חות יאיר/יא
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן יא
עריכהתשובה מ"ש בהשגה דאם כדברי לא הי' צריך הרא"ם לאשמעינן דבדא"א לקרות המגילה אחר כך מגילה קודם למ"מ פשיטא דמגילה מצוה עוברת ומ"מ מצוה שאינה עוברת. ל"ק כלל שכבר מיושב זה למעיין במה שכתבתי בשני חלקי הסותר באיבעיא דרבא דעלה קאי הרא"ם והוא כי ה"א דכל קמי שמניח המת אפי' שעה קטנה הוי בזיון והעדר כבוד הבריות כי מאוד חשו רז"ל גבי מת מצוה שעל כן קנה מקומו שלא ישהה קבורתו כמעשה דר"ע תחילת תשמישו לפני חכמים ובשביל אהבת מכ"ת להשיג לא שת לבו לדבריי. והכי מוכח ממ"ש הרמב"ם הובא בש"ע י"ד סי' שע"ד אסור לו לזוז משם וכו' יע"ש. וטובה תוכחת מגולה בזה אם ירצה מכ"ת למחוי חורפו ילין בעומקי הלכות גפ"ת ובחילוקי שוא ושקר לא בפסקי הלכות ולדעתו בדעת הרא"ם יניח המת מצוה דדוחה פסח דחיובו כרת לעוף השמים ולחית הארץ לקרות המגילה. חלילה לאותו צדיק לומר כן כ"ש לומר דרבא גם באפשר לקרות אח"כ יסתפק בזה ודו"ק. ומ"ש עוד דאם כן ה"ל לרבא לאיבעיא תת דיחיד ומגילה דיחיד הי מנייהו קדום. לא עמדתי על דבריו בזה רק כי תואנה הוא מבקש כי כבר ביארתי דת"ת לא שייך בי' דחייה ומצוה עוברת וה"ה לא שייך בו קדימה שלא שייך רק בדבר שהיא מצוה הנעשית ונגמרה לשעה. וכבר כתבתי שלדינא אני מסופק בזה יחיד הדר בכפר אם יפסיק מלמודו או לא יתחיל ללמוד עד שיקרא מגילה אי דמי לבדיקת חמץ ק"ש ותפלה. והוא ממש מ"ש דה"ל לרבא לאיבעיא ומכ"ת זכרו לבסוף וכתב שנ"ל למיפשט ממ"ש רש"ל גבי נ"ח ויש לחלק כי נ"ח יש לו זמן קבוע בגמרא ואין להאריך בזה. נקוט מיהא שאין ענין לרבא לאבעי' כך ולפי שעה נתעלם ממכ"ת שהוא ספיקא דדינא שכתבתי ואין בו רק גזירות שכחה פן ישכח קריאת המגילה. א"נ י"ל טע' הקדמת קריאת המגילה דזריזין מקדימין למצות רק די"ל מ"מ אם התחיל בת"ת לא יפסיק ואין להאריך בזה שהוא חוץ לענינינו. ומ"ש ראיי' לדבריו דאין ענין תועלת פרסומא ניסא לענין קדימה מתו' פ' ב"מ דכ"ג והלא דברי התוס' ההם בפינו וזכרנו אותם והוא לנו לישועה שיש לחלק בין דחיה לקדימה אם יש סברא מחלקת אבל שיהיו עזר כנדינו כמו שעלה על דעתו הא ודאי ליתא דהתוס' לא כתבו רק שלא ידחה סברת פרסומא ניסא בדימ' למעלת תדיר מאחר שגם אח"כ יש בו פרסום נס. מ"מ לא נדחו דברינו לומר שלא שייך מעלה כלל בקדימה בפרסומא ניסא. דודאי יש בזה צד מעלה ועדיפות אף להקדים כמו מעלת תדיר ומקודש דיש קפידה בקדימה ואיחור מצד מעלתן. ולולי כי שוא שנא נפשי היה אפשר לי להביא ראי' נכונה לפום ריהטא דפרסומי ניסא ראוי להקדים ממה דאיתא בגמ' פ' הקורא עומד דבהלל ומגילה אפי' עשרה קורין כאחד אעפ"י דגבי קריאה בס"ת אמרינן תרי קלא לא משתמעי מ"מ באלו איידי דחביבי יהבי אדעתייהו ולכאורה משמע משום חיבת הנס וכ"כ בהדיא רמ"י סי' תפ"ח גבי הלל וסי' תר"ץ גבי מגילה. והרי ארז"ל ריש יבמות בתו דאתי' מדרש' חביבי לי' ואקדמה ש"מ דראוי להקדים החביב. וי"ל דהיינו מ"ש פרסומא ניסא עדי להקדים מפני חביבותא. אבל חלילה לי לעשות סנגורין לדברי בדבר שאינו ע"פ האמת כי דברי רמ"י בזה לא שמיעא ולא סבירא לי דאם חביבותי' דמגיל' משום נס הלל מאי איכא למימר. ואף אם נדחוק בהלל דחנוכה ודפסח (עיין בפרק בתרא דתענית דכ"ח ע"ב בפי' רש"י) מ"מ דשבועות וסוכות מא"ל. כ"ש דראש חודש דאינו אלא מנהגא ולכך מדלגי דלוגי ובזה לא מצינו חיבת נס שלא ניחוש לתרי קלא לא משתמעו. ועוד דבכה"ג אמרו בגמ' פ"ג דר"ה גבי שופר איידי דחביב ופי' רש"י שהוא דבר חידוש. ורמ"י שינה שם הלשון וכתב משום חיבת מצוה ולא יפה עשה דא"כ קריאת התורה נמי וזה טעם שלא כ' רש"י כן (וס"ס תרמ"ד כתב גבי הלל דחביב מפני שהוא שיר ושבח) מ"מ משם מוכח דאין פירוש חביב משום הנס רק מפני שהוא מצוה דאתיא לקיצין ומזמן לזמן מש"כ קריאת התורה הוי בלי הפסק ג' ימים רצופים ורגיל וזה כוונת רש"י במ"ש דבר חדש ואפשר דס"ל לרמ"י דאע"פ דבגמ' דר"ה מדמה תקיעת שופר להלל ומגילה לענין חביבותי' ויהבי דעתייהו מ"מ אין טעם החביבות שווין רק טעם הלל ומגילה אע"פ שאינו מצוה דאורייתא משום חיבת הנס. וחיבת קול שופר משום חיבת מצוה שהוא מ"ע דאורייתא מש"כ קריאת התורה. ומ"מ לא ירד בני עמו מפני דקשיא הלל דר"ח וסוכות ושבועות ולכן כשל עוזר ונפל עזור ואין לי ראיי' משם. מ"מ זכר לדבר ומילת' דמסתבר הוא מצד עצמו דחביב לאינש זכרון הנס גאולה וישועה וכבר מבואר דיש קדימה לחביב מגמ' ריש יבמות. וכל זה כתבתי לפלפולא בעלמא לא ע"צ האמת. והאמת יש לו רגלים וא"צ לא סעד ולא סמך לבלתי מתעקש. וכמו שהבאנו ראי' מוכרחת (דאין לחלק בלי טעם בין מעלת קדימה לדחיה) מגמ' שבת דפ' ב"מ דאבעי' ליה נ"ח וקידוש היום הי מינייהו עדיף משום דתדיר וכו' ומיירי בדחייה לגמרי והלא לא ידעינן ממעלת תדיר אם לא ממשנה דכל התדיר מחבירו מוקדם לחבירו ש"מ דאין חילוק בין קדימה לדחיה אם אין סברא מחלקת ונהי דדעת התוס' דפרסומי ניסא לא יועיל להקדימו לתדיר מ"מ יש בפירסומי ניסא מעלה להקדים בשאין שכנגדו מעלה מה שכדאי להקדימו. ושפיר מתוקמא אבעי' דרבא ולא עלה פירכא לפי מ"ש שאין כאן דחיית כבוד רק זמן מועט ופשוט דגם בזה יש לחוש מפני שגדול כבוד הבריות וכו' ומסברא דע"כ יש קפידא טובא אפי' בכל דהו:
ומה שתמה על שני אבות העולם שנעלמו מהם דברי התוס' פ' ע"פ בענין אף הם היו באותו הנס. לעולם יחשוד אדם עצמו טרם יבא לחשוד אחרים וחלילה לומר עלינו שלא עייננו בההוא ענינא שעליו שקלנו וטרינו ולא דרכי התוס' דרכי אותו רב המקשה ותיפוק ליה דה"ל ל"ת דלא תסור והרי התוס' לא זכרו ענין ל"ת כלל רק מפני שכתבו ד"ה מ"ע שהזמן גרמא הוצרכו לכתוב ואע"פ דד' כוסות דרבנן ר"ל דלמא במצוה דרבנן גם הנשים חייבות ובלא טעם שאף הם וכו' לזה אמר דמסתמא כעין דאורייתא תיקנו והתירוץ שתרצתי להרב באותן הימים הוא תורת אמת דלא שייך לומר דקים לנשי בלאו בל"ת אם לא נדע תחלה בירור חיובא דידהו מגזירות חכמים לכן לולי אף הם היו וכו' ה"א דמעיקרא לא תקנו לחייב נשים דמסתמא תקנו ככל מ"ע שהזמן גרמא. ואעפ"י שזה ג"כ ברת התוס' מ"מ לומר שכוונו התוס' לאותו קשיא ולתירוץ שלי ודאישתמט מינן דבר שאין לו שחר הוא. מ"ש להשיג על מ"ש במג"א דכבר יצא ידי זכירה בתפלה. העביר עליו את הדרך ודבר ה' בפיו אמת והלואי דכל כהני מילי מעליותא לימרן משמי והלא טעם נכון ומוכרח כתב דאם לא יצא בתפלה וקידוש היום הוא מ"ע איך יעלה על דעת לבטלו מפני שאין יין. ואפילו אין פת מידי יין ופת כתיב' וכ"כ כל הפוסקים דמ"ע לכור שבת בפה רק דחכמים קבעו על היין וי"א מאסמכתא דזכרו כיין הלבנון. וס"ל לר"ת דבאין יין אין הפת מעלה ומוריד וא"א לו לקיים תקנת חכמים וידי חובתו דאורייתא יצא כבר בתפלה וי"א דחז"ל תקנוהו על היין משום יין חביב לי' דסעיד ומשמח ואין אומרין שירה אלא על היין מקרא דהמשמח אלקים ואנשים כבר"פ כ"מ ולכן קבעו בכמה דוכתי' שאר ברכות על כוס יין ולכן באין יין יקדש על הפת דג"כ חביב לי' והוא עיקר סעודה. ובגמ' אמרו דרב זימנין דחביב לי' ריפתא ויקדש אריפתא עי' ש"ע סי' רע"א סעיף י"ב. ומ"מ בזכירה בפה יצא בתפלה והוא דבר ברור לכל הפוסקים כמעט. וראי' ברורה עוד שהרי קדושא ואבדלתא נהי דלענין פת מחולקין מ"מ תרוויהו מקרא דזכירה נפקי ותרווייהו דאורייתא לדעת רוב הפוסקים ובפרט הרמב"ם והרי גבי הבדלה אמרו בתחלה קבעוה בתפלה לחוד לפני שהעשירו ולכן מותר במלאכה תיכף אחר שהבדיל בתפלה ע"ש בפ' אין עומדין דל"ג מבואר כשמש בצהרים דקידוש והבדלה שניהם עיקרם בתפלה. וראיי' עוד מהולך במדבר ולא ידע יום שבת דמסיק שבת במה מנכרא בקידושא ואבדלתא. ואע"פ דודאי ההולך במדבר אין לו יין כדמקשי בש"ס בכה"ג כוס בשדה מי איכא גם אפשר שאין לו עוד פת בסלו. וכ"ש אין לו פת שלם דודאי על פת פרוס א"א לקדש כמ"ש בחידושינו בג"ה רק שאין להאריך בדבר שאינו נוכרח וא"כ איך יבדיל דק"ל אין מבדילין על פת. ומ"ש מר עוד לדחות דברי המג"א ממ"ש הרא"ש ראי' לדברי ר"ת דאין מקדשין על הפת מדאבעיא להו בגמרא נ"ח וקידוש היום איזה מהם עדיף דאי ס"ד דאפשר לקדש על הפת הרי יכול לקיים שניהם וא"כ כ"ש שמזה נדחה למר דברי המג"א תמה אני דא"כ למה דק"ל דמקדשין על הפת חוזרין דברי המג"א ונראין. וכך הוא האמת דרוב הפוסקי' ס"ל דמקדשין על הפת ובגמ' זימנין דחביבא ליה ריפתא וכו' והוכח' הרא"ש אינה מוכרחת די"ל דאע"פ דמקדשין על הפת מ"מ מאחר דתקנת חכמים היה על היין דלמא מיעקר נ"ח מקמה והרי חזינן דעשו חיזוק לתקנתו מאמימר דלא ה"ל חמרא לאבדולי ובת טות. ובלה"נ נ"ל תיוהא רבתא בהוכחת הרא"ש די"ל דהגמ' אבעי לי' דאין לו מעות מספיק לנ"ח ולפת ודו"ק ולכן לא זכרו התוס' הוכ' זו והרי הרא"ש גופי' ס"ל דמקדשין על פת:
ומ"ש מכ"ת אחת על כלם במ"ש התוס' פ' ע"פ מצינו למימר דקידוש על היין ד"ת. ראיתי שכמה כרכורים כרכר מכ"ת לחטט אחרי יגע ומצא מציאה להקשות ממצינו למימר דכתוב ויותר היה ראוי למכ"ת להקשות לי מגמ' ערוכה ריש נזיר ד"ג ע"ב דמקשי על קדושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא - אמנם כבר דחה ר"ת שם אותו פירוש רק משם ראיה להפוך ממש דאין קידוש על היין דאורייתא. וכ"כ ג"כ כמדומה לי הסמ"ג דמשם ראייה ונ"ל דאין פירוש מס' נזיר מרש"י ז"ל או הוא משובש מאד ומוטעה. כי זולת קושיות ר"ת איך יעלה על דעת רש"י שלא יחול נזירות יין על קידוש והבדלה אע"פ שהיה נדרש יין מקרא וכל הפוסקים איש לא נעדר ס"ל דנדר חל על כל דבר שאינו מפורש בקר אע"פ שנדרש מקרא ע' בש"כ סי' רט"ו סס"ק י"א וסי' רל"ו ס"ק ג' ובש"ע סי' רל"ט ס"ו. ובלי ספק שתלמיד טועה כתבו וגר' רש"י היה וכי מושבע כגר' ר"ת ולא פי' עליו כלום ואחד מן התלמידים טעה וכתבו על הגליון ונדפס בפנים. ונ"ל עוד כי מה שנדפס ברש"י וא"ת הא תנן חומר וכו' הוא טלאי ע"ג טלאי שלא היה זה לפני ר"ת כדמוכח בתוס' שהרי הקשו קושיא זו דברש"י ותירוץ שכתב ברש"י הוא שגיאה גדולה דמה ענין ראי' למ"ש שם חייב שבועת שוא דחייב משעה שיצאה מפיו ועיקר שבועת שוא היא נשבע לבטל את המצוה ומפני דלא חלה ה"ל שבועת שואו ק"ל ולכן נ"ל פשוט שלא יצאו הדברים מפי אותו צדיק רק תלמידי תרביצא' הוסיפוהו וכה"ג יראה וימצא בדוכתי' טובא. אחר כותבי ראיתי כי התוספ' באותו דבור שמציאה מצא מכ"ת הביאו גמ' הנ"ל בפשיטות כפירוש ר"ת להוכיח דאין קידוש על היין דאוריי' ועל זה כתבו מצינו למימר וכו' ר"ל שאין הוכחה ולא דס"ל כך. סוף דבר מה לנו לתלות עצמינו בקורי מכביש להקשות ולאהדורי אפירכא מדברי יחיד במקום שכל גדולי הפוסקים חולקים וטוב לנו לומר אחר דאותה דעה דקידוש על היין דאורייתא מוקשה מכמה צדדים דג"כ הא דנ"ח עדיף מקידוש היום תיובתי'. ומ"ש ונתן טעם שנר ביתו דוחה לנ"ח משום דשלום בית ג"כ הוא דאורייתא עונג שבת שלא ישב בחשך. הס כי לא להזכיר אע"פ דדוחה מילי דרבנן מ"מ איהו לאו דאורייתא והרי עיקרו לצורך סעודה וע"כ אין מקדשין אלא במקום סעודה והרי סעודות היום והלילה עצמן נדחין מפני קידוש היום על היין אע"פ שק"ל שהוא דרבנן. והרי אדם שאכילתו מזיק לו שרי להתענות ולכל אדם סגי בכזית פת.
ואפילו אמירה לגוי היה אסור עפ"י דעת רוב הפוסקים לצורך נר שבת לולי המנהג [מכ"ש דלישנא איתקל לי' כמ"ש צער ב"ח ועמ"ש סוף תשובה קצ"א]. ומ"ש על ראי' מוכרחת שכתבנו מפ' ב"מ דאם אין סברא מחלקת אין חילוק בין דחיה לגמרי לקדימה מדאבעי נ"ח וקידוש היום איזה עדיף וזכרנום לעיל סי' ד' וכתב הוא ואני עיינתי בש"ס ולא מצאתי לנ"ש טעם תדיר. פה שגג מכ"ת ע"י טעות המעתיק שכתב במקום קידוש היום נ"ש ונפלאתי על מכ"ת שלא עמד על הטעות שהרי כתב שעיין בגמ'. והטעות הוא בהעתקת הש"ס וגדולה מזו שמכ"ת בעצמו העתיק הגמ' כאשר היא כמבואר בסמוך סי' ח'. ובגופא דמילתא דבריי חזקים כראי מוצק ואפילו כל הרוחות וכו'. ומ"ש בתימא על מה שכתבתי על מכ"ת שהיה לו להרגיש לפי שיטתו דנילוף מבטול עבודה מפני מ"מ. וכתב הוא שתמה על שלא הרגשתי שהוא הרגיש בזה. לא קרב זה אל זה רק שאין חפצי לטרוח בקיפוח וניצוח כזה. ומ"ש מכ"ת על שכתבתי דקושיותו ליתא מפני שאין מניעת קריאת המגילה רק דרבנן ולא נקראת אסורא. וכתב מכ"ת אוסיפת מיא אוסיף קמחא כאלו טעיתי במושכל ראשון ובשיקול הדעת. ונהפוך הוא כי מכ"ת אגב להיטתו וחשקו לשדות נרגא בדבריי לא התבונן לאט לירד לסוף דעתי. וביאור דבריי אף שפשוטים ומבוארים הם אחר שמכ"ת הקשה האיך יליף דמת מצוה דוחה למגילה מגדול כבוד הבריות וכו' דהא ההוא בממונא מיירי והתעלמת ואיסורא מממונא לא ילפינן. ועל זה סובבים דבריי דנהי דודאי איסורא מממונא לא ילפינן דמצד חומר האסור י"ל דדוחה לכבוד הבריות ואין ראיי' מוהתעלמת מ"מ מגילה דאין מניעתה איסורא שפיר ילפינן דנדחית מפני כבוד הבריות כמו ממונא. ואין כאן לא קמח ולא מים רק תבלין וטעם יש בדבריי:
יאיר חיים בכרך: