סימן נט
עריכהא) שבת קנ"ה ב' אלא שאני מיא דשכיחי באגמא, יש לעי' א"כ תקשה לר"י איך אפשר דאין מלקיטין ליוני שובך וליוני עלי' היינו דאפי' לישדי קמייהו אסור הא במתנ' לא אסרה אלא מיא אבל חיטי ושערי מותר וכבר נתקשו בזה הב"ח והדרישה סי' שכ"ד, ונראה דהא דאמר בגמ' ולטעמיך כו' בא לסתור דברי ר"א דהכריח דאי אפשר לפרש דמלקיטין היינו במקום שיכולה להחזיר דהא יוני שובך ויוני עלי' אין נותנין לפניהם כלל ולא שייך לדון בהלעטה, ולזה השיב דאין זה הכרח דהא קתני מים וע"כ משום דשכיחי בדברא אבל חיטי ושערי נותנין לפניהם דהא יונים מזונותן עליך כיון דאתה רשאי בגידולן ולא דמי לחזיר, אלא בשביל שמזונותן מצוי בדברא אין מזונותן עליך שיש להן זולתך, אבל אם חסר להן מקרי מזונותן עליך והלכך מיא דשכיחי להו אין מטריחין ליתן לפניהם וכן עשבים וכיו"ב אבל חיטי ושערי נותנין לפניהם כיון דלא שכיחי קמייהו [ואע"ג דאפשר להו בעשבים מ"מ הן תאבין גם לחיטי ושערי ומותר להשביען בכל תאבתן] והלכך שפיר יש לפרש מלקיטין היינו הלעטה ובחיטי ושערי דמותר למשדי קמייהו ומ"מ אין מלקיטין, ומיהו יש לפרש אין מלקיטין היינו למשדי קמייהו ובמינים דשכיחי להו בדברא, אלא דוקיא דר"א דע"כ ברייתא כר"י דייקא אידחי לי' ומ"מ למאי דקיי"ל כר"י מפרשינן אין מלקיטין היינו למשדי קמייהו וקאי בדברים דשכיחי בדברא וזו כונת הר"ן בסוגין שתמה על הרי"ף והרמב"ם שסתמו ולא פירשו דמידי דלא שכיח בדברא מותר ליתן לפניהם, ובחנם דחאו ב"י סי' שכ"ד, ונראה דגם דעת הרי"ף והרמב"ם כן וסמכו במה שפירשו הטעם שאין מזונותן עליך וטעם זה אינו אלא במידי דשכיחי בדברא, ונראה דכיון דהוא מידי דרבנן וסוגיא מוכיחה כדברי הר"ן ואין הדבר מוכרע שהרי"ף והרמב"ם חולקים, הסומך על דברי הר"ן לא הפסיד.
והלכך לילך בשבת אל הכורת לראות אם צריכים מזונות למחר יש להקל כיון דאילו צריכים עכשו ג"כ מותר ליתן לפניהם המזונות דלא שכיחי להו דהא במתנ' שבת שם כיילינהו לדבורים ויוני שובך אלמא כהדדי נינהו, ונראה דאפי' לדעת הב"י דאפי' חטי ושערי לא שדינן קמייהו הני דבורים דידן דלא יהבינן להו לצאת מהכורת הוי כיוני הרדיסאות שמזונתן עליך, וכיון דמותר ליתן לפניהן בשבת מותר לראותן אפי' כשכרמלית מפסיק בין הכורת למקום שמזונותן מונחין ואי אפשר להביאן בשבת כיון שאם יש מחיצות מביא וכדאמר לענין להחשיך על התחום וכדאמר ק"נ ב' שאם יש שם מחיצות מביא וכן מותר אמירה למחר אני מביא וכדאמר בסוגיא שם, ואע"ג דאמר עירובין ל"א ב' דלא יטייל בסוף שדהו לידע מה היא צריכה התם חושב לעשות דבר האסור בשבת והרואה אותו רואה מחשבתו והוי כאומר למחר אני עושה וכדאמר בגמ' שם וכמו שכתבו תוספות שבת שם, אבל הכא מותר ליתן מזונות, ואי משום הוצאה כיון דאי איכא מחיצות שרי השתא נמי שרי שאין כאן היכר של מחשבת מלאכה דדלמא מחר תהיינה מחיצות ויביא שלא בעשיית מלאכה, ועוד דלא מינכרא כלל שדעתו להביא ואפשר שיש לו מזונות כאן והלכך עיון לצורך מזונותיהן שרי.
ב) כ' בס' מ"ב סי' שכ"ח דבחולה קטן מאכילין אותו נבלה ואין שוחטין לו בשבת ונראה פשוט דדוקא באיכא נבלה קמן אבל אין ליתן לנכרי לנחור אלא שוחטין בשבילו שהרי אף אי ליכא שוחט היודע לשחוט נוחר הישראל בעצמו ואינו נותן לנכרי לדעת השו"ע והט"ז ואף לדעת הרמ"א דאם יש נכרי עושין ע"י נכרי מ"מ אין איסור בדבר אם ישראל עושה והלכך בנ"ד ודאי מותר לשחוט ישראל שהרי צריך להמיתה להאכילה לחולה ומ"ל בשחיטה ומ"ל בשאר מיתה וכיון שכן ראוי לשוחטה שלא להאכילו איסור, וכש"כ שדעת מהר"מ שאף בנבלה מוכנה מותר לשחוט אף בשביל קטן כמו לבשל ביו"ט לקטן והלכך לאו שפיר עבדי השוחטין שמביאין אותן לשחוט לקטן ואינם שוחטים שעי"ז מתאחר הדבר עד שמבקשים אחר נכרי וזה נגד מה שאמרו השואל כו'.
[א"ה, בדין חולה שאין צריך רק למרק, עי' לק' סי' קנ"ו].
ג) יבמות קי"ד סתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב, נראה דאיירי דיש לו דברים להאכילו אבל חלב טהור אין לו, ומותר להאכילו חלב טמא, דחסרון חלב סכנה הוא לו שיבוא לידי חולי וכל חולי היא ספק סכנה, ואי אפשר לומר דאיירי בתינוק רעב ואין לו מה להאכילו דא"כ אף נבלות וטריפות ושארי מותר, וברייתא מחלקת בין חלב לשאר איסורים, [ורש"י ז"ל פי' שימות בצמא וצ"ע דא"כ נבלות וטריפות נמי, כשהוא רעב, וכן באיכא משקה אחרינא ליתסר, ואי בדליכא היתירא ליתני כל משקה האסור ומ"ש חלב דנקט], ושיעור תינוק בזה, כתבו תו' שבת קכ"א א' ד"ה ש"מ, דהיינו בן שתים או בן שלש.
ד) שו"ע סי' שכ"ח סי"ז בהגה' מותר לומר לא"י לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול כו', נראה דאיירי ברעבון של שעה מועטת דודאי לית בו סכנה, ומ"מ מותר שבות, אבל רעבון של זמן שרגילין להקפיד עליו חשיבא סכנה, ובזמננו שמצוי מאד חלאים מתרגשות בתינוקות נראה דכל שיש ספק שיגרום לו קלקול מעיים לעצור או לשלשל, או גרם כאב מעיים, או חם כל שהו, הוא בכלל ספק סכנה, שכל קלקול אפשר שיגרום חולי, וכל חולי ספק סכנה, ואפשר דכונת השו"ע ביש לו מה להאכילו, אבל כפי הצורך יש להאכילו תבשיל שזהו מזונו הטוב וגם בזה מתירין שבות של אמירה לנכרי, אבל גם בזה בזמננו הוי חסרון התבשיל גורם לקלקול מעיים, ואם יודעים בנסיון או ע"פ הרופאים שגורם קלקול במעיים, יש לחשבו לספק סכנה, ומי שמיקל בדבר אין מזניחין אותן, ומי שבוטח בד' וקובע מזונות בנו באופן שאין מבשלין בשבילו בשבת וכבר הורגלו בכך אין מזניחין אותן.
ה) כן יש להקל בהוצאת ולד הבהמה במקום חשש סכנה לולד או לאם כיון דלדעת רש"י ותו' שבת קכ"ח ב' ע"ז כ"ו א' אינו אלא מדרבנן אחר שנתעורר הולד לצאת, וזו גם דעת הר"מ פ"ב מה' שבת הי"ב ואף שדעת רשב"א וריטב"א שבת שם שהוא דאורייתא יש לסמוך על דעת הר"מ רש"י ותו'.