סימן ע (ו)
עריכהא) עירובין י"א א' תוד"ה אילימא, וברא"ש סי' י"ג הביא ירושלמי אר"ז מודה ר"ל לענין שבת שאין פיאה מתרת ביותר מי' כו' מקיפין ג' חבלים כו' דיו בחבל אחד, לכאורה משמע דהירו' מפרש פלוגתת ר"י ור"ל בעשר, ובעל גבן, ור"י אוסר משום שאין צו"ה מועלת בפרוץ מרובה בכל הרוחות, וכדסבר ר"י בגמ' דידן אליבא דרב, ומיהו בירו' סבר דצו"ה בפרוץ מרובה גרע מצו"ה ביתר מי', והלכך אף למתנ' דצו"ה מהני ביתר מי', בעומ"ר, אבל בפרמ"ר אינו מועיל אף בי', ור"ל סבר דאף בפרמ"ר מהני צו"ה, ובזה קאמר ר"ז דלא אמר ר"ל אלא בי', אבל ביתר מי' מודה דאין צו"ה מועילה בפרמ"ר, דאל"כ קשיא מתנ' דשיירא, והנה ע"כ לא סלקא האי פסקא לפום גמרא דילן, דפריך אי בי' בהא לימא ר"י כו' ונסתיים שמעתא היפך הדין, וגם לפי האמת הוי מצי שפיר לדחוי' דשא"ה דפרוץ מרובה, ואפי' בי' אסור לר"י, וע"כ דגמ' דילן סברה דלא נחלקו ר"י ור"ל בפרמ"ר, וכיון שדברי ר"י נקבעו בגמ' רק לרב, וגם אליבא דרב נדחו, קם הדין שאין חילוק בין עומ"ר לפרמ"ר, והלכך אף אם נפרש כפי' ריצב"א בתו' שאין הכרע מסוגין בפלוגתת ר"י ור"ל לענין פרמ"ר, מ"מ לענין דינא אין לחלק בין עומ"ר לפרמ"ר, ואפי' בדאיכא תרתי פרמ"ר ויתר מי', אין לחדש לאסור, וגם נראה שאין דברי ריצב"א רק שאין הכרע מסוגין דנדחו דברי ר"י, והא דמסיים בפשיטות שאין לאסור בעשר, היינו דודאי צו"ה מועילה בעשר, ואי משום פרמ"ר לא נחית לזה, כיון דבעי למימר דר"י לית לי' דרב, ולא יתוקם בזה דברי ר"י, וע"כ דיפסול צו"ה בי' אף באיכא ב' מחיצות, וזה כעין פי' הש"ר שכ' תו', אלא משמעות הפשט איכא ביניהו.
ב) והלכך דעת הרא"ש והטור, שאין חילוק בין י' ליתר מי' ואפי' בפרמ"ר לגמ' דילן, ולענין קו' הירו' ממתנ' דשיירא, ע"כ שגמ' דילן מחלק' בין איכא דיורין לבקעה, ונראה לפ"ז דבקעה אסורה בפרמ"ר אפי' בי', דאי ס"ד דיש לחלק בין י' ליתר מי' בפרמ"ר, אף למתנ' דא"צ למעט, מנ"ל באמת דבחצר ומבוי מותר ביתר מי' בפרמ"ר, שלא נזכר בגמ' ומיהו י"ל דמשמע להו כן מהא דבעי לאוקמי' לדר"י ביתר מי' ובעי לאוכוחי דר"י כרב, ומשמע להו דבפרמ"ר קיימינן ואפ"ה דוקא לרב, וע"כ דהיכי דאיכא דיורין, שרי לדידן בפרמ"ר ביתר מי', ואפשר עוד לפרש לדעת הרא"ש דהירו' סבר כגמ' דילן לענין דינא אלא דמוקים לפלוגתת ר"י ור"ל בפרמ"ר בבקעה בי' דלר"ל שרי ולר"י אסור, ובזה קאמר דמודה ר"ל ביתר מי' ממתנ' דמקיפין ג' חבלים, ועוד י"ל דהירו' מפרש לה לפלוגתיהו במן הצד כבגמ' דילן, והא דאמר מודה ר"ל ה"ה ר"י בע"ג אלא משום דבדברי ר"ל נזכר היתרא דפרמ"ר נקיט לי', ועיקרא דמלתא קאמר שאין פרמ"ר מתיר ביתר מי', ואפ"ה לא קיי"ל כהירו' משום שבגמ' דילן משמע דלא מש"ל איסורא ביתר מי' אף בפרמ"ר, ואפשר עוד דדוקא בבקעה ובי' מותר אף בבקעה לר"י ע"ג ולר"ל אף מן הצד.
ג) ודעת הרמב"ם ז"ל שאין חילוק בין מבוי לבקעה, וגם במבוי אסור ביתר מי' בפרמ"ר, והמ"מ נסתפק לדעתו ז"ל דאפשר דאף בי' אסור בפרמ"ר, והנה אם דעת הרמב"ם לאסור פרמ"ר אף בי', ע"כ מפרש דהירו' דאוסר יתר מי' דוקא דמתנ' דמקיפין ג' חבלים בפרמ"ר קיימינן, ואפ"ה דוקא ביתר מי', היינו דוקא לר"ל, אבל ר"י אוסר אף בי', וזהו פלוגתתן וקיי"ל כר"י, אבל א"א להעמיד סוגין לפ"ז, שהרי בירו' מבואר דר"י ור"ל בפרמ"ר פליגי, ואפ"ה פריך בסוגין אי בי' בהא קאמר ר"י כו' ואף כשנדחוק דגמ' דילן לענין שבת בעומ"ר דוקא קאמר, [וכעין פי' ריצב"א או כפי' ר"ח שכ' בבה"ל סי' שס"ב] ולגמ' דילן לא ניחא דפלוגתא דר"י ור"ל בפרמ"ר, מ"מ אי אפשר דגמ' דילן סברה דלכו"ע אסור שהרי קבעו דברי ר"י אליבא דרב, ואיך יסתמו לן ולא הזכירו דין פרמ"ר, בעוד שסברי דזה אסור לכו"ע, וע"כ דסתמי' כפירושו שאין הלכה כר"י שאינו אלא לרב, וגם אליבא דרב נדחו דברי ר"י, וכן בירו' המובא ברא"ש פ"ק דסוכה סי' ח' מבואר כפי מה שהגיה הק"נ שם דצו"ה בד' רוחות מהני, ואי אמרת דבי' מודה הרמב"ם ניחא, אבל אי פליג גם בי' קשה ההיא דדוקרנין.
ד) והלכך נראה דדעת הר"מ דוקא ביתר מי' וכמבואר בסמ"ג וסמ"ק, וטעמם י"ל דמפרשי דהירו' מפרש פלוגתת ר"י ור"ל בע"ג ובפרמ"ר, ולא קיי"ל בזה כהירו' אלא כגמ' דילן דבי' אף בפרמ"ר מהני, מיהו ביתר מי' נקטינן לאיסור כדאמר בירו' לר"ל מכח מתנ' דמקיפין ג' חבלים, והא דמבואר בגמ' דאף ביתר מי' אין איסור אלא אי ר"י סבר כרב, י"ל בעומ"ר כפי' ריצב"א או כפי' ר"ח, ויותר נראה דמפרש דדיחוי' הוא שאף בפרמ"ר אין ראי' דאין צו"ה מהני ביתר מי', אבל קושטא דמלתא הכי הוא דבפרמ"ר לא מהני ביתר מי' כדאמר בירו' וכן אם נפרש דהירו' מפרש ג"כ דמן הצד פליגי וכמש"כ סק"ב י"ל דקיי"ל כן מכח מתנ' דג' חבלים, ובגמ' דיחוי' הוא שאין ראי' מר"י לענין יתר מי', וכ"כ הגר"א בביאורו, וכפי' בתרא נראה דאי ר"י פליג גם בי' קשיא לר"י ברייתא דדוקרנין וכמש"כ סק"ג, אם לא שנחלק בין מבוי לבקעה גם לדעת הרמב"ם [שו"ר בפנים הירו' ומבואר דלא כהגהת הק"נ גם מבואר שם אי מן הצד או למעלה ויש שם גירסאות מתחלפות ולא עמדתי ע"ז כעת].
ה) עירובין י"א א' הואיל ויותר מי' כו' לכאורה הא דצו"ה לא מהני ביותר מי' הוא משום דיותר מי' אינו בענין פתח ובטל ענינו של צו"ה ואין כאן רק קנים וקנה ע"ג אבל לא קני פתח, והוי כצו"ה מן הצד וכיו"ב בפסול, אבל לא שצו"ה הוא כתיקונו אלא שאין מועיל לחלל יתר מי' וא"כ מה שייך ללמוד בפרמ"ר בפחות מי' שצו"ה הוא כתיקונו וכהכשירו, וי"ל דר"י סבר דכשם דביתר מי' אינו בשם פתח ה"נ כשכל ההיקף פרמ"ר אינו חל שם פתח על הפרוץ, ונמצא דמלבד חסרון מחיצות שיש בפרמ"ר, איכא נמי משום פרצה יתר מי' שכל פרצה הוא כפרצת יתר מי', והלכך אף אם יעשה צו"ה נהי דכבר תיקן לההיקף מחיצות מיהו עדיין הפרצות אוסרות משום פרצה יתר מי', וע"ז לא מהני צו"ה דכל שאינו בשם פתח בלא צו"ה משום רבוי הפרצה, גם צו"ה לא מהני, לרב דאתני' צריך למעט, ומיהו הוכיחו תו' דדוקא בפרמ"ר בד' רוחות הוא דאמרינן כן אבל בב' רוחות אינו אסור רק משום חסרון מחיצה דבעינן דוקא ג' שלמות, והלכך מהני צו"ה להשלים שיעור מחיצות, ופריך מפסי ביראות דהתם נמי נהי דהפסין נחשבין למחיצה מ"מ אכתי הפרצות כיתר מי' נחשבין כיון שפרמ"ר מד' רוחות, וא"כ ע"כ הקילו בפרצה יתר מי' ותקשה לר"מ, וא"כ ע"כ מוכרח שאין פרמ"ר מאבד את שם פתח כמו יתר מי'.
ו) ויש לעי' לדעת הרמב"ם שכ' סק"ג דביתר מי' ופרמ"ר אסור גם לדידן א"כ מאי פריך דנתיר בפסי ביראות יתר מי' בפרמ"ר, ובעומ"ר אפשר דמודה ר"מ להני תנאי דהתירו אף ביתר מי' ואף אם לא התירו שאין זה מעיקר תקנה שהקילו עליהן, אבל אכתי אין ראי' דיתר מי' בעומ"ר גרע מפרמ"ר בפרצות פחות מי'.
ז) שם חצר שרובה כו' אפשר לכוין הלשון דבד' רוחות איירי, דדין פרמ"ר נידון בכל דופן עד שיהי' ג' דפנות שעומ"ר בכל דופן כנגד הפרוץ שבה, ופעמים שעומ"ר בכל ההיקף כנגד הפרוץ שבכל ההיקף ועדיין דינו כפרמ"ר כגון מקום כ' על י', וגדר ב' האורכין של כ' כ', וד' ד' בב' הרוחות של רחב, עדיין דין המקום הזה כפרמ"ר, וכן פעמים שפרמ"ר של כל ההיקף כנגד העומד של כל ההיקף ונידון בעומ"ר כגון מקום כ' ארך מצפון לדרום על י' רחב ממזרח למערב וגדר י"א במערב ושש בדרום ושש בצפון, והעמיד קנה כל שהו במקצוע צפונית מזרחית ובמקצוע דרומית מזרחית נידון בעומ"ר אף שיש כאן ל"ז פרוץ בכל ההיקף וכ"ג עומד, אלא דכיון דנשלם הדופן הרי המקום כבר מוקף ונקרא עומ"ר שיש להמקום עומד מג' רוחות, והלכך כשאמר שרובה פתחים אינו אלא כשיש כאן ג' דפנות שרוב כל דופן פתחים.
ח) שם תוד"ה חצר דמב' צדדין מודה רב כו' אע"ג דדין מפולש הוא אפי' בעומ"ר וכדאמר ו' ב' במבוי עקום דאצרכוהו דלת ומבוי עקום אע"ג דחשבינן לי' כמפולש היינו כפרצה מפולשת ועדיין עומ"ר שלא יהא פרצה מן הצד חמורה מפרצה כנגד הפתח [וכמש"כ סי' א' ס"ק מ"ב] מ"מ משמע דגם במפולש במלאו איירי.
ט) שם תוד"ה אילימא דלמא סבר כנהרדעא כו' נראה דאע"ג דשרינן חצר מפולש לרה"ר ח' א' היכי דעומ"ר ומשמע דאף למאן דמצריך דלתות במבוי מודה בחצר, מ"מ היכי דפרמ"ר, צריך דלתות כבמבוי, ושפיר קשיא להו, אף אי לא מיירי בהיקף מבוי.
י) שם בתו' וריצב"א פי' כו' אפשר דהתו' מספקא להו לקיים דברי ר"י אף לדידן ואע"ג דמרב יליף לה ודחי לה מ"מ י"ל דהדין אמת וכמו שהיה מסתבר לר"י ויתפרש ברייתא דדפנות שריבה בהן פתחים אף בפתחים ממש, וראיתי מעתיקים דברי ריטב"א בזה ונראה שפי' כן למסקנת הסוגיא ע"פ פי' ריצב"א ואינו תח"י [ומהירו' אין הכרע דפלוגתתן בפרמ"ר ודלא כמש"כ לעיל כמבואר למעי' בפנים הירו'] ולפ"ז יש לאסור פרמ"ר אף בי' מד' רוחות וכספיקו של המ"מ בדעת הר"מ וצע"ב, ומשמע קצת מדבריהם דלר"י ליכא לאקשוי' מפסי ביראות, ואע"ג דלר"י לא חשיב רק כפרצת יתר מי', ולזה לא מהני גם פסי ביראות וכמש"כ סק"ה, י"ל דלר"י כיון שלא חל שם פתח בפרמ"ר לא עביד גם מחיצה, וגרע מפסין של ביראות.
יא) שם בתו' ועוד דבשיירא אין להתיר כו' כתירוץ זה קיי"ל להלכה בשו"ע שס"ב ס"י, מיהו דוקא בכל ד' רוחות לא שרינן בצו"ה, וכמו שפי' תו' לדברי ר"י אליבא דרב כן לדידן בבקעה, מיהו ביתר מי' מהני צו"ה בבקעה, ובבקעה דלא הוקפה לדיורין גרע פרמ"ר, מיתר מי' בעומ"ר, ולענין צו"ה בד' רוחות בבקעה בי' נראה לדעת תו' ורא"ש דאסור, שאין חילוק לדעת תו' בין י' ליתר מי' דאל"כ מאי מייתי מר"י דסבר לה כרב דלמא שא"ה שפרמ"ר, וכמו בקעה לדידן, וכ"מ מהא דפריך לר"י מפסי ביראות ולא משני שא"ה דאיכא תרתי פרמ"ר ויתר מי', וכמש"כ ס"ק ו', וגם משמע ברא"ש דבתירוץ זה מיושב גם פסי ביראות אכתי תקשה לר"מ דלא התירו ביתר מי' גם בפסין, ומהירו' אין ראי' שהירו' אינו מחלק בין בקעה לחצר, ומחלק בין י' ליתר מי', אבל לגמ' דילן אין חילוק בין י' ליתר מי', ובבקעה לעולם אסור, ובס' ק"נ ס"ק נ' כ' דפסי ביראות כחצר ומבוי הוא, כמש"כ רש"י י"ח א' דחשיב מוקף לדירה יעו"ש וצ"ע דגם בשיירא חשיב מוקף לדירה כמש"כ רש"י ט"ז ב' ד"ה לא התירום, וע"כ לענין להתיר בצו"ה בד' רוחות בעינן דיורין ממש כחצר ומבוי וזה לא הוי בפסי ביראות ובשיירא, ובמ"ב סי' שס"ב בבה"ל ד"ה אבל כ' להקל בבקעה בצו"ה בד' רוחות בי' מכח הירו' שכ' הרא"ש, ואין הדבר מוכרע, וכונת הרא"ש י"ל לחזק תי' בתרא דממתנ' דשיירא מוכרח שאין צו"ה מועילה כדאמר בירו', וכיון שאנו מקילין במבוי בצו"ה בד' רוחות ביתר מי' דלא כהר"מ והסמ"ג, אי מקילינן בבקעה בי' הוי כתרי קולא דסתרי, וכן משמע ברא"ש בסוכה סי' ח' שאין חילוק לדידן בין י' ליתר מי' בשום מקום.
יב) ונראה דבבקעה דאסרינן בצו"ה בד' רוחות היינו כל שפרמ"ר בד' רוחות ואע"ג דאיכא עומד טובא דאל"כ אין לדבר שיעור כמה יהא עומד, וגם אין לחלק בין בקעה לדידן לחצר ומבוי לדעת הר"מ לענין שיעורא, מיהו כשב' דפנות עומ"ר נראה דמהני צו"ה אף בבקעה וכעין שכ' תו' י"א א' ד"ה חצר וכמש"כ המ"מ לדעת הר"מ, ויש לעי' אי דוקא בזה כנגד זה או אפי' אם ב' דפנות כמין ג"ם, מיהו בדופן אחד לא סגי, ובס' מ"ב ס"ק נ"ז כ' אם היה ההיקף כתיקונו כו' יותר מי' כו' בד' רוחותיה כו' הפרוץ מרובה כו', וזה תמוה מאד מאי יהי' ההיקף כתיקונו כיון שפרמ"ר בד' רוחות ויתר מי', מיהו בעומ"ר ופרצות יתר מי' בכל ד' רוחות מותר לכו"ע, ואף בב' דפנות עומד ובהן פרצות יתר מי' והדפנות הפתוחות יתר מי' שרי לכו"ע, ואולי זה כונת המ"ב ולצדדין קאמר, וכן מש"כ הטור ואפי' אם הפרומ"ר היינו באותו דופן שיש בה פרצה יתר מי'.
יג) ו' א' תוד"ה רב, דהא צו"ה מהני מה"ת אפי' לרב ביותר מי' כדאמרינן לקמן גבי כלאים, וכ"כ תו' לקמן כ"ב א' ד"ה והאר"י, והנה לפי ראית תו' מכלאים מבואר דאף בד' רוחות מהני מה"ת ביתר מי' שכן הדין בכלאים, וכ"מ בתו' לקמן כ"ב א' ד"ה והאר"י שכ' שירושלם נעשה רה"י מה"ת ע"י צו"ה אע"ג דהוי מד' רוחות כמש"כ תו' שם ד"ה חייבין, דחייבין עליה משום רה"ר לעומד באמצע הפילוש יעו"ש, ומיהו נראה דלענין ביטול מתורת פתח לא חשיב האי דהוי בחוצות ירושלים כצו"ה מד' רוחות אלא כצו"ה לדופן ג' של ב' דפנות זכנ"ז, כיון שהצו"ה נעשה בסוף המבוי בין ב' דפנות, ושפיר מהני אף לאמצע הפילוש שאין לו מחיצות בסמוך לו, ומיהו למדנו דצו"ה מהני מה"ת לדופן ג' אף ביתר מי', ומדברי ר"י י"א א' שדן בחצר שרובה פתחים והיינו בד' רוחות, ויליף לה ביתר מי', נראה דמה"ת הוי מחיצה, דאי מה"ת לא הוי מחיצה מנ"ל שהקילו חכמים בצו"ה פסול מה"ת, ור"י היה לו להזכיר ק"ו פרמ"ר שפסול מה"ת אינו דין שלא הותר טלטול, ונראה דאפי' בבקעה דאסרינן אינו אלא לענין טלטול דרבנן, וכן לדעת הר"מ ביתר מי' דאסרינן בד' רוחות בצו"ה אינו אלא דרבנן, ובמ"ב שם בבה"ל ד"ה כשכל הביא בשם הפמ"ג להסתפק בזה, ומש"כ שם מפר"ח לא ידענא כונתו דאף אם יהי' כונת הר"ח שאין להתיר בד' רוחות בצו"ה לענין שבת, מ"מ היינו דוקא ביתר מי' אבל בי' אין לאסור וכמש"נ לעיל, ואף אם נפרש דעת ר"ח לאסור אף בי' ודאי איכא למימר דאינו אלא מדרבנן, שכל הסוגיא בהיתר טלטול קיימינן, ולענין מה"ת יש ללמוד מכלאים וכמש"כ תו', אבל עיקר פר"ח נראה כדי לפרש הא דקאמר אי מן הצד שלפי פר"ח ופי' הריא"ף א"א לפרשו לפרש"י שהרי מבואר שהיה בד' רוחות, והלכך פי' דהא דקאמר דנעץ ד' קונדסין היינו לעשות מחיצות ועשה מחיצות ושאל על ענין הפתח שנשאר שם והתירוהו וחקרו אמוראי בדרא בתראי, על איזה ענין היתה השאלה ושנחלקו בה ר"י ור"ל לענין שבת וכדאמר אילימא בי' כו' ומסיק דמן הצד היה הפתח, אבל לענין דינא שפיר י"ל שאין חילוק אם צו"ה מרוח אחת או מד' רוחות וכמשמעות תחלת הסוגיא דר"י דן בזה לרב, ונדחו דברי ר"י, ואפשר דע"ג דקאמר היינו על ד' קונדסין שנעץ ולפ"ז מבואר שאין חילוק בין רוח אחת לד' רוחות, ואין דברי ר"ח רק למאי דקאמר מן הצד, [וכ"מ בר"ן פ"ק דסוכה בסוגיא דב' כהלכתן דצו"ה מהני בד' רוחות בשבת מה"ת].
יד) י"א א' תוד"ה חצר גם לפרמ"ר מד' רוחות לא יועיל צו"ה ופתחא מד' רוחות לא עבדי אינשי כו' אע"ג דלענין כלאים משמע דאף אם עושה צו"ה באויר מהני לענין שמותר מכאן לנטוע גפנים ומכאן לזרוע, שאני כלאים שא"צ יחוד רשות אלא מחיצה מבדלת, אבל לענין שבת דצריך שם רה"י מוקף וגדור מכל רוח, צריך לחול על הפרצה הנשארת שם פתח של כניסה ויציאה של רשות המוקף, ויש לעי' גם למאי דמסקינן דמהני צו"ה מכל צד, אי בעינן דוקא שיהיו צו"ה עריבן ודבוקין בכל הקרנות, דכה"ג נחשב כמוקף מכל צד, ואע"ג שכלו פתחים אינו מפסיד, דמ"מ כל פתח הוא למקום מוקף וגדור ומשמש לכניסה ויציאה, אבל אי הניח פרצות שלא עשה בהן צו"ה, והוי כל צו"ה כאילו נעשית באויר, בזה לא מהני לענין שבת למחשב כל צו"ה כמחיצה ולדון על הפרצות מדין עומ"ר של הצו"ה, דלא חל כלל שם צו"ה, בחד צו"ה העומדת באויר, או דלמא כיון דלענין כלאים מהני צו"ה באויר, גם לענין שבת חשיב צו"ה באויר כמחיצה, ואע"ג שאינה מועילה כלום מ"מ כל שתמצא חברותיה בסמוך לה להצטרף ולהקיף מקום מיוחד לעשותו רה"י מצטרפות ומתירות גם את הפרצות מדין עומ"ר, ועוד י"ל דאף אם צו"ה באויר לא חשיב כלום לענין שבת, מ"מ כיון שאפשר לדונן למחיצות ולדונן בעומ"ר עד שיהיו פתחים למקום מוקף ומוגדר, שפיר חל שם הפתח ושם רה"י בבת אחת, וספק זה הוא אף במבוי המוקף ג' מחיצות ופתחו יתר מי' ועשה צו"ה באמצע פתחו והניח פרצה מכאן ומכאן, ונחלקו בזה אחרונים ז"ל ומיהו אי עשה הקנים רחבים עד שהן יתירות על הפרצה שמהן עד הכותל נראה דודאי נידון בצו"ה כיון דחשיב כסתום מחמת עומ"ר של מחיצה לא חשיב כצו"ה באויר, ואפי' לדעת תו' דלחי כה"ג פסול, [עי' לעיל ס"ס ה'] שא"ה דלחי לא הוי אלא בהיכר ב' דפנות דעריבן, ולכן אפי' למ"ד נראה מבחוץ הוי לחי, מ"מ בעינן צורת ב' דפנות דעריבן, מבחוץ, בין לפרש"י ובין לפי' תו', ואין עובי כותלי מבוי חשיב כלחי, אבל צו"ה א"צ אלא סתימה מכאן ומכאן ולכן חשיב צו"ה בכלאים אף בעושה צו"ה באויר, ולא אמרינן שאין כאן היכרא דקנה מכאן ומכאן, שאינו אלא כעובי הכתלים של מבוי דלא חשיבי לענין היכרא בלחי, והלכך לענין לחי ס"ל להתו' דכל שהרחיקו ג"ט, לא חשיב היכר לחי, וע"ז לא מהני עומ"ר משא"כ בצו"ה, ומפני טע"ז ס"ל לאחרונים ז"ל דיועיל צו"ה בהרחיקו ג"ט מכאן ומכאן אף בקנה כל שהו, אף לדעת תו' דבלחי לא מהני אף בעומ"ר, דכאן בצו"ה הצו"ה עצמו נידון כמחיצה וחשיב לעולם עומ"ר, והוי כסמוך לכותלי מבוי, ועוד יש לחלק בין לחי לצו"ה, דע"כ לא כתבו תו' דבלחי לא מהני בהרחיקו אף בלחי רחב, אלא כשכל הכותל פרמ"ר ובכל הדפנות לא מהני כה"ג, וכן בדופן ד' רחב ט"ו והעמיד לחי רחב ו' באמצע והניח ד' וחצי מכאן וד' וחצי מכאן, צריך עדיין לחי לפי' תו' ואינו ניתר מחמת עומ"ר כיון שבכל הדופן פרמ"ר על העומד כמש"נ סי' ד', ולא חשיב האי עומ"ר דפס ג"א, אלא דלא חשיב פרצה יתר מי', אבל לענין שיהא חשיב כסתום ממש שיהא הלחי כסמוך לכותל זה לא מהני האי עומ"ר, וצריך להעמיד לחי אחר ולעשות כעין ב' דפנות דעריבן בין הפס והלחי וכמש"כ ס"ס ה', משא"כ בצו"ה דחשיב עומ"ר בכל משך הדופן חשיב שפיר כדפנות עריבן.
ולפי האמור נראה שאין להסתפק בצו"ה שהרחיק ג"ט, אלא אם הרחיק מב' הצדדין אבל אם הסמיך בחד צד כיון דעריבן ג' מחיצות שפיר הוי צו"ה, וכמש"כ בס' מקו"ח בתיקון עירובין לחלק בהכי.
טו) י"א ב' קנה מכאן וקנה מכאן כו' וכ' המ"א סי' שס"ג ס"ק כ"ח, אבל ע"ג כותלי מבוי לא מהני משום צו"ה, ונראה דבכתלים בולטים נגד חלל המבוי והניח קנה ע"ג דנידון משום צו"ה כמש"כ המ"א שם, אין חילוק אם הכתלים נמשכין משך ד"א בין בעובי נגד ארך המבוי ובין בארך לרחב המבוי דצו"ה משום מחיצה וא"צ היכרא, והוי כפסי חצר, ואי נמשך עובי הבליטה והניח קנה קצר ע"ג בסוף המבוי, הותר כלו עד כנגד הקנה אף בפתוח לכרמלית [עי' לעיל סי' ג' ס"ק כ"ג].
טז) ואי נראה מבחוץ ושוה מבפנים, אע"ג דנידון משום לחי, מ"מ נראה דאינו נידון כשקפי לצו"ה, כגון שכותל דרום וצפון מתקצר עובין בסופן נגד המזרח שהוא נראה מבחוץ לפי' תו', בין שהניח קנה ע"ג בסוף עובין קדם שהתחילו להתקצר, ובין שהניח קנה ע"ג, במקום שכבר נתקצר עובין, הוי כהניח ע"ג הכתלים, והא דנידון משום לחי היינו הגימום, ולא הכותל, כדמוכח ט' ב' דלר"י דלחי ג"ט מודדין עובי הגימום, וגם א"א לומר שעובי הכותל הוא הלחי, דא"כ תפסול במבוי שהרי העובי נמשך במשך ד"א לכל ארך המבוי, [עי' סי' ג' סק"ח], ולכאורה י"ל דבנראה מבחוץ בצו"ה, שפיר הוי צו"ה, כיון שמבחוץ הוי צו"ה מעליא, אכתי הוי מחיצה המבדלת בין צד זה לצד זה, ולא דמי ללחי דלא מהני מה שהוא לחי מבחוץ [וכדמוכח י' א' דאמר ד"א אינו נידון משום לחי אע"ג דאם נידון מבחוץ שפיר אית לי' לחי הנראה מבפנים] ואין אנו דנין רק משום דנראה מבחוץ חשיב כאית לי' לחי לרשות הפנימי, משום דלחי אינו מחיצה בעצמותה, אלא חשיבות מחיצה, וזה לא מהני אלא לרשות שהלחי פועל בה, משא"כ צו"ה שהיא מחיצה מעליתא י"ל כל שנגמר צורתה לאיזה צד שיהי' כבר נבדל צד זה מצד זה, וחשיב גדור רשות הפנימי ע"י השלמת צורתה ברשות החיצונה, אמנם ז"א דא"כ גם בהניח קנה ע"ג כתלים יוכשר דלעולם מבחוץ חשיב צו"ה ע"י הקנה ועובי הכתלים, וע"כ דלא חשיב צו"ה להתיר המבוי, אלא א"כ נכרין שקפי מבפנים, ואע"ג דלענין לחי, יש חילוק בזה שעובי הכתלים אינן כלחי, ואי עביד כעין ב' דפנות דעריבן נידון עובי הכותל משום לחי, צו"ה שאני, דמהני אפי' באויר לענין כלאים כמש"כ ס"ק י"ד, והלכך מבוי הרחב מצד אחד וקצר מצד שני, והוא מפולש כזה (צו) אי הניח קנה ע"ג כתלים לסוף מזרח ועשה לחי לצד מערב הותר כלו דהוי כצו"ה מצד זה ולחי מצד זה, לא עשה לחי למערב אף חציו הקצר לא הותר, אע"ג דאית לי' לחי הנראה מבחוץ לצד מערב, אבל אכתי אין לו צו"ה למזרח כדין הניח קנה ע"ג כתלים דפסול. {ומיהו אפשר דכיון שהפצימין נמשכין יותר מג"ט (או ד"ט דחשיב רשות) מקנה העליון ולפנים חשיב פתחי שמאי, ואפילו פצים אחד בולט ג"ט או ד"ט פסול, וצ"ע}.
יז) ומיהו לפרש"י בנראה מבחוץ י"ל דחשיב שקפי בצו"ה, אבל כבר הסכימו אחרונים ז"ל כדעת הרא"ש, והלכך כשמעמידין קני צו"ה חוץ למבוי נגד עובי כותלי המבוי, יש ליזהר שיהיו הקנים בולטים לפנים נגד חלל המבוי, שאם השוה סופן בשוה עם סוף עובי הכותל או שמשכן לחוץ ונשאר מגולה מעובי הכותל לצד פנים הוי כהניח קנה ע"ג כתלים ולא הוי צו"ה.
יח) מבוי יתר מי' ועשה צו"ה, והעמיד פס לארכו של מבוי, אם נשאר חלל ג"ט בין פס לכותל מבוי, כשר, אם הוא פחות מי' גובהו, או אפי' אם הוא גבוה מי', אם אינו מגיע עד כותל אמצעי של מבוי, אם אינו גבוה י' לא חשיב מחיצה לחלק והוי חד רשותא וחשיב צוה"פ מעליתא, וזה נלמד מדין פס שאינו גבוה י' שאינו פוסל בקורה וכמש"נ לעיל סי' ה' ס"ק ד' ואם גבוה י' כיון שאינו מגיע עד כותל אמצעי, כל שנשאר שם ד"ט, הפס עצמו נידון כמשקוף של צו"ה וכמש"נ ס"ק ט"ז, אמנם אם גבוה י' ומגיע עד כותל אמצעי, פסול דהוי קנה ע"ג כותל מצד אחד, וכ"ז בהרחיק הפס ג"ט, אבל אם אין בין פס לכותל ג"ט, כל שהפס גבוה ג"ט, ומגיע עד כותל אמצעי, פסול, דכיון דחשיב כלבוד, הוי ככותל עב למטה, ומתקצר, אחרי עלותו ג"ט מן הארץ, וצריך שיהי' קנה צו"ה בתוך חלל המבוי תוך ג"ט סמוך לקרקע מבוי, והכא הוי כהעמיד הקנה במקום המתקצר, והוא גבוה מקרקע מבוי ג"ט, אמנם אם אין הפס מגיע עד כותל אמצעי, נראה דכשר דהוי הכל משקוף, רחב למטה וקצר למעלה.
יט) פרס מחצלת גבוהה ט' ורחבה כרחב פתח המבוי, והעמידה על הארץ בפנים אצל קני הצו"ה, נראה דלא סלק בזה צו"ה דמחיצה שאינה גבוהה י' אינה מחיצה, ולא מבעיא, אי נשאר עוד י' טפחים חלל מסוף המחיצה עד קנה העליון של צו"ה, אלא אף אם לא נשאר חלל י' טפחים, כשר כיון שתחת קנה העליון איכא חלל י', אע"ג שאין לו אויר ד"ט לפניו, חשיב האויר שמן המחצלת ולפנים כאויר צו"ה, כיון שאינה מחיצה, וכן אם פרס המחצלת למעלה אצל קנה העליון, ולא נשאר י' טפחים חלל מן המחצלת עד קרקע המבוי, לא נסתלקה בזה הצו"ה, כיון שמחיצה תלוי' אינה מחיצה, ותחת קנה העליון איכא חלל י' טפחים, וד"ז מבואר בהדיא, לפי פי' הגר"א דברי הרמב"ם בשו"ע סי' שס"ג סעי' כ"ו וכמש"נ סי' א' ס"ק נ"ז. - וכן הדין בהעמיד פס גבוה י' ורחב ד' וה' אמות, והעמידו אצל כותל המבוי אצל קנה הצו"ה מבפנים, כשר, ואין כאן סילוק קנה צו"ה, כיון שתחת קנה העליון איכא חלל ממשקוף זה עד משקוף זה, ואין המחיצה מפסדת את האויר של צו"ה, שאין לצו"ה אויר ד"ט במקום הפס, דכיון שפרמ"ר, נראה דלא חשיב הפס מחיצה לענין זה, ואע"ג שלענין שיהא קורה שלא ע"ג מבוי חשיב הפס כל שארכו ד"א אף שפרמ"ר כמש"נ סי' ה' ס"ק ד', י"ל דהכא עדיף, ואפשר שא"צ כלל אויר בכל רחב צו"ה, אלא כל שנשאר ד"ט חלל, וקנה העליון מונח על משקפים, אף שלפני המשקפים סתום, שפיר הוי צו"ה. - ובכל אלו הדינים בין במחצלת ובין בפס, אין חילוק אם העמידם בפנים, או שהעמידם ככל הני גוני בחוץ, אצל צו"ה, אלא שמבחוץ י"ל דכשר בלאו הני טעמי, אלא שא"צ כלל אויר בחוץ, אלא כיון שיש להצו"ה אויר בפנים לפניה שפיר חשיב צו"ה. - וכ"ז כשהפס והמחצלת סמוך להצו"ה, אבל אם יש ביניהן חלל ד"ט בלא"ה כשר, ואפשר דבג"ט אויר חשיב צו"ה. - העמיד מחצלת תחת קנה העליון ועובי המחצלת כעובי הקנה, ולא נשתייר י' טפחים חלל ממחצלת עד הקנה העליון, אם המחצלת בכל רחב הפתח ואינה גבוהה י"ט, נראה דבטל לי' צו"ה, כיון שאין כאן חלל י"ט, אבל אם נשתייר י"ט חלל מן המחצלת עד הקנה, או שגבוהה י"ט, או שאינה ע"פ כל הרחב אלא שנשתייר ד"ט בגובה י', או שאין עובי' כעובי הקנה אלא דקה ממנו, או שלא בטל המחצלת לשם, בכל הני גוני נראה דכשר. - היה רחב הפתח ט"ו והעמיד פס ד"א, סמוך לכותל, ועשה צו"ה והעמיד הקנה לפנים אצל הפס ועובי הפס ועובי הקנה בשוה זה אצל זה, או שהקנה נמשך יותר מהפס או שהפס נמשך יותר, בכל הני נראה דחשיב צו"ה מעליא אפי' להני דפסלי בהרחיק קני צו"ה ג"ט מן הכותל, דהכא שפיר הוי סמוך לכותל, והלכך אף כשהפס נמשך הרבה כגון בפתח ל' אמה ופס י"ט כשר, דאע"ג דכנגד הקנה פתוח י"ט והוי פרמ"ר, ומבלעדי הפס לכו"ע לא חשיב צו"ה, מ"מ השתא הוי שפיר סמוך לכותל. - ונראה לפ"ז דגם כשהעמיד הקנה מאחורי הפס חוץ למבוי נמי כשר, כל שהוא סמוך פחות מג' לפס, דגם עובי הפס שכנגד הקנה חשיב כמשקוף ע"י לבוד ואין חילוק אם הוא בראש הפס או שהפס בולט מהקנה כנגד פתח המבוי ב' וג' אמה, כמש"נ לעיל. - ובכל הני מותר להשתמש חוץ לפס עד כנגד קנה העליון של צו"ה, דאי לא חשיב רה"י עד הקנה בטל לי' צו"ה וכמש"כ סי' ג' ס"ק כ"ד.
כ) וכן בפס העשוי כעין ח' בראשו כזה (צז) והניח צו"ה על רגל הח' כשר, וכן במתעקם לפנים כזה (צח) נידון העיקום כמשקוף, כיון שמתאחד המשקוף עם כותל בכל אופן שהוא, לא שייך עוד אתי אוירא דה"ג כו' ולא חשיב כצו"ה באויר כיון שהוא עריב עם הכתלים, והיכרא א"צ במשקוף, אלא שיסתום וימעט את החלל.
כא) העמיד הקנים אחורי כותלי המבוי בין בסמוך ובין שהרחיקן ג"ט, פסול, שכותלי המבוי חוצצין ומסלקין את הקנים, ואפי' אם העמיד הקנים משוך למזרח קצת כזה (צט) לא אמרינן דצו"ה יחשב כמחיצה שהרי צו"ה באויר חשיב ג"כ מחיצה לענין כלאים, ונמצא דהמבוי יש לו מחיצה נגד פתחו ואף אם יש אויר קצת בין כותלי המבוי עד צו"ה, יתכשר מדין לבוד או בעומ"ר, נראה דז"א דלענין שבת לא חשיב צו"ה באויר, וכיון שב' ראשי הצו"ה הן כנגד אויר לא חשיב מחיצה לענין שבת, וכמש"כ לעיל ס"ק י"ד, ומיהו במבוי רחב ל' אמה ועשה צו"ה והעמיד פס לארכו של מבוי גבוה י' וארכו כארך המבוי פחות משהו, שאינו מגיע רק עד כנגד קנה העליון, ולא תחתיו, נראה דלא נתבטל צו"ה, כיון שהקנים הן בהכשר בכל צד, ולא איכפת לן מה שאין לצו"ה אויר ד' טפחים לפנים וכמש"נ לעיל.
כב) כ' בס' מקו"ח בתיקון עירובין, שאין להעמיד קנה צו"ה במקום מוקף ד' מחיצות דכסתום דמי, ויש לעי' היכי דמי אי שאין המקום המוקף בולט למקום כזה (ק) מאי איריא בד' מחיצות אף שאינו מוקף כלל פסול שהקנה אחורי הכותל, ואינו אלא כמניח קנה ע"ג כותלי מבוי, ואי שמקום המוקף בולט לפנים המבוי כזה (קא) א"כ הכותל בעצמו נידון משום משקוף, וע"כ כונת הענין, שהכותל פרוץ קצת וקנה העליון של צו"ה נמשך כנגד מקום הפרוץ, כזה (קב) דאם לא היה המקום מוקף בד' מחיצות אלא היה עשוי כזה (קג) הוי שפיר צו"ה, אבל השתא שהוא מוקף חשיב כגדור ומסולק הצו"ה, אמנם צ"ע דאדרבה הצו"ה מחיצה מעליתא ונתחלק המקום המוקף זה מזה, שהרי צו"ה עושה סילוק מחיצות לענין עומ"ר וכמש"כ סי' ג' ס"ק כ"ד, מיהו אם אין צו"ה מגיע עד הכותל וצריך לדון משום עומ"ר, י"ל דאדרבה נידון בעומ"ר של המחיצות ואין כאן צו"ה, אמנם עומ"ר אינו דין על הפרצה כסתום אלא הוא דין על המקום שלפני המחיצה שהוא כגדור, וצו"ה הוא מחיצה בפועל, וכיון שצו"ה מפסיק בין המחיצות שפיר הוי הפסקה, ובדין הוא שיחשב צו"ה [ואף דין עומ"ר נוכל לדון, וחשיב כהעמיד צו"ה בבית לחלקה, שאין עומ"ר עושה סילוק מחיצות], ודברי המקו"ח צ"ת.
כג) שו"ע שס"ב ס"י, ואפי' לא נעץ אלא ד' קונדסין בד' רוחות ועשה צו"ה ע"ג כו' נראה דצריך שיהא הקנה ע"ג קצר מעובי הקונדסין, ומשתמש עד כנגד הקנה וכמש"כ סי' ג' וכיון שנעשה רה"י גם בין הקונדסין שפיר איכא שקפי לכל צו"ה שבכל ד' רוחות, אבל אי עובי הקנה ימלא כל עובי הקונדסין, א"כ כיון שתוך הפתח חשיב כרמלית בפתוח לכרמלית, א"כ לא נעשה רה"י רק מחוד הפנימי של הקונדסין לכל צד, א"כ אין כאן שקפי בפנים, שהרי הוא כאילו מוקף מחיצות בפנים, ועוד שהרי המשקפים העומדים במקום שאינן מתירין הרי הוא כצו"ה באויר שאינו מועיל לענין שבת וכמש"כ לעיל, ואי מלא בקנה כל עובי הקונדסין, צריך להעמיד קנים אחרים אצל הקונדסין ויניח מעט מהקונדס לצד הפנים, וכשיעשה כן בצפון ודרום, יתכשר גם מזרח ומערב ע"י שפתי הקונדסין הבולטין מהקנים שהעמיד, ובס' מ"ב ס"ס שמ"ו כ' בשם אחרונים ז"ל לתקן טלטול תחת הגג הבולט ונשען על העמודים לצד הרחוב להעמיד עמודים אצל הבית ויהי' צו"ה מג' צדדין יעו"ש ולפי האמור לא מהני עדיין העמודים שיעמיד כיון שהגג ממלא כל עובי העמודים, ובין העמודים ישאר כרמלית, כיון שפתוח לכרמלית, א"כ אין כאן שקפי, אלא צריך להעמיד קנה אצל הכותל, וקנה כנגדו אצל העמוד, ויניח שפת העמוד ויהי' שקוף לרוח שלצד הרחוב, ומיהו היכי דהתקרה הוא בדין פ"ת א"צ לזה, דבין העמודים שלצד הרחוב יהי' מותר, מחמת פ"ת כיון שיש כאן ג' מחיצות, וא"כ שפיר איכא שקפי לב' הרוחות אחרי שהעמיד קנים אצל כותל הבית, ומש"כ שם צריך שהעמוד שאצל הבית יהי' מכוון כנגד עמוד שאצל הרחוב, לכאורה גם אם אינו מכוון לית לן בה והוי צו"ה באלכסון.
וכ' המ"ב שם בבה"ל דאפי' לדעת הרמב"ם מהני, אע"ג דאורכו יתר מי' כיון שאין רחבו י' הו"ל ג' מחיצות מעליות, ואחת יתר מי', מותר אף לדעת הרמב"ם, ומבואר מדבריו, שמקום ששטחו י' על כ' ניתר בצו"ה בד' רוחות דחשיב כב' מחיצות שלמות זכנ"ז, שניתר בצו"ה אף ביתר מי' וכמש"כ המ"מ בדעת הרמב"ם, וזה תמוה מאד, דנראה פשוט דכל שפרומ"ר מד' רוחות אינו ניתר בצו"ה ביתר מי' אף שב' צו"ה אינן רק י', מ"מ סוף סוף הוא פרמ"ר, ואינו מתוקן רק בצו"ה, ובכה"ג שרובו פרוץ מכל צד אינו מועיל צו"ה של יתר מי', וכה"ג אסור אף לדעת סמ"ג וסמ"ק, ובאמת שצ"ע גם לדעת תו' דאפשר דלא חשיב לדידן דיורין באותו היקף ואינו אלא היקף לטלטול, והוי כבקעה, אבל אחרי שהכריעו אחרונים ז"ל להיתר, ע"כ שהכריעו דלא גרע ממבוי.
כ' עוד במ"ב שם ואם הם של בתים רבים שעומדים זא"ז כו' יעשה תיקון זה בב' בתים שעומדים בסוף כו' ובשעה"צ שם אות ט"ז ולכאורה כו' שלא יהי' בין בית לבית ג"ט כו', ולכאורה נראה דכל שאין פרצה בין בית לבית יתר מי' נידון בעומ"ר, וכן לצד הרחוב נידון בעומ"ר של צו"ה וכמש"כ במ"ב סי' שס"ג ס"ו בבה"ל ד"ה צריך דצו"ה נידון בעומ"ר, [ואולי דוקא בצו"ה המגיע ע"י עומ"ר עד הכותל אבל אין צו"ה, נעשה בין צו"ה, אלא א"כ סמוכים בפחות מג' דצו"ה אריכתא היא] מיהו אי ע"י הפלגת הבתים נפסק התקרה העליונה אף שנפסק רק ג"ט, ויש שם בין עמוד לעמוד יתר מי', כגון שלא היו העמודים בסוף קצה הבית אלא כנוס יותר מה' אמה, בזה אסור, אבל כל שלא נשאר יתר מי' בלא צו"ה, אין אוסר, אף שהפרצות זכנ"ז ובקעי בהן רבים שדין חצר יש למקום הזה, ולא מבוי, [ולענין הפסקת קנה עליון של צו"ה נראה דלא מהני לבוד וצריך נגיעה דהוי כפתחי שימאי ועי' לקמן סי' ז'].
כד) מבוי עקום ופתוח בג' רוחות כזה (קד) העמיד קנה בראש צפון אצל כותל המערבי, והניח קנה עליו ועל כותל שכנגדו, וכן עשה בראש דרום, ובראש מזרח הניח קנה ע"ג הכתלים, נראה שהוא פסול, שאין כאן צו"ה בשום מקום, ואע"ג דאי חשבת להו לכל הראשין כסתומין, אשתכח דמקצעות הכותל הן כשקפי, וכמש"כ לעיל ס"ק ט"ז, מ"מ בזה לא מסתבר שיחול שם שקפי ושם צו"ה על ב' מקומות נפרדות בב"א להכשיר זא"ז, וחשיב כל חד כצו"ה באויר, וצ"ע בזה, מיהו בלאו היא טעמא פסול שאף אם עשה צו"ה בב' קנים בצפון ובדרום, והניח במזרח קנה ע"ג כתלים פסול, דכשם שאין כותלי המזרח של מבוי המערבי נדונין משום עומ"ר ולחי, דחשיב כנפשט העקמימות וכמש"נ סי' א' ס"ק י"ט ה"נ לא חשיב משקוף לצו"ה, והלכך אם רחב יותר מי' צריך צו"ה של קנה מכאן וקנה מכאן וקנה ע"ג, ולפרש"י שנתבאר סי' א' גם באינו רחב י', ומיהו אם ראשי הצפון והדרום סתומין ניתר ראש המזרח בקנה ע"ג כתלים, וכמש"כ ס"ק ט"ז, למש"כ סי' ה' סק"ב דבסתום ליכא דין מבוי עקום, וכ"ז במבוי אבל בחצר ליתא לדין עקום ושפיר יכול להניח בראש המזרח הצו"ה ע"ג כתלים וה"ה לדידן שדין המבואות שלנו כחצרות, אמנם לפי' ריטב"א המובא ס"ק שאח"ז, אין שם מזוזה כה"ג, ואפשר דכה"ג גם רש"י מודה שאין זה היכר צו"ה.
כה) במקו"ח בתק"ע כ' דכשנמשך כותל ד"א כיון דנפקא מתורת לחי, נפקא גם מתורת משקוף, ובפחות מד"א דנידון משום לחי, חשיב צו"ה אף בפתחי שמאי אף באבן נכנס ואבן יוצא, וסוגיא דעירובין י"א א' כשהכותל ד"א, ואין הדברים בסוגית הגמ' אבל נראה דדין המשקוף כפסי חצר שאין ד"א פוסל בהן כמש"כ תו' ה' ב', וכש"כ צו"ה שהוא משום מחיצה, וא"צ כלל היכרא שבא להתיר, דנראה דא"צ גם לסמוך בע"ש בצו"ה, ובאבן נכנס ואבן יוצא ודאי פסול אף בפחות מד"א, דאע"ג דכשר בלחי, פסול בצו"ה, שאין זה מזוזה, ופלוגתת רש"י והריטב"א נראה, משום דענין מחיצות תלוי בפעולת ההיכר שעושין על מקום המוקף להכירהו למובדל ומופרש מחוצה לו וכמש"כ סי' ג' ס"ק ה' והלכך הכרת הפתח מחשיב את המחיצה, ואחרי שמדרך הבנין להבדיל את המזוזות בבנין משאר כותל כגון שכל הכותל בעמודים שוכבים והמזוזות עומדין, או שבולטין בעובין מן הכותל או שמתקצרין, כי המזוזות נבנין בפני עצמן בתלוש, ונקבעין אח"כ בכותל, מפני שע"י זה מכוון יותר הדלת במזוזה, והלכך ס"ל להריטב"א דכל שאין משקפים כאלו, ניכר שאין זה פתח אלא פרצה, ולפרש"י אין זה תנאי דשפיר יכול להשלים ולכוין את הכותל עצמו, כשאר המזוזות הנקבעין בה, והלכך לא נפקא מתורת פתח אלא כשניכר, שאין זה בנין אלא הרוס ופרוץ, ומיהו כשהעמיד קנים לצו"ה חשיב צו"ה, אע"ג דאינן בעצם תבנית כל המזוזות, אלא התחלת בנין כותל, מ"מ אין דרך לעשות בנין כל שהו לכותל ושפיר ניכר דהוא משקוף הפתח, ובאמת אילו הוסיף קנים הרבה זה אצל זה יצא מתורת משקוף, ונמצא דהכל תלוי בענינו וטבעו, וכן לפרש"י בזמורות בולטין מהקנה לא חשיב כפתחי שמאי, שניכר שזהו בנינו ולא שנהרס ונפרץ כמו באבן נכנס ואבן יוצא שכ' רש"י, והמ"א שהכשיר עמוד בולט מהכותל אפשר שאינו כפי' ריטב"א ואנו סומכין על פרש"י, וקו' המ"א מסוכה הוא מסוכה העשוי' כמבוי בב' דפנות זכנ"ז, המבואר בשו"ע שם, אבל מדופן ג' ליכא קושיא שהטפח קנה מעליא, והמ"א לא דן רק אי מותר להניח על כותלי המבוי שלצדי המבוי מכאן ומכאן, כמו שהוכיח מקורה, אבל אי כתלים נמשכין לכנגד פתח המבוי זה שפיר נידון כמזוזה וזהו עמוד הבולט שסיים המ"א, ודברי המקו"ח ז"ל צ"ע, וכן דברי המחה"ש בביאור דברי המ"א שכ' בסו"ד להגיה צ"ע.