סימן ס
עריכהא) שבת ק"כ א' תוד"ה אידי, דא"כ הו"ל לאוקומי כו', ר"ל דאם סל מלא ככרות יש בו מעליותא משני סלים ומותר לחצר אחרת, ע"כ משנתנו לחצר אחרת דאי לאותה חצר לא הו"ל למתני סל מלא ככרות אלא סלים מלאים דבזה משתנה אותה חצר מחצר אחרת אלא ע"כ לראב"ז אין שום מעליותא סל אחד מב' סלים ובאותה חצר שניהם מותרים, ולחצר אחרת שניהם אסורים, ומשנתנו לאותה חצר וה"ה דמוציא וחוזר ומוציא, והא דתנן לחצר המעורבת ר"ל חצר שיש בה דיורין ועירבו ביניהן ועיקרו לאשמעינן דלא שרינן רק טרחא ולא שבות של חצר שאינה מעורבת, וחצר אחרת היינו ב' חצרות ופתח ביניהן ועירבו יחד, [וכדברי הר"פ מפורש ג"כ ברא"ש דכתב דהלכה כר"ה משום דבעית ר"ה בדר"י כר"ה אזלא ואם היה מודה ראב"ז בחצר אחרת דמציל סל מלא ככרות שפיר מבעיא לן בפירש טליתו, וכן נראה דעת כל הפוסקים שפסקו כר"ה].
שם פירש טליתו וקיפל כו', יש לעי' איך מותר להוסיף תוך הטלית הרי אסור להציל אחרי שכבר הציל ג' סעודות, וכדתניא לעיל הציל פת הדראה מציל פת נקיה אבל פת
הדראה אינו מציל והא דקתני רישא הציל פת נקיה לא יציל פת הדראה ה"ה פת נקי' לא יציל [וכדתנן מצילין מזון ג' סעודות אלמא טפי לא, ותנן ואומר לאחרים אבל איהו לא] אלא אשמעינן דלא מצי למימר בעינא גם הדראה, דהכא בטלית המונחת במקום הדליקה ואין כאן הצלה והאסיפה ודאי שריא, אלא מבעי לי' אי שריא ההוצאה מן הדליקה כדין סל מלא ככרות, או דלמא כיון דאסף על מנת להוציא אסור להוציא.
שם כלי אחר הוא דלא כו', ורב שיזבי סבר דאשמעינן דטפי מג' סעודות לא וה"ה דלא יביא כלי המחזיק יותר מג"ס דהא ע"כ לא יקלוט לאו דוקא דהא ג"ס מותר בקליטה כדאיתא בשו"ע סי' של"ה ס"ב, וכדתניא נזדמנו לו אורחין מביא כלי אחר וקולט אלמא אין איסור בקליטה, אלא אשמעינן דאחרי שהניח כלי תחתיה אסור להוסיף להציל והיינו יותר מג"ס, וממילא משתמע דגם כלי הראשון לא יחזיק יותר מג"ס ורבא לא ניחא לי' בהא דא"כ ליתני ובלבד שלא יחזיק, ומדקתני שלא יביא כלי אחר ש"מ דכלי ראשון כמה דבעי מציל.
והא דפשיט רבא פירש טליתו וקיפל מהכא אע"ג דהכא טורח פעם אחת ובקיפל טורח כמה פעמים דטרחת הקיפול היתירא הוא כיון שאין הקיפול הצלה, ועיקר הנידון על ההוצאה שמתקיימת מחשבתו להציל הצלה מרובה, ואם זה אסור גם בנתינת כלי מחזיק יותר מג"ס בדין הוא לאסור, שעל ידי מעשיו מציל הצלה מרובה.
וקיי"ל כר"ה דאין חילוק בין חצר זו לחצר אחרת, דלהוציא ולחזור ולהוציא, או להוציא בב' כלים, אסור אפי' לאותה חצר, וסל מלא ככרות מותר אפי' לחצר אחרת, ואע"ג דר"ה תלמידו של רב ואין הלכה כתלמיד, וגם ראב"ז קאי כרב והוו רבים כנגד ר"ה מ"מ קיי"ל כר"ה דר"ה ברי' דר"י דהוא בתרא כר"ה ס"ל דלרב לא שייך למבעי בפירש טליתו וקיפל דלאותה חצר אף קיפול מותר ולחצר אחרת אף סל מלא ככרות אסור.
י"ט ב' תוד"ה וחד, דבעיא היא ופשיט דכבא להציל דמי ושרי לכו"ע, ר"ל לאותה חצר, ואכתי איכא למימר דהכא לחצר אחרת ומאן דמציל בחד מאני כראב"ז ומאן דמציל בד' וה' כר"ה וכרבא, אלא דא"כ הו"ל למימר חד מציל ג"ס וחד מציל סל מלא ככרות, ורש"י פי' דמציל בחד מאני סל מלא ככרות והיינו כר"ה, והנה הר"ן כתב דפירש טליתו היינו שעירה האוכלין לתוך הטלית אבל להעמיד הכלים כמו שהן מלאים ולנושאן בב"א בטלית זהו קיפול ואסור, ולפ"ז יש לפרש דברי רש"י שלא עירה האוכלין לתוך הכלי הגדול אלא העמיד הכלים המלאים לתוך כלי גדול ונושאן בב"א, וזה אסור לר"ה, אלא לראב"ז באותה חצר מותר, אלא שקשה למה פרש"י שנותנן לכלי אחד דהרי לראב"ז אף כלים הרבה בבת אחת מותר באותה חצר, ואפי' בזא"ז, מיהו בחי' הר"ן [י"א שאינו של הר"ן] משמע דמפרש דבזה אחר זה לא הותר, וא"כ י"ל דכונת רש"י לאפוקי להוציא ולחזור ולהוציא, ומש"כ אלא שנותנן בכלי אחד היינו דכן אורחי' כשמוציא בב"א, ואפשר דלא הותר רק כשנותנן בכלי אחד, ומיהו דברי הר"ן צ"ע דלא משמע בגמ' דבאותה חצר יהי' חילוקי דינים דלהוציא ולחזור ולהוציא אסור וליתן כלים הרבה לתוך כלי מותר, וגם אין זו סברא דאם אותה חצר בכלל גזירת הצלה גם כלים בתוך כלי יש לאסור ואם אותה חצר אינו בכלל גזירת הצלה כל הצלה שריא, ועוד דמוקי מתנ' דקתני ג"ס היינו לחצר אחרת משמע דבאותה חצר ליכא דין ג"ס, ופשטא דמתנ' היינו שאם הציל ג"ס אינו רשאי להציל עוד וכדתניא הציל פת נקיה לא יציל פת הדראה, ודין זה הוא באמת גם באותה חצר.
ב"י הביא דעת סה"ת סי' רמ"ה ופירשו דמותר להציל ולחזור ולהציל אפי' לר"ה, כל שאינו נושא יותר מג"ס בבת אחת, וכבר תמה הדרישה בזה, ועוד יש לתמוה מהא דאמר הציל פת נקי' לא יציל פת הדראה והיינו אפי' ג"ס ולמה לא כיון שאין הצלתו מונעו מלהציל פעם שני' מ"ל נקי' מ"ל הדראה, ועוד מוכח דאף נקי' אינו מציל כמש"כ לעיל.
ונראה דבעה"ת לא ס"ל כהר"פ בתו' וס"ל דמודה ראב"ז דסל מלא ככרות מצילין אפי' לחצר אחרת, והא דאמר כאן לחצר אחרת אין פירושו כאן במשנתנו, אלא ר"ל דין ג"ס ודין היתר הצלת הרבה מש"ל בקיפול ר"ל שפעמים מותר לשאת הרבה פעמים והיינו באותה חצר ודלא כר"ה דלא התיר רק סל מלא בב"א, מיהו ב' המשניות איירי לחצר אחרת, והלכך לא התירו רק ג"ס או סל מלא, [אבל לשון אידי ואידי כו' ולא קשיא, משמע דמשניות דרמי אהדדי קאמר] ולפ"ז בעיא דר"ה בדר"י תתכן אף לראב"ז, ולפ"ז הלכה כראב"ז, ונמצא דלאותה חצר מותר להציל ולחזור ולהציל, וכש"כ הרבה בכלי אחד, ולחצר אחרת מותר ג"ס או סל מלא, וגם ס"ל דאותה חצר פירושו שהוא לבדו בחצר אבל כל שיש שם דיורין ועירבו הו"ל חצר אחרת.
ולשון סה"ת סתום, ואפשר לפרשו דבהולך וחוזר והולך אינו מותר אלא א"כ בכל פעם יש בידו מקצת מג"ס אבל אם כבר הציל ג"ס אינו רשאי להציל עוד, אבל בתחלה יכול ליקח מאה סעודות בבת אחת אף שהלשון דחוק קצת לפי' זה, מיהו אין ההלכה מתישבת אלא לפי' זה.
לפי' זה נראה דלא קיי"ל כן כיון דהרי"ף והרא"ש וש"פ פסקו כר"ה, אבל י"ל דאף להפוסקים כר"ה דוקא לחצר מעורבת אין מצילין אבל לחצר שלו מצילין, ואותה חצר דאמר ראב"ז היינו חצר שבה הדליקה ויש בה דיורין והיא חצר המעורבת, וכן פי' המ"ב סי' של"ד סי"א דברי השו"ע, אבל לפ"ז לא מצינו מי שחולק בזה בהדיא.
ואותה חצר שהתיר ראב"ז היינו שיש פנה בחצר מבטחת את ההצלה ודעתו להשאיר שם את המוצלין, אבל פנה שהיא בסכנת הדליקה ואינו מניח שם רק בשביל להחזיר ולהבריחן משם למקום ההצלה, לכו"ע אין איסור בטלטול הראשון וכמש"כ לעיל, וכן חצר שלו שהזכיר בשו"ע היינו שיש בה פנה מובטחת מן הדליקה.
כתב ב"י סי' של"ה בשם מהרא"י דהא דנשברה חבית אין מצילין יותר ממזון ג"ס היינו דוקא מחצר לחצר אבל בבית אחר שעירב עמו שרי, והדבר תימא דהתם בדליקה עיקר ההצלה הוא הברחת החפצים ממקום הדליקה, ואם מבריח מבית לבית לא מינכר כל כך שהבריח החפצים מחמת סיבה, אלא דרך האדם להחליף כליו ממקום למקום, משא"כ במבריחם מבית לחצר דמינכר מלתא שמבריחם ממקומם, אבל הכא בנשברה חבית, דעיקר הצלה הוא הכניסה לכלי, ולאחר שהכניס היין לחבית כבר כלתה הצלתו, והשתא מטלטל יין שהציל אף לחצר חברו, ובדליקה נמי אם הציל לבית חברו שעירב מטלטל משם כמה שירצה כיון דהשתא לא עסיק בהצלה אלא בטלטול, ואם כונתו ז"ל שאין איסור הצלה אלא אם מביא כלים מחצר אבל מביא כלים מבית ומציל, דכיון דאינו מביא מחצר כבר הוא זכור שלא להביא מרה"ר, עדיין קשה דאין מקור לזה בגמ' שהרי חכמים גזרו על הצלה ואם הביא כלים להציל ולא הציל לא מקרי עבריין, וא"כ אין ללמוד מהצלה לבית מפני הדליקה דהתם הברחה לבית לאו הצלה היא אבל הכא צורת ההצלה אין בה שינוי אם הביא הכלים מבית או מחצר, והא דקתני מביא כלי כו', נתינת הכלי תחת היין הנשפך קרי לה הבאה, ואף אם הכלים על הגג אינו מציל אלא בחד כלי.
והגר"א בסי' של"ד כתב להוכיח לאסור להציל לבית, מהא דנשברה חבית בראש גגו שאין מביא כלים מתוך הבית, אע"ג דהתם טעם האיסור משום שמא יביא כלים דרך רה"ר, והנה קים לי' לרבנו דהתם אסור אפי' להביא כלי מן הבית, אבל למש"כ אין ראי' מחבית שנשברה לכאן, ואף לראב"ז דמתיר מפני הדליקה באותה חצר מ"מ מודה בחבית שנשברה שאין מביאין כלי מן הבית ואפי' מן הגג עצמו, דלא מצינו פלוגתא בנשברה חבית, ואמנם כונת הגר"א דלטעם דלמא אתא לכבויי ודאי אין מקום לחלק בין חצר לבית אלא אפי' אם נימא דגם בהצלת דליקה הוא משום דלמא יוציא לרה"ר אין ראוי לקבוע הדין דאם מוציא לבית מותר דאם היה מקום לחלק היה ראוי להתיר להביא כלי מן הבית להציל. ומ"מ מבואר מדברי הגר"א דלא כמהרא"י.
במ"ב סי' של"ה סק"ט הביא בשם הפמ"ג דלקלוט ולצרף אסור בב' כלים אף בג"ס במ"ב סי' של"ה סק"ט הביא בשם הפמ"ג דלקלוט ולצרף אסור בב', ותמוה דאם נפרש ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט היינו אפי' בג"ס, לא פשיט רבא מידי ק"ך א' דבכלי אחד כל מה דבעי מציל דהא בכלי אחר אף ג"ס לא יציל, וע"כ דאע"ג דהביא כלי והניח תחתיה מותר להביא כלי ולקלוט, ואם כונת הפמ"ג דב' כלים בקליטה אסור טפי מאחת בהנחה ואחת בקליטה, אין לזה מקום בגמרא.
הא דקתני ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט ולא קתני שני כלים בהנחה או שני כלים בקליטה, אפשר דאף אם קולט קדם שנתמלא הכלי שהניח תחתיה שיעור ג"ס כיון שמחזיק ג"ס הו"ל כהציל כבר ג"ס.
ק"ך א' כאן לקפל, מל' רש"י שכתב דהא חדא זימנא הוא מ"ל פורתא מ"ל טובא נראה דלקפל היינו שהנם מקופלים במקום אחד אבל אינם בכלי אחד וצריך לנושאן אחד אחד, ואם נותנן לכלי אחד זהו בכלל פירש טליתו דמסקינן דשרי, והיה נראה לגרוס ברש"י ד"ה בבא לקפל, לטרוח [להוציאם] ולחזור ולהוציא, תחת תיבת [ולאוספם] שהוסיפו בדפוסים, ומש"כ רש"י ד"ה כבא, הואיל ואין כאן אלא כלי אחד, ר"ל כלי החיצון אחד, וכ"מ לשון רש"י שם ובפעם אחת הוא מוציאם, אבל הרמב"ן והרשב"א והר"ן כתבו דב' כלים בתוך כלי אחד זהו לקפל אף שנושאן בפעם אחת, ונראה דאין כונתם דלהוציא ולחזור ולהוציא חמיר טפי ומודה בה ראב"ז דאסור אף לאותה חצר, אלא כלים בתוך כלי ולהוציא ולחזור ולהוציא שוין ור"ה הזכיר קיפול שגם זה כמוציא וחוזר ומוציא, אבל ראב"ז דשרי באותה חצר קיפול ה"ה דמותר להוציא ולחזור ולהוציא, וכלים בתוך כלי אסור להוציא אף אם היו מונחין כן קדם הדליקה אבל בחי' הר"ן מצדד דלהוציא ולחזור ולהוציא מודה ראב"ז דאסור אף באותה חצר וכמש"כ לעיל.
ב) ידים פ"ג מ"ד גליון שבספר כו', הגליון לא חלקו חכמים בינו לבין מקום הכתב ואפי' ר"ש דפליג ברצועות מודה בגליון, ור"י דפליג בגליון שבסופו כל זמן שלא עשה לו עמוד, היינו משום דאכתי אין לס"ת צורך בו ולא גזרו עליו, ואפשר דלר"י אין הגליון פוסל את התרומה, ואין איסור לאחזו ערום, ומדקתני גליונות משמע דעמודיו אינו פוסל את התרומה ואינו מטמא את הידים, דאם איתא דגם עמודים בכלל ספר הו"ל לתנא להשמיענו, וכן לענין להציל מפני הדליקה דמבעיא לי' שבת קט"ז א' בגליונות היינו דוקא בגליונות אבל בעמודים לא קמבעיא לי', ומיהו קשה דתניא בתוס' המשיחות והרצועות שתפרן בספר מטמאות את הידים והביאה הר"ש בסמוך ופסקה הר"מ פ"ט מאה"ט ה"ט, וא"כ גם עמודים התפורות בו, ונראה דר"ש דפליג ברצועות של תפילין פליג אהא דמשיחות דאם איתא דגם משיחות המחוברות לספר מטמאות הידים ואע"ג שאינן בכלל כתבי הקדש מ"מ הן מטמאות משום יד, א"כ גם רצועות נמי, וכן ר"י דפליג בגליון שבסופו קדם שעשה לו עמוד ולא מטמא משום יד, ואף ת"ק דמטמא ברצועות ובגליון שבסוף היינו משום דס"ל דהוי בכלל עיקר כתבי הקדש וכדאמר שבת קט"ז א' דלמא אגב ס"ת שאני, ואם איתא דגם משיחות מטמאות הידים ומשום יד אין שייך כלל למפשט מטומאת ידים להציל מפני הדליקה דודאי משיחות לאחר שנגנזו מן הספר אין מצילין אותן מפני הדליקה, ולכ"נ דתנא דמשנתנו לית לי' דין יד בכתה"ק וכמש"כ ידים סי' ח' סק"א ואין משיחות התפורות בספר מטמאות את הידים, אמנם אחרי שפסקה הר"מ להא דתוס' מבואר שפירש שאין משנתנו פליגא בזה וצ"ע, ומיהו נראה דדין התוס' הוא משום דין ידות הכלים והנוגע במשיחה כנוגע בספר, אבל אין איסור ליגע במשיחה ערום ודלא כהמ"א סי' קמ"ז, וכן בעמודים מותר לאחוז ערום, וכבר חלקו אחרונים על המ"א.
ואפשר דהגליונות שמלמעלן ושמלמטן אין להם שימוש לס"ת ולולא שנתחייבנו בגליונות אלו לא היו נדונין בדין יד כלל, שהיו עומדין ליחתך, ולפיכך תנא להו תנא שהן בכלל הספר עצמו, ודין ידות הכלים שייר במתנ' ותני להו בברייתא, ולפיכך משיחות ורצועות התפורות מטמאות הידים לכו"ע, וכן רצועות של תפילין אינן בדין ידות ולכך פליג ר"ש, ומיהו אכתי יש לעי' אם אין הרצועות יד אכתי הן חיבור ולא גרע חיבורן משלל של כובסין ועי' שבת מ"ח ב'.
ג) ר"מ פ"ט מאה"ט ה"י תיק הספר ["ותיבת הספר" כ"ה בתו' וכן העתיקו המ"א סי' קמ"ז] ומטפחת הספר בזמן שהן תפורות מטמאות הידים, בתו' איתא שהן טהורות וכ"ה בר"ש פ"ג דידים והגר"א הגיה תפורות כל' רבנו, אבל אין דרך לתפור תיק לספר וכש"כ תיבה, ואפשר להגיה בזמן שהן טופחות ור"ל שהן לחות שכבסן וכיו"ב ומשקה טופח נטמא מכתבי הקדש ונעשה ראשון וכשנוגע בתיק הטפוחה נטמאו ידיו ולעיל בתוס' תניא אלו מטמאות הידים וחשיב משקה.
כתב המ"א סי' קמ"ז וממ"ש הר"מ [והוא מהתוס'] שאינו רשאי לקיימן [ר"ל המשיחות והרצועות התפורות בספר] למדנו דאסור לתפור בגוף הספר אם לא הצריך לשמירתו כגון התיק וכיו"ב לכאורה משמע דר"ל דתיק מותר לתופרו בגוף הספר, אבל א"א לומר כן דודאי המשיחות והרצועות נמי לצורך קשירת הספר הוא, ומ"מ אסור לתפור בגוף הספר וכן אסור לתפור תיק ומטפחת בגוף הספר אע"ג דלא תני הכא בתוס' אע"פ שאינו רשאי לקיימו כבר תני לי' רישא.
גליונות הספר שנחתכו מן הספר או שנמחקה הס"ת מבעיא לן שבת קט"ז א' לענין להציל מפני הדליקה ומשמע שם דה"ה לטמא את הידים מבעיא לי' ולא אפשטא, ופסקו הפוסקים שאין מצילין, וכן פסק כאן הר"מ בה"ו שאין מטמאין הידים וכמש"כ הכ"מ.
ד) שבת קט"ז א' תוד"ה ספרי, אור"י דמיירי בנמצאו ביד צדוקים כו', ומשמע דלת"ק טעונין גניזה ובחול מצילין אותן אלא בשבת לא התירו מספיקא, ולהכי נאדו תו' בסמוך ד"ה כך, מפרש"י שפי' כך אין מצילין אותן כו' אפי' בחול, דכיון דבנמצאו קיימינן ופן מיד ישראל באו לו, אסור להניחן ללכת לאיבוד, ולכך פירשו דאיירי נמי בשבת, ומיהו קשה אי בנמצאו איירי מ"ט דר"י למה מותר לקדור אזכרותיהן מספיקא ולמה שורף השאר מספיקא, וגם טעמא דר"ט ור"י לא יתכן כלל דהא טעמא דת"ק ור"י משום ספיקא, ונראה דכונתם דת"ק דוקא איירי בספיקא אבל הא דקתני רי"א בחול כו' ר"ל ובחול כשאנו באנו לבער ספרי צדוקים קודר האזכרות כו' וכן ר"ט ור"י בכתבן מין איירי.
והאי צדוקי נראה דלא בעובד עכו"מ איירי דא"כ לא הוי פליג ר"י דהא אמרינן בגיטין דכתבו נכרי לר"א דאמר סתם מחשבת עכו"מ לעכו"מ ישרף וא"כ ה"ה כתבו מין לכו"ע ישרף דמודים חכמים לר"א במין כדאמר חולין י"ג א', וכיון דמחשבתו לעכו"מ הו"ל כעין משמשי עכו"מ ואין כאן דין אזכרות כלל, וגם לא יתכן הא דאמר ר"ט הללו מכירין כו' וכן הא דאמר מטילין קנאה כו' בין ישראל כו' אלא נראה דאיירי בישראל כופר, ואינו עובד עכו"מ, וכן פירשו הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' יסודי התורה ה"ח, וכיון שאינו מאמין בקדושת השם לא נתקדש השם על ידו, ומ"מ כיון שנתכוין לכתוב השם הידוע לו שישראל מאמינים בקדושתו, יש כאן כבוד השם שלא לאבדו אלא שיותר כבוד ד' לבער מעשה הרשעים מן העולם ובזה נחלקו ר"י ור"ט ור"י, ויש מקום לומר דת"ק סבר שטעונין גניזה, אלא שדעת תו' דגם בגיטין בצדוקי קיימינן, ואי ת"ק פליג הלכה כת"ק ואין סברא דר"נ בגיטין סבר כיחידאי, ולפיכך פי' דת"ק דהכא איירי בנמצא, אמנם י"ל דבגיטין איירי במין עובד עכו"ם דסתם מחשבתו לעכו"ם, ואפשר שזה דעת רש"י שהרי לא פירש דאיירי בנמצא דא"כ בחול מצילין, אמנם דעת הרמב"ם נראה כפי' תו' דמין דגיטין ודהכא חד הוא דאל"כ הו"ל למפסק כת"ק דדוקא אין מצילין אבל אין שורפין אותן, ומיהו יש לתמוה למה השמיט בפכ"ג מה' שבת דין נמצא ביד מין שאין מצילין אותן לכן נראה דפי' ברייתא בכתבן מין ופסק כר"ט ור"י משום דר"נ בגיטין שם פסק כותיהו, וכמו שפי' תו' בסוף דבריהם אלא שנאדו מזה שהיה נראה להם זה דוחק.
ובפ"ט מה' אה"ט הי"א כתב רבנו דספרי אפיקורסים אינם מטמאים הידים, דאע"ג דטעונים שריפה מ"מ עדיין צריך לפרש דאינן מטמאין הידים, אבל אין מצילין מפני הדליקה לא שייך למיתני בדבר הצריך שריפה.
ה) מגילה ט' א' תוד"ה כאן, כונתם דיש מקום לומר דלרבנן דכל כתובים נכתבים בכל לשון ה"ה מגילה ולא דרשינן ככתבם וכלשונם, וכמו לרשב"ג דאמר כל כתובים אינן נכתבין בכל לשון אלא יונית ה"ה מגילה נכתבת יונית כדאמר לקמן י"ח א' ולא ממעטינן לי' מככתבם וכלשונם, ויש מקום לומר דלרבנן מגילה אינה נכתבת אלא אשורית מקרא דככתבם וכלשונם, ולרשב"ג כשר ביונית משום יפיפותו של יפת יהי' באהלי שם, וכ"ז לרבנן אליבי' דרשב"ג אבל לר"י דלא התירו אלא תורה, לכל הפירושים אין מגילה נכתבת אלא אשורית דלא גריעא מכל הכתובים, ויש עוד מקום לומר דלרבנן מגילה נכתבת בכל לשון ככל כתובים, ולרשב"ג אינה נכתבת אלא אשורית ואף לא יונית אע"ג דשאר כתובים נכתבים יונית מגילה ממעטינן מקרא דככתבם.
והנה הכריחו תו' דע"כ הא דאמר בגמ' דמגילה אינה נכתבת אלא אשורית מקרא דככתבם אינו אלא אליבא דרשב"ג ולמעט יונית קאתא, דאי אליבא דרבנן א"כ דין מגילה תפילין ומזוזות שוין והן שוין גם לענין גידין כדאמר י"ט א' וגם לענין טומאת ידים כדאמר ז' א' [ומיהו פלוגתא דתנאי היא התם] ומ"ט לא כללינהו התנא מגילה תפילין ומזוזות, אלא ודאי לרבנן דין מגילה ככל כתובין וכשרה בכל לשון, ומתנ' דידים אתיא כרשב"ג, וכן מתנ' דלק' י"ז א' דתנן עד שתהא כתובה אשורית כרשב"ג וכן ברייתא שם י"ח א' דדוקא יונית ליונים יצא כרבן שמעון בן גמליאל, ובמגלה לא מכשיר רשב"ג ביונית טפי משאר לשון, אבל לרבנן כשרה מגלה בכל לשון ככל כתובים, והיינו דלא תני במשנתנו מגילה בהדי תו"מ, ושמואל דאית לי' לקמן י"ח א' דלרשב"ג יונית כשר לכל ולא ממעטינן יונית מככתבם, ע"כ לא מוקי מתנ' דידים במגילה דהא כתבה יונית לכו"ע מטמאה את הידים אלא מוקי לה כר"א דמוקי מתנ' דידים כר"י דלא התירו יונית אלא בתורה ולא בנו"ך וה"ה במגילה, ויש לעי' מתנ' דלק' י"ז א' דתנן עד שתהא כתובה אשורית וכן ברייתא שם י"ח א' דתניא יונית ליונים דוקא וכן גפטית ושאר לשונות כמאן אתיא אי כרבנן כשרה בכל לשון לכל, ואי כרשב"ג כשר ביונית לכל, וצ"ל דאתיא נמי כר"י אליבא דרשב"ג, ומיהו דוחק הוא דסתמא דמתנ' דפרק שני סתמא דלא כרבנן ודלא כרשב"ג דמשנתנו והו"ל לגמ' לפרש, ועוד מ"ש דלרשב"ג ממעטינן יונית מכתבם ולשונם ולרבנן לא ממעטינן כל לשון מככתבם וכלשונם.
ו) ולענין קושיתם י"ל דאע"ג דמגילה נמי פסולה בכל לשון מ"מ לא תני לה בהדי תפילין ומזוזות משום דכשרה ללועזים בלעז משא"כ בתפילין ומזוזות, ועוד דתפילין ומזוזות אתיא אף כרשב"ג ואי הוי עריב מגילה בהדיהו לא הוי אתיא כרשב"ג דלדידי' כשרה מגילה יונית, והלכך שפיר י"ל דאין כאן מחלוקת דלכו"ע לרבנן מגילה דוקא אשורית, ולרשב"ג לכו"ע כשרה יונית, וכי מוקי מתנ' דידים במגילה אתיא כרבנן ולא כרשב"ג, ונראה דזה דעת תו' שבת קט"ו ב' ד"ה מגלה, שדנו אי ברייתא דהתם דקתני אין בין ספרים למגילה אלא שהספרים נכתבים בכל לשון כו' היינו לענין הצלה מפני הדליקה או לענין הכשירא, ולדבריהם במגילה אין תנא דיסבור הכי דספרים כשר בכל לשון ומגילה דוקא אשורית ומאן דמכשיר בכל לשון היינו רבנן דרשב"ג מכשרי נמי מגילה מדלא עריב מגילה בהדי תו"מ, אלא דעתם שאין הכרח ממשנתנו דלא עריב מגילה בהדי תו"מ, ומיהו מש"כ שם ועוד קשה דשביק ר"א התם שינויא קמא דמוקי לה במגילה ומסייע לי' ברייתא כו' משמע דדעתם דלמאי דמסקו דברייתא דשבת לענין הצלה מפני הדליקה שפיר מתפרש דהא דר"א נאיד משינויא קמא היינו משום דס"ל דלרבנן דרשב"ג גם מגילה כשרה בכל לשון ולרשב"ג כשרה ביונית והיינו כדבריהם במגילה, וצ"ל דמתחלה לא רצו להקשות מאן הוא האי תנא דספרים כשרים בכל לשון ומגילה דוקא אשורית דשפיר יש לדחוק דאה"נ דרבנן דרשי ככתבם וכלשונם, אבל לקושטא דמלתא נראה להם הדבר דוחק ומפרשים דמוקי לה כרשב"ג דוקא ור"א פליג וס"ל דגם רשב"ג מכשיר יונית ולפיכך מוקי מתנ' דידים כר"י.
ז) והנה קיי"ל לדינא כרשב"ג כמו שפסק ר"י ט' ב', והלכך בין ס"ת בין שאר ספרים אינן נכתבין אלא אשורית או יונית, ואז מטמאין את הידים, אבל לא בשאר כתב או לשון, וכן במגלה כרו"ש י"ח א', ואי כתבה בשאר כתב או לשון, אע"ג דכתבה לועז בלעז אינה מטמאה את הידים וכמש"כ תו' מגילה ח' ב' ד"ה עד, והנה הרמב"ם בפ"ט מאה"ט העתיק משנה ידים כצורתה, ואע"ג דלמאי דמוקי לה בגמ' מגילה ט' א' אינה כהלכתא, מ"מ כיון דכל מאי דקשיא לי' הוא דאיכא יונית וכיון דיונית כבר בטלה כמש"כ הר"מ בפ"א מה' תפילין הי"ט, לא חש הר"מ להעתיק המשנה כצורתה.
ונראה דקיי"ל דמגלת אסתר מטמאה את הידים, ואע"ג דשמואל ס"ל מגילה ז' א' דאינה מטמאה את הידים הא מוקמי התם שמואל כתנאי, וזוגא דסדר מועד פליגי עלי' וסברי כר"א המודעי דנתנה לכתוב ולמאי דמוקי מתנ' דידים במגלה מבואר סתם משנה דמגלה מטמאה הידים, והר"מ בפ"ט מאה"ט סתם וממילא הרי היא בכלל כתבי הקדש.
ח) שבת קט"ו ב' אין בין ספרים למגלה כו', פי' תו' לענין להציל מפני הדליקה דכתבי הקדש מצילין אף על פי שאין קורין בו אבל לא מגלה, וכן דעת הר"מ שכ' בפ"א מה' תפילין ה"ה דבכל הספרים אפי' כתב אות אחת בשאר צבעונין פסול, וכ"כ בפ"ט מאה"ט ה"ז שאין מטמא הידים אלא א"כ כתובין בדיו, ואפ"ה פסק בפכ"ג מה' שבת הכ"ז דכתובין בסם וסיקרא מצילין אותן מפני הדליקה, מיהו יש לעי' כיון דהא ברייתא סברא דבכל לשון לא נתנו לקרות והיינו רבותא דבכל לשון וכמש"כ תו' א"כ לדידן דקיי"ל דבכל לשון אין מצילין, שפיר י"ל דגם בסם וסיקרא אין מצילין והא דאמר אי תניא תניא היינו דע"כ מוכרח דלמ"ד מצילין בכל לשון ה"ה בסם וסיקרא, אבל אכתי לא אפשטא למ"ד אין מצילין, ומ"מ כיון דאיתא כן בברייתא ולא קים לן דאיכא דפליג עלי' נקטינן הכי, ומיהו יש לתמוה דסתם הר"מ דכל כתבי הקדש הכתובין בסם וסיקרא מצילין הלא בכלל כתבי הקדש גם מגלה והתם אין הדין כן ולמה לא התנה הר"מ חוץ ממגלה כדתניא בהדיא.
ט) קט"ו א' תוד"ה לא, ופי' הרב פור"ת כו' וקשה כו', נראה דאפי' למ"ד ספרים נכתבין בכל לשון מ"מ מותר לקרות תרגום ע"פ, ולא נאסר אלא דוקא בלה"ק, דכו"ע מודים דלה"ק קדוש טפי ואין מניחין ספר תורה הכתובה בכל לשון על הכתובה בלה"ק וכן ספר תורה שנצטוה משה לשום בק"ק צריכה להכתב בלה"ק, וכל תרגום התורה מותר לאומרה ע"פ ולמ"ד דספרים נכתבין בכל לשון יש לו כח תורה שבע"פ ויש לו כח תורה שבכתב, יש לו כח תורה שבע"פ כיון שהוא מתרגם את התורה של לה"ק, שלשון זה נבחר מכל הלשונות, ויש לו כח תורה שבכתב שמותר לכתוב התורה בכל לשון ולקרות בו, ויש לו קדושת התורה, ולמ"ד לא נתנו לקרות בהן אין לכל לשון רק דין תורה שבע"פ אבל אין לו כח תורה שבכתב, ונראה דדין דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרן בכתב דאמר גיטין ס' ב' הוא בכל כתב ובכל לשון ואין חילוק בין דיו לסם וסיקרא, ומ"מ אי מתרגם התורה וכותב את התרגום אין בזה משום תורה שבע"פ א"א רשאי לאומרן בכתב כיון שאינו רק מתרגם ונהי דמ"ד לא נתנו לקרות בהן לא ס"ל שיהא בכל לשון כח להכשיר את התורה כדין תורה כתובה בלה"ק מ"מ מודה דאין בזה איסור של דברים שבע"פ א"א רשאי לאומרן בכתב, אלא שאין קורין בהן שאין זה כבוד התורה להכתב בכל לשון.
ומשמע מהא דאמר מגלה ט' א' לר"י דהתירו יונית משום מעשה דתלמי המלך, דרשות ביד חכמים לקבוע כבוד התורה כפי אשר יורו עליהם מן השמים בקביעות כבודה, ובלבד שיהא הדבר קבוע לכל ישראל ע"פ בית דין של כל ישראל, ומה שיקבעו לכבודה הוא קבוע לעולם, ומי שיכתוב במה שאינה כבודה לא הוקדש.
ואם קורא בלה"ק מתוך ספר שאין כתוב כהלכתו כגון שאינו כתוב על העור, או כתוב בסקרא, או שאינו ספר שלם, משמע מדברי התו' קט"ו א' ד"ה לא, דמודים להרב פורת דאיכא איסור בע"פ ומיהו אפשר דלמאי דסתרו דברי הר"פ ס"ל דבכתב אין איסור ע"פ, ואיסור הקריאה הוא משום שאינו כבוד התורה בכתיבה זו והקורא בו מחלל כבוד התורה, שמחזיק כתיבה בזוי'.
י) תורה שבעל פה שהותר לכתוב משום עת לעשות ודאי מותר בכל לשון ובכל כתב ובסם וסיקרא בין ספר שלם בין חסר, אבל ס' אפטרתא דאמר גיטין ס' א' דהותר משום עת לעשות, יש לעי' אי צריך קלף ודיו דכל מה דאפשר עבדינן או דלמא כיון דאין כאן ספר שלם אין נפקותא בכתיבתו ומותר בכל אופן, ואפשר דעדיף טפי לשנותו דכל מה שמשנהו טפי לא מחזי כס"ת ונ"ך, וכן י"ל דכל שאינו ספר שלם מותר בכל לשון, וכן יש להסתפק במגילה לתינוק למאן דשרי משום דלא אפשר, אי צריך לדקדק בקלף ודיו ולשה"ק, והיכי דאי אפשר לדקדק לא מבעי לן דמותר הכל משום עת לעשות כי תבעי לן באפשר לדקדק בחדא ואי אפשר לדקדק באידך מאי, ומסתבר דא"צ לדקדק כלל כיון שאינו ספר אלא מגילה, ומ"מ אינו חיוב להוסיף לשנות דאל"כ לעולם אסור לכתוב אפטרתא על הקלף בדיו וזה לא שמענו.
ויש לעי' לפ"ז דר"י אית לי' גיטין ס' א' כותבין מגילה לתינוק להתלמד, וא"כ מותר לכתוב בכל לשון ובמגילה ט' א' מוקמינן הא דתנן מקרא שכתוב תרגום אינו מטמא את הידים בשאר ספרים וכר"י, ואמאי אין מטמא את הידים הלא תניא בתוס' דידים הכותב מגילה לתינוק להתלמד מטמאה את הידים, וא"כ אפי' כתב בכל לשון נמי בדין הוא שתטמא [ומיהו מהתוס' אין ראי' דבתוס' מסיים אע"פ שאינו רשאי וס"ל דאין כותבין מגילה לתינוק ומ"מ מטמאה את הידים וי"ל דדוקא בכתבה בלשון הקדש, ומ"מ למ"ד כותבין שפיר יש ללמוד דאפי' בשאר לשון מטמאה] וא"כ למה גרע ס' שלם ממגילה, ולפיכך נראה דאי כותבין מגילה להתלמד נהי דא"צ לדקדק בקלף ודיו, מ"מ לה"ק בעי, דלשון מלתא אחריתא, וכל שאפשר בלה"ק לא הותר בכל לשון, ומה שאנו נוהגין היתר בכתיבת תרגום אונקלוס ושאר תרגומים היינו משום דאנו צריכין לתורתן ומשום עת לעשות מותר, ולפ"ז אסור לכתוב תרגומים על התורה בשאר לשון, אם לא לאנשים לועזים ומשום עת לעשות, ועוד י"ל דס' שלם בכל לשון גרע טפי וטוב לקרות במגילה בכל לשון מלקרות בס' שלם בכל לשון, ולפ"ז י"ל דכל שאינו ספר שלם א"צ לדקדק בלשון הקדש.
יא) גיטין ס' א' כיון דמגילה מגילה נתנה כותבין כו' כיון דלא אפשר כתבינן, נראה דלטעם דמגלה מגלה נתנה הוי מגילה כחומש, ולפ"ז אין כותבין אלא על הספר בדיו, אבל לטעם דלא אפשר אין בה קדושת חומש אלא מותר משום עת לעשות, לפ"ז מותר שלא על הספר ושלא בדיו, והא דבעי למפשט מפרשת סוטה ע"כ לא דבעי למפשט דמגילה מגילה נתנה ולא אמרינן כיון דאידבק, דאכתי בעי ספר ולא טבלא של זהב, אלא בעי למפשט דשרי לצורך גדול, ומיהו קשה דהא לא מבעיא לן אי שרי משום עת לעשות דודאי שרי כדתנן ברכות נ"ד א' אלא דמבעיא לי' לאביי אי חשבינן לי' לעת לעשות, ומאי מייתא ראי' מפרשת סוטה ועוד מה עת לעשות הוא בפרשת סוטה, ולכ"נ דאף אי כותבין מגילה אין בה קדושת חומש אלא דשרי ללמוד ממגילה ואין בזה משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, ומ"מ כיון דאין בה עיקר קדושה נכתבת אף על הטבלא.
והא דנחלקו ר"י וחכמים אי כותבין מגילה לתינוק להתלמד, יש לעי' אי טעמא דר"י משום דלא אפשר, או דסבר דתורה מגילה נתנה, ומדלא אמרו תנאי היא בהא דתורה מגילה מגילה נתנה נראה דטעמא דר"י משום דלא אפשר ולכו"ע אמרינן כיון דאידבק, והא דאמר ר"י בבראשית עד דור המבול היינו דענין שלם הוי כבוד טפי ולא מקילינן בפחות מזה.
ופסק הרמב"ם בפ"ז מה' ס"ת דאין כותבין מגילה, אבל הרי"ף פסק דכותבין, והנה דין זה משתנה לפי המקום והזמן שהרי לא מבעיא לן אלא עד כמה מקרי עת לעשות, ואם נחלקו חכמים ראשונים במקומם ובזמנם אין ראי' לדורות, והא דאמר בגמ' כתנאי, אי מפרשינן טעמא דר"י משום דלא אפשר, צ"ל דקים להו דלא נשתנה הדבר להם מדורו של ר"י, ומדברי הרא"ש בדעת הרי"ף בתירוץ הראשון למדנו דהא דפליגי תנאי אינו בסברת לא אפשר [וכמש"כ דא"כ אין ראי' מדורו של ר"י לדורות אחרונים, וס"ל דלא מסתבר דפליגי ר"י ורבנן במדת עת לעשות] אלא טעמא דר"י משום מגילה מגילה נתנה, ולית לי' כיון דאידבק, ות"ק סבר חתומה נתנה, וקיי"ל כר' יוחנן דמגילה נתנה, וא"כ הלכה כר"י, ומיהו קשה דלמא טעמא דת"ק משום דאידבק, ומיהו לר"ל ע"כ לית לי' טעמא דאידבק דר"ל ע"כ מוקי נפשי' כתנאי וסבר כת"ק דחתומה נתנה, וא"כ י"ל דר"י נמי מוקי נפשי' כתנאי.
עוד כתב הרא"ש בדעת רי"ף משום עת לעשות ור"ל דשיער הרי"ף בדורו דמותר משום עת לעשות וכ"כ המרדכי וכן פסקו אחרונים ז"ל יו"ד סי' רפ"ג, ונראה דאם לא אפשר למכתב בכתב סופר אלא בדפוס שוב אין חילוק בין ספר שלם למגילה דכיון דדפוס לא הוי כח אדם אלא הוי ככתבו קוף לא הוי ספר ולא ניתן לקרות בו, וכן אם לא אפשר על הקלף או אי אפשר בדיו, והלכך לדידן דהכל נעשה ע"י דפוס והוא שלא מכח אדם ושלא בדיו ולא על הקלף, והסופרים נתמעטו, ודאי הוי לא אפשר, ונראה דאין נפקותא לדידן בין ספר שלם למגילה כיון שאינו על הקלף ולא בדיו ולא ע"י סופר, ועוד דלא מקרי שלם אלא בנקראין בגלילה ראשה של יריעה אחרונה בצד סופה של ראשונה, אבל מדביק ראשי היריעות אף אם כתב על הקלף בדיו ותפר בגידין כל ראשי היריעות כקונטרס פסול ואין זה ספר, ולפיכך כשאין נביא כתוב כדינו ומפטירין בציבור בקונטרס אין נפקותא בין קונטרס של תנ"ך שלם או אפטרתא שבחומש.
והנה הותרה לדידן כתיבת התורה משני טעמים נפרדים כתיבת תורה שבע"פ משום דבצר לבא, וכתיבת תורה שבכתב שלא בספר על הדיו, משום עניות, שא"א לנו להשיג כתובות כהלכתן ללמוד בתוכן.
יב) וכתבו הפוסקים דכל כתבי הקדש דניתן לקרות בהן משום עת לעשות מצילין אותן מפני הדליקה, ונראה דלענין לטמא את הידים אין מטמא עד שיכתבנו בספר בדיו, והרי מוקמינן משנת ידים דכתבו תרגום א"מ את הידים במגילה אע"ג דכשרה ללועזים מ"מ כיון דאינה כשרה לכל א"מ את הידים וכמש"כ תו' מגילה ח' ב'.
ויש לתמוה דתניא בתוס' דידים והביאה הר"ש פ"ג דהכותב מגילה לתינוק להתלמד אע"פ שאינו רשאי מטמאה את הידים ופסקה הר"מ פ"ט מאה"ט, והלא כיון דלא ניתן לקרות בה אין מצילין אותה מפני הדליקה וכש"כ שאין מטמאה הידים, שהרי כתבה בסם ובסקרא קיי"ל דמצילין ומ"מ א"מ את הידים כדתנן במשנת ידים עד שיכתבנו על הספר בדיו ומוקמינן לה מגילה ט' א' בשאר ספרים וכן פסק הר"מ בפ"ט מאה"ט, וכש"כ במגילה שאין מצילין אותה שא"מ את הידים, ואפי' את"ל דמגילה מצילין כיון דכתובה בלה"ק וכמו בכתבה בסם ובסקרא, וכדמסיק שבת קט"ו ב', והא דתניא התם הברכות והקמיעות א"מ אותן אע"ג דכתובות בלה"ק ע"כ התם שאני דהוי כתורה שבע"פ שלא ניתן לכתוב ובזה לכו"ע א"מ אף שכתוב בלה"ק, וכן נראה דברכות אין להן דין מגלה דבתו' דידים דתניא דמגלה של תינוק מטמאה אה"י תני דברכות אינן מטמאות הידים, ועוד אי ברכות תליא בפלוגתא דר"ה ור"ח שבת קט"ו א' במקום דלא ניתנו לקרות בהן אי מצילין אותן, א"כ ליסייעי' לר"ה מהא דתניא הברכות אין מצילין אותן, אלא ע"כ ברכות וקמיעות גריעי טפי, ומ"מ י"ל דמגלה של תינוק מצילין אף לר"ה משום דכתובה בלה"ק, אכתי אין ראוי' לטמא את הידים כיון דלא נתנה לקרות בה, ועוד דהא תנן תרגום שכתבו מקרא א"מ את הידים ואמר שם בגמ' בשלמא תורה איכא יגר שהדותא, ואמאי א"מ את הידים נהי דאפסל מ"מ הנשאר לא גרע ממגלה, ומיהו תו' שם הקשו באמת למה א"מ אה"י הלא לא אפסל כלל כל זמן שלא חסר יריעה, ותירצו דלא בא אלא לומר דצריך להגיהו ודבריהם סתומים דהא תנן דא"מ את הידים, ומוקים לה כרשב"ג ולא קשיא לי' אלא יונית, ועיקר קושיתם ל"ק למש"כ רשב"א גיטין ס' א' דלאו דוקא יריעה אלא אפי' כתב אחד, והא דאמר יריעה משום דלא בא לאשמועינן דיריעה מעכבת אלא בא לאשמועינן דאין קורין בחומשין השלמים כיון דאין כאן ספר תורה שלמה, ולענין זה אין רבותא באות אחת יותר מיריעה, אמנם לענין הפסד הפרשה עצמה כל אות החסר פוסל פרשה זו וענין זה החסר בו, וכל שחסר פרשה זו נפסל כל החומש, וא"כ שפיר יש ללמוד מהא דתרגום שכתבו מקרא דמגלה א"מ אה"י, ומיהו י"ל דהכא גרע טפי כיון דמדובק כל הס"ת ועשוי' להכשיל דמחזי שכך כתוב בתורה והיינו דאמרינן גיטין ס' א' ולא היא התם מחסר במלתי', וע"כ צ"ל כן דהא חומש הוי בכלל כתבי הקדש ומטמא את הידים דהא ניתן לכתוב ודוקא בצבור אין קורין בו, וכדתניא מגלה כ"ז א' דמניחין חומשין ע"ג נביאים וכתובים וכ"כ הר"מ פ"ז מה' ס"ת הי"ד [ובכ"מ שם כ' מקור לדברי הר"מ מהא דגיטין ויותר ראוי להביא הא דמגלה שאין מניחין חומש ע"ג תורה ומניחין תורה ע"ג חומש] והכא תנן סתמא דבתורה תרגום שכתבו מקרא א"מ אה"י ומשמע דכל התורה א"מ, אלמא דאין קורין אפי' בחומש השלם, ויש לתמוה על הרשב"א גיטין שם שכ' דקורין בחומש השלם ולא מקרי מחסר במלתי' כיון דהחומש שלם והביאו הרמ"א או"ח סי' קמ"ג שהרי בכאן מבואר שא"מ אה"י, ועיקר דברי הרשב"א לא נתפרשו מ"ט לא מקרי מחסר במלתי' הלא זהו דינא דרשב"נ שאין קורין בו כלל, ומפרשינן טעמא משום דמחסר במלתי', ואולי פירש רשב"א דמחסר במלתי' היינו שאין קורין בחומש החסר, אבל ל' הגמ' א"א לפרש כן דהו"ל למימר דלמא בהאי חומש קאמר דודאי לא פשטוה בבית המדרש מהא דאין קורין באותו חומש החסר אלא שפירשו מלתא דרשב"נ בתורה כלה אין קורין וכ"כ רשב"א שם בהדיא דרשב"נ בא למעט שאין קורין בחומש השלם מפני חסרון יריעה בחומש אחר, וצ"ע.
ואי הוי גרסינן בתוס' הכותב הלל ושמע לתינוק אע"פ שרשאי א"מ את הידים הוי ניחא, ואתיא כמ"ד כותבין מגלה לתינוק א"נ במקום דלא אפשר, אבל אחרי שבר"מ ובר"ש הגי' כמו שלפנינו וגם הגר"א לא הגיה משמע דכך עיקר הגירסא, ועוד דבמתנ' פ"ג מ"ה תנן מגלה שכתוב בו פ"ה כו' ומיהו י"ל דאיירי בדעתו להשלים כדאמר גיטין ס' א', ונתנה לקרות בה.
יג) כ' הר"ן פ' כ"כ בשם הראב"ד דכשם שהתירו גפטית לגפטים ה"ה בכל כתבי הקדש ומסתבר דדוקא בכשאין מכירין לה"ק, ונראה דצריכים לדקדק בקלף ודיו, וסופר ישראל כשר, וכדין כל לשון לרבנן ואין ביניהם רק טומאת ידים, וכשקורין בהן לא מקרי כקורא ע"פ, אבל כשאין כתוב כהלכתו והותר משום עת לעשות הוי כקורא ע"פ וכמש"כ ריטב"א גיטין ס' א', אלא שהותר משום עת לעשות, ולפ"ז י"ל דאין קורין הגפטי בגפטית אלא כשנכתבה לצורכו בהכשר, אבל אם נכתבה במקום האסור הוי ככתבה קוף ואין קורין בה, ומיהו אם אין לו אחרת יש להתיר משום עת לעשות, ומיהו בקריאת המגלה אפשר דאין מברכין עליה אף שמותר משום עת לעשות, ואם נכתבה לגפטי ועכשו היא במקום שאין מכירים גפטית, או במקום שהכל מכירים לה"ק, צ"ע אי דינה כס"ת שבלתה ולא נשתייר בה פ"ה אותיות, או דלמא כיון דנתקדשה ועכשו נמי ראוי' לגפטים מצילין אותה מפני הדליקה. וכ"ז אי נימא כדעת הר"ן והראב"ד דלמידין כל כתבי הקדש ממגלה, אבל יש מקום לומר דאין למידין ד"ס מד"ס ובמגלה דתניא תניא, אבל שאר כתבי קדש אין נכתבין בכל לשון כלל, ואם הותר משום עת לעשות מ"מ אין להם דין כתיבה, ונכתבין שלא על הספר ושלא בדיו דבלא"ה אין להם דין ספר, ולפ"ז אין מצילין אותן אלא במקומן שיש בהם משום עת לעשות, ומיהו הר"ן בשם הראב"ד כתב ג"כ דדוקא במקומן מצילין, ומשמע דאע"ג דנכתבו בקדושה אין מצילין אותן במקום אחר, ומיהו י"ל דאורחא דמלתא נקט.
כ' הר"ן שם בשם רמב"ן דדוקא תרגום אונקלוס וכיו"ב הותר לנו משום עת לעשות אבל לא שאר תרגומים דהפרו תורות איכא עת לעשות ליכא, והר"ן תמה דכל חכם שתרגם יש בו משום עת לעשות, ונראה דאין בזה מחלוקת, דודאי הא דהותר תרגום אונקלוס לא משום לועז ללועזים הותר אלא תרגום אונקלוס הוא בכלל תורה שבע"פ ואנו צריכים לתורתו והותר לכתוב, ואף אם היה אפשר לכתוב על הקלף ובדיו א"צ להדר ע"ז כיון שאנו מבינים בלה"ק יותר מל' ארמית, ודאי עיקר תורה שבכתב שלנו הוא לה"ק ולא ניתן לקרות בציבור תרגום אונקלוס, רק תורה שבע"פ האצורה בת"א התירו לנו לכותבו משום עת לעשות, ומותר בכל כתב ובסם וסיקרא וכיו"ב, והלכך אם עשה גאון תרגום כיו"ב ואנו צריכים לתורתו ודאי מותר, והרמב"ן בהעתקות הדיוטות איירי שבקיאים רק בלשונות, ול"ק קו' הר"ן.
יד) נמצא לדינא אם יש הכרח לכתוב ס"ת נו"ך בשאר לשון לאינם מכירים בלה"ק ואפשר להם לכתוב בסופר כשר על הספר בדיו, צריך לכתבו כדת של תורה, וצריך לכתוב ספר שלם, ואם משום עת לעשות צריך לכתוב מגלה אין לדקדק בקלף ודיו ואף לא בסופר ומותר בדפוס, אבל אפשר דצריך לדקדק בלה"ק ואם משום עת לעשות אי אפשר לדקדק בקלף או בסופר א"צ לדקדק בס' שלם.
ול' השו"ע סי' של"ד סי"ב סתום, ואין כתוב בכל לשון חלוק לדידן מזמן הגמ', אלא אם כתוב גפטית לגפטים גם בזמן הגמ' מצילין, אי משום עת לעשות, או שניתן לכתוב כמש"כ הר"ן בשם הר"א, ואי כתוב גפטית במקום שאין בזה משום עת לעשות ותרגמה חכם בלשן ולא מופלג בתורה, גם לדידן אין מצילין כמש"כ רמב"ן במלחמות, וכן מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא גם לדידן אין מצילין דאין בזה משום עת לעשות, ואם אינם מכירים בלה"ק וכתבו להם תרגום ודאי יש בזה משום עת לעשות אבל יגר שהדותא שכתבו מקרא נראה דאין בזה משום עת לעשות אף אם אינם מכירים ארמית, ומיהו לדידן שהותר מגלה להתלמד ואף בדפוס בלא קלף ודיו אפשר דא"צ לדקדק גם בלה"ק וכמו שנסתפקנו לעיל.
אחרי שהותר לכתוב תנ"ך שלא כהלכתו ולקרות בו אין אנו רגילים לשער בכל שעה ושעה אם אפשר לקרות בתנ"ך כשר דלא הטריחו בדבר שזה גם כן עשי' לתורה שלא להטריח בדבר, ומ"מ אין ללמוד תורה שבכתב ע"פ אף שקורא בחומש שלנו ג"כ דינו כע"פ.
והיה נראה דא"צ להדר לכתוב ס"ת נ"ך בהכשר, אף במקום שאפשר לו להטריח, כגון שכותב ס"ת על הקלף כדינו וכותבו בסם שאין כאן איסור כיון שרשאי לכתוב מגלה, ולכתוב על הנייר ובמקום שיש ס"ת קמן אנו קורין בחומשין, א"כ לא אכפת לן אם יכתוב בסם וסיקרא, אבל במ"ב בשעה"צ סי' של"ד אות ל"ז כ' בשם מ"א דאם כתובה כדין ופוסלה בדבר שבשביל זה לא היו מקילין האידנא דאין אנו דחוקין בדבר ההיא כמו כותב בסיקרא במקום דיו, פסול גם לדידן ואין קורין בה, אמנם כ' דהא"ר חולק על המ"א דכיון דשרי בכל פסול שרי גם בכתובה בסיקרא.
ומש"כ במ"ב שם בבה"ל דלדעת הראב"ד אם מכיר בלה"ק אסור לקרותה בכתב לעז, דברי הר"א הן בעיקר הדין ולא נסתפק בזה אדם דהלא קיי"ל כרשב"ג אבל לדידן דקורין בספרים נדפסים וחשיב כקורא ע"פ, שפיר י"ל דמותר לקרות בכל לשון לכתחלה, ונ"מ נמי לענין הצלה אם כלם מכירים בלה"ק אי מותר להציל לדידן.
טו) שבת קט"ו א' אלא מניחה במקום התורפה והן מרקיבין מאליהן, נראה דהאי תורפה דאמר רבי לא תורפה ממש קאמר דהיינו ערבה של טיט דאמר דאסור והאי טיט לריבר"י לא נתנו על הכתב אלא היתה מגוללת אלא כיון שהטיט ממהר לאבדה אסור, אלא נותנה במקום יבש וקרי לה תורפה היינו שכל גניזה הוא תורפה כיון דלא שליט אוירא והרי אמרו ב"מ כ"ט ב' דקורא בו אחד לל' יום, כש"כ במניחה בקרקע במקום שאין שולט אויר, ומיהו נראה דא"צ כ"ח כדאמר מגלה כ"ו ב' בס"ת שבלה, דא"כ לא הוי אמר ריבר"י כופין עלי' ערבה של טיט ולא הוי אמר רבי מניחה במקום התורפה ואף תחת הנדבך לא הוי ככ"ח אלא ודאי כיון שלא נכתבה כדין א"צ כ"ח, ואף שיש בה אזכרות, וכ"מ מדפריך השתא אצולי מצלינן טעונות גניזה מבעיא, ואי כ"ח בעי, לא שמעינן מהצלה.
שם בגמ' ודלמא בהא קמפלגי מר סבר ניתנו לקרות, לכאורה הדבר מוכרח דאי ת"ק נמי סבר דלא נתנו לקרות, מאי מייתא ר"י מעשה באבא חלפתא ואפשר דר"י מספקא לי' בטעמא דת"ק א"נ ר"י לא לסיועא מלתי' נגד ת"ק קאמר אלא עיקר דינא אשמועינן.
קט"ו ב' תרגום שכתבו מקרא, יש לעי' מאי רבותא, לא יהא אלא חסר מ"מ מצילין וכמו שהק' תו' מגלה ט' א', י"ל דאיירי בס"ת שבלתה ונשתייר וכדאמר בסמוך, ולמש"כ לעיל דבס"ת חסר אין קורין שפיר אשמועינן דמצילין, ולמאי דמסיק דאיירי להשלים סברא האי ברייתא דנתנו לקרות א"נ אע"ג דלא נתנו לקרות מצילין, דפלוגתא דתנאי היא כדאמר בגמ'. והא דתנן ידים פ"ד מ"ה תרגום שבעזרא ושבדניאל מטמאין את הידים היינו נמי אע"ג דלא נשתייר אלא תרגום, ואי נמי בכותב מגלה לתינוק וכדתניא בתוס', א"נ בדעתו להשלים וכדתניא גיטין ס' א' וכדתנן פ"ג מ"ה, מיהו אפשר דדעתו להשלים לא נאמר אלא על תחלתו, ולא בכותב סוף קדם התחלה.