סימן פג (יט)
עריכהא) עירובין ע"ב ב', תנא במה דברים אמורים כשמוליכין את עירובן למקום אחר כו' מפרש"י מבואר דתנא דהאי ברייתא פליג אדר"י הסבר וס"ל דלא נחלקו ב"ש וב"ה בשיעור המחיצות, שיהא חשובין לחלק הדיורין, אלא פלוגתתן במחיצות עראיות שאין מחלקות דיורין, ודיורי הטרקלין מוציאין מזו לזו בלא עירוב, ונחלקו אי באין לערב עם בני החצר, ומוליכין העירוב באחד משאר בתי החצר, דב"ש סברי דכלן צריכין ליתן פת העירוב, וב"ה סברי דעירוב אחד לכלן הדרין בטרקלין דכיון דלא חשיבי דיורין חלוקין לענין הוצאה מזו לזו ה"נ חשיבי כחד בית דסגי בפת של אחד, וה"ה דפליגי בה' שכנים של חצר שגבו עירובן ומוליכין עירובן לחצר אחרת לערב עמהן יחד, דלב"ה עירוב אחד לכלן, ולב"ש עירוב לכל אחד ואחד, וכן באחין שאוכלין על שלחן אביהן וישנים בבתיהם דתנן בסמוך שא"צ עירוב ביניהן, וכשמוליכין עירובן לחצר אחרת עירוב אחד לכלן כדהשיב לי' רבה לאביי לקמן ע"ג א', לב"ש צריך עירוב לכל אחד.
ב) ושיעור המחיצות המחלקין דיורין לא נתבאר אליבא דהאי תנא ואפשר דכר"י ס"ל בזה דכל שאינן מגיעות לתקרה אינן מפסיקות, אבל כשמגיעות לתקרה מפסיקות רשויות ואין מוציאין מרשות זו לרשות זו בלי עירוב, ומתנ' דקתני ומודים בזמן שמקצתן שרוין בחדרים ובעליות, שהן צריכין עירוב לכאו"א, לתנא דברייתא לא נשנה כאן מודים ב"ה לב"ש אלא ב"ש וב"ה מודים בזה שאוסרין זע"ז ואין מוציאין מרשות זו לזו בלא עירוב, והלכך כשמוליכין עירובן למקום אחר צריך עירוב לכאו"א, אף לב"ה, ואפשר דלשון המשנה לא משמע הכי, ותנא דברייתא פליג אתנא דמתנ', ומתנ' כר"י הסבר ובשיעור מחיצות הראויות לחלק דיורין קמפלגי.
ג) שם וא"ד בד"א כשהיה עירוב בא אצלן כו' ופרש"י דב"ש פליגי גם בה' שגבו עירובן ועירובן בא אצלן וסבירי להו דצריך עירוב לכל אחד, ונראה דהוכרח רש"י לפרש כן מדקאמר כשעירוב בא אצלן ולא תנא פלוגתיהו להוציא מרשות זו לזו, וש"מ דבהא מודו ב"ש דשרי, ועי' מהרש"א, ולפרש"י גם תנא דהאי ברייתא פליג אדר"י הסבר, דלא נחלקו ב"ש וב"ה בשיעור המחיצות, ומיהו לענין הלכה קיי"ל כר"י הסבר וכתנא דמתנ' ופלוגתת ב"ש וב"ה בשיעור המחיצות, וב"ש ס"ל דמחיצות עראיות שאין מגיעות לתקרה מחלקין דיורין, ואין מוציאין מזו לזו, והלכך כשמערבין צריך פת לכל אחד, וב"ה סברי דמחיצות עראיות שאין מגיעות לתקרה אין מחלקין רשויות, ומוציאין מזו לזו בלא עירוב, והלכך כשמערבין עם בני החצר עירוב אחד לכלן, אבל אם מחיצות מגיעות לתקרה אוסרין זע"ז ואין מוציאין מרשות זו לזו בלא עירוב.
ד)ב) אבל בתו' בד"ה אבל כתבו דבמחיצות המגיעות לתקרה לב"ה, דצריך עירוב לכל או"א היינו דוקא במוליכין עירובן במקום אחר אבל כשעירוב בא אצלן עירוב אחד לכלן וכש"כ שמוציאין מרשות זו לזו בלא עירוב, והדבר צריך תלמוד שהרי לקמן ע"ג א' פריך אביי לרבה והא אחין דכי גבו דמו כו' ומבואר דכל דאין אוסרין זע"ז כשמוליכין עירובן למקום אחר עירוב אחד לכלן דאל"כ ישאר קושית אביי והא ה' חבורות דשבתו בטרקלין דכי גבו דמו ובעי עירוב לכאו"א כשמחיצותיהן מגיעות לתקרה, וכן מבואר בסוגין דאמר כמאן אזלא הא דתניא חמשה שגבו כו' כמאן כב"ה אלמא דקים לי' לגמ' דאם חמשה שגבו עירובן כשמוליכין עירובן עירוב אחד לכלן גם בה' חבורות שאין אוסרין זע"ז אחד מוליך ע"י כלן, וה"נ לב"ה במחיצות המגיעות לתקרה, וצע"ג, וכבר הרגיש בזה בק"נ אבל לא נתישב בדבריו ז"ל.
ה) ולפרש"י ל"ק קו' תו' בד"ה אבל, טעמא דב"ש אתא לאשמועינן, דאין זה אלא בשונה דינים היוצאים לב"ש, אבל הכא עיקר דברי ב"ש אשמועינן ובאר במה נחלקו ב"ש וב"ה בהולכת עירוב למקום אחר ולא בשיעור המחיצות ולולא אשמועינן בברייתא טעינו בעיקר פלוגתתן למסבר דפליגי בשיעור המחיצות.
ו) ע"ג א' בעא מיני' אביי מרבה חמשה שגבו כו' מסקנא דסוגין, ה' שגבו את עירובן וכן ה' אחין שאוכלין משלחן אביהן, אם אין דיורין אחרים עמהם א"צ לערב, ומוציאין מבית זה לזה בלא עירוב, ואי מוליכין עירובן לחצר אחרת עירוב אחד לכלן דחשיבי כלן כחבורה אחת, וכיון דאחד מהן קבע דירתו בחצר אחרת הרי הוא כשליח לכלן, ונראה דאם זיכה להן חלק בפת אף לאביי מהני שהרי זה חשיב עירוב לכל אחד, אלא הכא שאין מזכה להם בפת עסקינן, ואפ"ה מהני לכלן דכן הוא תקנת חכמים בעירוב דאחד מבני חבורה קונה לכלן את דירתן וכדאמר מ"ט ב' שליחות דכולהו קא עביד, אבל אחר שאינו מבני החבורה שנותן מפתו לזכות דירה לו ולחביריו לא מהני שאין עירוב בלא פת, ולא שייך כאן קנין ממש שיהא זוכה לחברו מדין עבד כנעני שאין בעל הבית נוטל ממנו כלום ואינו מזכהו כלום, אלא התערבות כל הרשויות מתקנת חכמים.
ז) ויש לעי' בה' שגבו עירובן כשמוליכין עירובן למקום אחר למה עירוב אחד לכלן כיון דכל עיקר התחברותן הוא ע"י העירוב, וכיון דמוליכין עירובן למקום אחר וקונין דירתן באחד מבתי החצר השני' א"כ כבר בטלו עירובן שלהן הראשון שהרי עקרו דירתן מבית זה, וכיון שבטלו עירובן כבר נתבטל חבורתן ואיך אחד מוליך ע"י כלן, וצ"ל דכן הוא מתקנת חכמים להתחבר ע"י עירוב שיהא אח"כ אחד זוכה לכלן, וב' העירובין קימין האחד לחברן להיות חבורה אחת, והשני לקבוע דירתן ואע"ג דענין העירוב הוא קביעות דירה מ"מ יוכלו לקבוע הרבה מקומות כפי ענין תקנת חז"ל.
ח) וכשיש עמהן דיורין אחרים בחצר כשמערבין חצירן צריכין כלן ליתן פת, כשנותנין הפת באחד מבתי החצר האחרים, אבל כשנותנין העירוב באחד מבתי האחין אין האחין צריכין ליתן פת, וטעמא דמלתא דכלן נחשבין כדרין בבית אחד וכשותפין בכל הדירות והלכך כשהעירוב בא אצלן באחד מבתיהן א"צ כלן ליתן פת כדין בית שמניחין בו העירוב, [ובפרש"י במתנ' בד"ה אבל כתב לפרש עירוב בא אצלן היינו לבית אביהן ונראה דה"ה באחד משאר בתי החצר וכן מבואר בלשון רש"י לעיל בד"ה אבל דה' שגבו עירובן ועירוב בא אצלן, אין חילוק אם עירוב בא לבית שהניחו בו עירובן, או שבא לבית אחר מאותן שכבר עירבו], ומשמע דאין חילוק בזה בין ה' שגבו עירובן לאחין, וגם בה' שגבו עירובן ויש עמהן דיורין אחרים ונותנין עירובן בבית אחר ולא בבית שהניחו אותן ה' הראשונים מקרי עירוב, דה' הראשונים נחשבין כחבורה אחת, וב' העירובין קיימין, וכמש"כ סק"ז, וכ"מ בלשון רש"י ע"ב ב' ד"ה אבל, ואם עירוב בא בבית אחד מהן כו', וצ"ע, שו"ר במ"ב סי' שע"ב ס"ק כ"ו כ' בשם הפרישה דצריכין להניח ב' העירובין יחד, אבל מסוגיא דלעיל מ"ח ב' דאמר כשנתנוהו בב' בתים מבואר דכשר בב' בתים וכמש"כ לקמן סי' כ"א סק"ט עיי"ש, ודברי הפרישה נגד סוגיא ערוכה], ומיהו אע"ג דנחשבין שותפין בכל הבתים כשעירוב בא אצלן, כשמוליכין עירובן, אין אחד מוליך ע"י כלם, דנהי דשותפין הן כאן אבל כשאחד קובע דירתו במקום אחר עדיין אין זה קביעות לכלם וצריך שיהא זוכה לכלם ובזה לא תקנו חכמים אלא כשאין עמהן דיורין וכבר הועילה חבורתן לענין טלטול בחצר זו, ואז אין חבורתן מתפרדת גם כשמוליכין עירובן לחצר אחרת, אבל כשיש דיורין אחרים עמהם לא תקנום חכמים שליחות שיהא אחד זוכה לכלם.
ט) ע"ב ב' כמאן אזלא הא דתניא ה' שגבו את עירובן כו' כמאן כב"ה, לכאורה קשה הא מסקינן לקמן ע"ג א' דברייתא דוקא בליכא דיורין עמהם בחצר, והכא משמע דה' ששבתו בטרקלין באין לערב עם שאר בני החצר וע"כ דאיכא שאר בני חצר שאוסרין עליהן, וא"כ מ"ט דב"ה דאמרי עירוב אחד לכלן, וי"ל דהכא לעולם כמוליכין לחצר אחרת דמי, דכיון דרשויותיהן פתוחות זו לזו ומוציאין מזו לזו בלא עירוב, א"כ כבר נתחזקו לחבורה אחת בהיתר הוצאה מזו לזו, וכשבאין לערב אח"כ עם בני החצר דמי לה' שגבו עירובן ואין דיורין עמהם ומוליכין עירובן לחצר אחרת דכיון דהותרו בחצירן אחד זוכה לכלם בחצר אחרת, ה"נ כיון שהותרו ברשויותיהן אחד זוכה לכלם בבית אחר, ואפשר דכל היכי דרשויותיהן יש לכל אחת פתח בחצר לא אמרינן דאחד זוכה לכלם משום היתר הוצאה מרשות זו לזו, אלא הכא בכלן יוצאין דרך פתח אחד לחצר, והוי לי' האי חדר החיצון שיוצאין ממנו לחצר חדר השותפין, ואפ"ה מוציאין איש איש מחדרו להאי חדר בלא עירוב דמחיצות שפלות אינן מחלקות דיורין, וכיון דבחדר הפתוח לחצר המה משותפין דמי ממש לה' שבאין לערב עם בני החצר האחרת אחר שגבו עירובן, דאחד מוליך ע"י כלם.
י) שם תוד"ה כמאן, דהיכי דמי הני דיורין כו' מ"מ כל הטרקלין חשוב כחדא כו' צ"ע הלא באמת מותר בכל הטרקלין ולא אסרו ב"ש אלא מטרקלין לחצר עד שיערבו כל בני הטרקלין עם שאר בני החצר, ושפיר איכא למימר משום מגו דשאר בני החצר אסרי, ונראה מדבריהם שפירשו מתנ' לענין טלטול מחדרים לטרקלין, אבל א"כ ע"כ צ"ל דיש עוד חדרין גמורין בטרקלין דאל"כ מאי מוליכין עירובן דקאמר, ובדבריהם מבואר דלא מיירי בהכי, ונראה לפרש דבריהם דכונתם דאע"ג דיש דיורין בחצר מ"מ עירוב אחד לכלן כשמערבין עם שאר בני החצר, משום דכבר הוחזקו לחבורה אחת לענין טלטול מחדריהן המיוחדות להן לטרקלין המשותף, וכמש"כ סק"ט, ובזה סיימו דאכתי מש"ל אוסרין בטרקלין כשיש בו חדרים גמורין, ומיהו מה שסיימו ועוד דדלמא בהא מודו ב"ה צ"ע במה נסתפקו איך יתכן לאוקמא ברייתא כב"ש וב"ש אוסרין באיכא דיורין, וב"ה מתירין, ויהי' מתנ' דלקמן כב"ש וצ"ע, ונראה מדבריהם דהיתר טלטול מרשות זו לזו לא מהני למיקם דיניהו כחבורה אחת שאחד מוליך לכלם עד שיהא מותרין לחדר המשותף הפתוח לחצר וכמש"כ סק"ט, והכא נמי מיירי בכל החדרים פתוחין לטרקלין וטרקלין לחצר, ומש"כ תו' לעיל ד"ה ומודים, דמיירי שכל אחד פתוח לחצר לאו דוקא לחצר דפתוח לטרקלין מקרי פתוח לחצר, לאפוקי כשאין לחדר זה פתח אלא לחדר האחר.
יא) ע"ג א' בעא מיני' אביי מרבה כו' והא אחין כו' הב"ע כגון דאיכא דיורין כו' לכאורה משמע דלאביי מתפרש רישא בליכא דיורין עמהן בחצר, והאי מוליכין היינו לחצר אחרת, וכ"מ מלשון רש"י ד"ה הב"ע, אבל קשה לפ"ז דקארי לה מאי קארי לה הא תנן בהדיא או שאין עמהן דיורין בחצר א"צ לערב וע"כ במוליכין מיירי דאל"כ הו"ל למתני אבל אם אינן מוליכין עירובן או שעירוב בא אצלן, כיון דרישא נמי מיירי באין עמהן דיורין, ואפשר דלאביי לא מסתבר לי' לחלק במוליכין עירובן למקום אחר בין איכא עמהן דיורין לאין עמהן דיורין, ומפרש למתנ' דעיקר החילוק הוא בין מוליכין, לעירוב בא אצלן, ומוליכין היינו בין בחצר זו בין בחצר אחרת, ועירוב בא אצלן היינו נמי בין מחצר אחרת בין מחצר זו, ומפרש למתנ' או שאין עמהן דיורין היינו שאין אוסרין זע"ז וחד דינא הוא עירוב בא אצלן או שאין להם אחר המזקיקן לעירוב, והא דקאמר ה"נ מסתברא היינו דלאביי מש"ל שאין עמהן דיורין בחצר ואפ"ה עירוב לכל אחד במוליכין, ומתנ' מלתא פסיקא נקטה שאין עמהן דיורין א"צ לערב.