פתיחת התפריט הראשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קמועריכה

שאלה: שני בחורי חמד בארץ רוסיא נתקוטטו זה עם זה ושלף אחד מהם סכינו בכעסו ותחבו בלב חבירו ומת וברח הרוצח לארץ אחרת מחמת מרדין ובתחילה נתעורר לעשות תשובה ובאשר קצב לו אחד מן הגדולים תשובה הראוי לו פרק עול ונעשה ריש בריוני וחברי גנבים ונתפס על גניבה בקהילה גדולה.

ועמד אחד אוהב הגנב בשביל הנאה ונתאמץ להשתדל ולהמליץ בעדו וקרא אחד מחשובי עיר ולומדיה תגר ואמר שאסור להצילו מן המות בדמי נפש אחיו מישראל אשר הרג ואדרבה אם היה אחד מקרובי הנרצח שם היה יכול למסרו למלכות כדין גואל הדם ואיך נשתדל להצילו. ואע"פ כי מאת ה' היתה זאת ולא עלתה ביד השתדלן ולשוא צרף צורף ונתלה מ"מ עלה על לבי כי אם היה זאת שאלת חכם מה נאמר ומה נדבר בו.

והנלפנ"ד לא להלכה כ"ש למעשה כי הם דיני נפשות וכל שנטה בדבר לזכותו של רוצח הוא קצת חובתו של נרצח מד הנפש וכדבעינן למימר בג"ה רק דרך שיקלא וטריא נחזי אנן. דמ"ש המערער שהיה רשות לגואל הדם למסרו למלכות לא ברירא לן משני טעמים הא' דאפי' אם נאמר שהתורה נתנה רשות לג"ה להרגו ע"י כי יחם לבבו ורדיפתו ואחריו ומעתה ה"ל דין תורה ובמשפט סנהדרן לא ניתן לו רשות למסרו למלכות שאפי' בעסקי ממון לא נעשה עע"ז (דהיינו מי שאין להם שום דת וכופרים בבורא עולם) פלילים כר"ש בעסקי נפשו' ורבי דרש אותו הרגת בחרב בני עמון שהיה לך לדונו בדין סנהדרין ויש קפידא גדולה בזה עד שאפילו סנהדרין שראו שהרג אחד את הנפש אסור להרגו עד עומדו לפני העדה במפשט כמ"ש הרמב"ם. ופשוט דר"ל אפילו התרו בו כ"ש בכה"ג שמה שג"ה הורגו דין ודת תורה הוא ואיכא למ"ד פ"ב דמכות גבי יצא מתחום מקלטו דמצוה ביד גואל הדם ואין ללמוד מד"ת למסרו.

שנית יש להסתפק אם ניתן רשות לגואל הדם באופן שאם ישאל נאמר לו מותר דאפשר דנהי דאם הרגו גואל הדם אינו הרג הגואל עליו מ"מ לא ניתן לו רשות לכתחילה להרגו וה"ה אם לא היה ברציחתו התראה או הרג בעד אחד ובזה נמלט הרמב"ם מהשגת הראב"ד בפ"ו מהלכו' רוצח דהראב"ד סבר היה דגואל הדם פטור ומותר הוא. ואין להקשות על זה מהא דאמר אביי שם במסקנא מסתברא כמ"ד אם יצא יצא דברה תורה בלשון אדם ולא אמרינן לרבות יציאת שוגג שרשות ביד ג"ה להרגו שלא יהא סופו חמור מתחילתו מה תחילתו בשוגג גולה וכו' ואם כן אחר דק"ל בסוף הרשות ביד ג"ה ה"ה ה"נ בתחילה דאין זו קושיא אדרבה משום איה דלמסקנא דאביי כל פלוגתת' דמתניתין ודברייתא דר"י הגלילי ור"ע מיירי ביצא במזיד. (וא"ת א"כ הא דאמר שם בגמ' על דאמר מזב"ט אמר רב רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו ג"ה והרגו נהרג עליו ומקשה עליו כמאן וכו' וה"ל לתרץ דההיא ביצא בשוגג וי"ל דסתם יצא דנקט במזיד הוא רק צל"ע אחר שיצא במזיד סופו למות ע"י שב"ד מוסרין אותו לג"ה כדמוכח שם בברייתא והכי מסתברא דאל"כ במה נתקיים שישב שם עד מות כה"ג דכלם יצאו וא"כ איך יתחייב ג"כ עליו הא בר קטלא הוא ולע"ד דמי להורג את הטריפה ואפשר דאע"ג דסתם יציאה במזיד דאדם מועד לעולם דלמא היה מברר לפני ב"ד דשוגג הוא וז"ש עד עמדו וגו' ודו"ק וצ"ע).

וכ"פ הרמב"ם דיצא במזיד רשות ביד ג"ה וכל אדם אין חייבים עליו והיינו ממ"ש ברייתא שם במזיד נהרג פי' זה שיצא במזיד נהרג ר"ל שאין לו דמים לגבי גואל הדם רשות ולגבי כל אדם שאין נהרגי' עליו בשיטת ר"ע כ"ש לרי"ה דיתכן מ"ש נהרג ואם גולה כל אדם שהרגו בשוגג לזה שיצא במזיד נראה דס"ל לרמב"ם מסתימת דבריו דג"כ אין מתחייב על ידו מש"כ יצא בשוגג איתא בברייתא בשוגג גולה וע"כ ר"ל שיחזור לעיר מקלט והיה צ"ע אם סגי לעיר שהיה בה או שיצא משכונה לשכונה כדין לוי.

ודין זה דיצא בשוגג דחייב גלות לא זכר הרמב"ם דמשמע ליה דסגי בשיחזור לעירו לכן לא הוצרך לכותבו רק כ' שאם יצא בשוגג כל ההורגו בין גואל הדם בין כל אדם גולה על ידו ור"ל אם הרגוהו בשוגג. ושני תמיהות יש לתמוה הא' דה"ל ג"כ לומר דאם הרגוהו במזיד דנהרגי' דבלי ספק דהדין כך אחר דאמרינן דברה תורה בלב"א ומפרשינן קרא אם יצא יצא במזיד מעתה ביצא בשוגג ה"ה ככל אדם.

שנית דלא נזכר דין זה בש"ס ואין דרך הרמב"ם לחדש דין שלא נזכר בש"ס וזה תימא על הכ"מ שלא הרגיש אדרבה מייתי עלה גמ' דמכות כאלו דברי הרמב"ם מפורשי' בש"ס ולא היא דמ"ש בברייתא בשוגג גולה ע"כ ר"ל אם זה שיצא הרג לאחר נקוט מיהא שאין סתירה כלל למ"ש שבתחילת הרציחה בשוגג אפשר כי לא ניתן רשות לג"ה להרגו.

ועדיין יש לדקדק ולהוכיח דאין זו נכון לומר דלא ניתן רשות לג"ה רק בדיעבד והרג אינו נהרג עליו ממ"ש ר"ע רשות ביד ג"ה וכל אדם חייבים עליו הלא על מה שכ"א חייבים עליו אין לר"ע שום ראיה רק שמ"ש רשות ביד ג"ה מפרש שם בגמ' מדלא כתיב ירצח רק דס"ל בפשיטות כיון דלא ניתן רשות לכל אדם ודאי חייבים עליו נגד מה שאמרינו בכה"ג גבי גואל הדם מעיקרא.

דאין לנו לדון ולחלק בכאלה אם לא במקום שאמרוהו רז"ל בפירוש כגון גבי הבועל ארמית דאף דמצוה לקנאים לפגוע בו אין מורין בבא לימלך וי"ל שגם דעת הרמב"ם כך שמותר לגואל הדם אפי' לכתחילה ואפשר שמורין לו כך ואע"פ דנקט בפ"ו וז"ל וכן כל הרצחנים שהרגו בעד אחד או בלא התראה וכיוצא בהן אם הרגן גואל הדם אין להם דמים לא יהיו אלו חמורים מהורג שלא בכוונה עכ"ל ומשמעות הורג בלא כוונה אין לו דמים שר"ל בדיעבד דאין זה ראיה דלישנא דקרא נקט וה"ה דמותר לכתחילה והרי גבי בא במחתרת דכתיב נמי אין לו דמים ומותר לכתחלה להשכם ולהרגו דיקא נמי שהרי נקט נמי שהרג בעד אחד או בלא התראה ור"ל בשני עדים בלי התראה דלעד"ן דבמזיד ויש ב' עדים לכ"ע מצוה ביד גואל הדם שהרי נא' גביה ירצח ור"ע דס"ל גבי יצא מעיר מקלטו דאין מצוה ביד ג"ה מדלא כתוב ירצח ובמזיד נאמר ירצח.

ולפי מ"ש דס"ל להרמב"ם דמותר לג"ה שפיר השיג הראב"ד גבי הרג בעד אחד ע"ש רק ממ"ש בפ"ה מ"ט וז"ל רוצח בשגגה שהרגו ג"ה חוץ לתחום עיר מקלטו פטור וכו' משמע בהדיא דפטור אבל אסור. מ"מ אין לדחו' מצד מ"ש דס"ל להרמב"ם דלכתחילה אסור וכדמוכח ממשנה אחרונה הנזכרת דברי המערער ואמר בנדון הנ"ל שהרג במזיד שניתן רשות לג"ה למסרו למלכות (דלדעתו דמי למה שהרשות בידו להרגו וכבר כתבנו דלא דמי) דודאי מצוה לג"ה להרגו לכ"ע דכתיב ביה ירצח דכל שיקלא וטריא הנ"ל אינו רק כהורג בשגגה.

דק"ל כר"ע דס"ל גבי יצא מעיר מקלטו רשות ביד ג"ה מדלא כתיב ירצח מש"כ הורג במזיד אמר קרא ירצח והוא גמ' בפרק נגמר הדין דמ"ה ע"ב מצוה ביד גואל הדם וכ"פ הרמב"ם ריש הלכות רוצח וקאי על הורג במזיד וקצרה דעתי להבין דברי רש"י שם שפי' גואל הדם שוגג שיצא חוץ למקלטו שהרי שם לא כתיב ירצח ולכן ס"ל לר"ע שאינו מצוה והכי ק"ל ובאמת מ"ש בש"ס שם שני כתובים וכו' הוא זר וצ"ע ברש"ל ורש"א אם לא הרגישו דמה ענין ילפות' דמעמידין לו גואל למה שרשות להרגו בכל דבר. מיהו נראה דבזמן הזה דבטלו ד"נ אפי' הורג במזיד לא יפה כחה של ג"ה מכח סנהדרין וכל בתי דיני ישראל.

ונ"ל עוד דאפי' בזמן הסנהדרין מ"ש בקרא ג"ה ירצח הרוצח היינו אחר שיצא דינו למות בסנהדרין רצוני לומר שהוא חייב מיתה רק שמ"מ א"א להמיתו מצד חסרון התראה או עדות מיוחד' וכבגמ' גבי כונסין אותו לכיפה ומייתי ליה הרמב"ם שם פ"ד מ"ח ובזה יובן מ"ש במשנה ומייתי לה הרמב"ם בלשונה בתחילה אחד שוגג וכו' מי שנתחייב מיתה ממיתין אותו שנא' ונתנו אותו ביד גואל הדם שצ"ע מה זה נתינה ביד ג"ה אם הב"ד ממיתין אותו אלא ע"כ כמ"ש דקרא קמ"ל אפי' א"א לב"ד להמיתו אף כי נתברר להם שהרגו מצד חסרון התראה או שאר דברים יתנו אותו ביד ג"ה ר"ל יהי' רשות לג"ה להרגו וכן אם נתחייב ממש וברח (ונ"ל דזה עיקר ובכה"ג מיירי ופי' ונתנו אותו ר"ל יניחנו [כמ"ש ולא נתנו אלהים להרע עמדי] דבאינך קשה למה לא יכנסוהו לכיפ' ובכה"ג קשה על הכ"מ במה שכ' על השגת הראב"ד פ"ו מ"ה יע"ש) והכי איתא בברייתא מס' מכות די"ב ורצח גואל הדם את הרוצח יכול מיד ת"ל עד עמדו לפני העדה למשפט וכ"כ הרמב"ם ריש הלכות רוצח מ"ה רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים וכו' וכתב בכ"מ דהוא גמ' וספרי דגבי גואל הדם (וצ"ע על הרמב"ם ששינה דרז"ל וסמך דנלמד מיני' ק"ו גם על מ"ש בזדון). וא"כ בזמן סנהדרין כ"ש עתה שלא ניתן כלל לג"ה להרוג הרוצח ואפי' לסבב לו מיתה.

מלבד מה דפי' גואל הדם דקרא לא איתברר לן אם כל קרוב לנרצח מצי לרדוף ולהרוג הרוצח כי יחם לבבו ובגמ' סנהדרין שם מנין שאם אין לו ג"ה שב"ד מעמידין לו ג"ה ת"ל בפגעו בו מ"מ והרמב"ם לא זכרו (וצ"ע בכל מקום שמותר לג"ה להרגו לרוצח שוגג אם עמד רוצח מנגד והורגו לג"ה אם נהרג הרוצח אם היה עדים והתראה) (וצריך טעם דדוחק לומר מפני דהילפותא זר דאיך נתרבה מבפגעו בו שיעמידו לו ג"ה דאין בכח שום אדם לדחות ברייתא שנויה מפני זרותה ואפשר מפני דס"ל דדחינן לבריי' מקמי משנה דמוסרין לרוצח שני ת"ח שידברו לג"ה וימליצו בעדו וכ"פ הרמב"ם שם פ"ה ש"מ דמהדרין להצילו וזה ודאי נגד מ"ש שמעמידין לו ג"ה) ובמכות שם אב שהרג בנו נעשה לו ג"ה ומפרש בגמ' שר"ל בנו של בנו הנרצח זכרו הרמב"ם ריש רוצח וטובא יש לפקפק בפרטי דיני' הללו רק שהם הלכתא למשיחא והרמב"ם זכר דברי רז"ל כאשר הם כי זה דרכו.

סוף דבר דברי אחד מחשובי העיר במ"ש שאלו היה כאן קרוב להנרצח היה יכול להרוג הרוצח בטלים ומבוטלים כ"ש למסרו למלכות הס כי לא להזכיר רק מאחר אותו חכם שאסור להשתדל עבורו להצילו לכאורה לא דבר ריק הוא דגר' במס' נדה דס"א הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלי דקטלי נפשא אתו לקמיה דר"ט א"ל לטמרינן מר אמר להו היכי נעביד אי לא אטמרינכו חזו לכו אטמרינכי הא אמור רבנן האי לישנא בישא וכו' פי' רש"י שמא הרגתם ואסור להציל אתכם (ועי' תוס' שכתבו בשם השאלתות פי' אחר מ"מ לא חלקו ולא תמהו על פי' רש"י ומקרא מלא במשלי כ"ח אדם עשק בדם נפש עד בור ינוס אל יסמכו בו ועיין ס"ח סי' תרפ"ג).

ועוד אפשר לומר דכל שנתפס על דבר רציחה נפש מישראל שאלו הי' סנהדרין היה מצוה לכל אדם להביאו לב"ד לקיים ובערת הרע מקרבך ובזמן הזה שאין בידינו עכ"פ לא נפעל להצילו וכמ"ש חכמים אף הם מרובים שופכי דמים בישראל. ועוד מה שמפורסם ושגור בפי כל שנפש הנהרג לא ימצא מנוח עד שיעשה נקמה ברוצח ויש כמה ראיו' לאמיתות הדבר ממעשים שהיו גם מדברי רז"ל על מקראי קודש גבי קין ודמי נבות ודם זכריה על צחיח סלע ולבלתי הכסות.

רק שמצד זה היה נראה לחלק ולומר דודאי אם נתפס על אותו רציחה אין להשתדל עבורו כי ודאי מן השמים הוא לקבל דינו דין תורה באדם דמו ישפך מש"כ אם נתפס אח"כ על גניבה שמשפטם לתלותו ואין זה מיתת הרוצח וע"כ מקרה הוא לו וכארז"ל בפרק אד"מ דל"ז שדין ד' מיתות לא בטלו ואע"פ שאמרו שם מי שנתחייב הרג נמסר למלכות היינו שיזדמן שיתיזו ראשו וכ"פ רש"י בפי' ואפשר כי כל מיתות מלכיות היה בימיהם כן וכבמשנה שם דנ"ב מתיזין ראשו כדרך שהמלכות עושה מש"כ תליית הגנב הוא חנק וא"א לומר שנזדמן לו זה בעון הרציחה והרי בש"ס שם פ' אד"מ הקשו והאי בר נחש הוא וכו' ומ"מ אין זו הוכחה כמ"ש התוס' דלפעמים זכות מגין ולפעמים ע"י זכות נידון בקלה וא"כ י"ל להיפך ג"כ וי"ל שגם נפש המת תמצא מנוח באיזה ענין שיהרג לכן חזר הדין לומר שאין להשתדל עבורו עם ידעינן ביה שרצח נפש ישראל מקדם כ"ש לטעם שכתבנו שלא נתפעל לקיים בקרבנו מה שהיה מוטל עלינו לבערו.

וא"ת א"כ כל רשע גמור שנתפס לא נשתדל עבורו ועוד גם כי יחלה או בבואו לידי כל סכנה לא נזדקק לו והא ודאי ליתא שלא אמרו לא מורידין ולא מעלין באפיקורסין ומסורות ורשעים להכעיס וכו' מש"כ שאר רשעי ישראל ובעלי עבירות. דל"ק דאנן לא אמרינן רק בעבירה שחייב עלי' מיתה בדין תורה ושבא לו סיבה חוץ למנהג עולם וגם זו רפיא בידי דלפי זה אם הבא על אשת איש או הרוצח טובע בנהר לא נצילהו ואין זה נכון כמ"ש הרמב"ם ספ"ד דרוצח והביאו טור ח"מ סי' תכ"ה ומעלין ואין מורידין כל שאינו עומד ברשעו תמיד ולא אמר חוץ מרצחני' דאין חילוק. ועוד אפשר לומר נהי דלטמרו בידים אסור מ"מ להשיאו עצה ולהראות לו מקום נהי דמצד דינא דמלכותא אסור מצד דין תורה מותר וקצת יש ראיה ממ"ש להו זילו אטמרו נפשייכו דנראה דהראה להם מקום דאל"כ מה אמר להם בזה ודו"ק. וכך נראה ממה דשקיל וטרי וחיפש אחר הצלתם.

ודעתי קצרה מהכיל מ"ש הרא"ם הביאו הטור י"ד סי' רנ"א שעני העובר על אחד מכל המצות אינו בכלל וחי אחיך עמך ואין חייבים ליתן לו צדקה ולא ירדתי לסוף דעתו שהרי מסקינן בפ"ב דע"ז לכל אבידת אחיך לרבות מומר לתיאבון הביאו הרב הב"י בב"י בטור שם ובמיימוני שם גם בח"מ סי' רס"ו. ואפשר דס"ל לרא"ם דגבי השבת אבידה לאו משום דאקרי אחיך דא" לא צריך רבוי ומשם ראיה דאיצטרך ריבוי מכל ומוכח בגמ' שם דאין חילוק בין מומר לגמרי או אוכל נבילות.

ויש סברא לחלק כי לא ריבת' תורה מומר רק בהשבת אבידה דלא יהיב ליה מדידי' כלום ותדע שאפי' גבי ישראל הצריכה תורה לכתוב לא תעמוד על דם רעך אע"פ שכבר אתרבי מהשבות לו לרבות השבת גופ' דה"א ה"מ בנפשי' אבל מטרח ואגורי לא כבס"פ בן סורר וכבר יצאנו זרה הלאה ממבוקשינו.

ונחזור לענין שאלה שבאה לידינו הנ"ל שודאי שדין רוצח אינו רק העובר לתיאבון ליתובי יצרי' הרע וכבגמ' דשבת גבי קורע בחמתו ואם אחר זה נתפס בשביל גניבה או דבר אחר כ"ש אם בא לידי סכנה מצוה להשתדל בעדו אם אינו ברשעו תמיד כדרך קצת גנבים שהמה בכלל מורידין ולא מעלין מש"כ בשהרע דרך מקרה דינו כישראל לכל דבר. אבל אם נתפס בשביל זו הרציחה עצמו שרצח נפש נקי מזיד יש פנים לומר אחר שיש סברות לכאן ולכאן שב ואל תעשה עדיף שלא להשתדל בעדו ויש לומר אידך גיסא אחר שזה כבר אבד ולגבי זה הרוצח אם ספק בגמ' או בסברא וספק נפשו' להקל ויש להשתדל לכן אין בידי להכריע לחייב השתדלות אפי' מממון הרוצח שזה בכלל מיטרח ואגורי דאצטרך ריבוי גבי ישראל דמלשון למיטרח דנקט נ"ל דגם זה לולי דאיתרבי ממ"ש תורה לא תעמוד על דם רעך ה"א אם אין בידו להצילו בעצמו אינו מחויב לטרוח ולשכור אחרים אפי' בממון של חבירו (ולולי שכל הפוסקים פה אחד שמחויב לשכור מממונו להציל חבירו רק שחבירו יחזיר לו כמ"ש הרא"ש [וגדולה מזו כ' בכ"מ ספ"א דהלכות רוצח ושמירת נפש בשם הירושלמי שמחויב לכנוס לספק נפשו להציל נפש חבירו וש"ס דידן ב"מ ר"ד ס"ב נמי הכי משמע דדוקא התם שאם ישתו שניהם ימותו ודאי מש"כ בספק י"ל ישתו שניהם ולא ישתה הוא לבדו וימות חבירו ודאי וא"כ מחויב לכנוס לספק נפשו' אפי' בספק הצלה וצ"ע] היה אפשר לומר שאינו מחויב להשכיר משלו אם יודע שאין לחברו להחזיר לו דלא רבתה תורה רק לטרוח עבורו ומ"מ ר"ל משל חבירו דוגמא לדבר דק"ל כיבוד אב משל אב) ובזה הרוצח אין לחייב להשתדל כלל.

ומ"מ אין למחות ביד המשתדל אפילו מכיסו (מש"כ כל אותן שלא מורידין ולא מעלין אסור להשתדל עבורם למלטם ממות ואפי' בהשתדלות קנס ממון אם אפשר לישראל להתנצל אסור להשתדל עבורם דזה הוי בכלל השבת אבידה וראיתי מקילין גם בראשון בשכר ולא ירד בני עמהם) ומי שבכחו להכריע ולבא עד תכונות בירור הדין אם יש איסור בהשתדלות או מצוה או רשות יכריע מה שאין עמדי ולא בי היא ובאתי רק בביאור קצת חלקי סותר של נדון זה ולפי מה שנלפענ"ד.

הטרוד יאיר חיים בכרך

אחרי כותבי מצאתי דברי קדושת הגאון תנא דאורייתא אבי זקיני מוהר"ר שמואל זצ"ל שהרגיש במה שהרגשנו תוך ביאורו לשאר סטרי דבי רב על מ"ש שם ורצח גואל הדם שומע אני בינו לבין עצמו ת"ל ולא ימות הרוצח עד עמדו וז"ל הגאון מלה במלה.

ובגמ' אמרו שאם הרגו ג"ה קודם שביאו לפני הסנהדרין נהרג עליו מהך דרשא. וא"ת אזהרה שמענו עונש מנין וי"ל הכל היה בכלל מכה איש ומת מות יומת והוציא הכתוב ג"ה מכלל זה וכיון שהתנה שלא יהרגנו בינו לבין עצמו ה"ז בכלל מכה איש. ובריי' זו אתיא כר"א וכו' ומצאתי ברמב"ם פ"א מהלכות רוצח וז"ל רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים ולא הרואין אותו עד שיבא לב"ד וידנוהו למיתה שנא' ולא ימות הרוצה וכו'. וכ' הכ"מ דהיינו בריי' זו כ' דסיפא דבריי' זו יכול יהרוג משהרג ומשנאף ת"ל ולא ימות הרוצח ובאמת שכן מצאתיו בילקוט ואולי הוא מספרי זוטא שהרי הוזכרו עוד דברים אחרים שאינם בספרי' שלנו. אכן פירושו הוא שגגה ודברי הרמב"ם הם מאותה ברייתא יכול משהרג ומשנאף והוא סיום למה שאמרו ברישא שאם רודף להרוג ולנאוף ניתן להצילם בנפשו אבל לאחר שעשה לא ניתן לעדים להרגו וכן הוא לשון הבריי' בילקוט ולשון הרמב"ם ותדע דלא הוי סיומא דבריי' דהכא דאל"כ מאי משהרג דקאמר הרי כבר הוזכר ראיית ההריגה לעיל וביותר יש לתמוה עליו שחשב שדין זה הוא ברייתא פרק אלו הן הגולין שהרי בגמ' מוקמי לה בגואל הדם שהרג את הרוצח בשוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו ועוד ברייתא גופא הכי משמע דהא קרא דורצח ג"ה ברוצח בשוגג כ' לכן אומר אני שזה שגגה והרמב"ם לא הביא ברייתא זו משום דר"א היא ואנן ה"ל כר"ע.

וברור הוא וקשיא מנ"ל לר"א דהאי קרא איירי ברוצח בשגגה שיצא חוץ לעיר מקלטו דלמא איירי ברוצח במזיד וכדברי הרמב"ם וי"ל דרוצח במזיד ילפינן מדכתיב כל מכה נפש לפי עדים ירצח וגו' וכדאיתא לקמן א"נ משום דקרא דהכא כתיב גבי שוגג עכ"ל הגאון ודברי פי חכם חן ושפתים ישק והרבה ממנו נכלל בדבריי. האמנם יש לדקדק קצת בגוף דברי הגאון רק שאין זה המבוקש של חיבורי ולא העתקתיו רק לכבודו כי זה האיש ראוי שנאמר עליו כמו ר"ח בר בון כי מת בן ארבעים ולא הניח דבר קטן ודבר גדול ש"ס עם כל הפוסקים והתוס' ושאר כל חכמות ומדרשי דר"ז ספרא וספרי ומכילת' ות"כ ונפלאות ימלל בביאורם וכן פיהו ימלל רברבן בביאורו על קידוש חודש לרמב"ם והשיב השגות נמרצות על החביב וכן עשה ביאורי' ע"ס צורת הארץ ועל כמה ספרי התוכניי' ורובם נאבדו לבד מקיבוץ קונטרסי' מעט מהרבה שבאו לידי והנחתי לכורכם והם מונחים בבי גזא דידי בע"ה: