חות יאיר/קכב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קכב
עריכהשאלה: ראובן שהי' לו בכור ונפל בו מום מה שיראה אותו לשמעון אחיו ויתירנו לו בזמן הזה:
תשובה: תמן תנינן במשנה ספ"ב דנגעים כל הבכורו' אדם רואה חוץ מבכורות עצמו והובא בספ"ד דבכורות וסיים שם ורואה את קדשיו ומעשרותיו ונשאל על טהרותיו ואוקי בש"ס חוץ מבכורות עצמו ביחיד מומחה מש"כ תלתא לא חשידי וסיים עוד שם ויהיב טעמא על שרואה את קדשיו ומעשרותיו דאי בעי מיתשיל עלייהו או שדי מומא בכול' ונשאל על טהרותיו דהא חזי לי בימי טומאתו וכתבו התוס' תימא ותרומה טמאה דלא חזי' לי' וכי לא יהי' נאמן וכן בשאר כל איסור והיתר ובהדי' אמרינן בריש הדר צורבי' מרבנן חזי לי' לנפשי' עכ"ל.
ואני אוסיף להפליא בבכור גופי' איך נחשדי' דיתיר מום עובר הא אי בעי יכול בכל יום לעשות מום בבכורו אף שאינו בדרך היתר כמו במעשר וכדפי' רש"י מ"מ אם נחשדי' בזה נחשדי' גם בזה אלא ע"כ לומר שחז"ל לא חשדו לשום אדם שמפני זה לא יאמינוהו להורות בשל עצמו דאם ירצה להרשיע ולהיטמא פתחים לו מכל צידי צדדים רק בדבר גדול שנפש אדם מתאוה ואין דרך לבא עליו רק בדרך מה אז אסרו ואמרו אין אדם נאמן על אשתו שנשבית לומר טהורה היא כבא"ה ס"ד ודוקא באשתו חזו חכמים זה שקשה לו לפרוש ממנה וכמ"ש ר' זכרי' בן הקצב המעון הזה וכו' מש"כ לגבי אשה אחרת אפילו גבי עד המעיד מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו לאו משום דחכמים חשו שהשקר מפני כך רק מפני לזות שפתים של העולם ומפני חשד וכ"פ רש"י בהדי' [עמ"ש לעיל בהשמטה בתשובה ט"ו די"ב ע"א] ולכן אמרו שם אם נשאת לא תצא דברננ' לא מפקינן ופי' רש"י ולא דמי לנטען על אשת איש וכו' ע"ש מ"כ תלת' או שנים לא חשידי בעיני העולם. ולכך לא גזרו רבנן בזה רק בדבר מפורסם כגון התרת בכור ביחיד מומחה דבכור קלא אית לי' אם יתירוהו ודכוותי' איצטרך לטעם גבי נשאל על טהרותיו אפילו כור גדול ומסוים וידוע שנולד בו ספק טומא' משא"כ בכל דבר הוראה שיבא בבית אדם דלית לי' קלא ונגעים דאין אדם רואה נגעי עצמו מפשטי' דקרא נפקע נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן רק שבקרובים פליגו ר"מ וחכמי' אם נלמד היקש נגעים לריבים וכן נדרי עצמו דאינו מתיר מקרא נפקא דכתיב לא יחל דברו ומזה נפקא היתר נדרים הוא אינו מיחל וכו' וכ"כ הר"ש במשנה ספ"ב דנגעים ור"י דס"ל אף לא נדרי אשתו ג"כ לאו משום חשדא שאז היה מותר להצטרף עם שנים אחרים רק משום דס"ל אשתו כגופו וכן מפורש שם בהג"ה בר"ש והכי נקטינן להלכה בי"ד סי' רל"ד.
ולכך תמיה רבתי בעיני על סוף דברי הר"ש שם מה דוחקי' למ"ש שם ושמא יש לחלק בין היכא דאיתחזק איסורא דמעיקרא ל"ק מידי דודאי אדם נאמן גם על נגעי עצמו לומר לכהן שער לבן קדם לבהרת וכיוצא בזה רק שגזירת הכתוב שצריך להראותו אל אחר אפילו הוא עצמו כהן כמו שגזירת הכתוב שטומאתו וטהרתו יהיה ע"פ הכהן מש"כ לענין נאמנות בודאי אפילו נגד עד המעיד נאמן כדק"ל בי"ד סימן קכ"ז מסוגי' הש"ס ריש פרק האשה רבה.
ונחזור לשאלה דשאילנא בכור בזמן הזה אם הי' מותר ע"פ יחיד מומחה אז בודאי היה אסור לחכם לראות בכור עצמו מפני חשדא דיותר יש טורח וטיפול זמן רב בבכור תם בזמן הזה מבימים ההם כידוע ע"פ המבואר בש"ז וקלא אית לי'. ואין לומר הואיל דק"ל בזמן הזה אין הבכור ניתר רק במומי' מובהקים כגון נסמית עינו וכו' כבסי' ש"ט תו ליכא חשדא דאין חשד רק בדבר שצריך הבחנ' רבה כגון להבחין בין מום קבוע לעובר וכן לשור רש"י ספ"ד דבכורות וי"ל שלא דקדק יפה והקיל לעצמו מש"כ בזמן הזה. זה אינו דהא מדמה לה למיאנה או חלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד ושם תנן המביא גט ממדינת הים וכו' וכן מת הרגתיו לא תנשא אשתו ופירש"י מפני לזות שפתי' שיאמרו שהוא משקר ש"מ דחשדינן לי' לגמרי וכן משמע מ"ש ספ"ד דבכורות דבכל גווני אינו רוא בכור עצמו כפירש"י על חד מי מהימן. ועוד דאפי' בזמן הזה יש הבחנ' כגון בצרימת האוזן אם הוא מן התנוך או מן העור ושיעורו כדי חגירת הצפורן וכן בכמה דברים במומים שזכר הטור סי' ש"ט ועל כן היה אסור אבל באשר ק"ל שבזמן היה צריך שלשה א"כ מותר אפי' לבעל הבכור להצטרף וכדמקשי הש"ס ספ"ד הנ"ל בפשיטות אלא בתלתא ומי חשידי ומכ"ש איש בשל אחיו כמו ששאלתי שמותר לראות בכור אחיו אפי' בזמן שהיה מותר ע"פ יחיד מומחה היה מותר כדתנן בספ"ב דיבמות וכולן מותרים לבנים ולאחיהם ואפי' במקום שיש חשד וזה ברור.
משא"כ בשאר הוראות איסור והיתר טומאה וטהרה שבא לאדם מותר לאדם להורות אם בר הכי הוא כמשמעות התוס' הנ"ל וכ"כ הר"ש שם ואפי' במקום רבו כבמסכת עירובין ר"פ הדר צורבא מרבנן אורי לנפשי' (ובזה דוקא דנפשי' מותר מש"כ לאביו ולאחיו ואם יש לו חלק באותו הוראה אפי' שמונה שבשמינית מותר מדמשני שם אנא מזבן זבינא משמע הא אם היה לו חלק בה היה מותר ודוק) וכ"כ הר"ש שם בפי' והתוס' ספ"ב דנידה דמותר לחכם לראות דם אשתו מדלא קתני כל הדמים אדם רואה חוץ מדמי אשתו ש"מ דוקא אלו דתנן תנן מש"כ כל מילי והא דאמרינן שם ילת' אייתי דמא לקמי' דרבב"ח תי' התוס' דרב נחמן בעל' שמא לא היה בקי א"נ שהית' חוששת שמא יחמיר והר"ש תי' כדי שלא תתגנה עליו לא הראית לו.
ודיין או עד שיש בו צד הנאה לא יעיד ולא ידין הטעם הוא דמאחר שיגיע להיזק לאחר מצי למימר דדנת לטובתך ולהנאתך אפי' הנאך רחוקה ולא דמי לדבר שבינו למקום ואין לאחר במעשיו לא זכות ולא חובה. וכבר שקלינא וטרינא בפסול דיין ואוהב ושונא או צד נגיעה בהנאה גם בעד אם יש לאביו או בנו או אחיו צד הנאה [פי' הנאה שאינו לפנינו בההיא שעתא כגון הנך דבח"מ סי' ל"ז ובש"ע סט"ו כו' מש"כ הנאה הברורה בההיא שעתא כגון מ"ש הרשב"א הגזברים וכו' עש"ע סי' ל"ז ס"ט לכן כ' בסדר הגט אחר סי' קנ"ד ס"ד י"א שצריך שלא יהיו העדים קרובים וכו' והטעם שאז הם נוגעים מפני שכר המגיעים לקרוביהם.
מש"כ טובת הנאה של אחיו לא מקרי נגיעה למ"ד טובת הנאה אינן ממון ומפני כך לא ברירא לי דברי הש"כ שם ס"ק יו"ד. ויש ראיה מגמרא רפ"ד דבכורות דהנאה דלא מטיא ליה רק לבן בתו גופי' מקרי רק טובת הנאה וא"כ טובת הנאה ממש דמטיא לקרובו היה אפשר לומר דאפי' למ"ד טובת הנאה במקום אחר ממון גבי עדות לגבי קרובו שרי. ולולי פה קדוש הרשב"א היה ספק בידי אם לפסול עדו' בשביל טובה המגיע לאחיו אחר שגוף העדות אינו לאחיו וכענין שאמרו וכלם מותרים לבניהם ולאחיהם ועדות שמגיע הנאה לו ה"ל כמעיד לעצמו ואין קרוב גדול מזה. וקרוב פסלה תורה אפי' משה לאהרן אף שלא נחשדו ישראל על כך. משא"כ אב לגבי בן אפי' בטובת הנאה מיפסל דברא כרע' דאבוה ואין לחלק בזה בין רב לבן או להיפך אע"ג דבפרק בן סורר דע"ב סע"א חלקו בדין מיתה ביניהם ואמרו כי יותר רחמי האב על הבן מההיפך והיפך גבי מורדת המקללת לאבי בעלה בפני בעלה מש"כ אם מקללת לבן בעלה בפני בעלה והתם הטעם מפני שמדין תורה הבן חייב להקפיד על בזיון האב. וע"ע בהג"ה רמ"א בא"ה סי' קל"ד ס"ד ושם צ"ע מ"ש ויש מחמירין רק שאין כאן מקומו כך נלפענ"ד]. או הוא שונאו ואוהבו אם כשר הוא לעדיין ועד. והעלינו להחמיר באביו ובנו וכ"ש אשתו ולא בקורבה דאחיו וכ"ש גיסו וכה"ג.
והנה כתב בל"ח ס"פ עד כמה בדיני דחשוד להתיר לעצמו וז"ל וכל כי האי גוונא כתב רבינו דנאמן בפ' הנזקין בי"ד חילוקים בענין נאמנות באיסורין בחילוק הרביעי ודלא כהר"ש ספ"ב דנגעים דמחלק בין אתחזק איסורא ללא אתחזק איסורא עכ"ל. וז"ל חילוק הרביעי הנ"ל כל אדם נאמן על שלו אפי' אתחזק איסורא כדאמר גבי טבל הקדש וקונמות הואיל ובידו לתקנו ולפדותו עכ"ל. ואין הלשון מדוקדק כמ"ש בל"ח וכל כה"ג כ' רבינו וכו' נהי דדברי הרא"ש מתנגעים לדברי הר"ש מ"מ כל כה"ג דס"פ עד כמה לא מיירי הרא"ש בחילוק רביעי אדרבא כל כה"ג דס"פ עד כמה דמשמע היכ' דליכא רווח' כלל בהוראתו שרי לבעל דבר להורות ולא בגוונא אוחרי וזה סותר לדברי הרא"ש ומסכימים לדברי הרא"ש ומ"מ כבר כתבנו שיש לתמוה על דברי הר"ש וכי היכא דאתחזק איסורא אין אדם נאמן ואם חשיד הוא נחשוד אותו שהטיל מם בבכורו (ולפי זה לא יורה אדם בכל ספק שאירע בשחיטה וכן בתערובות איסורים וכה"ג טובא) וי"ל דשאני היכא דלא עביד מעשה כלל לפנינו.
נמצא למידין לפי דברי הר"ש כלל נאמנות וחשדות. היכא דבדיבוריה לא עביד מעשה אפי' שנים חשודים כבס"פ האומר התקבל כשר ולא תהי כזאת בישראל וכמ"ש התוס' שם בד"ה דיבורי אמרי ונראה דעל כן לא הכשירה תורה עד מפי עד ודו"ק. היכא דבדבוריה נעשה מעשה לא חשידי תרי כגון מיאנה או שחלצה בפניו וכל כה"ג ועדים חתומים על שדה מקח לא חשו חכמים לדבר זה ומ"מ אמרו חכמים הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו כבש"ס פ' ואלו טריפות דף מ"ד ונראה דאיסור גמור הוא שהרי מקשי שם על רבה בר בר חנה וכ"כ התו' ספ"ב דיבמות. וא"כ אפשר להכשיר בי תרי שקבלו שכר להעיד שלכאורה ליתא בזה איסורא רק חשדא ולא דמי לנוטל לדון דהוי לימוד תורה ומקרא נפקא מה אני בחנם [מיהו נראה דלאו דוקא והוראה דאסור מקרא דה"ה כל המטפל בדבר שהוא מצוה דג"כ מקורה בתורה מדמינן לתורה ואסור ואין חילוק בין חד לתרי וכן הנוטל שכר להעיד היינו טעמא ותדע שהרי אוהב ושונא כשרים דלא נחשדו ישראל על כך רק די"ל דנוטל שכר בלה"נ מיפסל כמו בכל עדות שיש לו צד הנאה בעדותו ה"ל כמעיד על עצמו דלמטי' ליה הנאה ואע"פ שיש לחלק מ"מ הואיל דמכוער הדבר חששו רז"ל טובא ללזות שפתי' בספ"ב דיבמות. והיינו טעמא דנוטל שכר להיות רואה בכורות אע"פ שנוטל שכר מהנשארי' תמימים כמו על בעלי מומים שלא התירו גם בכה"ג רק לאילא והיא צורך שעה כמ"ש הרמב"ם עי' בטור סי' שי"ב ורש"י פירש דדוקא לאילא שהיה חסיד וזה צל"ע.
ומזה למד הריב"ש הובא בש"ע סי' י"ח שהשוחט יטול שכר מן הטריפות כמו מן הכשרות והרגישו האחרונים על מה שבטור ח"מ סי' ש"ו לא משמע כן ואפשר לומר כי דוקא גבי ראיית בכור חששו לחשד בליקחתו שכר הואיל דהראי' עצמו בשכר אסורה לולי צורך שעה א"נ דגבי בכור דצריך לימוד ובקיאות גדול כבפ"ק דסנהדרין יש חשד טפי דיצדד סברות להקל מפני שכרו. עי"ל דבבהמה של טבח עומד למכור לרבים לא חשדינן לי' שיכשיל רבים. עי"ל דפי' טבח שכ' הטור הוא שוחט לבד ואת"ל דג"כ בודק בימיהם לא הורה שהשוחט בדבר רק כל השתנו' הראה לחכם ובשוחט אין חשש כולי הא דאין כאן קלקול אם לא ע"י מעשיו ובדיקה אם יש השתנות לא חיישינן אל יראנ' כי מרתת פן יראה ויגלה ע"י אחרים מיהו הרמב"ם דקדים טובא להטור קרא תגר על זה בפי' המשנה פ"ד דבכורות וגם בקהלתינו קק"ו היה המנהג של הכרכשות ונ"ל דמאחר שהשוחט ובודק הוא הש"ץ או השמש שיש להם שכר קצוב בלוא הכי מן הקהל ואפיית לחמי שבת וטביל' נשי' ובכ"ג וזה של הכרכשתות מעט וטפל אין חשד ואין איסור ואפשר דגם הטור בכה"ג מיירי. ובלקיח' הדייני' והרבנים ומסדרי חליצה וגיטין שכר עי' בפי' הרמב"ם והרע"ב והאברבנאל בפרקי אבות גם בפוסקי' ארוני' ט"ז וש"כ ובפי' עץ החיים מס' בכורות.
ולכן אשה שנתקלקל מעיינה ורואית תמיד יומיי' או ג' ימי' אחר טבילת' עם שיש לה וסת קבוע ונכתב לרב פלוני שילמד אחר זה אולי ימצא קולא מצד שדם כתמה שתמצא באיזה ימים אחר טבילת' נשתנה במראיתו ואם יכשירה יתן לו חמשים ר"ט לא ידעתי היתר ואפי' אם יאמר שנוטל שכר כתיבה שישיב לו עם טעם ההיתר כדרך שו"ת לא יספיק זה על שכר כזה ולכן כ' הרע"ב לא יבוש הרב וכו' ואף כי בכה"ג כתבו האחרונים טעמים קלושים גבי גיטין וחליצות י"ל דשאני התם דמפני שעכ"פ עליו לגמור הדבר כדת משה וישראל לכן מספיק טעם למ"ש רז"ל ואסמכוהו אקרא מה אני בחנם אף כי החמירו בו יותר משל תורה שהרי ק"ל כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני מש"כ כאן כי כך דרך רז"ל שעשו חיזוק לדבריהם עי' תו' יבמות דל"ו ע"ב. ובהוראה בכה"ג שאינו נוטל שכר רק אם ימצא לה היתר לא ידעתי לזה היתר אף כי את חטאי אני מזכיר שפעם אחת נעשיתי סניף לדבר כזה ומסתפינא דלמטיני שיבא מכשורא] ואפשר לומר אחר שידוע שנטל שכר מכוער ביותר.
וז"ל הרשב"א פא"ט הלכך במקום דמזדבנו בשומא מאן דשרי טריפת' לא ליזבין מינה ואפי' במקום דמזבו במתקלא אי גברא דלא משדרי לי' כל יומא אומצא מעלי' מיבעיא לי' לאזדהורי וכו'. ונראה ה"ה שהורה עם אחד דינא הכי משום הרחק מן הכיעור מש"א ביחיד הוי איסור גמור דגזירת רז"ל משו' הס' ממך עקשות פה. והיכא דליכא רווחא כלל כגון דזבן בתקלא ופי' רש"י ונותן המעות מיד ובכגון דבכל יומא יהבו לי' אומצא מעלי' אפי' יחיד מותר כרבב"ח ורבא פא"ט הנ"ל.
משא"כ יחיד בהאיכא רווח אחשיד בכל גוונא כבספ"ב דיבמות גבי הרגתיו וחכ' שאסר את האשה בנדר. ואין לומר דליכא משום לזות שפתי' רק בשל אחרים ובכה"ג דעביד מעשה להתיר ואח"כ נהנה מזה כיוצא בזה גבי הוראת איסור והיתר לאחרים. זה אינו מס"פ עד כמה דאסור לראות בכור עצמו וכן בקדשיו ומעשרותיו וטהרותיו לולי דלא מרווח מידי היה אסור כמבואר שם וא"כ שפיר כתבו התוס' ס"פ עד כמה דלא מצאנו ידינו ורגלינו בכל יום שאנו מורין תוך ביתינו וכן צ"ע על הרא"ש בחילוק הרביעי הנ"ל. ואף לפי מ"ש הר"ש לחלק קשה הרי בהוראת איסור דפסיקת הגרגרת לא אתחזק איסורא דק"ל נשחטה הותרה ומ"מ אי מזבין בשומא אסור ואין לומר אחר שריעותא לפנינו מקרי אתחזק איסורא א"כ ה"נ נימא כל דבר הוראה שאירע בבית יהא אסור מהאי טעמא ובש"ס שם אמרי דת"ח רואה טריפה לעצמו. ואף למה שכתבנו התוס' פא"ט בתירוץ ראשון כי דוקה באשה חיישינן שמא עיניו נתן בה מש"כ בדוכתי אחריתא מ"מ איכא משום הרחק מן הכיעור ובאמת תירוץ של התוס' הלז נסתר ממשנה וברייתא דס"פ עד כמה הנ"ל. ותירוץ שני של התוס' שם צ"ע דלמה מקשי בש"ס מהרחק מן הכיעור טפי ה"ל להקשות מאיסור דהסר ממך עקשות פה שהרי רבב"ח יחיד הוה.
ואין לומר עוד דדעת הר"ש דכל הוראה מקרי אתחזק איסורא הואיל דאתיילד ריעותא בדבר ותדע דאל"ה ל"ל לש"ס למימר ס"פ עד כמה ונשאל על טהרותיו דחזי לי' בימי טומאתו דמשמע הא בלאו הכי כגון בתרומה אינו נשאל כפי' התוס' שם ואם הוראה בעלמא לא מקרי אתחזק איסורא הל"ל ונשאל על טהרותיו אפי' על תרומה אלא ע"כ כל הוראה מקרי אתחזק איסורא ולא תירץ הר"ש רק ת"ח חזי לנפשיה דמס' עירובין דלא אתיילד ריעותא כלל ולא ביקש לתרץ מנהג גרוע שלנו ומעשים שבכל יום א"כ קשה מ"ש בש"ס שלנו פ' אלו טריפות הנ"ל אר"ח איזה ת"ח זה הרואה טריפה לעצמו [וקשה ג"כ להיפך דיהי' אסור לבעל לראות כתמי אשתו נדה בימי ליבונה] ושבוחי משבח לי' שם וז"ל ורש"י כשנולד ספק טריפות בבהמתו ונראה בו טעם לאיסור וטעם להתיר אינו חס עלי' ואוסרה עכ"ל ומשמע הא אם חזי טעמא דהיתרא מתירה לעצמו.
מיהא י"ל דל"ק משום דבלה"נ צ"ע גמ' זו לפי' רש"י כי יש להקשות מהיכא תיתי יתירה אם שקולין הם תרי טעמא וחלקיה הסותר אלא ע"כ ר"ל שתיכף אוסרה ואינו מראה אותם לחכם אחר ומינה הא אם ירבו צדדי דהיתירה מרא' אותה לאחר ודוק ומ"מ מנהגינו נשאר קשה. מ"מ א"א לומר דלהר"ש מקרי כל הוראה אתחזק איסורא (והכי מוכח ממ"ש בט"ז סי' שי"ב דלהר"ש אתי שפיר מה דמוכח בהג"ה סי' י"ח דאדם שוחט ובודק לעצמו אע"פ דשכיחי סרכות בדיקה אלא ע"כ לא מקרי בכה"ג אתחזק איסורא ע"י ריעותא כל דהו רק דברי הר"ש קאי על מצורע מוסגר ע"ש בהר"ש ובמשנה ספ"ה דנגעים ומ"ש שם הט"ז דשוחט לעצמו משום רוב מצויין וכו' צל"ע מאד דדלמא שהה או דרס) שהרי כ' דמה דלא הראתה ילתא דמה לר"נ לאו משום איסור אלא וכי' ש"מ דלא מקרי הוראה אתחזק אסורא וא"כ נשאר קשה גמ' דחזי לי' בימי טומאתו כנ"ל הא בלה"נ וצ"ע.
ומשום יגדיל תורה הארכתי קצת כי כבר למעלה מילתא דשואל אמורה בשפה ברורה שמותר לאחיו להצטרף עם שני בני כנסיות להתיר בכורו. כך עלה במצודת עיוני הדל וחליש הטרוד:
יאיר חיים בכרך.