סימן נח
עריכהא) שבת קל"ו א' ה"ד משני אר"ח על יד על יד כו', לעיל סי' נ"ו כתבנו דדעת הראב"ד התו' הרא"ש הרשב"א והר"ן ביצה ל"ב ב' דמידי דלאו בר גיבול נמי חייב כשגיבל אפי' לריבר"י ודלא כהר"מ פ"א מהלכות שבת דהר"מ מפרש הא דאמר ריבר"י פוטר עד שיגבל היינו עד שיגבל מידי דבר גיבול וכמש"כ המ"מ שם, אבל ש"פ מפרשי כפשוטו עד שיגבל את האפר, ואי הוו מפרשי כהר"מ לא קשיא כלל לפרש"י ביצה שם דקיטמא שרי לגבל משום דלאו בר גיבול הוא ולא יתכן שיקשו מדברי אביי [וכונתם דבנתינת מים לחוד חשיב לש] דשפיר י"ל דקיי"ל כרב יוסף לעיל י"ח א' דלא שבקינן פשיטותו דרב יוסף מחמת ספיקו דאביי, אלא דקשיא להו דליכא למ"ד דזה שאינו בר גיבול יגרום פטור, וס"ל דזה אינו תלוי כלל בפלוגתא דרבי וריבר"י ואי מידי דלאו בר גיבול אינו בכלל לש לא שייך לומר נתינת מים זהו גיבולו, וכ"ה בלשון הרא"ש ביצה שם בפרכא קמייתא ומה שסיים ועוד כו' לאלומי פרכא קמייתא הוא, וכ"ה לשון שאר הראשונים שלא הזכירו פלוגתת ר"י ואביי, והא דכתבו לפרש קטמא היינו אפר יבש ולא פי' שנתן לתוכן מים ולא גבלן, משום דממרח בהן בפי התנור וממילא מתגבלין, ואין לומר דמגבל על יד על יד דהו"ל לפרש בהדיא.
ולפ"ז השינוי שעושה על יד על יד מציל מאיסור דאורייתא, ונראה דאיירי דנותן החומץ על המרובה בכלי אחד ואח"כ נוטל מעט מעט לכלי אחר ומגבל ומחזיר כולן לכלי אחד, וזה נקרא שינוי שאין זה כדרך מלאכתה וגם אין כל החלקים שוין בבלילתן כיון שנוטל מעט מעט קודם שגבלן בכלי הראשון אבל אם מתחלה לוקח מעט קמח קלי בכלי ונותן עליו החומץ ומגבלו אין זה שינוי, תדע שהרי הא דאין גובלין לרבי פרש"י דכיון דרבי מחייב בנתינת מים לחוד אי אפשר לעשות שינוי, אלמא דשינוי דיד על יד אינו אלא בגיבול ולא בנתינת המשקה לתוך הקמח.
ושמעינן מכאן דשינוי שעושה קודם המלאכה חשיב נמי שינוי שהרי בשעה שמגבל את המעט לא מינכרא מלתא שנבדלה מהמרובה, [וכ"כ בדרישה סי' שכ"א אבל לא מסתבר, ולמש"כ לקמי' דהמעט עצמו חשיב שינוי לא נשמע מכאן כלום].
אח"כ ראיתי בחי' הרמב"ן כתב דע"י ע"י חשיב שינוי אע"פ שמגבל כל צרכו אין דרך גיבול בכך שאין דרכו אלא במדוכה, ולא אתפרש כונתו ז"ל, ונראה דטס"ה וצ"ל שאין דרכו אלא במרובה, ונראה דשתיתא לא דמי לקמח שאינו נאכל בלא אפי' ופעמים שאדם לש ואופה שיעור מועט אבל קלי הנאכל אין אדם טורח לעשות שתיתא בשיעור מועט, ואפשר שטורחו מרובה לדקדק להעמידו על אפנו הראוי ודברים אלו משתנים לפי המקומות והזמנים, וצריך לדקדק למעשה אם אין דרכו אלא במרובה.
ומשמע מדברי הרמב"ן דאפי' נותן מתחלה המים בשיעור מועט הוי שינוי דלא כמש"כ לעיל.
ק"מ א' אביי ורבא דאמרי תרווייהו הלכה כר"י, בטור סי' שכ"א מבואר דיעה קמייתא דאיירי בלא נתן בו משקה מבעו"י וכ"ד הרא"ש, ויש לעי' הלא אביי בעי למימר לעיל י"ח א' דמידי דלאו בר גיבול חייב בנתינת מים, והכא רב ושמואל ור"י כולהו מתירים נתינת משקה ולא נחלקו אלא בגיבול, וע"כ צ"ל דזה מקרי בר גיבול, או דירקות גרע מאפר ואינו אלא מדרבנן הלכך לריבר"י מותר נתינת מים כיון דבעיקר לישה דהיינו קמח אין בנתינת מים משום לש.
ב) והנה אמרו כאן בסוגין תלתא שינויי, שינוי דיע"י ושינוי דנותן את הקמח ואחר כך נותן את החומץ, ובמורסן אמרו שלא יגבל כל צרכו אלא שתי וערב ומערה מכלי אל כלי.
ונראה דשינוי של נותן את השתית ואח"כ נותן את החומץ לא חשיב שינוי גמור ולפיכך לא התירו אלא ברכה דאינה בשם לש מה"ת, אבל בעבה לא מהני שינוי זה, [שו"ר דכבר כתב כן ב"י סי' שכ"א בשם תה"ד] דאי חשיב שינוי היה מותר גם לרבי בשינוי זה, וכן לריבר"י לא היה צריך לעשות על יד על יד, דהרי שינוי דקדם הגיבול חשיב שינוי וכמש"כ לעיל, [ולמאי דהדרנא בי ע"כ צ"ל דבשעת עירוב נמי ניכר השינוי שנתן החומץ על הקמח דאל"כ לאו שינוי הוא].
אבל שינוי דשתי וערב אפשר דמותר גם בשתיתא, וכן שינוי דמעט מעט מהני במורסן, אלא דבשתיתא נוח לי' לאינש במעט מעט ולגבל יפה יפה, ובמורסן לבהמה נוח לי' בשתי וערב ולערות מכלי אל כלי מלעשות מעט מעט, אבל בהיות שאין אנו בקיאין בדברי סופרין ובטעמיהן אין לנו אלא מה שאמרו חכמים, [שו"ר בחי' רמב"ן כתב דהיתר מעט לערב כל צרכו לא הותר רק לאדם אבל לבהמה אסור כל צרכו אף במעט, ושם מבואר טעמו דלתרנגולין אסור אפי' בשינוי שאין הדבר נחוץ שהן מערבין בעצמן וגם סגי להו בעירוב מועט וחשיב גיבול ובזה ניחא הא דתנן אין גובלין סתם והיינו לתרנגולים, ועי' ר"ן שדן על המלחמות].
ודעת הר"מ דקמח קלי דרישא ושתית דסיפא שני ענינים הם וקלי דרישא היינו לאחר שהביא שליש ושתית עושין מקמח קלי שלא הביא שליש וטחינתו גסה ובזה התירו ברכה אפי' הרבה בשינוי דנותן את השתית ואח"כ נותן את החומץ, אבל בקמח קלי שהביא שליש לא, אלא בעינן שינוי דיד על יד אפי' ברכה, וגרס בגמרא והתניא אין גובלין כמש"כ המ"מ, וקאי אשתית, אבל גי' דידן לא תתכן לדעת הר"מ דאי פריך מקמח קלי ומשני הא בעבה הא ברכה א"כ מוכח דגם קמח קלי מותר ברכה.
בלשון הרמב"ן במלחמות יש ט"ס וצ"ל להתיר הרבה ברכה נתכוין, ובל' הרשב"א להתיר בלא שינוי ברכה נתכוין, ור"ל שא"צ שינוי דיע"י, אבל שינוי דחומץ באחרונה צריך אף לריבר"י דברכה לא מצינו דפליגי ריבר"י ורבי, וכ"מ ברי"ף שהביא דין שינוי ברכה, וכ"מ בטור סי' שכ"א דרכה בעי שינוי אף דקיי"ל כריבר"י, [מיהו יש נפקותא בין רבי לריבר"י דלרבי צריך לשנות בשעת נתינת המים בהחלט אבל לריבר"י אי בעי נותן מים כדרכן ומשני בגיבולן כמו בעבה, אלא שאם משני בנתינת המים מרויח שאין צריך לשנות בגיבול].
בב"י סי' שכ"א כתב בשם המ"מ דלריבר"י מהני שינוי דנותן את השתית ואח"כ נותן את החומץ אף בעבה, וזה תימא שאין כונת המ"מ אלא דלריבר"י מותר בשינוי אף בעבה, אבל כונתו לשינוי דע"י ע"י, אבל שינוי דחומץ לבסוף לא מהני אלא ברכה וכמש"כ בתה"ד, וזה מוכח בגמ' וכמש"כ לעיל, וכן רהיטי דברי הרמב"ן והרשב"א.
ג) י"ח א' א"ל אביי ודלמא ע"כ לא קאמר ר"י אלא בקמח כו', נראה דהא דפוטר ריבר"י עד שיגבל היינו כיון דקמח בר גיבול הוא אין עירוב במים עיקר תיקונו אלא גיבולו, ולזה אמר אביי דבדיו ואפר שאין בהם גיבול גמור אלא עירוב יפה יפה בזה לא יפטור ריבר"י נתינת מים כיון דהשתא נמי קעריב וכשמגבל נמי אינו אלא עירוב, ורב יוסף סבר דמ"מ פוטר ריבר"י כל שמחוסר עירוב יפה, ולפ"ז אם גיבל אפר לכו"ע חייב, והיינו שהקשו תוספות ביצה ל"ב ב' לפרש"י בקטמא.
ודעת הר"מ דרב יוסף סבר טעמא דריבר"י דפוטר דס"ל שאין לש אלא המדבק את הנפרדים אבל עירוב אינו לש, והלכך מידי דלאו בר גיבול אף אם עירבו יפה יפה פטור, ועד שיגבל דאמר ריבר"י באפר היינו עד שיגבל מידי דבר גיבול, ואביי פריך דלמא טעמא דריבר"י משום דמחוסר גיבול אבל מידי דלאו בר גיבול מודה דחייב בנתינת מים דגם ריבר"י סבר דעירוב נמי הוי לש, ופסק כר"י.
והא דאמר קנ"ה ב' דלמא ע"כ ל"ק ר"י בר"י התם כו' היינו כיון דמורסן לאו בר גיבול ואין מחוסר רק עירוב יפה זה אינו פוטר וזו כסברת אביי, [ואפשר דאין זה סתמא דגמ' אלא אביי שאיל לרבה] ומסיק דריבר"י פוטר בנתינת מים אפי' במורסן ובקמח קלי ולרב יוסף משום דלאו בר גיבול ואפי' אם גיבל פטור, ולאביי משום דמורסן וקמח קלי חשיב בר גיבול לעומת דיו ואפר, וכמש"כ תו' י"ח א'.
והא דפוטר הר"מ בגיבל מידי דלאו בר גיבול לא מצינו לו חבר [זולת אם ניחס סברא זו לרש"י ביצה ל"ב ב' אבל א"כ היה לי' לרש"י לפרש דהא דאמר ריבר"י באפר עד שיגבל היינו יגבל מידי דבר גיבול] ודברי הרי"ף ביצה שם יש לפרש כפי' הר"ן דאינו בר גיבול ולא אתו למישרי גיבול טיט לבנין ושרי משום אוכל נפש.
ד) ק"מ א' חרדל שלשו מע"ש כו', הדבר קשה דאמי' דאביי עבדא מלתא דחייב חטאת לדעת אביי, וכן פלוגתת אמוראי למר חייב חטאת ולמר מותר לכתחלה וכדפריך לעיל קל"ח א', ונראה דלכו"ע אינו לש מה"ת אלא מדרבנן אסרי כל הני אמוראי, ואפשר דאפי' טריף בכח אינו אלא מדרבנן, ואף אם נימא דטריף בכח הוי דאורייתא, י"ל דבעירוב לא חשיב לש מן הדין ולא משום שינוי אתינן עלה [וגרע מאפר דטבעו להתערב עם המים ונעשה כטיט הנרוק ואע"ג שאין להם דיבוק זה בזה אבל הן נמשכין בתכיפות ע"י המים אבל הירק הנידוק אינו נרוק אלא אחד אחד ומיהו בנטרף בכח אפשר דחשיב כלישה מה"ת, ודוקא טריפה יחד עם המשקה חשיב לש אבל טרפו בכח בלא משקה ואח"כ מערב בו משקה בלא טריפא לא] והא דאמר בירו' דנותן משקה חייב משום לש אפשר דהוא מדרבנן, או דר"ל דנתן משקה וטרף בכח, את"ל דטרף בכח הוי דאורייתא, אבל אין לומר דהירו' כרבי דנתינת מים הוי לש ואנן ס"ל כריבר"י דאכתי כי ממרחו איכא איסורא דאורייתא, ובסוגין משמע דלא נחלקו אלא בדרבנן ומיהו אי עריב שלא בכח חשיב שינוי שפיר י"ל דלרבי חייב בנתינת משקה דליכא שינוי.
והנה כולהו אמוראי ס"ל דמערב ואינו טורף מותר מן הדין כדמסיק מר זוטרא אלא דרב ושמואל ור"י לבתר דהדר ור"א ואביי ורבא ור"ח בר אבא {א"ה, כמדומה דצ"ל בר אשי} ורבינא כולהו החמירו ומר זוטרא מסיק כר"י קדם דהדר בו וכזעירי דמותר בין ביד בין בכלי, ובלבד שלא יטרוף בכח.
וזו דעת רש"י הרי"ף והרא"ש והרמב"ם שלא הזכירו דאיירי בנתן המשקה מע"ש, ודעת סה"ת והובא במרדכי דכל הסוגיא איירי בנתן המשקה מע"ש וכדאמר בירו' דנותן משקה חייב משום לש, ובתה"ד כתב דס"ל דהלכה כרבי דבנתינת מים חשיב לש, והלכך עירוב דבתר הכי אינו אלא מדרבנן וסגי בשינוי למעבד לכתחלה, ותימא כיון דתנן קנ"ה ב' נותנים מים למורסין ואוקימנא כריבר"י והרי רבי עצמו סתם כריבר"י ואע"ג דמתני' י"ז ב' אוקימנא כרבי מ"מ בחדא מסכת יש סדר למשנה והלכה כמשנה אחרונה, ועוד דריב"א משמי' דרב אמר דנותנין מים וגובלין בשינוי וכן בשתית גובלין מעט מעט אבל משום נתינת משקה לית לן בה, ומיהו י"ל דכל הני נמי מוקמינן להו בנתן משקה מבעוד יום, אבל מתני' ע"כ כריבר"י.
ואפשר לפרש הא דירו' כאביי דמידי דלאו בר גיבול גם לריבר"י חייב על נתינת מים, ויש לפרש כן דברי סה"ת.
אח"כ ראיתי באו"ז שכתב בשם מורו ריב"י דהירו' סבר כר"א דאסר בין ביד בין בכלי, והנה ר"א לא אסר אלא עירוב ולא נתינת מים בלא עירוב משמע דמפרש הירו' כשעירב ולמש"כ דכולהו אמוראי פליגי בדרבנן משמע דמפרש הירו' חיוב דרבנן.
ה) ומשמע מדברי הרא"ש ביצה שם דלרבי אם נתן משקה מבעו"י אין איסור מה"ת בגיבול אח"כ, ובמ"ב סי' שכ"א בבה"ל הק' הא חייב על עריכה ועל קיטוף משום לש, ונראה דעריכה וקיטוף הוא ענין מחודש אבל מידי דלאו בר גיבול ואינו אלא עירוב שפיר י"ל דכל דמעורב כבר אין בהוספתו משום לש, ואפילו את"ל דבעיסה יש לש אחר לש מ"מ במידי דלאו בר גיבול אין עירוב אחר עירוב, אבל י"ל דגם בעיסה יש עריכה אחר לישה אבל אין לישה אחר לישה, והא דמבואר מנחות נ"ו א' דאפאה לוקה שתים ופי' תו' דחייב משום גמר עריכה, התם נמי גמר עריכה היא מעשה חשובה שהלחם צריך לה, וכן משמע בגמ' שם נ"ה ב' מה אפי' מיוחדת כו', משמע דעריכה וקיטוף הם ענינים מיוחדים כאפי', ואין הלש את העיסה הנלושה חייב.
וזה טעם היתר עירוב החרדל לאחר שנלוש מע"ש לדעת סה"ת דמה"ת אין עירובו אח"כ בכלל לישה אפי' בטורף בכח ולכן התירו בשינוי של עירוב בנחת, וכמש"כ בתה"ד.
דינים העולים לדעת הרי"ף ודעמי', מותר ליתן מים למורסין בשבת ולעשות שינוי בעירוב דהיינו שתי וערב ומערה מכלי אל כלי, וכן מותר ליתן משקה לקמח קלי ולערב בשינוי, דהיינו ליקח מכלי שנתן בו המים מעט מעט לכלי אחר ולערבם ולהחזירם לכלי אחד [ואפי' לערב מתחלה מעט מעט מותר למה שהוספנו סק"א] והעירוב מעט מותר בין ביד בין בכלי, ואין חילוק במורסין ובקמח קלי, בין עבה בין רכה. חרדל שלשו מע"ש בלא משקה נותן לתוכו משקה בשבת ומערבו בין ביד בין בכלי, אבל יעשה בנחת ולא יטרוף בכח, וכן הדין בשום ושחלים שדכן מערב שבת.
אם נתן המים והמשקה מע"ש כשבא לערבן בשבת צריך שינוי כל אחד כדינו שדין אחד בעירוב בין נתן המשקה בשבת בין נתן מערב שבת.
ולדעת סה"ת ודעמי', אסור ליתן המים או המשקה בשבת, ואם נתן מע"ש, מערב בשבת ומשני כל אחד כדינו, ודוקא עבה אבל ליתן מים הרבה עד שתהא רכה מותר בשבת אבל צריך לעשות שינוי, והיינו שיתן הקמח ואח"כ המשקה, ואם מנהג המקום שלא להקפיד ופעמים מקדימין מים ופעמים מקדימין קמח אין לו תקנה שאין לו מה לשנות, ובתה"ד כתב דאף לדידן דאין לנו מנהג קבוע מותר ליתן קמח ואח"כ חומץ, אבל דעת הט"ז דאם אין מנהג קבוע לא שייך שינוי, וכן מסתבר.
ומשמע בגמ' דברכה סגי בשינוי שנותן קמח תחלה, וא"צ שינוי בגיבול, אבל בתה"ד כתב די"ל דצריך שינוי גם בגיבול, [וכתב דגיבול באצבעו חשיב שינוי] וכבר חלק עליו בדרישה אבל מש"כ בדרישה שכבר חלק עליו הב"י לא מצאנוהו בב"י.
שו"ע סי' שכ"א סט"ז בהגה' וי"א דלא יערב בכף כו', דברי המרדכי אי אפשר לפרש בלא ט"ס וכמש"כ בבה"ל ואמנם הדבר מבואר בא"ז, אבל נראה דלא בא לאסור בכף שהרי הוא עצמו הביא דברי רש"י דלא יטרוף בכח, אלא ביד מותר לערב יפה יפה אבל בכף צריך ליזהר שלא יטרוף, והנה רב דאמר בכלי ולא ביד היינו בכלי עירוב ולא טריפה ולא ביד יפה יפה, ושמואל התיר ביד משום שינוי ואפי' יפה יפה, ואסר בכלי אפי' עירוב, ומסקינן דמותר בין ביד ובין בכלי, אבל לא טריפה בכלי, ואפשר דהאו"ז למעשה קאמר [כמבואר בדבריו ז"ל] להחמיר בכף דלמא יטרוף אבל אין נפקותא בין נתן המשקה מע"ש לנתן בשבת, אלא האו"ז דיבר בהוה שאם נתן מע"ש ודאי עירב מע"ש.
שם ואם נותן האוכל תחלה כו', במ"ב בשם אחרונים דאיירי ברכה, ולמש"כ לעיל א"צ ברכה שינוי בגיבול.
ו) נראה דאם צריך להאכיל לבהמות ואין לו נכרי יש להקל ליתן מים למורסין או לקמח אפי' עבה [אם אי אפשר ברכה] ואח"כ לערב בשתי וערב ולערב מכלי אל כלי, דמפני הפסד וצב"ח, יש לסמוך על הרי"ף והר"מ וש"פ שפסקו כריבר"י שזו דעת רה"פ וכמש"כ בבה"ל ריש סי' שכ"ד, וכן סתם המחבר וכתב דעת המחמירין בשם י"א אבל אם אפשר ע"י נכרי או אפשר לעשות רכה, נוהגין להחמיר כדעת המחמירין.
ואם עושין רכה, נראה ג"כ דלא הותר אלא שתי וערב ומערה מכלי אל כלי, שהרי גם ברכה צריך שינוי אף לריבר"י דהיינו ליתן קמח תחלה ואח"כ חומץ וכמש"כ לעיל, אע"ג דבעבה אין משנה כלום בשעת נתינת המים שאני עבה דמשני בשעת גיבול, אבל ברכה שאין משני בשעת גיבול משני בשעת נתינת המים, וא"כ ליתן מים בלא שינוי ולגבל בלא שינוי אסור, וא"כ לדידן שאין לנו מנהג קבוע כדי לידע את שינויו, צריך לשנות בשעת גיבול, וזה מותר אף לדעת המחמירין, ואף את"ל דלרבי צריך דוקא שינוי בשעת נתינת המים אף ברכה מ"מ יש להקל למעשה דאין לש מה"ת ברכה, ויש לסמוך על דעת הפוסקים הסוברין דהלכה כריבר"י.
שתי וערב מותר אפי' כמה פעמים כמו שדייקו ב"י והב"ח מל' הרי"ף והר"מ דזה שאינו מסבב התרווד חשיב שינוי, ואפשר דצריך להוציא התרווד בכל פעם בין שתי לערב דאל"כ הרי יש כאן סיבוב ואפשר דחוזר מאמצעיתו.
כתב בבה"ל שם דמוץ [היינו קש הנופל בשעת דישה] לאו בר גיבול הוא, והלכך אין להקל ליתן עליו מים, דהרבה ראשונים ס"ל דהלכה כאביי דמודה ריבר"י במידי דלאו בר גיבול, ולמש"כ לעיל סק"א אין זאת כונת הראשונים אלא כונתם שאם גיבל מידי דלאו בר גיבול חייב, אבל לא באו להכריע כאביי דחייב בנתינת מים לחוד, ובעבה בלא"ה מחמרינן, אלא ברכה, ואפשר להקל ברכה, ואפילו בעבה בזמן דלא אפשר, צ"ע אי חייבין להחמיר.
ז) כתב בבה"ל סי' שכ"א דאם נתן המים בקמח מע"ש וגבל בשבת חייב אף לרבי, אבל אם נתן מים באפר מע"ש וגבל בשבת פטור לרבי, ואי מודה ריבר"י באפר דחייב בנתינת מים, גם לריבר"י פטור על הגיבול שאח"כ, וכ' עוד דקמח קלי דינו כקמח לענין זה, ואינו מוכרח כיון דדינו כמידי דלאו בר גיבול וכמש"כ הר"מ.
בבה"ל שם נתקשה בשינוי של מעט מעט הלא לעולם חייב בלש גרוגרות ואפי' פחות מכשיעור אסור מה"ת ולא שרינן משום שינוי וכבר כתוב לעיל סק"א בזה, והגאון ז"ל שם כתב דמידי דנאפה ונתבשל לאכלו כך כי מערב לו במשקה אין זה לש מה"ת רק מדרבנן והקילו בשינוי מועט, וז"א דהרמב"ן דן במעט מעט במורסין לבהמה, וכתב דלא התירו כל צרכה מעט מעט אלא לאדם, ואי מעט מעט לא חשיב שינוי בדאורייתא א"כ יש בגיבול מורסן חיוב חטאת במעט מעט, אלא ודאי מעט מעט חשיב שינוי גמור וכמש"כ סק"ב.
כתב עוד בבה"ל שם דהא דמותר ליתן רוטב תוך תבשיל עב הוא משום דכיון דנתבשל ועומד לאכילה אין נתינת הרוטב אלא תיקון מאכל [והנה היתר נתינת משקין לתוך תבשיל מבואר בגמ' קמ"ד סוחט אדם אשכול לתוך הקדירה אבל במשקה לתוך הקדירה לא שייך לש וכמש"כ לק' סק"ט, וע"כ כונתו בתבשיל עב שרססו לרסיסים וחוזר ומדבקו ע"י משקה וצ"ע] ואין זה מוכרע שהוא מותר שהרי בפת כה"ג חשיב לש כמש"כ בבה"ל שם ד"ה ואפי' בשם התוספ' מפרפרין גלוסקין כו' ובלבד שלא יגבל, והט"ז דן בטחינת המצות ברכה, אבל בעבה ודאי יש בו משום לש, וה"ה בתבשיל שרססו לרסיסים וחוזר ומערבו ומגבלו במשקה יש בו משום לש, [ומיהו מבושל יש להתיר טפי וכמש"כ לק' [סק"ט] בשחיקת הריפות ומותר אף לטרוף בכח, אבל המ"ב לשיטתו שאוסר לטרוף בכח אף בריפות וס"ל דאיסור טריפה בכח הוא חומרא דרבנן] וה"ה בנותן בתחלה פת במשקה עד שנתרכך וגובלו יש בו משום לש, וכן בתבשיל, ואמנם אם אינו מגבל אין על השרי' שם לש לא בפת ולא בתבשיל, שהמשקה גורם פירור ולא דיבוק, ולא דמי לנותן משקה לקמח שהמשקה גורם דיבוק וכן בנותן משקה לשחיקת שום או חרדל המשקה מקבצם וזהו נקרא גיבול ואע"ג דבנתן משקה מע"ש ובא להוסיף נמי בעינן שינוי היינו באופן דהמשקה הבא מאספם ומקבצם, אבל נתינת גוש דבוק במשקה אינו אלא גרם פירוד ואינו ענין ללש.
ומש"כ בבה"ל שזו כונת ר"י שהביא הש"ל שהובא בב"י, תימא הלא בשום כתב דסגי בריסקו, אלא חרדל נילוש טפי ואי לש אותו בשבת אסור אלא כשנלוש מע"ש מותר לערב בו משקה וליפות לישתו.
ח) כתב המ"ב בשם אחרונים ז"ל דאסור להטיל מים לתוך הטיט ולתוך עפר תיחוח משום לש, ואפי' לרה"פ כריבר"י דאינו חייב עד שיגבל איסורא מיהא איכא, ויש מקום לומר דכשם שהתירו ליתן מים לקמח קלי לכתחלה משום אכילת אדם וכן נותנין מים למורסין משום אכילת בהמה, כמו כן יש להתיר הטלת מים, ואם דחיק לי' המקום יש להתיר מטעם זה, וגם הוי פס"ר דלא ניחא לי' באיסורא דרבנן וכמש"כ במ"ב שם, ואע"ג דמחמרינן גם באיסורא דרבנן הכא משום כבוד הבריות יש להקל, וכ"ז להפוסקים כריבר"י, אבל אנו מחמירים כהפוסקים כרבי, מיהו בשעת הדחק יש להקל.
הא דמותר ברכה ליתן משקה לבסוף אף לרבי אע"ג דקדם שהוסיף מים רבים הו"ל עבה, י"ל כל זמן שלא פסק קילוח המים לא חשיבא מלאכה, ולפ"ז צריך ליתן בב"א מים הרבה עד שעושהו רכה אבל אם פוסק הקילוח בעודו עבה אף שדעתו להוסיף אסור, אבל לריבר"י בכל ענין מותר דהא גם בעבה מותר ליתן מים בקמח ובלבד שישנה בגיבול, והלכך שפיר מוסיף מים עד שעושהו רך וא"צ לשנות בגיבול.
מש"כ במ"ב להתיר ליתן משקה בקמח מצה בעושה מעט מעט, אין ההיתר מוכרע דאין לומר כאן שאין דרכו אלא במרובה, והשינוי הוא כאן עיקר המתיר ובלא שינוי אפשר דיש כאן חיוב חטאת.
מש"כ במ"ב בבה"ל דחרדל שלשו וכן שחלים שדכן כולהו איירי בנתן בהן מים מע"ש ולשן ועכשו מוסיף בהן משקה לפרדן ולא לדבקן, תמוה דא"כ אינו ענין להא דאמר בירו' דנותן מים חייב משום לש, והראשונים הקשו מהא דירו' אהא דסוגיא ק"מ א', ובא"ז תירץ דירו' כר"א ואנן מסקינן דלא כר"א ויש שתירצו דהירו' כרבי ואנן כריבר"י, אלמא דבנתינת מים הגורם גיבול ודיבוק איירי, אלא דמ"מ בלא טריפה בכח מותר שאין זה עיקר לישתן וכמש"כ לעיל סק"ד וזה חשיב שינוי גמור כמו שתי וערב במורסין.
יש לעי' פירות הנדבקים לגוש אחד ע"י ריסוקן או ששרפן מרובה עד שמתערבין כגוש אחד, אי יש בריסוקן משום לש, ולכאורה כיון דבין נותן לתוכן משקה בין נותן לתוכן מי פירות חשיב לש, כי נותן לתוכן מים של עצמן נמי, והא דתניא בתוספתא דביצה הביאה ב"י סי' שכ"א אין מרסקין את הדבלה ואת הגרוגרות והחרובין כו' אבל מרסק ביד של סכין ובעץ הפרור, ודבילה וגרוגרות נעשין גוש אחד והו"ל לש, צ"ל דכי היכי דמתירין טחינה בשינוי ה"נ מותרת לישה בשינוי, ונראה לפ"ז דמותר ליתן פת לתוך הדבילה ולרסקה בקתא דסכינא אע"ג דהפת מתרסק ג"כ ונילוש יחד עם הדבילה מ"מ מותר כיון דמשני, ואין כאן היתר שאינו טורף בכח, דבזמן שהטחינה והלישה יחד לעולם הוא טריפה בכח, ועוד דבפת לא מצינו חילוק בין טריפה בכח לעירוב, [ואפשר דאין צורת לישה אלא בנותן משקה לדבר היבש אבל כי ריסק פירי אף שהוא מתדבק במימיו לאו שם לש עליו וכן נראה].
כתב המ"א סי' שכ"א ס"ק כ"ד דהיכא דאסור משום לישה כגון ליתן משקה בשבת לדעת האוסרין או לטרוף בכח דאסור לכו"ע אין כאן היתר שכתב רמ"א לעיל סי"ב בעושה לאכול מיד, והלכך אף לאותה סעודה אסור, ולפ"ז אם מרסק פירי הנעשה כעיסה אפי' סמוך לסעודה אסור משום לש, ולעיל סי' נ"ז כתבנו שאין היתר הרשב"א אלא במחתך ולא במרסק, וכ"ז כשעושה כדרכו בחול אבל בשינוי מותר.
כשכותשין הפירות בקתא דסכינא כדינן ורוצה אח"כ לסחוט לתוכו לימון, אין איסור בסחיטתן משום סחיטה כיון דסוחט לתוך האוכל, אבל אסור משום לש לדעת המחמירין כרבי, אבל כיון שעושין כן בשביל מזונות התינוק יש להקל כדעת רה"פ, אבל יערב ולא יטרוף, ואם יש בבלילתו פת נראה דאסור לערב אלא יערב שתי וערב הרבה פעמים, ויוציא את הכף בין שתי לערב.
הא דמותר ביד היינו כסברת שמואל דמאכל חמורים הוא, אבל הגיבול הוא יפה ביד, וכמו שפרש"י ק"מ א' והוי כטריפה, ונראה לפ"ז שאם לובש גמי או שפופרת של מתכת על אצבעו אסור כדין טורף בכלי, ואע"ג דבגמ' אמרו ממחו בידו, ובאו"ז הזכיר באצבעו, לא מצינו מקור בגמ' לחלק ובאצבעו היינו בידו.
ט) ק"מ א' שום שרסקו כו', גי' הר"מ נותנו לתוך פול וגריסין, ולא ישחוק כו', אי סיפא לא איירי בדין לש אלא בדין טוחן, ולא ישחוק דאיירי במחוסר דיכה או משום פול וגריסין וכמש"כ המ"מ, אינו ענין כלל לרישא, ונראה דאיירי נמי בדין לש ואיירי בנותן לתוכן משקין, ולגי' הר"מ דנותנו לתוך גריסין היינו המבושלים במים, אבל צ"ע אם בלא טריפה מותר, בלא שחיקה מיבעי.
קנ"ו א' הא בעבה הא ברכה, נראה דרכה היינו דנשפך ונרוק אבל אכתי הן גוש ולא נוזל אבל אם המים מרובים והן רק כמים עכורין אינו כלל בשם לש, מיהו אם נשקעין לשולי הקדירה ומתערבין {א"ה, כמדומה דצ"ל ומתעבין} אפשר דבכלל לש הוא אבל יש לו דין רכה.
ומיני האבקים שנמסים במים מותר לערבן במים בשבת ואין בזה משום לישה, ויש ליזהר שלא יהיו המים חמים בי"ס, ובעירוי מכלי שני עליהם יש להקל.
זבחים צ"ד ב' זרק זרע פשתן למים חייב, ומסקינן משום לש, וחטי ושערי לא, וזרע פשתן משום דאית לי' רירי, ומשמע דאפי' לריבר"י דאית לי' שבת י"ח א' דנותן מים לקמח פטור עד שיגבל קאמר דהכא חייב דרירי מחבר להו טפי מקמח בלא גיבול א"נ הכא לא מיחסר גיבול שאין דרכן בגיבול, וחטי ושערי לא אפי' לרבי דמחייב בנתינת מים לקמח, דחטי ושערי לא מידבקי אהדדי.
ואע"ג דברכה אמרינן שבת קנ"ו א' דלא מיחשב לישה ולכך סגי בשינוי מועט וכמש"כ לעיל סק"ב, הכא משמע דאף בנותן מים מרובים חייב כיון שהן נדבקין זב"ז טפי.
שם תוד"ה א"ה, הר"ח גריס שחלים, גי' זו לא תתכן לדעת בה"ת וסה"מ שהביאו בהג"מ פכ"ב והובא בב"י סי' שכ"א דהנותן מים לריסוק שחלים חייב משום לש, ואמנם אף להפוסקים החולקים קשה דהם סוברים דההיא דירו' כרבי ואנן קיי"ל כריבר"י, ולא יתכן דבגמ' פריך בפשיטות מלתא דלרבי אין ה"נ דחייב, אלא נראה דלק"מ דהכא בשחלים שאינן מרוסקין קיימינן והיינו דלא שייך בהו לישה, אבל זרע פשתן נשרין ונדבקין ע"י רירי טפי.
סימן שכ"א סעי' י"ט לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות כו', כתב במ"ב בשם אחרונים ז"ל ומ"מ יש ליזהר שלא לטרוף בכח, ואמנם בתשובת הר"מ שהביא ב"י מבואר בהדיא דמותר לטרוף בכח, וכמש"כ הב"ח, ומש"כ הב"ח שהר"מ בחיבורו חזר בו תמוה שדין איסור טריפה בכח תניא בהדיא בגמ' ואיך יתכן שהר"מ הורה להיתר דבר שאיסורו מפורש בגמ', ונראה דכשם שבישולו מפקיעתו ממלאכת טחינה כיון שטחינתו נוחה ואין שם מלאכה עלה כמו כן לאו שם לישה עלה ומיהו אם הריפות יבישות אפשר דאסור ליתן עליהן משקה ולערבם ומיהו אם יש מקצת משקה מע"ש נראה דמותר להוסיף בשבת ולפי זה הא דאמרו שבת קמ"ה א' סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה היינו אפילו לערב ואף לטרוף בכח, מיהו בתבשיל בלא"ה לא שייך לישה שאין המשקה מדבק את הפזור אלא אדרבה מרכך את העב וכמש"כ לעיל.
נראה דפירי המתדבק ע"י ריסוקו וכמו בננות וכיו"ב אסור ליתן לתוך המרוסק משקה אפי' רסקו מע"ש ולא חשיב כנתן לתוכו משקה מע"ש דמותר להוסיף בשבת דמשקה של עצמו לא חשיב כנתן משקה לתוכו וכמש"כ סק"ח דלא חשיב לש ע"י משקה של הפירי עצמו וצ"ע.