) רא"ש עירובין פ"ו סי' י"ג ומש"כ דאם אינו כעכו"מ דמבטל רשות ואין שוכרין ממנו הא ליתא דישראל כו' ובס' ק"נ ס"ק מ"ט כתב לפרש דברי הר"מ דאי כישראל הוא אין שוכרין בפחות מש"פ ותמוה דאכתי אי אמר רשותי קנוי' לך בפחות מש"פ לא גרע מביטול רשות, ועוד דאע"ג דצדוקי כעכו"מ מ"מ לענין ממון שיעורו כישראל וצריך ש"פ וצ"ע בזה אמנם דברי מהר"מ יש לפרש בפשוטן דשכירות לעולם בשכירות כל דהו סגי, וא"צ לשכור כלו וכמש"כ לעיל סק"א אבל ביטול רשות צריך ביטול כלו, ושכירות מועיל משכירו ולקיטו ומאורח שמתארח עמו וממשכיר וכ"ז אינו מועיל בביטול ועוד דבביטול אי חזר המבטל והוציא כליו למבוי אוסר, וה"נ בשכירות, כיון דליתא מתקנת חכמים ורק מדין ביטול אתינן עלה כיון שהוציא כליו אוסר, אבל אי דינו כעכו"מ אין הוצאת הצדוקי אוסר, ואפי' לדעת הפוסקים דלאחר שהוציא הזוכה אין המבטל אוסר בהוצאתו מ"מ נ"מ בהוציא המשכיר קדם, [ואע"ג דיש קנין שכירות מ"מ י"ל דלא חשיב כהוציא הזוכה כליו] ואפשר דדעת מהר"מ דלאחר שהוציא הזוכה נמי המבטל אוסר בהוצאתו [עי' לעיל סי' י"ז ס"ק ט"ז י"ז].
טז) ס"ב ב' ל"ק הא דאיתי' הא דליתי' כו' ר"ל דבדליתי' לעכו"מ ס"ל לר"מ דאסור להוציא מבית עכו"מ לחצר אבל מותר להוציא מבית ישראל לחצר, וטעמא דמלתא כדמסיק דלא גזרו בדירת עכו"מ כי ליתי' ומיהו מביתו של עכו"מ לחצר אסור אע"ג דמן הדין ביתו לאו דירה היא ומותר להוציא מבית עכו"מ לחצר ישראל, מ"מ הכא שפיר שייך גזירת חכמים שמא ילמוד ממעשיו כיון שהוא דר עם העכו"מ בחצר אע"ג דליתי' השתא לעכו"ם בשבת זו, ומשום הכי חשיב דירתו דירה, אלא לענין לאסור הוצאה מבית ישראל אי אפשר למחשב דירתו דירה דהא לא עדיף מישראל דבליתי' לא חשיב דירה בלא בעלים מן הדין אלא משום גזירה וכיון דבישראל אינו אלא משום גזירה בעכו"מ לא חשיב דירה, וכ"ז לענין הוצאה מבית ישראל אבל לענין הוצאה מבית עכו"מ דבישראל כה"ג אסור מן הדין להוציא מבית ישראל לחצר אע"ג דליתי' לישראל דעד כאן לא קאמר דירה בלא בעלים לאו שמה דירה אלא לענין שאינו חשוב לאסור על חברו כיון דחברו משמש בחצר והוא אינו משמש חשיב כל החצר של חברו המשמש בו עתה אבל ביתו שהוא שלו לגמרי ואין חברו משמש בו כלל ודאי חשיב חילוק רשות ואסור להוציא מביתו לחצר, והלכך גם מבית העכו"מ אסור להוציא דחשיב לענין זה דירתו דירה, ומיהו לראב"י מותר אף מבית עכו"מ לחצר דכיון דליכא ב' ישראלים אוסרים זה על זה אין כאן כלל גזירת חכמים בדירת עכו"מ וכיון דאין דירתו דירה מותר להוציא מביתו לחצר, [עי' בחי' ריטב"א פ"ה א' בסוגיא דחורבה].
יז)י) שם רש"י ד"ה הא דליתא, ואם יש שם ישראל אחר אוסר על ביתו של עכו"מ ואפי' ליתי' לישראל, לכאורה נראה דגם בליתי' לישראל מותר להוציא מבית עכו"מ דכיון דדירה בלא בעלים ל"ש דירה אין ישראל אוסר אביתו של עכו"מ מן הדין, רק משום גזירת ליתא אטו איתא, וכיון דבעכו"מ אף באיתא לישראל אין איסור הוצאה מבית עכו"מ רק משום גזירת חכמים שגזרו אדירת עכו"מ, א"כ אין לגזור בליתא לישראל אטו איתי' כמו בליתי' לעכו"מ, והא דקאמר בגמ' דישראל אסר י"ל דהיינו ישראל בישראל, והא דפריך אי דירה בלא בעלים ל"ש דירה אפי' ישראל לא ניתסר ומשמע דבברייתא מוכרח דישראל כי ליתי' אסר, היינו דאם איתא דישראל כי ליתא לא אסר לא אצטריך למתני הכא בעכו"מ כי ליתא לא אסר, ולפרש"י צ"ל דבליתא לישראל ואיתא לעכו"מ לא שרינן להוציא מבית עכו"מ דלא שדינן כל החצר לבית העכו"מ כיון דדירת עכו"מ ל"ש דירה.
יח) ס"ב א' תוד"ה חצרו, ואם יש בתים הרבה כו' נראה דה"ה דמותר להוציא מחצר ישראל לחצר עכו"מ שבצדו כיון דלא חשיב דירה וגזירת חכמים נמי ליכא הכא כיון שאין דר עמו בחצר אחת.
יט) ס"ב ב' רש"י ד"ה ל"א ה"ג, ואי האי אוסר בעכו"מ קאמר מאי מפני שהוא כחצירו, אבל לפרש"י דישראל אוסר אביתו של עכו"מ אבל העכו"מ אין אוסר אביתו של ישראל ניחא דמתפרש מפני שהוא כחצירו של ישראל דכל החצר מקרי חצרו של ישראל והלכך אין העכו"מ אוסר עליו, ומיהו קשה דלשון הברייתא משמע דהוא טעם שישראל אוסר אביתו של עכו"ם, וזהו משום דחשבינן ביתו של עכו"ם דירה כיון דאיכא ישראל ומשום שמא ילמד ממעשיו וצ"ע.
כ) פ"ו א' מתנ' המניח את ביתו כו' הרי זה אוסר דברי ר"מ למאי דמבואר לעיל ס"ב ב' דאין העכו"מ אוסר לר"מ אלא באתא ביומי' והיינו בידעינן שדעתו לבוא בשבת צ"ל דלצדדין קתני דישראל אוסר אף באין דעתו לבוא דגזרו בליתי' אטו איתי' כדאמר לעיל שם, ועכו"מ אוסר בדעתו לחזור בשבת, ורש"י ז"ל פירש משנתנו טעמא דר"מ דדירה בלא בעלים שמה דירה וצ"ע שזהו נגד מסקנת הגמ' לעיל, ור"י דאמר אינו אוסר היינו ע"כ אף בדעתו לחזור בשבת דאע"ג דדעתו לחזור היום מקרי דירה בלא בעלים ול"ש דירה ור"מ דאסר משום דלמא אתי לטלטולי אחר שחזר וכמו שפרש"י לעיל, ור"י לא גזר, [והאי מניח את ביתו ע"כ שקבע שולחנו במקום אחר דאם הוא חוזר לשלחנו ולצרכיו לביתו ודאי מקרי דירה אע"ג דאינו עתה בביתו], ור"י דאסר בעכו"מ והתיר בישראל צ"ל דס"ל כר"מ לאסור בדעתו לחזור היום ומחמיר טפי מר"מ לאסור בעכו"מ בסתמא דלמא יחזור היום, ובישראל מיקל ר"י דלא ס"ל למגזר ליתי' אטו איתי', ומיהו בישראל ודעתו לחזור היום אסור לר"י.
כא) שם רש"א כו' והלך לשבות אצל בתו באותה העיר כו' לעיל מ"ז א' מבואר דלר"י אסור באותה העיר, ואין לפרש טעמא דר"י משום דבאותה העיר לא מקרי הסיע מלבו ואכתי חיישינן דלמא יחזור, דהא ר"י מתיר אף בדעתו לחזור היום וכמש"כ סק"ך, אלא צ"ל טעמא דר"י דבאותה העיר לא חשיב עקירת דירה כלל, ולא חשיב דירה בלא בעלים, ובזה ר"מ ור"י ור"י שוין, ור"ש פליג, והלכה כר"ש בזה דגם באותה העיר מקרי עקירה וחשיב דירה בלא בעלים, ולכאורה נראה מדקאמר ר"ש שכבר הסיע מלבו דבדעתו למיתי ביומי' אסור כר"מ ור' יוסי, ומיהו יש לומר דדוקא באותה העיר אוסר כשדעתו לחזור היום דאוסר, אף קדם שחזר דלא מקרי עקירת דירתו כלל, אבל בעיר אחרת י"ל דכר"י ס"ל דכיון דמקרי עקירה ואין אוסר כל זמן שלא שב מן הדין, לא אתינן עלי' למיסר קדם ששב אטו אחר ששב.
כב) ס"ה ב' תוד"ה איקלעו, ואע"ג דפסקינן לעיל כו' דהלכה כר"ש כו' לא בא ר"ש כו' ועוד דקיי"ל כו' נראה דנסתפקו אי ר"ש כר' יהודה ס"ל, והא דאמר הלכה כר"ש היינו דמותר באותה העיר, ובעיר אחרת בין בעכו"מ בין בישראל כר"י, או דר"ש מלתא באפי נפשי' קאמר, ולא נשנה דעת ר"ש בענין פלוגתת ר"י ור"י, וא"כ ראוי ליפסוק כר' יוסי למיסר בעכו"מ, וסיימו דאפילו הכי קיימא לן כר"י משום דמקיל וכן כתב הרא"ש לקמן פ"ו א' ומש"כ מהרש"א להקשות דהא ר"י ור"ש הלכה כר"י אינו מובן דהא הכא ר"י הוא דפליג אדר' יהודה, וכ"ה בהדיא בלשון הרא"ש שם.
כג) נמצינו למידין לדינא דבעיר אחרת אף בדעתו לחזור היום מותר קדם ששב בין בישראל בין בעכו"מ, ולאחר ששב אסור, ואם לא היה דעתם לחזור היום וחזרו, בישראל מותר אף אחר ששב משום שבת הואיל והותרה הותרה, אבל בעכו"מ אסור אחר ששב דכיון דשכיח שיחזור בשבת לא מהני מה שהיה בדעתו שלא לחזור היום שאין החלטת עכו"מ החלטה, והט"ז מתיר אף בעכו"מ, עי' ברא"ש פ"ח סי' ו' ובק"נ ס"ק י"ג, ובסתמא בישראל מותר אף אחר ששב, ובעכו"מ אסור אחר ששב, ובהלך אצל בתו באותה העיר, אם דעתו לחזור היום אסור אף קדם ששב בין בישראל ובין בעכו"מ, ובאין דעתו לחזור, בישראל שרי אף אחר ששב, אבל בעכו"מ צ"ע אי שרינן כיון דבאותה העיר קל לחזור יש לומר דוקא בישראל שאין דרך ישראל לבוא בשבת מהני הסיע דעתו אבל לא בעכו"מ וא"כ אף קדם שחזר אסור, ובישראל נמי דוקא אצל בתו אבל לא אצל בנו, ואפשר דבעכו"מ לעולם כאצל בנו דמיא, ועי' בק"נ ס"ק י"ד.
כד) שו"ע סי' שע"א ס"א אחד כו' אם הסיח מלבו כו' משמע מסתימת השו"ע דגם בעיר אחרת אם דעתו לחזור בשבת אסור אף לר"י דאל"כ הוי לי' להביא מחלוקת בזה דלדעת הר"מ דפסק כר"י בישראל ודעתו לחזור אסור אף בעיר אחרת אבל להפוסקים כר"י דאף בעכו"מ שרי, שרינן בעיר אחרת אף בדעתו לחזור בין בישראל בין בעכו"מ, והם מפרשים הא דאמר ס"ב ב' דאתי ביומי' היינו במקום קרוב דיכול לבוא, ובישראל אסור לר"מ אף במקום רחוק, ור"י שרי אף בישראל ויכול לבוא, ור"י אוסר בעכו"מ שאין כאן היסח הדעת, ולפ"ז בדעתו לבוא מודה ר"י דבישראל אסור, מיהו בעכו"מ נראה דאף בדעתו לבוא שרי כל זמן שלא בא והוא בעיר אחרת שהרי לעולם מחזקינן לי' בספק אתא והט"ז אוסר בזה, ולפרש"י ס"ב ב' הדבר מבואר דלר"י דפליג על ר"מ שרי בזה, מיהו מסתבר דכל שדעתו לבוא בשבת ויהי' מקום פתו בבית זה היינו עיקר דירה שא"צ רק שיהי' מקום פתא, ואף אם הוא דירתו תמיד רק לבוא בו פעם אחת לאכול סעודתו מקרי דירה כש"כ כשדירתו קבועה בו והולך פעם אחת וישוב לשלחנו היום, ואף אם לא יאכל בו היום מ"מ כיון ששב למקום פתו אי אתרמי לי' סעודה זהו דירתו ואוסר, ואולי כונת רש"י ג"כ שיכול לבוא.
כה) שם במ"ב סק"ז בשם אחרונים כמו בישראל כו' צ"ע שהרי בעכו"מ דמי לישראל שלא הסיח דעתו ואסור ולא מסתבר דר"י פליג אר"י בזה, אלא ה"ט דשרי ר"י דאף אם לא הסיח דעתו מ"מ כיון דאין דעתו בהדיא לבוא מקרי דירה בלא בעלים ולא אסר מן הדין אלא דלמא אתי כמו שפרש"י ס"ב ב' ולא גזרו אלא בישראל ולא בעכו"מ כיון דאין דירתו דירה וכדאמר לעיל שם לר"מ וכ"כ המ"ב בשה"צ אות ה' בשם הרשב"א בעבה"ק.
כו) ס"ו א' ומה מערב אפי' שכירו ולקיטו אף שוכר אפי' שכירו ולקיטו ולעיל ס"ד א' אמר ליזיל חד מיניהו ליקרב לי' ולשאול מני' דוכתא כו', כל מש"כ לעיל הוא ע"פ פרש"י דשכירו ולקיטו של עכו"מ אם ישראל הוא נותן עירובו ודיו, וכן בשאל מני' דוכתא נותן עירובו, וברשב"א הק' שהרי שכירו ולקיטו והאי דשאיל מני' דוכתא לית להו מקום פיתא ולינה כאן ואיך נותן עירובו, ותירץ דבעכו"מ הקילו למחשב שכירו ולקיטו כדר עמו ולערב, וכן בשאיל מני' דוכתא, ולכאורה קשה דהא אמר ליזיל חד מינייהו וליקרב לי' כו' והיינו אחד מדיירי החצר ומאי קא קשיא לי' לרבנו [ועל שכירו ולקיטו ודאי ליכא לאקשוי' דשפיר איכא למימר בלן ואוכל בחצר ועיקר קו' הרשב"א בהא דאמר דבשאיל מני' דוכתא הוי כשכירו ולקיטו] ונראה דאם אינו ראוי ליתן עירוב ע"י חצר העכו"מ אף שמערב בשביל בית דירתו לא משתרי בזה איסורא דאסר עליהו עכו"מ והלכך הוכרח הרשב"א לפרש דהחשיבוהו חכמים כדר בבית עכו"מ, ומערב גם בשביל בית עכו"מ.
כז) ובשביל שהוא דחוק שיערב איש נכרי שאין דר בחצר כלל, הסכים הרשב"א לפירוש הראב"ד דהכא בשאיל דוכתא צריך למיגר מני' את חצר העכו"מ, ולא מהני עירובו, וכן בשכירו ולקיטו שאין לו פיתא ולינה בבית עכו"מ, משכיר ואינו מערב, ואם הוא דר בחצר בבית אחר, משכיר ומערב, וק"ק לפי' זה דהוי לי' לגמ' לפרש דליגר מני', ועוד הוי לי' לרבא להביא מהא דר"י לקמן ס"ו א' שוכר כמערב דמי מה מערב אפי' שכירו ולקיטו אף שוכר כו' ועוד דפריך לי' אביי לר"י היו שם ה' שכירו ולקיטו כו' ואמר לי' אם אמרו להקל כו' ופי' הרשב"א בשכירו ולקיטו שאין לו פיתא ולינה בבית עכו"מ אלא כל אחד אית לי' דוכתא להשתמש בבית עכו"מ כל אחד בחדרו, ולפי' הראב"ד הלא גם להקל לא אמרו שיהא כדר בבית עכו"מ שהרי אינו מערב, והדר בבית עכו"מ והוא שכירו ולקיטו מערב עליו כדמשמע בריטב"א בסוגין.
כח) מדברי הרשב"א נלמד דשאיל מני' דוכתא למינח בה מידי אינו עולה במקום שכירות דאם עולה במקום שכירות, לק"מ לפרש"י דשפיר מערב בשביל ביתו ובית עכו"מ אינו אוסר כדין אחד שוכר לכלן, ואהא דשכירו ולקיטו ל"ק דשפיר י"ל בלן בבית עכו"מ, או שיש לו בית דירה באותה חצר, ולכאורה גם בסוגין מוכח הכי דשאלה אינה מועילה במקום שכירות, דאי מטעם שאלה אתינן עלה מאי ראי' מייתי משכירו ולקיטו, ואי שכירו ולקיטו ג"כ מטעם שאלה אתינן עלה, לכאורה דירת שכירו ולקיטו קונה אותה בשכר פעולתו והוי שכירות, ועוד למש"כ סק"ה אין ראוי להועיל שכירות דירה של שכירו ולקיטו, ועוד מאי קאמר ה' שכירו ולקיטו מהו וא"ל אם אמרו להקל יאמרו להחמיר היכי הקילו למחשב דירת שכירו ולקיטו כדירה, ומיהו בזה י"ל דמפרש דשכירו ולקיטו שאין לו פיתא ולינה בהאי חצר, ומ"מ חשיב כאחד שוכר לכלן, וע"כ דחשיב כדר באותה חצר, [ולפי' זה י"ל דגם הרשב"א מפרש לפרש"י דההיתר בשביל שאלה דחשיב כשכירות אלא דק"ל בשכירו ולקיטו מיהא כיון דע"כ חשיב כדר בבית עכו"מ א"צ למחשב שאלה כשכירות אלא דעירוב של שכירו מועיל במקום שכירות, וכמו לדעת הראב"ד דצריך שכירות משכירו וממאן דשאיל דוכתא וע"כ דהאי דשאיל דוכתא אינו במקום שכירות, ומ"מ היכי דאית לי' לשכירו פיתא ולינה בביתו, מערב ודיו כדמשמע בריטב"א, וה"נ לפרש"י לעולם חשיב כדר ומערב ודיו, ואין לעשות פלוגתא בדין שאלה].
כט) י"ל לפרש"י דלעולם אין שכירו מערב אלא בדר בחצר בבית עכו"מ או בשאר בית ואז נטפל חלק חצר של עכו"מ לבית שלו, אבל לא באינו דר כלל, אבל לקמן ס"ו א' דאמר מה מערב אפי' שכירו אף שוכר אפי' שכירו ומשמע דכהדדי נינהו ושכירו עכו"מ משכיר אף בלא פיתא ולינה, ומשמע דה"ה שכירו ישראל מערב אף בלא פיתא ולינה וכמו שפי' הרשב"א דברי רש"י.
ל) ע' א' תוד"ה יורש, בסה"ד ומהא דאמר לעיל אפי' שכירו כו' דלמא הני מילי בעכו"מ כו' מבואר מדבריהם כפרש"י ודלא כהראב"ד [וכ"מ מדבריהם ס"ו א' ד"ה מערב] וכ"ד הרא"ש שכתב כאן כלשון התו' ומיהו הא דנסתפקו התו' בשכירו ולקיטו של ישראל היינו דוקא בלן בבית אדונו, ואילו בשכירו של עכו"מ אפי' באינו לן וע"כ שא"ה.
לא) ק"ק לפי' הרשב"א דעיקר מימרא דשמואל בשכירו של ישראל, והא דשאיל אביי לר"י בה' שכירו ולקיטו בשכירו של עכו"מ, כמש"כ הרשב"א, דלא משמע דאביי ישאל לר"י אליבא דרבא, בדבר שאביי גופי' לא הורה כן, וכגון זה הוי לי' לגמ' לפרושי וכן אמר ר"י דשוכר אפי' משכירו והדר לקבוע מלתא דאביי ור"י.
לב) ס"ו א' ומה מערב אפי' שכירו ולקיטו אף שוכר אפי' שול"ק, שול"ק קמא הוא דוקא בלן בבית עכו"מ, לפי' הרשב"א, ושול"ק בתרא, אפי' באינו לן, ואין לימוד שוכר ממערב עולה יפה, וצ"ע.
שם שוכר נמי ה' ששרוין בחצר אחת אחד שוכר ע"י כלן, במ"ב סי' שפ"ב ס"ט פי' דאף שלא עירבו עדיין בשעה ששכר מ"מ אחד שוכר לכלן, ועדיף בזה שוכר ממערב, ונראה דאף אם לא עירב עמהם אלא בטל להם רשות מהני, וכן בשאיל דוכתא מעכו"מ לדעת רש"י דמהני מה שמערב עמהן נראה דה"ה דמהני ביטול, וכן כשביטלו לשכירו מהני, ויש לעי' לפרש"י למה לי' למימר אחד שוכר ע"י כלן תיפוק לי' דכיון דשכר הו"ל שכירו כמו שאיל מיני' דוכתא וכיון שמערב עמהן הותרו מדין שכירו, וי"ל דנ"מ כשיצא השוכר מחצר ולא עירב עמהן, דהותרו בשכירות דידי' אמנם אפשר דבאמת אין הדין כן וכיון שיצא נאסרו כלם, וצ"ע.
לג) נראה דדין שכירו ולקיטו אף בשיירא שחנתה בבקעה שאינה שלה, ושרוי עכו"מ עמהם שוכר משכירו ואע"ג דאינו בעלים לענין קנין הוא בעלים לענין דירה, ובשאיל מני' דוכתא כ' ב"י דצריך קנין, וצ"ע דא"כ צריך למימר לי' לך חזק וקני ול"מ כן ס"ד א' ליקרב לי' ולשאול מני' דוכתא, ונראה דבנתינת רשות לחוד סגי, והב"י לשיטתו דפי' דשאיל מני' דוכתא הוא מדין שכירות והלכך צריך קנין, אבל למש"כ, שכירו ולקיטו הוא ענין אחר, ונעשה שכיר בלא קנין [ולפ"ז י"ל דשאלה בקנין מועיל כשכירות ואחד שואל לכלן וא"צ לשכור ממנו אף לדעת הראב"ד ודעמי' המצריכים לשכור משכירו].
לד) בסק"ט כתבנו שא"א לשכור משול"ק אלא על זמן שהוא על משמרתו וכשעבר בטלה שכירותו, אבל לא נהיגין כן כששוכרין מפקיד הממשלה כמש"כ הרשב"א בתשובה שהביא ב"י סי' שפ"ב וכדאיתא בשו"ע שם סעי' י"ד, אמנם לכאורה אין ראי' מדברי הרשב"א דמדברי הרשב"א מבואר דהשכירות הוא מהמלך, וע"כ דהמלך מקרי משכיר וקיי"ל דשוכרין מהמשכיר היכי דמצי לסלוקי לי' לשוכר, או דהמלך הוא כשכירו ולקיטו, שיכול להשתמש בחצרו מדין מלך, ולפ"ז אין שוכרין מהגזבר אלא אם הוא באופן שהמלך מתרצה במעשה הגזבר וניחא לי' בהאי שכירות שאין כאן דין שול"ק ששוכרין בע"כ של בעל החצר, דהתם ביש בו שימוש בחצר והחשיבוהו חכמים כבעלים אבל שול"ק שאין לו שימוש בחצר אין שוכרין ממנו כמש"כ במ"ב סי' שפ"ב סעי' י"א ד"ה או, ובזה הדין נותן דאע"ג דעבר מגזברותו מעשיו קימין כמש"כ הרשב"א, אבל כששוכרין בע"כ שחושבין את השכיר כבעלים שפיר י"ל דאם עבר משכירותו בטלה שכירותו, ומיהו הרשב"א סיים דגם בשול"ק הדין כן אבל קשה לעמוד על כונתו ז"ל אם בשול"ק של כל אדם קאמר וכששכרו בע"כ של בעלים, והנה כמדומה שיש מקומות שאי אפשר כלל לומר שהפקיד הוא שליח של מלך, וע"כ צ"ל דהפקיד עצמו הוא כשול"ק, וכמש"כ סק"ט ונוהגין שלא להקפיד אם עבר הפקיד, וע"כ צ"ל דאנו סומכין דמהני שכירות אף לאחר שעבר, ואפשר הטעם כיון ששוכרין מהעכו"ם אף בשיירא שחנתה בבקעה שאינה שלה ושוכרין אף לשבתות הרבה, כיון שעכשיו הוא דר ה"נ שוכרין משול"ק כיון שעכשיו הוא דר, וכיון דחשיב שכירות הרי הוא כאילו שכר מהבעלים, ואם מת הבעלים הרי השכירות קיים בשביל שול"ק ואם עבר השכיר ומת הבעלים ג"כ נהיגין להקל תוך הזמן, ואם נתוספו דיורין ישראלים א"צ שכירות מחדש, כדין אחד שוכר לכלם, ואף אם אחד שכר והותרו כלם מדין אחד שוכר לכלם ואח"כ יצא השוכר מהעיר ג"כ נהיגין להקל דנעשה כאילו שכרו כלם, וכן כשנתוספו עכו"מ מקילינן וצ"ל דחשיב כשכרו כל העיר, וצריך טעם ולכאורה לא שייך שכירות משול"ק אלא רשות עכו"מ ולא רשות ישראל וכשיצא ישראל מהבית ונכנס עכו"מ יאסור, וצ"ע.
לה) שו"ע סי' שפ"ב סי"ד ועדיין אוכל פרס המלך כו' ובמ"ב בבה"ל ד"ה ועדיין, בסה"ד צדד כפסק הרמ"א דניחא לי' למלך במעשיו ואינו מבטלם, ולכאורה כיון דבסתמא יכול לומר שלא השכיר אלא לשבת אחת א"כ ע"כ צ"ל הא דמהני באינו חוזר, שהוא כהודאה על שכירות וסגי בזה, ובזה שכירות שבת שני' מתאשרת בשעת כניסת שבת וכן בכל שבת ושבת, וא"כ אם אין בכחו להשכיר עתה אין בשתיקתו כלום וא"צ ביטול מעשיו אלא הן בטלין מפני שאין להם מאשר ומקיים, ולדידן שהשכירות הוא מצד שהפקיד הוא כשול"ק של בעל הקרקע וכמש"כ ס"ק ל"ד ודאי בסתמא כיון שעבר בטלה שכירותו, שאין כאן ניחותא של משלח במעשיו כלל לא מתחלה ולא עתה אלא שמשכיר בע"כ וכיון שירד מאריסותו בטלה השכירות שכבר כלתה זמנה.