פתיחת התפריט הראשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן לגעריכה

שאלת המרומם מוהר"ר אברהם העס מק"ק ורידבורג.

היושב על חוג הארץ וכו' ה"ה האלוף המרומם הגאון תהלתו חי מדבר דומם. על חכמתו כל אדם ישתומם נ"י ע"י פ"ה אב"ד ור"מ כמוהר"ר חיים נ"י כאור בהיר וצהיר. ואשו"ר ר"ד י"א:

נא אנהו' שאלה יש לשאול ויענני מהר קדשו דעתו הרחבה כדת מה לעשות בענין ונדון בכור שאירע בסבובות הללו. וגופא דעובדא הכי הוי. ראובן הי' לו בהמה מבכרת בבי' ערל ממכיריו לימים נזדווגו יחד ושאל ראובן אחר בהמתו. השיבו איך שנולד לו זכר זה י"ד ימים (ומפני שהוא בכור ודאי) א"ל הניקהו לי עוד זמן מה ותן דעתך עליו שאל יחסר לו מאומה עד אשר אדע את משפטו כי הענין בה העגל שצריכין אנו לגדלו ואן רשאין ליהנות ממנו אבל לא הזכיר לו מאומה שנאכל במומו.

הישב הערל הרי לפני זה אמרתי לקנות הבהמה ממך כשהיתה עדיין מעוברת ומפני שלא הי' לך פנאי בפעם ההוא להשוות עמי על דמי המקח אמרת לי לקחת אותה בביתי עד אשר תבא אלי ובטוב תתפשר עמי. ע"כ סמכה דעתי שבודאי אל תחזור מדבריך. ועשיתי לו כדרכי לעשות בשלי וסרסתיהו תיכף ללידתו בחשבי שאין אנחנו מדקדקים יחד ובלי ספק יכולנו לפשר בטוק וראובן לא חקר יותר לראות האמת אתו גם עדיין לא הזכיר נגדו שנאכל במומו. ועדיין לא ראינוהו אכן צריכין אנו לידע אם יהי' כן כאשר הוא בלתי ספק האיך ינהגו עמו.

והנה לפע"ד דין זה ממש הוא מה שמביא הג"ה מור"ם בש"ע י"ד סי' שי"ג מותר ליתן בכור לעכו"ם לגדלו ואם הטיל השומר בו מום מותר ולא אמרינן דכיון דהתירו וכו' ונראה דזהו מתשו' א"ז שהביא בעל ש"ך בשם ד"מ. כי היא מפסקי מהרא"י והוא עצמו סמך על תשו' א"ז ומוכח דמיירי שלא ראינו שהטיל בו מום רק מפיו שאמר שהוא עשאו. דאלח"ה מה חידש לנו בזה דהרי יש צד היתר יותר מהיתר דקסדור כמו שנותן בעל ש"ך טעה דהא לגדלו כיוונו ועי' בטור סי' שי"ד איתא כהן שיש לו בכור וראינו שעומד הוא וכל בני ביתו אצלו מבחוץ ונכנס הבכור לבדו לבית שלם ויצא בעל מום מותר לשחטו מאומדנא כמו שפיר' בלישנא אחרינא (מפורש בהדיא דלא ראינו היאך נעשה המום) גם ממתני' דקסדור שראה זקן של רחלי' ואמר מה טיבו של זה א"ל בכור הוא ואינו נשחט אא"כ הי' בו מום נטל פגיון וצרם אזנו ובא מעשה לפני חכמים והתירו ע"כ.

מוכח דאם לא ראינו ולא ידענו מי הטיל בו מום דמותר דאלת"ה ה"ל לחלק בהכי. ועוד דאי ניחוש שאחר א"ל להטיל בו מום אין לדבר סוף. דגם ברישא דמתניתין ניחוש להכי. עוד ממה שאמר בגמ' בין הי' בין נעשה ועלה בדעתו מתחלה לחלק ביניהם נראה פשיט דבסתמא אם לא ידענו מפני מה עשה שאין אנו צריכין לחוש לשום דבר. אדרבא אין אנו אומרים דכיוון להתירו כ"א כשנראה הוכחה ממעשיו ע"ש. ועוד מלשון הטור סי' שי"ד דהתחיל הכהנים חשודים וכו' וכתב עליו לפיכך כל מום שראוי לבוא בידי אדם צריכין עדות וכו' נראה דווקא בית כהן צריכין לעדות. אבל כל זמן שלא בא ליד כהן א"צ לעדות כלל. וכן ממשנה כל המומים הראוי' לבא בידי אדם רועי ישראל נאמנים ורועי כהנים אין נאמנים נראה דצריך צד כהן ובנדון דידן למחי ניחוש חדא דקרוב לודאי הוא שלא נודע לשום בן ברית דבר מבהמה זו שישנו ליהודי אצל הערל. ואפי' נודע וניחוש לכהן שאמר להערל להטיל בו מום הרי אינו דומה כלל למתני' דהי' ענין גומלים או לגימא או לא שביק לדידי דכל הני טעמא איתניהו בגמ' ולא שייכי ועוד דהרי אנן אזלינן בכ"מ לקולא כדאיתא סי' שי"ג ס"ב בהג"ה רועה כהן נאמן על בכור של ישראל. וכן בס"ג כהן שהעיד לכהן אחר. כל זה העלתי לע"ד ואם שגיתי יורוני ואתי תלין משוגתי כי ענין זה הוא מעשה רב וצריך להמליך בגדולים ממני. ועל תשובתו הרמה אצפה והי' זה שלום בחילו ושלוה בארמנותיו:

נאם הקטן אברהם בר' משה ז"ל העם פה ק"ק לימבורג:

תשובה הנה ברוב דבריו לא יחדול פשע ומפתח פומי' לא זהירין במ"ש לדמות הנדון לשומר שהטיל בו מום דשרי לא דמי דהתם טעמא משום דתנן כל שהוא שלא שלא לדעת שרי והרי זהו שלא לדעת בעלים דמי ידעי דיטיל בו מום וכן מסתמא השומר עצמו לא כיוון להתירו לעשות נחת רוח לבעליו כיון שכל עצמו מסרו לו לשמרו מכל מום ולשום עיניו עליו וכן בעובדא דקסדור לא עלה על דעת בעל הבכור שקסדור זה יטיל בו מום. ומ"מ עובדא דשומר רבותא קמ"ל הא"ז דלא נימא כיון דגם בי' בבעל הבכור שמא כיוון לעשות לו טובה כמו דכתב הרא"ש בכותי' המשרתת בבית דאסור דמסתמא על דעת כך הגידו לה דידעי שתעשה בו מום לטובת בעל בית כנ"ל פשוט. ומה דנחית השואל לפרוש דלא ידעינן שהטיל בו מום וכו' הבל יפצה פיהו ולא ידעתי כוונתו וסברא זאת עם הראיות שעלי' את כולם ישא הרוח. ובנדון דידן יש בו כמה צדדי להחמיר חדא שהרי ידוע הוא לכל שדרכיהם ברובא דרובת לסרס הזכרים סמוך ללידתם איסורא קעביד להניח הפרה מעוברת אצלו ואע"ג דידע הגוי דשל ישראל היא וילדה. מ"מ י"ל חשיב לדעת דמסתמא יעשה הגוי בו מום זה דהוי לשבח ולא דמי למום אחר דגבי שומר שכתב בעל א"ז וכן דין השומר כבח"מ סי' רצ"א לעשות בשל אחרים כבלו יע"ש וא"כ הרי זה גרמא ממש דאסרינן בר"ס שי"ג דמרבינן בגמרא והוי דוגמות נותן דינה ע"ג אזנו אף הוא ככלב והה"ג וכה"ג כתבו התוס' בספ"ק דשבת דאסור ניתן חפצים לנכרי בחצר דידוע שיוציאם והואיל דיהודי זה קעביד איסורא ממילא אם נעשה בו מום לא שרינן לי' כמה שכתוב בפסקי מהרי"ו סי' קס"ח יע"ש. ועוד דק"ל בסי' שי"ג דגוי מסיח לפי תומו שישראל צוהו אסור והרי גוי זה אומר לפי תומו ולפי לשון השאלה אין הישראל מכחישו שאמר היהודי לגוי שיקח הבהמה לביתו (ע' דין את ונולת אחי בח"מ ס"ס קפ"ב וסי' ר"ז ס"ה ואפי' לגר' שם לא סמכה דעתן היינו מפני שאינו בעל דבר רק שליח' ודו"ק) ובטוב יתפשר עמו הרי בזה נתן להגוי יד לעשות בו כרצונו ואערומי קא מערים.

ואף דק"ל דישראל לא נחשדו אפילו על ספק בכור להטיל בו מום מ"מ במום זה שנעשה ע"י גוי ודאי חשיד דסביר בהיתרא עביד ומצינו בפ"ב דביצה בב"י תקכ"ז דאחמירו רבנן בהערמה טפי ממזיד ואף דק"ל ספק אם כיון להתירו אם לא שרי מ"מ י"ל ה"מ היכא דליכא אומדנא דמוכח כי הכא וא"כ הואיל שהיה ישראל זה יכול לתקנו בכמה תקנות הנזכרים סי' ש"ך ולא עשה בודאי אין הכהן צריך לקבלו כלל ואם נפל בו מום נראה דצריך לתנו לכהן ולא הוי בו דין ספק בכור. ואם היה הגוי אומר שעל דעת כך היה מטפל בו שסבור הוא שלו היה נראה להתיר מהגה' שבש"ע ס"ס ש"ך מפסקי מהרא"י סי' ק"ל. תמצית הדברים איני מתיר בכור הנ"ל כלל ועיקר מטעם צד הערמה הנ"ל וראי' מהנהי תורי דגנבין ארמאי בפרק השוכר ויש לקצר. ועוד אין ישראל זה נאמן עליו הואיל דצריך לטפל בו כמו כהן וכ"כ בעל ט"ז ס"ס שד"י:

יאיר חיים בכרך