חות יאיר/קמז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קמז
עריכהנשאלתי אם יכול אחד מן הדיינים למנוע מלחתום על פסק דין כי אמר ששני חביריו טעו ורבו עליו והדבר ברור לו שאין הדין כן ואיך יחתום על שוא ושקר.
לא ידעתי מקום לשאלה זו כלל שהרי חז"ל הרגישו בה ואמרו בפרק ז"ב ד"ל שעל כן אם לא הסכימו יחד יכתבו ומדבריהם יצא פלוני זכאי ופלוני חייב ואין לומר נהי דמצאו חז"ל תקנה דלא להוי מחזי כשיקרא מ"מ אם לא ירצה לחתום לא נוכל לכופו לחתום על דבר שאין דעתו מסכמת.
דהא ודאי ליתא דאם אין לו טעם מחזי כשיקרא גם בטוח הוא מעונש שמים מאחר שהוא הגיד דעתו לש"ש כאשר נראה לו מה אית ליה תו למיעבד והתור' אמר' אחר רבים להטות. ואין לומר דחשש פן יתברר שטעו באופן שיצטרכו הדיינים לשלם מ"מ גם בזה מורא לא יעלה על ראשו כי עכ"פ זה שכיוונה דעתו אל האמת פטור כבהג"ה סי' כ"ה ס"ג מגמ' שם ד"ל.
ואחר שאין לו טעם נכון כגון שידע שהיה איזה עולה וקבלת שוחד ונגיעה ובכה"ג צד הנאה ודאי ראוי לענוש הדיין המונע לחתום מלבד מה שכופין אותו שהרי בזה הוא הולך רכיל מגלה סוד וגרע טפי מאומר לכשיצא מב"ד אני מזכה וכו' מפני שזה הדיין שאומר לבעל דבר אני מזכה לא בריר ליה שזה הבעל דבר יאמינו כי כל א' משלשה הדיינים מצי למימר כן ולכן ג"כ לא שכיח זה ואדרבה יש לזה הדיין לחוש שיהיה נבזה ונמאס בעיני זה הבעל דבר עצמו כענין סהדי שיקרא אוגרייהו זילא. מש"כ בזה שלא רצה לחתום ודאי יפורסם ויוודע לה בטל דבר שיצא חייב ויחזיק לו טובה ויטיל שנאה על ריעיו וגדול מנשוא עוונו של דיין זה.
[ואפי' בזבל"א דלא שייך מגל' סוד דבלה"נ ידעינן בפרט בדורותינו שטועין בדברי רש"י (יעוי' אשר"י פז"ב סי' ב'). מ"מ א"א להניחו בזה. דאל"כ בודאי ככל דיני זבל"א יהיה זה ואף את"ל דמ"מ כייפינן לבעל דבר ע"פ פסק זה לא יתכן]. ואם מצי דיין לעשות זה יהיה דבר הרגיל ומעשה בכל יום וירבו מחלוקת בישראל. והלא על הרוב אין השלשה מסכימים וזה מוכח ממ"ש בגמ' שם על סתם פסק מיכתב היכא כתבינן ואמר שכותבין מדבריהם נזדכה פלוני והלא אם היה באמת הסכמה שלשתן כאחד כתב הסמ"ע שאין כותבין ומדבריהם וכו' וע"כ תאמר שהש"ס נקט הכי משום דסתם פסק ב"ד לא היה בהסכמת כולם וא"כ האיך יעלה על דעת שיהיה שערוריה זו תמיד שיחסמו רק שנים. וגדולה מזו אפי' יש פתחון פה לדיין זה מטעם הם למה אינו רוצה לחתום כגון שיאמר כי שני בעלי הדינים הם מקהלה גדולה שאינם מקום הדיינים ויאמר כי יבוש בגהיע הפסק לאות ק"ק ויאמרו שגם הוא הסכים עם הטועים ואפי' נכתב ומדבריהם וכו' מ"מ מי מפיס פן יסברו שאני הוא הטועה ומפני כך לא רצה לחתום.
מ"מ אין בדבריו כלום וזה מוכח ממ"ש הסמ"ע שדקדק בענין מ"ש בהג"ה רמ"א ר"ס י"ט כדרך שנתבאר לעיל סי' י"ד ס"ד שכוונתו ע"פ דקדוק לשון הטור והב"י בש"ע שהתחילו בלשון שאל אחד מבעלי דינים וו' דמיירי כשרוצה אחד מבעלי דינים שיכתבו לו פס"ד כי סבר שטעו בדין ורצה להראות הפסק לב"ד הגדול כמ"ש שם הסמ"ע בסי' י"ד ס"קל כ"ג ויש קפידה לדיין אחד שרבו עליו כי יאמרו ב"ד גדול כי גם הוא טעה ולכן צריך שיכתבו ומדבריהם וכו' כ"כ הסמ"ע. וקשה אם חושש הוא לכך יותר היה טוב שלא לחתום כלל כי בכתיבת ומדבריה' לא יצא נקי לגמרי דמי מפיס אלא ע"כ גם בכה"ג אינו רשאי למנוע מלחתום עא"כ דאפי' דיודע בודאי שיבא דבר הפסק לפני גדולים בדרך עירור וקריאת תגר מבעלי דבר ועוד דניכרים קצת שלא דבר ריק מה שדיין רוצה למנוע מלחתום כי גם בעל דבר קורא תגר וצווח ככרוכיא מ"מ אינו רשאי למנוע כ"ש באין כאן ודאי שאפי' הבעלי דבר מק"ק גדולה רחוקה שמכריחים הדין לחתום.
ויש סברא שכשבעלי דבר מק"ק אחרת טפי מסתבר לכוף הדיין שיחתום מחשש בבואם לעירם לא יוכל אחד מהם לכוף חבירו ע"י פסק זה כי לא שם ידעו שישבו שלשה וגמרו הדין מש"כ כשהם מעיר הדיינים אף כי יש סברא שלא נכוף לדיין לחתום רק נכוף למסרב לקיים הפסק כאלו חתום גם השלישי וכך האמת והמנהג הפשוט ונעשה כמה פעמים בק"ק וורמיש"א החריבה בעו"ה תוב"ב אם אין הבעל דבר מבקש לכוף הדיין. מ"מ כשמבקש יש לכופו מפני תיקון עולם ולענשו ולעשות תקנה על זה. ואין חילוק בין אם זה שלא רצה לחתום קטן שבדיינים או הגדול שבהם אבל אם מארי דאתרא יושב בדין עם שני דיינים כמו שהיה בק"ק הנ"ל ולא רצה הרב לחתום ודאי קשה לכופו ומחויבים לחוס על כבודו ולדבר על לבו ומ"מ אם יעקש יחתמו שנים ויכופו הבעל דבר כאלו שלשתן חתומים כי חליליה לעות אדם בריבו מפני כך.
עוד נ"ל פשוט דאפי' עדיין לא נפסק פסק דין וזה אומר איני מסכי' ואיני רוצה לחתום ואפי' רץ מב"ד ראוי לעונש מטעמים הנ"ל ואלו השנים גומרים ופוסקים הדין מבלעדי הדיין ואפי' יאמר הדיין נשלחה דברינו לב"ד הגדול או נוסיף דיינים ואלו השנים אינם רוצים הדין עמהם ואע"פ שא"צ ראיה כי כל הטעמים והראיות הנ"ל שייכים גם בזה כי בלי ספק יבולע הדבר מי מהדיינים הגורם לכל החרדה הזאת.
ונ"ל עוד ראי' מיתור לשון דבמשנה פ' ז"ב שנים אומרים זכאי וא' אומר חייב זכאי וכו' דמה קמ"ל דקרא כתיב אחרי רבים להטות ולא ניחא לן למימר דבאמת לא קמ"ל בזה מידי רק משום סיפא דאחד אומר איני יודע נקטי רק דה"ק שנים אומרים זכאי וכו' זכאי ר"ל כבר הוא זכאי מוחלט אם זה סוף דעתם ואינם חוזרים ולא מצי היחיד לעשות חרדה ושערורי' בשליחות דברים לב"ד אחר או בתוספו' דיינים וזה דקדוק נכון לפענ"ד.
אכן אם יאמר זה הדיין היחיד אפי' כבר אמר דעתו וגם חביריו שכנגדו כבר רבו עליו שנתן אל לבו דבריהם והוא מסופק בדין מצי להכריח בזה חבריו שיוסיפו דיינים כדין אחד אומר איני יודע מעיקרא אף שמכוער הדבר ועל כיוצא בזה נאמר ויראת מאלהיך מ"מ אין השנים יכולין לגמור הדין דאע"פ דמסקנת הש"ס דהאי דאמר איני יודע כמאן דליתא דמי ואי אמר בתר הכי טעמא לא שמעינן ליה ע' ספ"ק דסהדרין די"ז ע"א ולפי זה היה נראה לומר דה"ה בהיפך אם אמר כבר דעתו תו לא מצי למימר איני יודע ולכאורה כ"ש הוא כי דרך דבר המסופק עומד להתברר בעיון ולא בהיפך שבא ע"י טעות ושגיאה רק שמדברי הרמב"ם מוכח ומבואר דהאי גמר' שזכרנו מיירי דוקא בדיני נפשות אבל בד"מ מצי למיהדר זה שאמר איני יודע לומר דעתו וכך הסכימו כל הפוסקים וכ"כ בש"ע סי' י"ח (שמוכח כך) וא"כ ה"ה להיפוך דאם אמר דעתו מצי למיהדר ולומר אני מסופק והסברא מסכמת לרמב"ם כי יותר רחוקים הקצוות זה מזה ממרחק מן הקצה לאמצעי ונקל יותר להאמין שיפול ספק בדבר אחר שהיה נראה לו ברור ממה שיתהפך דעתו מקצה לקצה.
ולולי דמיסתפינא לחדש דבר שלא שערוהו קדמונים אחזו שער אמינא מטעם זה שאם חזר בו זה שאמר איני יודע בדיני נפשות אחר שהוסיפו דיינים ואמר זכאי שמעינן לי' וסברא חזקה היא כצור החלמיש דוהצילו העדה כתיב ואם המחייב מצי למיהדר ביה ולומר זכאי (אפי' קודם גמר דין) כ"ש זה שאומר איני יודע רק שקשה לחלק בין חזר זה שאמר א"י לזכות לבין שחזר לחובה.
והרמב"ם לא זכר גבי דיני נפשות דבר מחזרת זה שאמר איני יודע. כך מדומה לי כי אין ספר הי"ד אתי:
יאיר חיים בכרך.