חות יאיר/קנ
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קנ עריכה
שאלה: ראיתי כמה פעמים בטבחים שקונים בזול שוורי' הבלתי מסורסים שאינם בני תרבות רק מועדים להזיק כל הקרב אליהם וכלן נמכרו בזול לטבחי ישראל ואח"כ שוכרים הטבחים עגלה שנמשך מסוסים ובעל הפר הרגיל עם בהמתו קושרו אחורי הקרון ונמשך בכח גדול ויד חזקה עד בית המטבחי' שברחוב ישראל ושם עודנו קשור מפילין אותו בטורח גדול.
ומחיתי בידם אם הקונה ישראל הוא הטבח הולך אצל העגל שהרי תנן אין קושרין את הסוס לצדדי הקרון ולא לאחורי קרון וה"ה להיפך וכ"כ הטור וש"ע בי"ד סי' רצ"ז סט"ו ובהגה מפני שדוחה הקרון בהליכתו ומטעם זה יותר יש איסור בבהמה מזקת כזו. וא"כ אם הישראל הטבע הולך אצל העגלה ועד הרוב כבר פרע דמיה וקניא בכסף עם משיכה וה"ל הטבח ההולך אצל העגלה מנהיג הקרון בכלאים דמאחר שהבהמה אינה בת תרבות וכמה פעמם שמעכבת ע"י מרידתה הקרון מלילך והטבח צועק על הסוסים דומה למ"ש בת"ה סי' רנ"ח הביאו בהג"ה בש" סי' רצ"ז סי"א. ומשם נראה דאם אין הטבח הולך אצל העגלה ואין חושש שיצעק מותר וצ"ע דסוף כל סוף הרי העגלה הולכת בעבורו ודוחק גדול לומר דמיירי שישראל אחר שאין המשא שלו הולך עם העגלה שהרי אמר בה"א הידיעה הישראל ור"ל שזכר מקמי הכי ויש לחלק דכשהוא עצמו יושב על העגלה שאני לכן הסכמת הפוסקים שם דחייב חטאת ויש לתמוה על לשון הב"י בש"ע דכתב לשון אסור דודאי זה לכ"ע הוא רק בחיוב חטאת נחלקו גדולי הפוסקים ומסקנת הב"י כמחמירין וה"ל לכתוב דיושב בקרון לוקה כמ"ש גם בראש הסימן.
וראיתי בקהילה הקודשה המפוארה ורנקפורט שמונעין לערלים מלהוליך עגלות טעונות עץ לתוך הרחוב אפילו לא מכרו הגוי עדיין והוא הרחקה יתירה כי מצד הדין היה מותר אפי' כבר קנה הישראל העץ ופרע דמים שאין הגוי מקנה לישראל את שלו בקבלת כסף. לכן אפילו הישראל הולך אצל העגלה ודעתו לקנותו או קנאה י"ל דלא שייך מ"ש בת"ה שיצעק הישראל על הבהמות דבעיר לא שייך כלל דלפעמים העגלה נכבשת כמו בדרך ובשדה ושם המשא הוא של ישראל.
ואין להקשות על התה"ד באמת למה לי טעם דיצעק על הבהמות וכו' הא בלאו הכי חשו רז"ל שהבהמה תלך בשמיעת קול הדיבור כמ"ש בפ"ק דע"ז דט"ו ע"א הא ל"ק דשם מיירי בבהמה דידיה דמכרת בקליה לכן תיכף מכרת קול דקבריו ולקולו תלך. ואכתי איכא למידק על בעל תה"ד ותיפוק לי' דגורם משיכת הכלאים שהרי מיירי במשא ישראל והרי מטעם זה היושב בקרון סופג ארבעים וכ"פ הרמב"ם מילת' בטעמי' מפני שישיבתו גרמה לבהמה שתמשוך ואפי' אם נאמר שאני שם שהוא עצמו נמשך ע"י כלאים מ"מ י"ל נהי דשאר גורם ע"י משאו אינו לוקה מ"מ איסורא מיהא איכא ואפשר לומר דבתה"ד מיירי בשהעגלה אינה הולכת בשביל משאו של ישראל רק הולכת בלאו הכי והיהודי הניח משאו עליה וגם זה דוחק.
רק לפעד"ן דאפי' למה דק"ל דיושב בקרון דלוקה והינו ודאי בדאזלא בשבילו והכי אזלא שיטה דב"מ בפ"ק דומיא דרוכב ומנהיג שם מ"מ אסור אפי' לא אזלא בשבילו ודבר הזה בא לידי באשר חזרתי לבדי מבית חמי מק"ק בולדא לביתי בק"ק ווירמיישא בחורף שנת ת"ך בעגלה ההולכת ריקנית בלאו הכי משם לק"ק ורנקפורט ובהיותו נוסע דרך הר פאגלשבארג והיו ימי גשמים לא הי' אפשר לו לעלות הרים עם שני סוסים השפלים ולקח מכפר גייזלינגי שור גדול לסיוע למשוך על שעה והיותי לבדי נער ורך ואין איש אתי ואך כי התחננתי מאד לפני העגלון לא שמע בקולי כי אמר שא"א לו לעלות ההרה בלתי סיוע השור וגם בכחי לא הי' לילך ונשארתי יושב על אפי ועל חמתי כי הי' כמעט סכנת נפש ולולי זה הי' נ"ל איסור עכ"פ מפני מראית עין אף שהוא בשדה איכא למיחש לארחא ופרחא הפוגעים בו בדרך (בכה"ג בהג"ה רמ"א בח"ח ר"ס רמ"ד) ופרט בפגעו בכפרים דשכיחא שם בני ישראל או דיירי שם וגם בלה"נ אף את"ל שירד מהעגלה בהגיעו לכפר או כשיראה מרחוק בר ישראל מ"מ הרי לא ק"ל שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם רק כרב דס"ל כל מה שאסרו חכמים [ע' תשובה ט"ו דף י"ב ע"א] אפי' בח"ח אסור.
וא"ת הרי ק"ל צינור שעלו בו קשקשים ממעכן בצנעה גם ק"ל פוקק לה זוג בצווארה כבר הקשה בש"ג דקס"ג ע"א באלפסות הגדולים (ועמ"ש דרפ"ב ובהר"ן) שהרי בש"ס ר"ד ס"ה בשבת מוקי ההיא דפוקק כמ"ד שוטחן בחמה ובההי' לא ק"ל כוותי' ובב"ש דצ"ד ע"ד מתרץ לה ע"פ דברי התו' כתובות ד"ס ע"א דיש חילוק בין חשד שיחשדוהו מאיסור דאורייתא או דרבנן ואע"פ דמוקי בש"ס מס' שבת דס"ה הא דרב דאמר כל מקום וכו' כתנאי דפוקק וההיא לא הוי רק חשד דרבנן דיחוי בעלמא הוא ולכן דם דגים שכנסו שאסור כבכריתות דככ"ג ע"ב אם אין בו קשקשים אפי' בביתו אסור. מש"כ בישול בשר עוף בחלב שקדים א"צ להניח אצלו שקדים כמ"ש רמ"א סי' פ"ז (ועבב"ש דצ"ב ע"ד ותמה שלא זכר רמ"א ורש"ל) ורש"ל אוסר מההיא סוגי דאע"פ שהוא פקוק הנ"ל והרב בעל ש"כ הסכים עמו.
ונ"ל דבפני רבים ליכא מאן דשרי דגם התוס' לא כתבו להקל בדרבנן רק בצנעה דלא אמרינן בי' כל מקום שאסרו וכו' רק במידי דהחשד הוא מאיסור דאורייתא והא דאמרינן שם כתובות דם שבין שיניו מוצאו ופי' רש"י דליכא מאן דחזי לי' ר"ל דא"א בו כלל חשד בשום פנים ודוק ומצד עצמו היתר גמור הוא ודם שעל הככר גוררו דיש בו מצות פרוש ואין ענין לטעם חשד כבפרק דם שחיטה אם לא בדם אדם שכנסו וצ"ע ב"ש דצ"ב ע"ג שהשיג על רש"י הן במ"ש בשמו דליתא הן במ"ש דלא נאסרא דם אדם מפני מראות עין רק בדפירש הן אמת דבש"ע ס"ס פ"ו ובת"ח סוף כלל ס"ב משמע כך (ע"ע שו"ת רש"ל ע"ב) מ"מ בסוגיא דגמר' לא משמע כן רק דאסור מפני מראות עין ובכינסו תליא.
והנה אם נלך בדרך הב"ש דעת הרי"ף והפוסקים דסוגיא דפוקק לה זוג בשבת דס"ה דחיות' הוא הי' אפשר לתרץ מבלי שנחלק בין דאוריית' לדרבנן דל"ק מהא דפוקק לה זוג וכו' משום דלו יהיו שם אלף איש לא שייך למימר כמאן דאזיל לחינגא כי דוחק לומר שמה שטייל בחצר יחשדוהו שבתר הכי ילך לחוץ לשוק וצינור שעלו בו קשקשים ודאי ל"ק דהיתר גמור הוא אחר דעביד כלאחר יד דלא גזרו רבנן ומ"ש בצנעה לרווחא דמילתא וכמ"ש בכה"ג שם כתובות גונח יונק וכו' יע"ש ולא חלקו בין בפרהסיא או בצנעה ותמהתי מאד על התוס' שם בזה האמנם בתוס' חולין דמ"א סע"א כתבו התוס' בזה כמ"ש.
והא דמשנה ספ"ב דמ"ק הציידין וכו' ובא"ח ס"ס תקל"ג אינו ענין למראות עין רק דס"ל מלאכות חש"מ דרבנן כבתוס' חגיגה די"ח הם אמרו והם אמרו ובכה"ג גבי שכירות וקבלנות דבית ושדה בפ"ק דשבת ובטור וש"ע סי' רמ"ג רמ"ד.
ונחזור לדברינו דנ"ל דאסור לישב בקרון שכלאי בהמה מושכים אע"ג דבלאו דידי' אזיל מפני מ"ע דה"ל חשד איסור דאוריית' דיסברו שהוא שוכרו דאפי' שוכרו לסחורתו ויושב אצל סחורתו ג"כ לוקה ואין להאריך עוד.
ומ"מ אם ישראל שיש לו עץ מונח על שפת הנהר נראה לי דמותר אפי' לומר לגוי ליקח בהמותיו להביא לו עצו לביתו אע"פ שיודע שאין לו לגוי רק סוס ושור ויקח שניהם כי אין היהודי נהנה מגוף האיסור והוי בעבודתי' טרוד לצורך עצמו ואפי' אומר לגוי בפירוש קח סוסך ושורך והביא לי עץ או סחורה ממקום פלוני ולא דמי לנותן בהמתו לגוי להרביה או אומר לו חסום פרתי ודוש בה דאסור. דאע"פ שהגוי עושה לצורך עצמו ולהנאתו שרי כבסי' רצ"ח הנ"ל כבר פי' הש"כ שם דהיינו בשגוף הדבר של גוי מש"כ כשהוא של ישראל וה"נ י"ל הרי העץ של ישראל וא"כ הי' מקום לומר דאע"פ שהגוי לצורך שכרו עושה אסור מ"מ לא דמי דשם שהישראל מקבל הנאה בדידיה מגוף האיסור דבהמתו נסתרסה או נרבעת או נחסמת ודשה תבואתו מש"כ פה דהנאתו הוא הבאת מטלטליו הן שיהי' ע"י פרות או סוסי' או שוורים או כלאים. ואע"פ שמצוה שיקח סוס ושור שלו מפני שיודע שאין לו זולתם לא מקרי נהנה מן האיסור ודוק כל זה עלה מצודת עיוני ורשת עניית דעתי:
נאם יאיר חיים בכרך ח"י חשון כת"ב.