חות יאיר/מב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן מב עריכה
הנה נשלח אלי מגילה עפה מק"ק טריד על דברי ריבות אשר חלפו ועברו שם וכך היה מעשה. ראובן מכר סוסים של השר בעד סך עצום והנה אותו הממון נשאר ביד ראובן מדעת השר שא"ל שיקנה לו בעד אותן הדמים סוסים מובחרים אחרים וזה כמה פעמים חקר ודרש ראובן זה אחר סוסים ולא עלה בידו כהוגן ותוך כך הלך שמעון עם סוסים אל השר ומכר לו כרצונו והשר נתן לשמעון כ' שיקח אותן מעות שהם ביד ראובן וראובן טוען שיש לו תביעה על שמעון מדין מערופי' ושמעון טוען שהשר שלח אליו לקנות לו סוסים ובאו טענותיהם אלי באריכות בכמה דפתראות וניירות כאשר בא החלום ברוב ענין, ותמצית הדברים אשר עליהם ראוי לישא וליתן הן הן דברים הנ"ל בקיצור נמרץ.
והנה השבתי דבר לשואלי ופטרתי לשמעון מכל טענות ותיבעו' הנ"ל וכתבתי ברמז מעט מזער ראי' לדבר מדברי בש"ע והגהותיו בהי' קנ"ו רל"ז ושפ"ו וכיוצא בהן וכמבואר בתשובה ההיא מלתא בטעמא דלא עביד שמעון שלא כהוגן כלל. ויהי אחר הדברים האלה שמעו אזני דבר מאחרי מפה קדוש אחד מדבר וחיילי' יגבר כמתעבר על ריב הנ"ל כמתלהל' יורה זיקים על השריון בין הדביקים בקולות וברקים בנוסחי רויחא אמר אויב ארדוף אשיג בכמה פנים ותמצית דבריו שלפחות יקרא שמעון הנ"ל רשע והנה הציע האלוף המשיג לפני דברי הש"ס ותוספתיהן כאלו למראה עיניו ישפוט מהן משפט צדק והנה את מי אין כמו אלה גם אני ידעתי ת"ל אותן ואת תולדותיהן בטרותם ובחצריהם רק שלא היה המבוקש ממני רק לפסוק הדין כיד אלוהי הטובה עלי ואפילו אם הבע"ד אומרים כתבו לי מאיזה טעם דנתוני ובמקו' דאיכא חשדא אין הדיין מחויב לכתוב רק הטענות והפ"ד כמבו' (בשפתי כהן) בח"מ סי' י"ש מכ"ש כה"ג על כן קצרתי.
ולמען הראות כי עם כל רוב גדלו של אלוף המשיג וחריפתו ובקיאו לא אסיק שמעתתא אליבי' דהלכתא אפי' כדמסיק תעלא מבי' כרבא אדרבא מטוני' תסתיים שמעתתא דידי ויגדל וישר כחי כאשר דברתי בראשונה וכל דיינא דלא דאין כך לאו דיינא הוא ולברר הדק הטוב לא יספיקו כמה ניירות ואני לא באתי רק לדחות דבריו של גדול קו לקו דבר דבור על אופניו וממילא יצא לאור משפטי בג"ה:
הנה בראשון כתב, שאף אם לא היה תביעת התובע רק מפני שהיה עושה מלאכתו של השר תמיד, הרי ק"ל בסי' קנ"ו בהג"ה דגוערין בו ומיהו אם עבר ועשה וכו', ומשמע שעשה שלא כדין ויש לקרותו רשע עכ"ל. והנה בזה אף לפי דבריו היה ראובן צריך עדות וראיה ברורה שעושה מלאכתו של שר תדיר, והוא בפרטות לא זולתו, וכמבואר מלשון הג"ה שם שכתב ורגיל בכך. מה שלא בא בשאלה כלל עם כל אריכות דבריה וברור שמשום שמכר ראובן סוסים של השר פעם אחד ואפי' שני פעמים לא יקרא רגיל ושנא' שהשר מערופי״א דידי' לאסור עליו כל האחרים, ואע"פ דק"ל בי"ד סי' רכ"ו בט"ז דבב"פ הוי רגיל, וכן נ"ל גבי עירובי תבשילין בא"ח סי' תקכ"ד מ"מ, אין לדין דין מערופיא ורגיל הנאמר בו אם לא שזה יניקתו ומחיתו תדיר שזה ביאור שם מערופי' לשון יערפו טל ויערו כמטר. ומ"מ אפילו אם יהיה כך שיהי' לראובן עם השר דין מערופי״א, פשוט וברור לן דלא מקרי שמעון רשע, וכ"כ הגאון רש"ל בתשובה דף ל"ג ע"א שחולק ארבע חילוקי דינין לא הרי זה כהרי זה דין מערופי' לחוד ודין עני המהפך בחרר' לחוד זה משלם לפי דעתו וזה נקרא רשע וכמ"ש דבתרי קטלי לא קטלינן. וא"ת היא נותנת דס"ל לרש"ל ליש אוסרין במערופי' אפילו להוציא בדיינין אני אומר טול מה שהבאת הרי שטר ושוברו עמו שפסק הגאון שם ע"ב ודל"ר ע"ג כיש מתירין וכ"כ בשם גאוני וחכמי פולין והרי פשוט בש"כ בכמה דוכתי דלא מהני תפיסה בכל ספיקא דדינא ומכ"ש בזה שיש כאן הכרעה מפורסמ' כנ"ל ואם ק"ל כיש מתירין מותר אפילו לכתחילה וכאשר נבאר בסמוך וא"כ הוא במערופי' מכ"ש בישראל העושה מלאכה אצל הגוי דגרע מיני' שהרי כ' בהג"ה ש"ע ויש אוסרין ואפי' ישראל עושה מלאכה וכו' מלשון זה מבואר דגרע ממערופי'.
ואני הקטן מתלמידי תלמידי הגאון הנ"ל אומר אחר אלף גלגולי מחילות מעצמותיו הקדושים פה קדוש יאמר דבר זה שפי' ליש דנין דין מערופי' שר"ל אף להוציא בדיינין וכ' שמדמין לה לעני המנקף ולדגים דיהבי סייר' וכו' ובדף ל"ד ע"ג כ' דמדמין לה ליורד לתוך אומנתו של חבירו ועל דמיון זה האחרון נתחיל להקשות הלא דק"ל דיורד לתוך אומנות חבירו אין איסור בדבר כלל אפי' בר מבוא' אבר מבואה אמרינן לא מצי מעכב וכדק"ל בח"מ סי' קנ"ו וכ"כ הגאון עצמו בחלוק' הרביעי' דל"ד ע"ג דק"ל כרב הונא בריה דרבי יהושיע לא כרב הונא סתם דבגמרא פרק לא יחפור ונראה שמזה שגה ברואה האלוף המשיג שכ' שיש חילוק גדול בין מהפך בחרר' ליורד תוך אומנות חבירו ור"ל דמהפך בחררה קיל מיני' וכן סיים דיורד לתוך אומנות חבירו קשה מכולם דיוציא בדיינין ובאמ' כיון היפוך האמת דברור דהוא קיל מכולם ופטור ומותר לכתחל' ובלי ספק ששם בדברי הגאון נפל טעות או בדפוס או בקולמוס הגאון וכולי האי לא אמרינן אגב חורפי' לא דק ונמצא כשול עוזר ונפל סברת העוזר המשיג.
אך ורק במ"ש שם דדעת הדנין דין מערופי' שר"ל אף להוציא בדיינין לעני המנקף מדמי להו בזה סתר המפורסם בש"ס דעני המנקף לא הוי גזל רק מפני דרכי שלום [ובזה שגה גם הב"י בש"ע ח"מ סי' ש"ע ס"ד ונכשל רבינו בדבר שכתב בהג"ה ש"ד על רמ"א שכ' על מה שמצא אני מאמין. אחר מחילה מעצמותיו הקדושים]. דק"ל כת"ק לא כר"י דס"ל גזל גמור ר"ל מדבריהם ואמרינן שם פרק הניזקין מה בינייהו להוציא בדיינין ור"ל לת"ק אין מוציאין בדיינין וכ"פ הגאון עצמו דל"ד ע"א וע"ב ואיך יאמר דדעת הדינין דין מערופי' להוציא בדייני' ע"י ההתדמות לעני המנקף וגם בזה נפל טעות בקולמוס הגאון במ"ש פעמים שם דק"ל כת"ק דהוי גזל מדבריהם ואין מוציאין בדיינין וזה אינו רק דלר' יוסי הוי גזל מדבריהם ויוצא בדיינין. וגם האלוף המשיג הלך בדר הטעות וכ' כך ולא חלי ולא הרגיש בטעות סופר שבתשובות הגאון מ"מ עיקרא דדינא פרכא על הגאון נשארה. ואפי' לדמיון השלישי דמדמה לי' לדגים דיהבי סיירא וכמשמע מלשון המרדכי פרק לא יחפור מתשובות ר"י ט"ע וזה מבואר פשוט דההוא דמרחיקין מצודות הדג וכו' דר"ל ואפי' להוציא בדיינין אם עברו והדג נלכד במצודתם וזה מוכח מתוס' דהניזקין דמקשי על משנה דמצודות חיות ועיפות יש בהן גזל מפני דרכי שלום מברייתא דמרחיקין מצודות הדג וש"מ דס"ל דההיא דמצודות הדג עדיף טפי ממשנה דמצודות חיות ועופות דהוי גזל מפני ד"ש ושם הוי גזל גמור ולא יהא רק גזל מדרבנן מ"מ יוצא בדיינין כמבואר בש"ס דגיטין.
מ"מ אחר שנרד לעומק דעת התוספת יצא לן ברור דדעת ר"י טוב עלם והמרדכי הדנין דין מערופי' ומדמין ליה למצודות הדג ס"ל גבי מערופי' דאין דנין להוציא מפני דקשיא לן מה מקשה התוספ' הנ"ל מצודות הדג על מצודות חיות ועופות הא אמרו שם גבי מצודות הדגים פרק לא יחפור שאני דגים דיהבי סיירא וכפי' רש"י דמביטין מרחוק אלא ע"כ תאמר דמ"מ מקשין התוס' דמ"מ לא עדיף סברת יהבו סיירא ממצודות חיות ועופות דבמשנתינו דמיירי שכבר הם ניצודין בלחי וקוקרי דדגים יהבי סיירא לא עדיפא מעוף שכבר נתפס ומ"מ לא הוי גזל רק מפני ד"ש.
והנה תוס' מתרצין דהתם מיירי באומנתו בכך שמעינן מזה דברייתא דמרחיקין תרתי איתני' ביה סברת יתבי סייר אוג"כ אומנתו בכך ומזה מוכח דיש עוד גמגו' בלשון הגאון רש"ל דל"ד ע"ג דכתב דמצודות דגם חמירא מבר מתא דאוקי רחייא הואיל דיהבי סיירא הוי כיורד לתוך אומנתו ואפי' בר מבואה דידי' אסור ולא יפלא מעיני המעיין שדבריו סותרין הדדי כמעט תוך כדי דבור שהרי שם כתב דיורד לתוך אומנתו מותר אפילו בבר מבואה אחריתא אבל באמת מצודות דגים חמירא מפני שני סברות חמורות שבו כמבואר וה מוכח בש"ס עצמו רפ"ב דב"ב דאמר רב הונא האי בר מובאה דאוקי רחיים וכו' וקאמר עלי' לימא מסייע ליה מהא דתניא מרחיקין מצודות הדג וכו' ודחי ליה שאני דגים דיהבא סיירא ואי ס"ד דסברת יהבי סיירא יהיב לבעל המצודה כח וזכות אומנתו בכך אכתי לימא מסייע ליה דהא בר מבואה דאוקי רחיים להשתכר הוי אומנתו בכך. אלא ע"כ דה"ק מלבד מה שאומנתו בכך כלשון התוספ' בתירוץ הנ"ל עוד יש לו זכות כאלו נלכד ברשת דיהבי סיירא ועל כן תסייע לר' הונא דההיא אפשר דמותר אפילו לכתחלה וכן ק"ל כמבואר לעיל ואע"ג שמלשון התוס' פרק האומר גבי עני דמהפך שכתבו תוך הדיבור וז"ל וי"ל דהתם היינו טעמא מפני שהוא יורד לתוך אומנתו של חבירו וכו' ולכאורה קרוב לשמוע ולהבין מזה דר"ל דפשוט ממשמעות הגמרא שם דהוי יורד לתוך אומנות חבירו והיינו ע"י סברת דיהבי סיירא דאל"ה הוי להתוס' לומר דהתם מיירי באומנתו בכך כלשון התוס' דהניזקין ודלא יחפור אבל ילמוד סתום מן המפורש דפירושו הכי הוא ואל"ה הל"ל סהוי כיורד בכ"ף הדמיון והאלוף המשיג אגב שיטפי' לא דק בלשון התוס' וקוצר לפנינו העתקות התוס' שכת' שהתוספות מתרצין דגבי מצודות הדג דמי ליורד לאומנות חבירו ועל כן יצא משפט מעוקל במחילה מכבודו:
והנה ממוצא דבר מהנ"ל יצא לנו שיש בזה שלשה חילוקי דינין יורד לתוך אומנות חבירו קל דמותר לכתחל' אם לא בבר מחא אחרית' וכמבואר סי' קנ"ו ואף דהוי מלתא דתווהו בי' אינשי בודאי הכי הוא והכי נהוג בכל תפוצות ישראל ויש לנו עוד ראי' חזקה מהא דאי' פרק אלו הן הלוקין בא דוד והעמידן על י"א שנאמר ה' מי יגור באהליך וגו' הולך תמים ופועל צדק וגו' ומפרש שם כלהו במילי דחסידות אשר אין בהן נדנוד עבירה יע"ש ובתוך הבאים מפרש לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנתו של חבירו מכלל דשרי רק הצנועים והפרושי' פורשי' מזה.
השני סברת יהבי סייר' אם אין אומנתו בכך אסור לכתחלה וזה מוכח מדרמי התוס' דהניזקין מצודת הדג ומצודות חיה ועופות מכלל דדמי להדדי כי דגים דיהבי סיירא הוי כאלו כבר נתפס ובחכה הועל כדין מצודה דלחי וקורי דהוי איסור בעלמא דמפני דרכי השלום ולנדון זה מדמין דין מערופי' אותן הדנין עלי' ור"ל שאם בא אחד בקובלנא על חבירו שלקח מערופי' אוסרין אותו על חבירו בעונש ובקנס בתוקף גזירות ב"ד וכע"ש מברדכי מדברי ר"י ט"ע דמדמי ליה לדגים דיהבי סיירא והוי כאלו כמעט נתפס ה"נ גוי זה כאלו כבר יהיב סיירא לגבי מכירו אבל לא שייך כלל לגבי מערופי' אומנות דידיה כי מה זה אומנות רק כפור מצודה או מעמיד רחיים וכן משמע לשון הש"ע בהג"ה שכתב יש שדנין שאסור ר"ל זו שדנין שאסור ודי בזה שנותנים למערופי' כאלו כבר נלכד ברשתו אבל אכתי לא יהבו לבעליו דין אומנות בזה ודע' היש מתירין ר"ל אפילו לכתחלה דס"ל דהוי כדין נכסי הגוי דהפקר הן ואין בהן גזל ור"ל אפילו מפני דרכי שלום ובזה כענן כלה וילך דיוקו של הגאון רש"ל מלשון ואין בהן גזל מכלל דלאידך הוי גזל ויוציא בדיינין.
ועוד ניחא לדידן טפי דאין כאן פלוגתא רחוקה בין הדנין לשאינן דנין רק שאלו אוסרין ואלו מתירין מש"כ לדע' הגאון אלו יהיו מוצאין בדיינים מה שאלו מתירין אפי' לכתחלה. ואין לומר בהיפך דאף אלו שאין דנין ר"ל שאין מוציאין בדיינים אבל עכ"פ אוסרים לכתחלה וכן מוכח לכאורה מלשון הגה' הנ"ל שעשה תלתא בבא יש דנין ויש אין דנין ויש מתירין אבל המעיין בלשון המרדכי והביאו הגאון ישפוט בצדק דהן הן שאינן דנין הן הן המתירין וכ"כ הגאון מהרר"ו בעל הסמ"ע בסי' שפ"ו במקום שבא האלוף להשיג עלי ונביא אותו בסמוך שאף אותן שדנין דין מערופי' אין מוציאין בדיינים נמצא פי' אם עבר ועשה שבסימן קנ"ו אכל מה שכתב לפניו קאי ודו"ק.
את כל החרדה הזאת חרדתי לבאר שפי' יש שדנים אין רצונם לומר אף להוציא בדיינים רק לאסור לכתחלה. ולקרותו רשע אינו ענין כלל לכאן וכדברינו בתשובה הראשונה שאינו בא עדיין לעולם ולא פסיקא אימת שיבא הריוח מהמערופי' וכן הרגיש הגאון רש"ל בכל זה דל"ד עג"ד ומה שתלי האלוף המשיג עצמו בחוט של כובי' בלשון ואם עבר ועשה מכלל דנקרא רשע הוא משענת קנ רצוץ וכי ס"ד שעל כל דבר אשר חלף ועבר איש על ענין אשר אין לעשותו לכתחלה יהיה נקרא רשע וא"כ יהיה לו דין עני המהפך בחרדה ויוכרז עליו בבה"כ כמ"ש הסמ"ע והוא מהג"ה מיימוני ובודאי שזה דבר שאין לו שחר ואין להביא ראיה מהא דאמר רבא פ"ב דיבמות וכל דלא מקיים דברי חכמים קדוש הוא דלא מקרי רשע נמי לא מקרי ור"ל בתמי' זה אינו רק בדברים שגזרו אנשי כנסל הגדולה ופשטו בכל ישראל כגון שניות לעריות דעלה קאי תמן וה אינו צריך לפנים. (ועוד דאפילו בדבר שנקרא רשע נ"ל דמ"מ לא הותר לקרותו רשע רק ע"פ שני תנאים הא' שהוא דבר שאיסורו ברור ונודע לכל וגם לה העובר דפושע הוא. הב' שידוע שעומד ברשעו כגון שנשא שניה ובכה"ג מש"כ זה שהרים ידו על חבירו דנקרא רשע חלילה שהותר מעתה לכל ישראל לקרותו רשע כל ימיו [על"ק תשובה ס"ב] דדלמ' פיוס' פייסי' או מחל לי' אח"כ וכן הא דארז"ל בפ' כיר' ס"ד מ' דמאן דעבר אדרבנן שרי למקריה עבריין ג"כ מיירי בעובר תמיד כדמוכח התם יע"ש ודו"ק מש"כ בדבר שלא נודע איסורו ואינו ברור ובמס' ברכו' ד"ד ע"ב חכמים עשו סייג לדבריהם שלא יהא אדם בא מן השדה וכו' וכל העובר על דברי חכמים וכו' ע"ש חלילה לקרותו עבריין כ"ש בנדון דידן דלא ידע זה דיש איסור והרי באמת יש מתירין ואם סבר זה שעבר עליו הדין יש אלהים בישראל ואין זה מסרב ולא דמי כלל לענין מהפך בחררה מכמה פנים) ולענין דין עני המהפך בחררה שיהיה לשמעון הנ"ל דין רשע הנה מלבד מ"ש דהוי דבר שלא בא לעולם ולא פסיקא שיבא ואין דמיון בכל הש"ס דחשיב בזה היפך בחררה כלל אף גם זאת אפילו היה לראובן סוסי' וכבר נשא ונתן עם השר במכירתם ולא היה מחוסר רק פסיקת דמים ותוך כך בא שמעון ומכר לו סוסים למרכבתו לא מקרי רשע כבהג"ה הש"ע ממרדכי וכאשר כתבתי בראשונה.
ומה שצלל האלוף המשיג במים אדירים והביא תערובות דברי התוס' והוליד מהם שטרחא חשיב כפיסוק דמים והנה כתב וז"ל והמרדכי עצמו שמביא פרק לא יחפור דין זה של פיסוק דמים מדמה הענין לצייד ושם לא שייך פיסוק דמים עכ"ל.
והנה הוכחה זו כלפי לייא אדרבא הואיל דלא שייך בו פיסוק לא איתעבידא מחשבתו עד המעשה בפועל וגם מראה מקום שכתב בורכא ובדותא הוא כי מקומו של דברי המרדכי פרק חזקת הבתים הוא ושם מבואר להדיא הפוכו שמיירי בישראל המחזיר ומהדר וטורח אחר גוי לקנות ממנו רק שעדיין דוחק את הגוי שיזלזל במכירותו ותוך כך בא ישראל אחר וקנאו לא מקרי מהפך בחררה כלל מפני שעכ"פ הי' חסר פיסוק דמים וש"מ דס"ל דפי' מהפך בחררה דש"ס לפי' ר"ת דמיירי בשכירות או במכר שכבר נעשה פיסוק דמים אע"ג דג"כ טרח שהרי הי' מהפך בחררה ופירש"י מחזיר אחריה וכן מוכח ג"כ מלשון התוס' בדברי ר"ת למה הוא מחזיר אחר מה שטרח חבירו עכ"ל וש"מ דבעינן פיסוק דמים אע"ג דטרח ואם תרצה לחלק בין טרחה מרובה למעוטא נתת דבריך לשיעורין וכ"כ רש"ל להדיא דל"ד ע"ב ומחי ליה לתשובות מהרי"ל שממנה יצאו כבושים סברת טרחא מרובה במאה עוכלי וע"י הדחק פי' דברי הקולן שג"כ מיירי שהי' לו טרחא רבה ומסירה לסכנה דהוי טרחא וכן חשיב הגאון לטרחא עני המנקף בראש הזית למסירה לסכנה ע"ד שנאמר ואליו הוא נושא נשפו וכדרז"ל ולדבריו נ"ל לתרץ למה נקט הש"ס זית דווקא ולדרכו רבותא קמל"ן אע"ג דאין בו סכנת נפילה כולי האי כמו שפירש"י על גמ' דפרק הי' קורא דהאומנין התפללין בראש הזית והתאנה יע"ש וחדא מתרתי נקיט וכן חשיב לטרחא חשובה מצודה שעשה הצייד מעשה לצוד בו הדג. וכל זה כתב הגאון רש"ל על דעת מהרי"ק שדומה טרחות המשתדל על החנות לעני המנקף בראש הזית והוא השיג עליו שאין חילוק בין טרחא קטנה או גדולה יום חודש או שנה רק דטרחות עני המנקף עד צוואר יגיע חשוב טרחא והנה דוק מינה דעני המנקף לא הוי גזל אפילו מדבריהם רק מפני ד"ש א"כ שאר טרחות אין חשובים כלל לאסור ודו"ק וזה במידי דהפקרא מש"כ במכר ובשכירות הדין לדברי רבינו מרדכי הנ"ל דהכל תלוי בפיסוק דמים ולא מצינו חולק בזה כלל וכן הג"ה הש"ע הביאו סתם לא בלשון יש מי שכתב או י"א ובזה יכול להיות דאפילו טרחא גדולה כמסירה לסכנה לא מהני הואיל שחסר פיסוק דמים. ועדיין יש פקפוק בדברי רש"ל שכתב שעשיית המצודה נקרא מעשה רב כעני המנקף והוא ללא צורך כי שאני מצודה דדג דאומנתו בכך עם סברת דיהבי סיירא ובאמת אין תשובות הקולן עמדי לע"ע לולי זה הארכתי בזה כהנה וכהנה אבל אין צורך לנדון דידן:
והנה הרב המשיג כתב וז"ל לכן הקשו התוס' בפרק לא יחפור מעני המנקף בראש הזית דבפרק הניזקין וכו' ומשני שאני התם דטרח להפילם לארץ עכ"ל וזה כתב להחזיק דבריו דטרחא חשוב כמו פיסוק דמים ואשתומם על המראה כי חפשתי בתוס' שם ובפרק הניזקין ובפרק האומר ובפרק אלו מציאות יגעתי ולא מצאתי רמז ורמיזה מזה כאשר באמת אין קושיא כולי האי על ר"ת מזה דלעולם ס"ל דבדבר הפקר לא שייך דין עני המהפך בחררה ר"ל לקרותו רשע ומ"מ י"ל דיש בו גזל מפני ד"ש רק שמהרש"ל הזכיר קושיא זו שדקדוק לשון ר"ת משמע דבדבר הפקר מותר לכתחלה וכן מוכח ג"כ בפ' לא יחפור בתוס' בקושיות רב מרי דוק ותשכח ומש"נ עני המנקף דאסור עכ"פ מפני ד"ש לזה אמר דטרחא כזו שמגיע לכלל סכנה ראוי לאסור לכתחלה עכ"פ נעשה קטיגור סניגור לדברי ולא ידענא מה אידון באלוף המשיג שבירר מתוך דברי הגאון מהרש"ל מה שלכאורה כנגדי ומגז כבשיו יתחמם ובחבו טמן הם כי לא להזכיר מה שבא בעזרתי. והנה בר מן כל דין מבואר בטענות שמעון שטען שהשר שלח אליו לדרוש אחר סוסים וא"כ הוא מבואר בדברי הסמ"ע שהביא האלוף המשיג להשיג עלי ממעשה שהביא סי' שפ"ו וכן פסק הגאון רש"ל דל"ג ע"ב דבאופן זה אין בו דין רשע כלל. ומ"ש האלוף דלא מפיו אנו חיין הלא כבר בארתי בתשובה לעיל סי' ה' דק"ל בסי' פ"ז כללא דכל שאם יודה לא יתחייב ממון אם כופר אינו מתחייב שבועה ואין לומר שאני הכא דעכ"פ דאם יודה רשע יתקרי ואפשר דקונסין אותו זה אינו שהרי כתב בתשובות מהר"ם סי' שפ"ד בטוען הכיתני וזה כופר אין משביעין אותו היסת אע"ג דה"נ ודאי אם יודה יהא נקרא רשע ואע"ג דשם משמע היכא דשייך קנס על הנתבע יש להשביעו היינו דוקא בקנס קבוע בעיר על זה ובבא הקנס ליד התובע וכמבואר שם והוא סייעתא רבתא לדברי הש"כ סי' ת"כ ס"ק ז' ואין פתחון פה לבעל דין לומר שעכ"פ הי' ראוי להחרים על זה כדעת הטור והג"ה שם סי' פ"ז לזה אני אומר שאף שגם על זה יש חלקי סותר די והותר ולא שייך בנדון זה כלל כי מי יודע ואמת יעשה דרכו שמשום נדנוד ופקפוק זה לא הפכתי בזכותו של שמעון בטענה זו כאשר כל מעיין בעיניו יראה שלא כתבתי זה בדרך ילפותא כלל רק דרך העברה ואף כי אמת גמור הוא מ"מ לא צריכנא ליה כלל ולא הבנתי מאיזה צד בא עלי קוצר יד המשיג להשיגני מדברי הסמ"ע הנ"ל שכבר נעשה פיסוק דמים וכמ"ש למעלה.
כיוצא בזה כתבתי שם לרווחא דמלתא אך למותר לא ליסוד ולא לבנין שאין תפיסת ראובן תפיסה גמורה להיות לו בו דין מוחזק כי אלו הלך שמעון וחזר אל השר להגיד לו הי' הדבר בא לידי חילול השם וקרוב הדבר שלא הי' מהני לו תפיסה זו וכו' ועל זה כתב המשיג מהא דק"ל בסי' קצ"ד כותי שיש לו פקדון ביד ראובן ונתנו לשמעון בטר זכה ראובן וכו' ולא חיישינן שמא ילך שמעון בחמימתו אל הכותי וכו' איברא הא מלתא כפול בהג"ה סי' ע"ב ס"מ ולא דמי לנדון דידן אפילו כאוכלא לדנא כי התם לא בא ראובן בטענות מוחזק כלל משום תביעה שיש לו על שמעון ולא מקרי תופס כלל אדרבא כל הפקדון שלו הוא ע"פ דברי חז"ל בנכסי גוי ואין לראובן שום זכות בו וטענה עליו ובהיא ודאי אם ילך ראובן אל הכותי להוציא ע"י מיד שמעון נגד דברי חז"ל ודת תורתינו יקרא מסור מש"כ בנ"ד שהמעות שייכים לשמעון שמכר הסוסים והשר חייב לו סך המעות ונתן ליד שמעון כתב שיקח מעות שחייב ראובן להשר וגם לדת תורתינו זכה בהן מדר' נתן כבסי' פ"ו (ואע"פ דשם אין מוציאים מראובן אם יש לשמעון מ"מ בכה"ג שהשר נתן לה כתב וראובן באמת חייב להשר א"א לשמעון לתבוע עוד השר ה"ל כאין לשמעון וק"ל) ואפילו גבי גוי מבואר שם על דין הנ"ל בעצמו דיש לישראל השני כל זכות הגוי ואיך נאמר שבאם ילך זה השני ויגיד להגוי מה שאירע לו במשכון זה דיקרא מסור ואדרבא ממ"ש שם ס"ו משמע לכאורה להיפך שישראל השני יש לו דין מוחזק כשידוע שהגוי חייב לו אלא שיש לדחות והי' לנו להאריך גם בזה מסוגיא הש"ס והתוס' לולי אהבת הקיצור:
עוד כתבתי בדרך אח"ל וכיודע ועוד לקרא שאף אם הי' שמעון מתחייב בהיזק שגרם לראובן הלא לא ידע מה וכמה הזיקו ודמי להלויתיך ואיני יודע כמה שאפילו צד שכנגדו מודה פטור כבסי' ע"ה וחשב האלוף לרדוף אחרי מדעת י"א שם בהג"ה אינו יוצא ידי שמים וכו' ואיני יודע אפי' יהיבנא ליה טעותי' מה יצעק עלי וכי ס"ד שהב"ד מוזהר על זה או שיהנה בזה תפיסה (עמ"ש בש"כ ח"מ ר"ס כ"ח בשם רש"ל) [ע' תשובה מ"ד] ומוחזקת ובאמת כבר הכריע הרב בש"כ שם כדעה ראשונה ודחי לי"א אלו. עוד כ' בזה וז"ל ועוד הביא ב"י בסי' ע"ה בשם תשובות הריטב"א דאף שהתובע אינו יודע לסיים נזקו לא הפסיד זכיותיו רק הנתבע יקבל בחרם שהוא אינו יודע או צריך להתפשר עמו כמו בסי' ע"ה כמו שאמרנו עכ"ל.
הנה כמה ידע האי מרבנן לעשות סניגרון לדבריו ומה מאד אהבת ההשגה קלקלה השורה לפניו כי אדרבא משם ראי' שהפסיד זכיותיו לולי זה לא הי' סגי בק"ח שבא רק להפיס דעת התובע וזה מבואר בכמה דוכתי והמשיג הוסיף או צריך להתפשר וכו' ותלי זה בזה לא בצדק ולא במשפט וכאן לא שייך ק"ח כי כ"ע ידעין ששמעון אינו יודע מה היזק גרם לראובן. וסוף דברי האלוף וכן נוהגין בכל יום בק"ק מיץ וכו' אומר אני מצד חסרון הכיר' ושייכות שיש לבעל הסוסים עם אותן השרים על כן המה הולכים אל היהודי אשר לו יד ושם בחצריהם ובטירותם ואין הכי נמי מי שהולך אל השרים בעצמו ליטול שכרו משלם זריז ונשכר הוא ועוד אין שייך לומר מנהג בדבר שאינו תדיר כמ"ש הריב"ש בתשובות תמ"ג הביאו הב"י בטא"ה ס"ס י"ג א"נ י"ל דלא ראיתי אינה ראי' ואפשר שכמה וכמה הולכים גם אל השרי' בעצמן ואף דיש לפקפק ולומר דלענין מנהג לא אמרינן לא ראינו אינה ראי' כמ"ש בהג"ה ח"מ ססל"ז ובאמת יש לדחות הפקפוק ע"פ פלפול הש"כ ודי באריכות הזאת ואף אם הי' מנהג ותיקון בזה וכיוצא בזה היכא דנהוג נהוג. והנה על כל דברי האגרת הזאת יצא לאור משפטי ודיני ת"ל ואקוה לאל שבהגיע דברי אלה אל הרב המשיג יודה על האמת ויאמר יפה דן יפה זיכה יפה חייב וימחול על איזה דברים שבאו בכתב אגב שיטפ' דלשני' כי ח"ו לא לקנטר נתכוונתי ושלום על דייני ישראל:
הקטן יאיר חיים בכרך