חבל נחלתו ל נ
סימן נ
נטילת ידים של כהנים לפני נשיאות כפים
פתיחה
כתוב בסוף סידור עולת ראיה (ח"ב מילואים, ללא ספרור עמודים):
לנטילת ידים, לנשיאת כפים לברכת כהנים
(עפ"י הערת הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא שליט"א, מהרב מרדכי סנדר הלוי קופשטיין)
"היה מדקדק אאמו"ר הרב זצ"ל ליטול את הידים במים שתי פעמים, כמו בנטילת ידים לסעודה1".
וכן העיד לפני כהן שי' שנהג הגרא"א שפירא זצ"ל. ואף הוא נוהג כן.
לי כלוי שנטל ידים הן לגרא"א שפירא זצ"ל והן לרצי"ה קוק זצ"ל, לא זכור לי פרט זה (עתה). וע"כ החלטתי לבדוק עד כמה הנטילה הזאת נצרכת, והאם כל כהן חייב להקפיד בכך.
לפני שדנים על נטילת ידים לכהנים לפני נשיאות כפים צריך לעיין:
אלו הכנות גופניות היו צריכים הכהנים לפני כניסתם למקדש?
האם נשיאות כפים היא עבודה?
האם במקדש הוצרכו הכהנים ליטול ידיהם קודם נשיאות כפים? קודם פעולות אחרות?
ורק אח"כ על נטילה בימינו.
א. מקום ברכת כהנים במקדש וקדושתו
נבדוק האם לצורך נשיאת כפים במקדש היו זקוקים לקידוש (-רחיצת) ידים ורגלים.
נאמר בתמיד (פ"ז מ"ב):
"באו ועמדו על מעלות האולם... וברכו את העם ברכה אחת אלא שבמדינה אומרים אותה שלש ברכות ובמקדש ברכה אחת במקדש היו אומרים את השם ככתבו ובמדינה בכנויו במדינה הכהנים נושאים את כפיהם ידיהם כנגד כתפותיהם ובמקדש על גבי ראשיהן חוץ מכהן גדול שאין מגביה את ידיו למעלה מן הציץ רבי יהודה אומר אף כהן גדול מגביה את ידיו למעלה מן הציץ שנאמר (ויקרא ט') וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם".
מפרש הרמב"ם: "באו ועמדו, הכוונה על שאר הכהנים אשר קראו בלשכת הגזית ואחר כך עסקו במה שעסקו מן העבודות, ואחר כך החלו עולין במעלות האולם".
עולה שברכת הכהנים במקדש היתה בין האולם למזבח על מדרגות האולם2. וצריך לברר האם חובה עליהם לרחוץ ידים ורגלים.
במדרגות הקדושה של המקדש שנינו (כלים פ"א מ"ט):
"בין האולם ולמזבח מקודש ממנה שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם. ההיכל מקודש ממנו שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים ורגלים... אמר רבי יוסי בחמשה דברים בין האולם ולמזבח שוה להיכל שאין בעלי מומין ופרועי ראש ושתויי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים נכנסים לשם ופורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה". לפי ת"ק לא נזכר שצריכים קידוש ידים ורגלים למקום ממנו היתה ברכת כהנים. רבי יוסי חולק וסובר שבין האולם והמזבח שוה להיכל וממילא טעון רחיצת ידיו ורגליו. ולא נזכר אם רחיצת ידים ורגלים על מדרגות האולם, לפי ר' יוסי, היא הלכה מן התורה או מדרבנן.
אולם כך כתב בפירוש הרא"ש (כלים פ"א מ"ט):
"שלא רחוץ ידים ורגלים. לכאורה משמע דהך מעלה דאורייתא דכתיב בפ' כי תשא בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו ומשמע דאביאה ריקנית אף בלא עבודה מיחייב מדכתיב בסיפא דקרא או בגשתם אל המזבח לשרת מכלל דמחייב אביאת אהל מועד אף בלא שירות וא"א לומר כן דבשילהי אלו הן הנשרפים תניא דמסדר את השלחן ומטיב את הנרות אין מחייבין עליהן לא משום זרות ולא משום טומאה ולא משום רחוץ ידים ורגלים ותיפוק ליה דאביאה ריקנית מחייב בשלמא אטומאה ל"ק ותיפוק ליה משום טומאה דאיכא לאוקמא כגון שנטמא בפנים ולא שהה דבכה"ג פריך ומשני בפ"ק דשבועות אלא דק"ל טמא ששימש היכי משכחת לה אי דשהה בר כרת הוא ואי דלא שהה היכי עביד עבודה ומשני כגון שבא בקצרה והפך בצינורא. הלכך צריך לפרש דלא מחייב שלא רחוץ ידים ורגלים אביאה ריקנית דלשרת קאי נמי אבבואם ומעלה דהכא דרבנן היא וכן מוכח בפ"ב דזבחים דקאמר התם אי כתיב בבואם ולא כתיב בגשתם הוי אמינא אפי' ביאה ריקנית ופריך ביאה ריקנית והא לשרת כתיב. ומיהו בתוספתא דפירקין משמע דהוי דאורייתא דתניא אמר שמעון הצנוע לפני ר"א נכנסתי בין האולם ולמזבח שלא רחוץ ידים ורגלים אמר מי חביב אתה או כ"ג שתק א"ל בוש אתה לומר שכלבו של כ"ג חביב ממך? א"ל אמרת רבי, א"ל העבודה אפי' כ"ג פוצעים את מוחו אלא שלא מצאך בעל הפול פי' איש הר הבית הממונה כמו אין פולין לאור הנר. ואי לא מחייב מיתה בידי שמים לא היו פרחי כהונה פוצעים את מוחו כדמוכח בשילהי אלו הן הנשרפין דאמרי' מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן קטלינן ליה וצ"ל דפליג אגמ' דידן".
הרא"ש (וכן משמע בר"ש) התקשה האם חייבים על ביאה ריקנית להיכל ללא קידוש ידיו ורגליו. ומביא ברייתא שמחייבת מיתה אף על כניסה ריקנית בין אולם למזבח, וסובר שהיא חולקת על הגמרא שלנו.
וכ"כ בתוספות סנהדרין (פג ע"א ד"ה ולא משום): "והא דתנן במס' כלים (פ"א מ"ט) ההיכל מקודש ממנו שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים ורגלים ורבי יוסי פליג ואמר דבין האולם ולמזבח שוה לו התם מעלה בעלמא מיהו בתוספתא משמע דאיכא מיתה דתניא בתוספתא דכלים (פ"א) אמר שמעון הצנוע לפני רבי אליעזר אני נכנסתי בין האולם ולמזבח שלא רחוץ ידים וכו' אמר ליה העבודה אפילו כהן גדול פוצעים את מוחו בגזירין אלא שלא מצאך בעל הפול פי' כמו אין פולין (שבת דף יב.) איש הר הבית הממונה ובודק ואי ליכא מיתה לא היו פרחי כהונה פוצעים את מוחו כדאמ' לעיל (דף פב:) מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן קטלינן ליה ושמא ההיא פליגא". וכן בתוס' יומא (ה ע"ב ד"ה להביא את).
מסקנת הראשונים היא שעל ביאה ריקנית בין האולם והמזבח אין חייבים מן התורה ברחיצת ידים ורגלים. נשיאת כפים במקדש שהיתה על מעלות האולם אינה עבודה (כמבואר להלן), ועל כן מן התורה אינה צריכה קידוש ידים ורגלים.
ב. טבילה לפני כניסה לעזרה
יש לעיין האם לפני כניסה לעזרה לשם ברכת כהנים היו צריכים טבילה במקוה טהרה.
נאמר ביומא (פ"ג מ"ג):
"אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שיטבול"...
פרש ר' עובדיה מברטנורא:
"לעבודה. לאו דוקא".
"עד שיטבול. שהדברים קל וחומר ומה כהן גדול המשנה מקודש לקודש, מעבודת חוץ לעבודת פנים ומעבודת פנים לעבודת חוץ, טעון טבילה בין עבודה לעבודה, זה הבא מביתו שהוא מחול לקודש לא כל שכן שטעון טבילה".
כלומר כל אדם הנכנס לעזרה אפילו כניסה ריקנית טעון טבילה.
וכך כתב תוספות יום טוב:
"לעזרה. לעזרת ישראל3 כן פי' הר"ב במשנה ח' פ"ק דכלים. ואני הארכתי להוכיח שכדבריו כן הוא בספר צורת הבית סי' ע"א".
"[לעבודה. פי' הר"ב לאו דוקא ומסיימי התוס' אלא אפילו לשחיטה דלאו עבודה היא מוכח לקמן דבעי טבילה, ואפילו בלא עבודה רק שנכנס לעזרה וכן מוכח בירושלמי דקאמר לא סוף דבר לעבודה אלא אפילו שלא לעבודה וכן מוכח לקמן עכ"ל]".
עולה מדבריו שאף שלא לצורך עבודה – חייב בטבילה, וא"כ כל אדם הנכנס מעזרת ישראל ולפנים צריך טבילה.
במלאכת שלמה כתב:
"אין אדם נכנס לעזרה לעבודה. גרסי' וכן היא בירוש' ורש"י ז"ל והיינו עזרת ישראל".
"ובירוש' כיני מתני' לא היה אדם נכנס לעזרה ולעבודה אפי' טהור עד שהוא טובל לא סוף דבר לעבודה אלא אפי' שלא לעבודה וביד שם סי' ד' ובפ' שני דהלכות עבודת יום הכפורים כולה מתני' ע"ס סי' ו' וביד בפ' רביעי".
וממשיך בהסבר חיוב הטבילה:
"עד שיטבול, שהדברים קל וחומר וכו' זו דברי בן זומא אבל ר' יהודה אומר סרך טבילה היא זו כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו ויפרוש ובגמ' מפ' במאי קמיפלגי דלבן זומא דאמ' ק"ו מחיל עבודה דקל וחומר דאורייתא הוא לר' יהודה לא מחיל עבודה דמדרבנן הוא ופריך עלה ולבן זומא מי מחיל והתניא וכו' ומסיק אלא למיקם בעשה קמיפלגי לבן זומא קאי בעשה לר' יהודה לא קאי בעשה ומפ' בגמ' דאפי' חציצה פוסלת בטבילה זו דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ומשו' דהא טבילה מעלה יתירה היא וחומרא יתירה היא דאפי' טהור גמור הנכנס אפי' לביאה ריקנית גזור דיטבול דשמא יעבוד".
בגמ' מחלוקת בין בן זומא (-עשה מן התורה) לר' יהודה (גזרת חכמים משם סרך טבילה). והוסיף בשושנים לדוד: "ולא קי"ל הכי אלא כר' יהודה דאמר סרך טבילה היא זו".
כלומר הטבילה מדרבנן והיא רק משום חשש שמא יש עליו טומאה אחרת, וכיון שהטלת עליו טבילה יחשוב היטב אם לא נטמא בטומאה ישנה.
העיר בתוספות ר' עקיבא איגר (יומא פ"ג מ"ג, [אות טז]): "בהרע"ב ד"ה לעבודה. לאו דוקא. אף דמק"ו דיום הכפורים ליכא למילף רק לעבוד עבודה כמו התם ביוה"כ מ"מ מדרבנן טעון טבילה בנכנס לחוד דגזרו שלא יעבוד. תוספות".
ובסמ"ג (לאוין סימן דש): "[ו]שנינו בפ"ג דיומא (ל' א') אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שהוא טובל, ופירש רש"י לעבודה לאו דווקא ויש מפרש (עי' תוס' ישנים ע"ש) לעבודה דווקא".
היינו, יש מפרשים שאף לביאה ריקנית או לשחיטת קרבן חייבו חכמים טבילה, ויש מפרשים שחכמים לא חייבו טבילה לביאה ריקנית אלא אך לעבודת כהונה, וממילא ישראל הנכנס למקדש אי"צ טבילה. ולגבי נשיאת כפים הטבילה מדרבנן משום סרך טבילה.
ג. קידוש ידים ורגלים לפני עבודה
פסק הרמב"ם (הל' ביאת המקדש פ"ה):
הלכה א
"מצות עשה לקדש כהן העובד ידיו ורגליו ואח"כ יעבוד שנאמר ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם, וכהן שעבד ולא קידש ידיו ורגליו שחרית חייב מיתה בידי שמים שנאמר ירחצו מים ולא ימותו, ועבודתו פסולה בין כ"ג בין כהן הדיוט".
הלכה ב
"ומניין שעבודתו פסולה שנאמר חוקת עולם לו ולזרעו, ובבגדי כהונה הוא אומר חוקת עולם, מה מחוסר בגדים מחלל עבודה כמו שביארנו, אף מי שלא רחץ ידיו ורגליו מחלל עבודה".
הלכה ג
"אין הכהן צריך לקדש בין כל עבודה ועבודה, אלא פעם אחת מקדש בבקר ועובד והולך כל היום כולו וכל הלילה, והוא שלא יצא מן המקדש ולא יישן ולא יטיל מים4 ולא יסיח דעתו, ואם עשה אחד מארבעתן צריך לחזור ולקדש".
הלכה ד
"יצא מן המקדש וחזר ועבד ולא קידש אם לא הסיח דעתו עבודתו כשירה, וזה הכלל היה במקדש אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אף על פי שהוא טהור עד שהוא טובל".
הלכה ה
"וכל המסיך את רגליו טעון טבילה, וכל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים, יצא חוץ לחומת העזרה אם לשהות בחוץ יצא [כשחוזר טעון טבילה ואם לחזור מיד יצא] כשחוזר טעון קידוש ידים ורגלים בלבד, ואם לא טבל ולא קידש ועבד הואיל ולא הסיח דעתו ולא הסיך רגליו ולא הטיל מים עבודתו כשירה, הוציא ידיו חוץ לחומת העזרה אינו צריך לחזור ולקדש".
הלכה ו
"נטמאו ידיו מטבילן והן טהורות, ואינו צריך לחזור ולקדש, נטמא גופו באכילת אוכלין טמאין או שתיית משקין טמאין וטבל אף ע"פ שאינו צריך הערב שמש חוזר ומקדש אחר טבילה, שכל טובל מקדש ידיו ורגליו ואח"כ עובד, ואם לא קידש הואיל ולא הסיח דעתו לא חילל".
עולה מן הרמב"ם שרק לשם עבודה חייב בקידוש ידים ורגלים. אולם נשיאות כפים אינה עבודה כפי המתבאר בפרק הבא.
יש להעיר שבקידוש ידים ורגלים אין צריך שתי שפיכות מים אלא רק שפיכה אחת. (ולא מצאתי שכתבו שצריך בב' שפיכות על הידים והרגלים אלא זו מעלת קדושה שהתורה קבעה).
ד. נשיאות כפים – עבודה?
נשיאות כפים אינה עבודה, הוטלו עליה (מדרבנן) חומרי עבודה אבל אינה עבודה. איסורים היוצאים מתוך קדושת המקום חלים על כהן הנושא כפיו במקדש, כגון איסור בעלי מומים ופרועי ראש, אבל הברכה בנשיאות כפים אינה עבודה.
פסק הרמב"ם (הל' תפילה ונשיאת כפים פט"ו ה"ד): "...והיין כיצד מי ששתה רביעית יין בבת אחת אינו נושא את כפיו עד שיסיר את יינו מעליו לפי שהוקשה ברכה לעבודה"...
באר הכסף משנה (הל' תפילה ונשיאת כפים פט"ו ה"ד): "והיין כיצד. ריש פרק בתרא דתענית (דף כ"ו ב') אמרינן דלכולי עלמא שיכור אסור בנשיאת כפים. ומ"ש דברביעית לחוד אסור לישא את כפיו. כבר ביאר שהטעם משום דאיתקש ברכה לעבודה דכתיב לשרתו ולברך בשמו מה עבודה ברביעית אף נשיאות כפים ברביעית. ומ"ש שתה רביעית יין בשתי פעמים או שנתן לתוכו מעט מים מותר. הוא מדאסיקנא בפ"ג דכריתו' (דף (פ"ה) [י"ג]:) דהלכה כרבי אליעזר דאמר אם הפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהוא פטור אם נכנס למקדש וכיון דבביאת מקדש פטור בנשיאת כפים מותר דהא דאיתקש ברכה לעבודה אסמכתא בעלמא היא ודיינו שנאסור לישא את כפיו היכא שאם נכנס למקדש חייב". וכ"כ בבית יוסף (או"ח סי' קכח, לח).
וכך כתב בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' קכח סמ"ד):
"אלו הפסולים לנשיאת כפים מדברי סופרים... אבל מומין שבסתר אינן פוסלין לנשיאת כפים אף על פי שפוסלין לעבודה שבמקדש ולא הוקשה נשיאת כפים לעבודה אלא לענין עמידה שנאמר לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו לעמידה הוקשה ולא לדבר אחר (שאם לא בא הכתוב אלא ללמד על שירות שהיא בעמידה הרי כבר נאמר לעמוד לשרת ושנה עליו הכתוב לעכב שנאמר העומדים שם וגו')".
וכן כתב בדעת תורה (או"ח סי' קכח סעיף מ):
"ודין הנושא נשים בעבירה ומטמא למתים דאיתמר לענין עבודה במקדש ומינה ילפינן לנשיאת כפים, אינו מוסכם מן הראשונים, ולהרמב"ם אינו פסול לנשיאות כפים, ולא מצאתי' אלא לרשב"א ובאשכול עכ"ל הנח"א".
כאמור כל הלימודים להשוואת נשיאות כפים לעבודה הם אסמכתאות ורק מדרבנן.
ה. רחיצת ידים ורגלים במקדש מכלי
נטילת ידים לפני נשיאות כפים בימינו, היא מעין זכר לרחיצת ידים ורגלים לפני עבודה. כדברי המהרי"ל (מנהגים, הלכות יום כיפור): "והכהנים כשהן עולים לדוכן אז יטלו ידם נטילה גמורה עד הפרק, וכן היה קידוש כהנים במקדש".
ולכן נברר מה היו גדריה במקדש5.
נאמר ביומא (ל ע"ב): "אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט, שלא קידש ידיו ורגליו שחרית ועבד עבודה – עבודתו פסולה".
פרש רש"י (שמות ל, יט): "את ידיהם ואת רגליהם – בבת אחת היה מקדש ידיו ורגליו, וכך שנינו בזבחים (יט ב) כיצד קדוש ידים ורגלים, מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית, וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, ומקדש".
והוסיף הרמב"ן (שמות ל, יט): "והרחיצה היא המצוה, אבל הכיור צוה בו להזמנה ואיננו מעכב ולא מצוה, כי ביום הכיפורים כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב שהיו עושין לכבודו (יומא מג ב), אבל למדנו מן הכיור כי צריכה כלי".
מבאר הרמב"ן שלנט"י לפני עבודה צריך רחיצה מכלי.
מאיזה כלי רחצו במקדש מלמד רבינו מיוחס (שמות ל, יט): "ורחצו. הוא קדוש ידים, את ידיהם ואת רגליהם. בבת אחת היה מקדש ידיו ורגליו. כיצד מניח שתי ידיו על שתי רגליו ומקדשין מן הדדים של כיור".
הרחיצה מן הכיור מועילה משום שהוא כלי.
נאמר בזבחים (כא ע"ב):
"גופא אמר רבי יוסי ברבי חנינא: כל כיור שאין בו כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו – אין מקדשין בו, שנאמר: ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו וגו'". והגמ' שם נו"נ בכך ומסיקה שמים מן הכיור שבאו לכלי שרת רוחצים בהם ידיו ורגליו.
נאמר ביומא (פ"ג מ"י): "בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור". כלומר: שנים עשר ברזים ומהם היו מקדשים ידים ורגלים.
פרש הרמב"ם (יומא פ"ג מ"י): "עשה לו שנים עשר דדים כדי שיהא כל הכהנים העובדים בתמיד מקדשין ידיהם ורגליהם כאחת. לפי שלא מנה שוחט כי השחיטה כשרה בזרים כמו שנתבאר. וזורק, הוא שמקבל את הדם. וכבר נתבאר כי שלשה עשר זכין בו, הוצא מהם שוחט נשאר שנים עשר".
עולה מדברי המשנה והרמב"ם שכל הכהנים העובדים בתמיד מקדשים ידיהם ורגליהם ביחד מן הכיור.
כתב בספר החינוך (פרשת כי תשא מצוה קו): ..."ואם קידש מאחד מכלי שרת כשר דיעבד, אבל לא מכלי חול אפילו דיעבד. ושאין מכניסין ידיהן לתוכו אלא שופכין ממנו על ידיהם, וגם זה דרך כבוד, ואין אנו מצריכין כן בענין נטילת ידים לחולין ליטול מן הכלי ולא בתוכו, שאף על פי שאנו מצריכין כלי לנטילת חולין, ויסוד הדבר הוא מפני שמצאנו כלי לנטילה בקודש, מכל מקום בקדושה הוא דמיעט רחמנא ממנו ולא בתוכו, אבל בחולין אין לנו מיעוט, ואף על פי שנטילת החולין משום סרך הקדשים היא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה [חולין דף ק"ו ע"א] משום סרך תרומה. מכל מקום אין לנו להשוותם לגמרי בכל דיניהם, ודי לנו לחייב בנטילה ובכלי בחולין משום סרך זה, ולהניח מיעוטו דממנו שנאמר בו במקומו, ואפילו בתרומה עצמה נטילת ידים בה מדרבנן הוא, כי מן התורה לא נמצא טהרה רק בכל הגוף בבת אחת, ומה שאמרו זכרונם לברכה [שם] שהנטילה מדכתיב [ויקרא ט"ו, י"א] וידיו לא שטף במים וגו', אסמכתא בעלמא הוא, כן כתוב בספר המצוות של הרמב"ן זכרונו לברכה [בהשגתו לשורש ראשון בתשובה השנית]".
כלומר נטילת ידים לתרומה ולחולין נלמדה מקידוש ידים ורגלים במקדש, והיא באה להציל מטומאת ידים שהיא ג"כ מדרבנן כי מן התורה אין טהרה אלא בטבילת כל גופו, כפי שכתב הרמב"ן.
מוסיף בס' החינוך: "וכיצד מצות קידוש, מניח ידו הימנית על רגלו הימנית וידו השמאלית על רגלו השמאלית, ורוחץ עומד ולא יושב, לפי שמכלל העבודה הוא קידוש ידים ורגלים, וכל עבודות המקדש מעומד הן, שנאמר [דברים י"ח, ה'] לעמוד לשרת, וכל זה למעלת הבית, ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שני מזבחים [דף י"ט ע"ב ואילך]".
הרמב"ם בהל' ביאת המקדש (פ"ה) הביא הלכות קיו"ר, אולם לא באר איך באופן מעשי היה נעשה קידוש ידים ורגלים.
כתב הגר"א שטיינמן באילת השחר (שמות ל, יט):
"ורחצו וגו' את ידיהם ואת רגליהם. פרש"י בבת אחת הי' מקדש ידיו ורגליו וכו' מניח ידו הימנית ע"ג רגלו הימנית וידו השמאלית ע"ג רגלו השמאלית ומקדש. יל"ע אם זה לעיכובא שיניח יד ימין ע"ג רגל ימין, או שאפשר גם להניח יד ימין ע"ג רגל שמאל, והנה המציאות קשה, איך הכהן יקדש באופן זה את ידיו ורגליו ולא יפול". וכאמור היא נעשית בעמידה בלבד.
ומתרץ: "וצ"ל שכהן אחר יפתח לו את הברזא (ובזבחים י"ט ב' אמרינן וחבירו מסייעו אליבא דר' יוסי ברבי יהודה דס"ל מניח שתי ידיו זו ע"ג זו), או שיפתח בעצמו ורק אח"כ יניח את ידיו ורגליו מתחת המים, אמנם בזבחים (שם) איתא שצריך להיות מים בכיור כדי שיוכלו לקדש ממנו ד' כהנים בבת אחת, ואם מקדשים ידים ורגלים באופן זה שפותחים ואח"כ מניחים ידים ורגלים, הרי צריכים יותר מים, כיון דעד שמניח יוצאים מים (וקידוש רגליו זה עד הסובך של הרגל דהיינו הקרסול, עי' תוספתא ידים פ"ב ה"א)".
קידוש יו"ר לא נזכרת כמלאכה קשה שבמקדש (כמליקה וקמיצה) אבל לעשות אותה לבדו, היא לא קלה כפי שמסביר באילת השחר.
ו. נטילה על ידיו ורגליו במקדש
עד כאן משמע שהרחיצה במקדש היתה ישירות מן הכיור.
אולם כך הביא בקובץ שיטות קמאי (חולין קז ע"א) מספר האסופות (כת"י הלכ' נט"י):
"שאילה זו שאלו לרב שרירא גאון מאי טע' מברכין על נטילת ידים ואינן מברכין על רחיצת ידים או על שטיפת ידים. והשיב להם כלי היה במקדש ונטלא שמו והוא מחזיק רביעית הלוג כדאמר רב יעקב מנהר פקוד אתקין נטלא בת רביעתא ובו נוטלין ממי הכיור ונוטלין ממנו לידים ונקרא שמו נטלא על שם אומנותו וכדא' בבבא בתרא [נ"ח ע"ב] אנבג אנפק אנטל והוא רביעית של תורה ושנו רבותינו מי רביעית נוטלין ממנו לידים לאחד ואפילו לשנים לאחד ואפילו למאה אבל מתחלה אין נוטלין מכלי שיש בו פחות מרביעית".
אותה תשובה הובאה ע"י קובץ שיטות קמאי (פסחים צט ע"ב) בשם מעשה רוקח (סימן נד). וכן הביא בקובץ שיטות קמאי (חולין קז ע"א) מפסקי שכל טוב (הלכ' נט"י סימן טו).
וכן כתב הראב"ן (חולין סימן רעא): "פירוש אמאי מברכין על נטילת ידים, כלי היה במקדש נטלא שמא וממנה נוטלין ידים ממי כיור ומחזקת רביעית הלוג דאמרינן אתקין רב יעקב מנהר פקיד נטלא בת רביעתא, וכן פירש מר רב היי גאון".
בתורה לא נזכר נטלא (-כלי לשפיכה על הידים והרגלים). אולם כך כתב בתרגום המיוחס ליונתן – (שמות ל, יט): "ויסבון מניה בנטילא דכיא ויקדשון במוהי אהרן ובנוי ית ידיהון וית ריגליהון".
ותרגם בכתר יונתן (שמות ל, יט): "ויקחו ממנו בנטילה טהורה ויקדשו במים אהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם".
פרט, לתרגום המיוחס ליונתן לא מצאתי מקור לשפיכת מים ע"י נטלא, במקדש.
לא ברור, מדוע הצטרכו נטילה לידים בלבד, הרי רחיצת ידים ורגלים רחצו מן הכיור, ולשם מה שימשה הנטילה?!
ונראה שאם אינו מקדש ידיו ורגליו מן הכיור צריך לקדש ידיו ורגליו מנטלא. כך כתוב בתוספתא ידים (פ"א ה"ד): "אין הכהנים מקדשין במקדש אלא בכלי". היינו מכלי. או מן הכיור או מנטלא. במצפה שמואל (תוספתא ידים פ"א ה"ד אות י) כתב: "אלא בכלי. היינו כלי שרת. בזבחים כב. ירחצו לרבות כ"ש ולא בעינן כיור". ובזבחים דברו בקידוש ידים ורגלים.
וכך פסק הרמב"ם הל' ביאת המקדש (פ"ה ה"י): "מצוה לקדש ממי הכיור ואם קידש מאחד מכלי השרת ה"ז כשר, אבל כלי החול אינם מקדשין, קידש בכלי שרת בחוץ או בכלי חול בפנים ועבד עבודתו פסולה, ואין מקדשין בתוך הכיור או בתוך כלי השרת אלא מהן שנאמר ורחצו אהרן ובניו ממנו ולא בתוכו, ואם קידש בתוכו ועבד לא חילל".
וכך שנינו ביומא (פ"ד מ"ה): "...בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור והיום מן הקיתון של זהב רבי יהודה אומר לעולם כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הקיתון של זהב".
באר מלאכת שלמה (יומא פ"ד מ"ה):
"והיום מן הקיתון. מ"ט משום כבודו דכ"ג ובזבחים פ' קבלה דף כ"ב ירחצו קרא יתירה לרבויי כל כלי שרת לקדוש וכן כתבו תוס' ז"ל כאן בשם ריב"א".
וכן פסק הרמב"ם (הל' עבודת יום הכיפורים פ"ב ה"ה):
"בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור כשאר הכהנים, והיום מקדש מקיתון של זהב משום כבודו".
כאמור בכל רחצת ידים ורגלים שבמקדש לא הוזכר שצריך ליטול ידיו פעמיים (בניגוד למנהג הראי"ה והרא"א שפירא זצ"ל).
ז. נטילת ידים לתרומה ולאכילת פת
נאמר בחגיגה (פ"ב מ"ה): "נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה, ולקודש מטבילין ולחטאת אם נטמאו ידיו נטמא גופו".
פרש ר' עובדיה מברטנורא:
"נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה. חולין ומעשר שני ותרומה די להם נטילה בכלי שאין בו אלא רביעית מים".
"ולקודש מטבילין. פירוש לאכול שלמים וחטאת ואשם יש מעלה יתירה, שצריך להטביל את הידים במ' סאה. ואף על פי שאינם אלא סתם ידים, שלא נגעו בטומאה המטמאה את כל הגוף מדאורייתא".
פסק הרמב"ם (הל' שאר אבות הטומאה פ"ח):
"שלמה המלך ובית דינו גזרו על כל הידים שיהיו שניות, ואף על פי שלא ידע בודאי שנטמאו מפני שהידים עסקניות, ולא גזר שלמה על הידים טומאה אלא לקֹדש ואחר כך גזרו חכמים שאחריו אף לתרומה, ולפיכך צריך נטילת ידים לתרומה ואם נגע בתרומה קודם שיטול ידיו פסולה ונשרפת על טומאה זו".
השיג הראב"ד: "לתרומה. א"א ואח"כ גזרו על אכילת חולין שצריך נטילת ידים".
היינו, שלמה גזר שלאכילת קודש (קרבנות) צריך נטילת ידים, חכמים שאחריו גזרו על נטילת ידים לתרומה, ולאחריהם גזרו על נט"י לחולין.
בספרי (במדבר פרשת קרח) נאמר כך: "עבודת מתנה אתן את כהונתכם לעשות אכילת קדשים בגבולים כעבודת מקדש במקדש מה עבודת מקדש במקדש מקדש ידיו ואחר כך עובד אף אכילת קדשים בגבולים מקדש ידיו ואחר כך אוכל".
"וכבר נשתהא ר' טרפון מלבא לבית המדרש אמר לו רבן גמליאל מה ראית להשתהות אמר לו שהיִיתי עובד. אמר לו הלא כל דבריך תימה וכי יש עבודה עכשיו אמר לו: הרי הוא אומר עבודת מתנה אתן את כהונתכם לעשות אכילת קדשים בגבולים כעבודת מקדש במקדש. ר' אומר לעשות אכילת קדשים בגבולים כעבודת מקדש במקדש מה עבודת מקדש במקדש מקדש ידיו ואח"כ עובד כך אכילת קדשים בגבולים מקדש ידיו ואח"כ אוכל. אי מה להלן ידיו ורגליו אף כאן ידיו ורגליו אמרת מקום שצריך ידיו ורגליו מקדש ידיו ורגליו מקום שאין צריך אלא ידיו אינו מקדש אלא ידיו נמצינו למדים נטילת ידים מן התורה".
נראה שהלימוד אינו מן התורה אלא אסמכתא לנטילת ידים לתרומה שהיא כאכילת קדשים בגבולים. ולכן רק נטילת ידים ולא נטילה ע"ג רגלים.
וכן עולה מפירוש רבינו הלל (על ספרי במדבר פרשת קרח).
כתב הרמב"ם בפה"מ בהקדמתו למסכת ידים:
"והקדמה אחרת והיא שאם היו ידי האדם טמאות ויצק עליהן מים לטהרן ושעורו לא יהא פחות מרביעית כמו שבארנו, הרי ידיו טהורות, אלא שצריך לרחצן אחר כך במים אחרים ואז יאכל בהן תרומה, לפי שהמים שנטל בהן ידיו נטמאו בידיו ונעשו תחלה כמו שבארנו, לפיכך רוחצן אחר כך במים אחרים לטהרן מטומאת המים שנגע בידיו הואיל ונטמאו מחמת ידיו. ואותן המים שמטהרין בהן את הידים תחלה נקראין מים ראשונים, והמים שרוחצין בהן אחר כך נקראין מים שניים. וכבר נתבאר בתוספתא שהנוטל ידיו צריך לשפשף, כלומר לשפשפן זו בזו. ושם אמרו שפשפה בחברתה טמאה, בראש או בכותל טהורה".
למדנו שנוטלים ידים פעמיים או רוחצים שוב את הידים מנטילה ראשונה משום שמים הראשונים טמאים.
וכ"כ הטור (או"ח סי' קסב): "פירוש דין נטילה שאדם שופך מן הכלי ב' פעמים על ידו, הראשונים טמאין והשניים מטהרין את הראשונים טומאתן וטהרתן דוקא עד הפרק...".
כיון שההלכות בענין רבות מאד נביא רק דברי החיי אדם (ח"א כלל מ סעיף א): "שיעור המים לנטילת ידים לא פחות מרביעית לכל יד, דבזה לא יצטרך ליזהר בהרבה דברים שצריך ליזהר, ואין כל אדם בקי בזה, ובזה יוצא כל הספיקות. והנוטל בשפע, יתברך. ומכל מקום יש לנהוג, דאפילו אם נטל כל יד מרביעית, ישפוך עליהם מים שניים (כדעת הראב"ד הביאו המ"א שם בסק"ג)".
היינו, חכמים הטילו חובת נטילה לפת ולדבר שטבולו במשקה משום טומאת ידים וכדי להרגיל כהנים לטהר ידיהם לתרומה. רביעית מים לכל יד מטהרת, ונוהגים שפיכה שניה לדעה שגם מי רביעית נטמאים וצריך שטיפה נוספת לטהרם. ותקנת חכמים לטהרת ידים היא מדרבנן משום טומאה שגזרו עליהם.
ח. נטילת ידים בגבולין לשם נשיאות כפים
נאמר בסוטה (לט ע"א): "ואמר ר' יהושע בן לוי: כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו, שנאמר: שאו ידיכם קדש וברכו את ה'".
פרש רש"י: "שלא נטל ידיו – לפני עלותו לדוכן".
תוספות (סוטה לט ע"א) הצטרפו לדעת רש"י שהמדובר בנטילה קודם עליה לדוכן ואין להסתמך על נטילת שחרית.
חובת נטילת ידים לפני נשיאות כפים היא ודאי מדרבנן, ואינה משום טומאת ידים, הרי רוב הכהנים הבוגרים בימינו טמאי מתים כיון שנטמאו למת ולא נטהרו באפר פרה. ואפילו הם טמאי שרץ או נבלה, הרי לא חייבום טבילה והערב שמש לפני נשיאות כפים. וא"כ כל הטבילה היא מדברי חכמים כמדרגת קדושה לנשיאות כפים. כמו"כ אין קידוש רגלים אלא רק נטילת ידים.
הרמב"ם (הל' תפילה ונשיאת כפים פט"ו ה"ה) פסק: "טומאת הידים6 כיצד, כהן שלא נטל את ידיו לא ישא את כפיו אלא נוטל את ידיו עד הפרק כדרך שמקדשין לעבודה ואחר כך מברך שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו את יי".
באר הכסף משנה: "טומאת הידים כיצד כהן שלא נטל ידיו וכו'. מימרא דריב"ל פרק אלו נאמרים (סוטה דף ל"ט) ופירש"י שלא נטל ידיו לפני עלותו לדוכן כלומר ואף על פי שנטל שחרית וכן הסכימו התוספות. ואין נראה כן מדברי רבינו שכתב טומאת הידים ואי כשנטל ידיו שחרית עסיק טהרת הידים מיבעי ליה שהרי אינם טמאות אלא שצריך להוסיף טהרה על טהרתן ועוד דאם איתא הו"ל לכתוב אעפ"י שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להם שום טומאה לא ישא עד שיטול כמו שכתב בפ"י מהלכות ברכות גבי נטילת ידים לאכילה. וכ"כ בא"ח וז"ל כתב ה"ר אברהם בן הרמב"ם הלכה למעשה לפני אבא מארי ז"ל וזולתו ממורי התורה שכל כהן העומד בתפלה יגש לברכת כהנים וסומך על נט"י לק"ש ולתפלה עכ"ל".
עולה מחלוקת בין הרמב"ם לבין רש"י ותוס' האם נט"י שחרית מועילה לנשיאות כפים מאוחרת ביום.
וכך הביא זאת המאירי (סוטה לט ע"א): "כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו את ה' ומכאן פירשו רבים שצריך לברך על נטילת ידים ויש חולקין בדבר"...
הביא בספר אבודרהם (שמונה עשרה): "וכתוב בערוך: נשאלה שאלה מן הגאונים כהן שלא התפלל ומצא צבור שמתפללים מותר לעלות לדוכן או לא? והשיבו לא מצאנו דבר שמעכב ברכת כהנים אלא נטילת ידים דאמרינן בסוטה (לט, א) כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו. אבל לא מצאנו שהתפלה מעכבת ויעלה ויברך". וכ"כ באורחות חיים (ח"א הל' נשיאות כפים אות ז).
וכך השיב בשו"ת רדב"ז (ח"ב סי' תשעח): "ולענין אימתי נוטל איכא פלוגתא דאיכא מ"ד שאם נטל שחרית שוב אינו צריך. והתוספות העלו בפרק אלו נאמרין דבעינן סמוך לברכה נטילה. ובמצרים נהגו דבתפלת יוצר אין נוטל ידיו ובתפלת המוספין נוטל ידיו. ונ"ל דמטעם היסח דעת נגעו בה ומסתמא בתפלת המוספין כבר הסיח דעתו ואין לשנות מנהגם כיון שיש להם על מה שיסמוכו. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שאם לא הסיח דעתו אין צריך ליטול ידיו בכל פעם שעולה לדוכן שהרי השוה אותה לקידוש וגבי קידוש כתב שאין צריך לקדש ידיו בכל עבודה ועבודה אלא א"כ הסיח דעתו או יצא חוץ למקדש ודכותה בברכת כהנים ועל זה סמכו בארץ הזאת שאין נוטלין אלא למוסף מפני היסח דעת".
פשוט שנטילת הידים היא להוסיף טהרה על טהרתם של הכהנים, ולכן צריך ליטול ידיו רק פעם אחת, כשם שהיה קידוש ידים במקדש.
פסק הטור או"ח (סי' קכח):
"ויטול ידיו ויברך ענט"י וכתב הרמב"ם ז"ל שצריך ליטול עד הפרק כמו בעבודה".
וכתב בדרכי משה (הקצר, או"ח סי' קכח, ד) "ובחידושי אגודה פרק (היה קורא) [הקורא את המגילה עומד] (סי' לד) יש מהגאונים שמצריכים לברך על נטילת ידים ולא ראיתי נוהגין כן עכ"ל ונראה דטוב שלא לברך שהרי הרמב"ם סבירא ליה דלא צריך נטילה כלל אם נטל ידיו שחרית ולכן יטול בלא ברכה".
וכן הפרישה (או"ח סי' קכח ס"ק ו): "ויברך על נטילת ידים. ופסק בשלחן ערוך (ס"ז) דאין לברך".
ועי' כנה"כ בהגהות הטור ובהגהות ב"י.
פסק השולחן ערוך (או"ח סי' קכח ס"ו):
"אף על פי שנטלו הכהנים ידיהם שחרית, חוזרים ונוטלים ידיהם עד הפרק, שהוא חבור היד והזרוע; והלוי יוצק מים על ידיהם, וקודם לכן יטול הלוי ידיו. ולא נהגו הלוים ליטול ידיהם תחלה, רק סמכו על נטילתן שחרית".
ובאר המשנה ברורה (או"ח סי' קכח ס"ו):
"(יט) אף על פי שנטל ידיו וכו' – עיקר הנטילה אסמכו רבנן אקראי שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו את ה' כלומר כשתשאו ידיכם קדשו אותם בתחלה והיינו נטילה ואח"כ ברכו את ברכת ה' והיא ברכת כהנים והנטילה צריכה להיות במים דוקא ולא מועיל כאן מידי דמנקי כמו בתפלה בסי' צ"ב ופסק המחבר דאע"פ שנטל ידיו שחרית יחזור ויקדש אותם קודם הנשיאות כפים דקרא תיכף לקדושה ברכה משמע".
"(כ) חוזרים ונוטלים וכו' – ואם אין לו מים כתבו האחרונים דנוכל לסמוך על שיטת הרמב"ם דס"ל דיוצא בנט"י שנטל בשחרית כל שלא הסיח דעתו ויודע שלא נגע במקום מטונף".
"(כא) עד הפרק – ככהן המקדש ידיו לעבודה [רמב"ם]. וע"כ כתבו האחרונים דאפשר דבעינן דוקא נטילה מכלי וכח גברא ושלא יהיו משתנים המים מברייתן ויהיה עכ"פ רביעית מים".
ט. סיכום
בהתיחס לשאלה שפתחנו בה. מן התורה אף כהנים במקדש אינם צריכים ליטול ידיהם לפני ברכת כהנים, שכן אין טומאה לידים בלבד מן התורה (חינוך בשם הרמב"ן), ואם הם אינם עובדים במקדש אינם צריכים טבילה ולא קיו"ר. ולכן אף במקדש נטילת ידים לברכת כהנים היא מדרבנן. וק"ו לנט"י בגבולין. כמו"כ אין צריך שתי שפיכות כיון שנלמד מן המקדש ושם לא מוזכרות שתי שפיכות אלא נטילה אחת בלבד. וע"כ מנהגו של הראי"ה קוק זצ"ל ובעקבותיו הגרא"א שפירא הוא מנהג חסידות מיוחד שטעמיהם היו עימם, אבל לנו לא נודע מה טעמם.
י. משקל המנהגים
יש מנהגים שיש להם בסיס הלכתי מוצק, כגון שנשענים על שיטה שלא נפסק כמותה, ויש מנהגים שנהגו העולם, ויש מנהגים שאין להם כל בסיס, והם מנהג הדיוט (תוס' ב"ב ב ע"א ד"ה בגויל) או כלולים במנה"ג אותיות גהנ"ם (תשובות בעלי התוספות סימן יא – תשובת ר"ת).
נאמר במסכת סופרים (פי"ד הט"ז): "ונהגו כן העם, שאין הלכה נקבעת עד שיהא מנהג, וזה שאמרו מנהג מבטל הלכה, מנהג וותיקין, אבל מנהג שאין לו ראייה מן התורה, אינו אלא כטועה בשיקול הדעת". (עי' תוספות בבא בתרא ב ע"א ד"ה בגויל).
ועי' במגן אבות של המאירי שכולו סובב על הגנת מנהגיו, וכך כתב בעניין העשרים:
"היה המנהג מנהג טעות כלומר שסבורים שהוא אסור מן הדין, מותר להתיר להם וכ"ש לעצמו בפניהם בין שדעתו לחזור בין שאין דעתו לחזור".
"וכן הענין במנהג שאין בו שורש ולא טעם, שאין דין מנהג לו אלא א"כ נתלה באיזה צד של צרך מצוה או מורה מוסר וגמילת חסד או חשש איסור או כעור או קלקול. ומ"מ כל שהוא מנהג קדמונים וותיקים מעמידין אותו אף לקולא הואיל ואין שם איסור כמו שבארנו בראשון של ר"ה. והוא שאמרו במסכת סופרים (פי"ד הי"ח) אין הלכה נקבעת עד שישהא מנהג, וזה שאמרו (שם) מנהג מבטל הלכה, במקום שאין איסור, מנהג ותיקין, כלומ' שאי אפשר שלא יהא לו סעד, אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה ר"ל שאינה נתלה בשום ענין, אינו אלא כטועה בשקול הדעת. וכן הענין אצלי במנהג של התחסדות היוצא מכל גדר, אף על פי שהם מתחסדים בו התחסדות של תפלות ומיחסים אותו לצורך מצוה, וזהו אצלי מה שאמרו בירושלמי (פסחים פ"ד ה"א) נשיי דנהיגין דלא למעבד עובדא באפיקי שבתא, ר"ל כל מוצאי שבת, אינו מנהג, כלומר שאין זה אלא התחסדות ביתר מן הראוי ואין חוששין לו, עד דתיפני סדרא, כלומ' עד שישלימו סדר מה שהורגל לומר בו במוצאי שבת מנהג, כלומר אף על פי שיש בו תוספת יתר על המחוייב, ואסור לבטלו, בתנינא ובחמשתא אינו מנהג, כלומר שמתבטלות בכל יום תענית של שני וחמישי, אינו מנהג ואין חוששין לו. עד דתתפני תעניתא, מנהג, ר"ל סדר תפלת תענית. יומא דערובתא, ר"ל כל יום ערב שבת וערב יום טוב אינו מנהג. ממנחתא ולעיל מנהג, יומא דירחא מנהג. דלא למשתיי' חמר מן דאב עליל כלילי, מנהג. וכן הענין בכל מנהג של תפלות אף על פי שבעליו מתחסדים בו וכן הדין במנהג שיש לחוש בו לצאת ממנו חורבא וקלקול כמו שביארנו בענין חלת האורז".
לכן גם המנהג ליטול פעמיים לנשיאות כפים שנלמד לעיל מקורו, יש לחשב כמה הוא מנהג ותיקין, והאם כל כהן ראוי שינהג בו, או הוא מנהג לכהנים מיוחדים וצדיקים.