סימן פא (יז) עריכה
א) עירובין ס"ג ב' תוד"ה בטילו, וקשיא לר"י דמסתמא כו' א"כ לא יתכן מה שפי' בקו' דאהני ביטול זה לטלטל בכל המבוי כלים ששבתו בתוכו כו' דהא כיון דעירבו חצירות עם הבתים אין מטלטלין בו אלא בד', כונתם ז"ל דכל בני החצר חוץ מאותו שבטלו לו אסורין לטלטל כלים ששבתו בתוכו וכלים ששבתו בבית היחיד דכיון דהן אסורין להוציא מחצר למבוי אסורין גם לטלטל במבוי, אבל היחיד שבטלו לו ודאי מותר לטלטל בכל המבוי אלא שאי אפשר לפרש דברי רש"י באותו היחיד, דמאי איריא דמותר לטלטל במבוי הלא אף מחצר למבוי מותר, ומיהו למש"כ תו' לקמן צ"א ב' ד"ה וכלים דאיסור טלטול במבוי הוא משום דדמי לכרמלית כיון שאין בו שום תשמיש י"ל דכיון דהיחיד מותר להוציא כליו וכליהם למבוי גם הם מותרין בטלטול תוך המבוי ולא חשיב כרמלית כיון שהוא מקום תשמיש ליחיד.
ב) שם ומיהו לגבי בית היחיד ודאי מהני כו' להוציא כלי בתיהן למבוי כו' ר"ל דאיירי דכל בני החצירות עירבו חוץ מבני החצר שהמן היה דר בתוכה, ואותה חצר נתקנה ע"י ביטול שביטלו כלם בתיהם וחלקם בחצר ליחיד, והותר היחיד להוציא מכל הבתים לחצר, אמנם מדהזכירו בגמ' מבוי למדנו שגם המבוי נתקן בהאי ביטול, ולמדנו שכל בני החצרות בטלו חלקן שבמבוי ליחיד ובזה הותר להוציא מחצר למבוי כלים ששבתו בבית, ובלא ביטול היה אסור בין בפתוחות החצרות זו לזו ובין באינן פתוחות, משום שלא שיתפו, ואפי' בפתוחות זו לזו ועירבו ואפי' למ"ד סומכין אעירוב במקום שיתוף הכא אסור משום אותה החצר שהמן בתוכה שלא עירבה יחד עם כל החצרות, ומשום חלק המן שבמבוי שאוסר עליהן.
ג) ומ"מ יחיד במקום עכו"ם כו' מש"כ מהרש"א ז"ל בזה אינו מובן וכונתם פשוטה דאע"ג דב' בני אדם הדרים בבית אחד אין העכו"ם אוסר עליהן מ"מ ע"י עירוב לא חשיב אחד לענין זה [ומש"כ בס' ק"נ בזה אין להם מקום].
ד) שם שאם יוציאו הרי הן מחזיקין ברשותן שיש להם במבוי קדם הביטול כו' הכא א"צ לזה שא"צ טעם של החזקת רשות אלא כשביטל ביתו וחלקו בחצר שאסור להוציא מביתו לחצר אע"ג דתרויהו הבית והחצר של חד בעלים, ואפ"ה אסרינן משום דחשיב החזקת רשות, אבל הכא אסורין כלן להוציא מחצר למבוי משום שהמבוי הוא חלוק בעלים מהחצר שהמבוי הוא של היחיד והחצר רשות שותפין ואפי' את"ל דבעירבו כל החצרות שבמבוי ולא נשתתפו [למ"ד דאין סומכין אעירוב] ובטלו כלם חלקם שבמבוי לאחד אין כלם אסורין רק משום החזקת רשות, דאין ביטול מועיל לחומרא למחשב רשות של היחיד, מ"מ הכא גרע דהא איכא חד חצר שלא עירב עמהן, ונתן חלקו שבמבוי ליחיד, ועוד למ"ד אין סומכין אעירוב במקום שיתוף כל חצר וחצר אוסרת על בני חברתה וביטול לא הוי גבייהו.
ה) ויש לעי' איך היחיד מותר להוציא מחצר למבוי הלא החצר של כלם והמבוי שלו, וי"ל כיון דהבית והמבוי רשות של אחד לא חשיב כלים ששבתו בבית לענין לאסור מחצר למבוי והוי לי' ככלים ששבתו בחצר דמותר להוציאן למבוי לר"ש והכא י"ל דאפי' לרבנן מותר דדוקא בחצר המיוחד לבני חצר והמבוי לכל החצרות חשיב מבוי רשות לעצמו לרבנן אבל הכא שהמבוי ליחיד חשיב כב' חצרות שאין חילוק בעלים אוסרתן לכלים ששבתו בתוכן, אבל קשה איך מותר ליחיד להוציא כלי בתיהן למבוי הלא כלים ששבתו בבית אסור אף מחצר לחצר, ומיהו כלים ששבתו בבית היחיד אין לאסור משום עירוב חצרות שנעשה ביתו שותפות לכל די"ל שאין עירוב מועיל לחומרא, אבל כלי בתיהם אין להתיר, וצ"ע.
ו) שם ובטל הביטול בכך והוו להו מרובין במקום עכו"מ, וכן אסור משום חסרון שיתוף כיון שבטל הביטול, ואפי' למ"ד סומכין אעירוב במ"ש וכמש"כ סק"ב.
ז) שם וא"ת כיון שכל החצרות כו' חצרות שאין בהן עכו"מ ואינן פתוחות זה לזה ולא עירבו ולא שיתפו ובטלו כל החצרות והמבוי ליחיד, אפשר דמהני, והוא מותר והן אסורין, עירבו ולא שיתפו, ובטלו כלן חלקן במבוי ליחיד, הוא מותר והן אסורין, היו פתוחות זל"ז, ולא עירבו ולא שיתפו ובטלו ליחיד כל החצרות והמבוי למ"ד מבטלין רשות מחצר לחצר, הוא מותר, בטלו החצרות ולא בטלו המבוי אסור היחיד להוציא למבוי ואפי' למ"ד סומכין אעירוב במ"ש הכא אסור כיון דהמבוי רשות לכלן והחצר רשות של יחיד, ואם עירבו כלן יחד למ"ד אין סומכין אעירוב במ"ש, מהני ביטול המבוי ליחיד, ונראה מדברי מהרש"א ז"ל דדוקא ליחיד מהני ביטול אבל לא ביטול לאחת החצרות, ולכאורה נראה דמהני ביטול לאחת החצרות והוי לי' האי חצר ומבוי רשות אחת, אמנם ביטול לב' חצרות לא יתכן למ"ד אין סומכין אעירוב במ"ש משום דב' החצרות אוסרין המבוי זה על זה, והכא במבוי שעכו"מ דר בו, נראה דאי אפשר לבטל לב' חצרות דהכא לכו"ע אין סומכין אעירוב במ"ש כיון שיש חצר שלא עירב עמהן, ובכגון זה אוסרין אף ב' חצרות שעירבו יחד, זה על זה, ואף את"ל דאותן שעירבו יחד אין אוסרין זע"ז, מ"מ אי אפשר לבטל לב' חצרות שעירבו יחד, משום עכו"מ שאוסר ולא הותר רק ביטול ליחיד, אמנם אם בטלו כל החצרות לחצר אחת י"ל דמהני וגם זה מקרי לא שכיחא ואין העכו"מ אוסר, אמנם מדברי התו' נראה דדוקא ביטול ליחיד מהני.
ח) וביאור דבריהם נראה דהוקשה להם דמאי שייך ביטול ליחיד כיון דכל בני החצירות חשיבי כשנים הדרים בבית אחד, וביטל לאחד לכלם חשיב ביטול, וא"כ לעולם יהא אסור משום מרובין במקום עכו"מ, ואהא תירצו דבטל לאחד לא חשיב ביטול לכלם, ואף את"ל דחשיב ביטול לכלם הכא מה שנעשין כאחד ע"י עירוב לא חשיב כב' בבית אחד.
שם ועוד דא"א כאן להתיר לכלן מכח שהביטול כו' ר"ל מה שאין ההיתר יכול להיות לכלן זהו סיבת ההיתר ליחיד דכה"ג אמרינן שאין הביטול רק ליחיד.
שם ועוד דבהדיא אמר כו' ואידך נמי מודה שאם פירש כו' למה שפירש מהרש"א ז"ל דבריהם אינו מובן דאדרבה יבטלו לכל בני החצר ויותרו כלם אבל למה שפירשנו ניחא.
וכל מש"כ מהרש"א ז"ל אינו מובן דבחצרות שאינן פתוחות אם כל החצרות יבטלו לחצר אחת, למה צריך ביטול של בני אותה החצר שבטלו לה, ומי יבטל למי, ומש"כ דקושיתם אינו במקום עכו"מ אינו מובן ומאין להם דלא מהני באמת ביטול לכלם, [וכל דברי הק"נ בזה תמוהים].
ט) שם וא"ת כיון שע"י עירוב כו' וי"ל דרבא סבר כו' מהרש"א ז"ל פירש דמשום דסומכין אעירוב במ"ש ל"ק קושית רבא והדברים תמוהים מאד דבגמ' נסתיים במלתא דרבא ונדחו דברי אביי והתו' פירשו דהעיקר כדברי אביי ורבא לא ידע דהיו פתוחות זל"ז, ועוד דמאי שייך כאן למסמך אעירוב במ"ש שהרי אותה חצר שהמן בתוכה לא עירבה עמהן, ועוד שהמן אוסר, ואין העירוב מועיל ואין ההיתר רק משום ביטול, ואם יסמכו אעירוב יאמרו דעירוב מועיל במקום עכו"מ, ונראה דט"ס יש בדבריהם וכונתם דרבא דנקט לשון עירוב הוא משום אותה חצר שהמן בתוכה, או דנקט עירוב במקום שיתוף.
י) למש"כ סק"ז לדון להתיר בביטול החצרות לחצר אחת, נראה לכאורה לדון דדוקא ביטול לחצר שלימה מהני אבל ביטול ליחיד לא מהני משום דהמבוי הוא של יחיד והחצר רשות שותפין, וכמש"כ שם, אמנם מלשון הגמ' בטילו רשותייכו לגבי חד הוה לי' יחיד כו' משמע דביטול ליחיד נמי מהני.
יא) יש לעי' למה לא יועיל ביטול הבתים שבחצר שיבטלו זה לזה שיהיו כלם שותפים בכל הבתים יחד כמו שנעשה ע"י עירוב, וי"ל דכשיוציאו כלם בטל הביטול וכל אחד הוי כחוזר ומחזיק בשלו.
יב) יש לעי' כשעירבו ושיתפו איך מותר להוציא מבית לחצר הלא הבית הוא רשות של בני החצר, והחצר רשות כל בני המבוי, וי"ל שאין שיתוף ועירוב מועיל להחמיר.
יג) רא"ש סי' א' ויראה לי דאפי' יש כמה בתים של ישראלים פתוחים לחצר אחת כו' וראי' מהמן בר ריסתק כו' מדברי הרא"ש מבואר כמש"כ לעיל סק"ז דמהני ביטול לחצר אחת, ופירש כן עובדא דהמן ב"ר, אמנם יש לעי' דלמא בביטול רשות לחצר אחת דוקא שרי במקום עכו"ם משום דלא שכיח, אבל אי ישראלים בחצר אחת י"ל דהעכו"מ אוסר כיון דשכיח דדיירי, וי"ל דמדפריך בגמ' מידי הוא טעמא אלא דלא שכיח כו' משמע דיחיד במקום עכו"מ מקרי כה"ג, אילו היה הדבר בלא ביטול כגון שישראלים אינם רק בחצר אחת, ובשאר החצרות עכו"מ, ומיהו צריך טעם למה חשיב יחיד במקום עכו"מ כיון דשכיח דדייר, וכן בב' ישראלים בבית אחד, למה אין העכו"מ אוסר וי"ל דשם יחיד התירו חכמים א"נ זה נמי לא שכיח, וצ"ע, וע"פ דברי הרא"ש נראה דהתו' שהקשו כיון דכל החצרות נעשות אחת כו' דוקא בב' חצרות אבל בחצר אחת מהני ביטול לכל בני החצר, ודלא כמהרש"א ז"ל.
יד) ואכתי איכא למידק בדברי הרא"ש ז"ל דעובדא דהמן ב"ר אינה מכרעת די"ל דחצר אחת של ישראלים נמי אסור, וביטול לחצר אחת לא מהני, והכא בעובדא דהב"ר בביטול ליחיד איירינן, ואי ס"ל להרא"ש דבאמת ביטול לאחד מבני חצר לא מהני דכיון דהחצר של כל בני החצר והמבוי של יחיד אסור להוציא מחצר למבוי וכמש"כ לעיל אתי שפיר, אמנם ברא"ש סי' ד' בעובדא דהב"ר מבואר דמהני ביטול ליחיד ומשמע דמפרש לה לסוגיא בהכי וצ"ע.
טו) ס"ד א' תוד"ה א"כ, ומיהו אור"י דאם יש חדרים בבית יכול לבטל כל הבית בלא החדרים שיהא עכשיו אסור כו' לכאורה אף אם יבטל גם החדרים אכתי יהא אסור להוציא מחדר לבית דהוי כחוזר ומחזיק ברשותו וכמש"כ תו' בתחלת דבריהם דאסור למבטל להוציא מבית לחצר אפי' למ"ד רשות ביתו ביטל, ואולי מחדר לחדר לא חשיב כחוזר ומחזיק וצ"ע.
טז) ס"ט ב' ושלהן מותר לו ולהן מ"ט דהוי אורח כו' נראה דאף אם ביטל ביתו מ"מ ביתו אסור לו דחשיב כחוזר ומחזיק רשותו וכדתנן בריש פרקין מהרו והוציאו כו' ומשמע אפי' יחיד במקום רבים ואף למ"ד רשות ביתו ביטל וכ"כ תו' ס"ד א' ד"ה א"כ, ואין מרובין חלוקין מיחיד אלא לענין הוצאה מבתים שאינם שלהם דבמרובין שבטלו ליחיד אין מוציאין אף מרשותו של יחיד שבטלו לו לחצר, דלא חשיבי אורחין וחשיב החזקת רשות, וביחיד שבטל למרובין שלהן מותר לו דחשיב אורח אבל שלו אסור בין להוציא ובין להכניס וכמש"כ תו' ס"ח ב', ד"ה והוציאו.
יז) ס"ט א' בד"א כשלא החזיקו בני מבוי כו' וכתב הרא"ש להקל בעירוב ויש לעי' א"כ יהא מותר לכתחילה להאי יחיד שבטל להוציא מביתו כשבטל גם ביתו, וכן במרובין במקום יחיד או ביחיד במקום יחיד [וכמש"כ הפוסקים דיחיד במקום יחיד לא הוי אורח] למה הן אסורין אף בשלו לאחר שכבר החזיק היחיד בחצר, ונראה דכל דחשיב החזקת רשות לא מהני ביטול לענין הוצאה זו ולא תקנו בזה חכמים תועלת הביטול, והלכך כל הוצאה המבטלת הביטול כשהיתה קודם שהחזיק מי שנתבטל לו, אסורה גם אחר שהחזיק מי שנתבטל לו, [שו"ר דבאמת דעת הרמב"ם דלאחר שהחזיק הזוכה מוציא המבטל לכתחילה הובא בשו"ע סי' ש"פ ס"ב, אבל נראה דהתו' חולקים בזה דא"כ ישתכח תורת עירוב וע"כ שאין אנו חוששין בזה וכבר רמז הגר"א ז"ל בביאורו על דבריהם]. ולפ"ז נראה בנידון הר"י בתו' ס"ד א' ד"ה א"כ, בביטל הבית בלא החדרים שהבאנו ס"ק ט"ו אילו ביטל כל החדרים מותר להוציא מחדר לבית אחר שהחזיק הזוכה ברשות הנותן, דלא שייך כאן לא חזרת רשות ולא חסרון עירוב, ואף לפירוש ראשון בסוגיא ס"ט א' דלר"י מהני חזרת הרשות אף לאחר שהחזיק הזוכה הכא אין איסור בדבר דהתם אם הוא מחזיר רשותו אסור משום חסרון עירוב, אבל הכא אין כאן איסור, אלא דצריך ביטול מחדש, ואף למ"ד ס"ח ב' אין מבטלין וחוזרין ומבטלין הכא עדיף, ואפשר דאף אם הוציא מחדר לבית קדם שהחזיק הזוכה אין כאן חזרה שאין ענין חזרה אלא מרשות לרשות דהוצאה חשובה היא אבל לא מחדר לחדר, ולכאורה הדבר מוכרח שהרי נחלקו ר"מ ור"י בהוציא בשוגג ומשום גזרה שוגג אטו מזיד ומבואר דהוציא מבעוד יום לא חשיב חזרה אף קדם שהחזיק הזוכה, ומשמע דדוקא הוצאת איסור חשיבא וחשיב חזרת רשות, ובזה מיושב מה שהקשינו בס"ק ט"ו.
יח) ס"ד א' תוד"ה א"כ, דאין דומה כלל כחוזר ומחזיק ברשותו כשמטלטל מביתו לבית חברו ולא דמי למוציא מביתו לחצר כו' צ"ע דהא במרובין שבטלו ליחיד אסורין להוציא ולהכניס אף בביתו של יחיד וכדפרש"י ס"ט ב' ד"ה והן אסורין וה"ה ביחיד אצל יחיד, ונראה דזהו כונת הריטב"א שהביא הק"נ ס"ק י"ז אלא שנפל ט"ס בדבריו ז"ל וכצ"ל דרש"י אזיל כו' שבטלו אצלו אסורין כו' לחצר שאין נעשים כאורחים אצלו, ומיהו משמע מדברי הריטב"א דאיכא לפרושי מתנ' ס"ט ב' נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין היינו שהן אסורין בביתן אבל ביתו מותר גם להן וקשה דא"כ היינו רישא שכח אחד מהן כו' והו"ל למתני שלהם אסורין לו ולהם ושלו מותר לו ולהם, וע"כ כפרש"י, וכן מוכח בהדיא בגמרא דפריך ונהוי אינהו לגבי' כאורחין כו' ואולי כונת ריטב"א דאיכא לפרושי דדוקא הוצאה מבית לחצר אסור אבל הכנסה לבית מותר וכדעת תו' ומיהו בפרש"י שם אינו מבואר לאסור הכנסה וצ"ע.
שם בתו' שיהא עכשיו אסור להוציא מן החדר לבית כמו מבית לחצר, נראה דאף אי מוציא קדם שהחזיק הזוכה אסור אע"ג דמתבטל הביטול מ"מ חשיב הוצאת איסור.
יט) ומשמע מדברי הפוסקים כדעת רש"י ונראה דאם יש ב' חדרים יבטלו שניהם ויהא המבטל מותר להוציא מחדר לחדר, אחר שהחזיק הזוכה, ואפשר דאף קדם שהחזיק מוציא וא"צ ביטול מחדש וכמש"כ לעיל, ואי בטל חדר אחד אין מוציא מחדר לחדר, ומחדרו לחדר חברו {א"ה, כמדומה דצ"ל ומחדר חברו לחדרו}. נראין דברי המ"א שהביא הק"נ ס"ק י"ח לאסור וכל מש"כ בק"נ לישב דברי ב"י ורמ"א תמוה דאין לנו לבדות דברים שאין להם שרש בגמ' ופוסקים.
ס"א ב' רש"י ד"ה מהרו, מבעוד יום דבשבת כו' דקסבר ר"י אע"ג דהחזיקו כו' עירבוב פירושים יש כאן דבגמ' ס"ט א' פריך ר"י דמתנ' אר"י דברייתא ומשני אימא עד שלא יוצא היום ואבע"א ל"ק כאן במומר כו' ולתירוץ קמא לית לי' לר"י החזקת רשות אחר שהחזיק הזוכה וכמש"כ רש"י שם ד"ה במה, ולתירוץ בתרא מתפרש מתנ' מהרו ועשו כו' עד שלא יוציא בפשוטו דעד שיוציא הן מותרין ואח"כ הן נאסרין, וע"כ דיש כאן דילוג תיבות בפירוש רש"י.