חבל נחלתו ל מו
סימן מו
גנב ולא יודע כמה גנב
שאלה
מי שגנב מחבירו ארנק ע"מ להענישו, וזרק את הגניבה לאשפה. ואח"כ התחרט והודה. הנגנב טוען שהיה בארנק 1000 שקל והגנב טוען שלא היה כ"כ הרבה כסף. עם מי הדין.
תשובה
א. נאמר בבבא קמא (סב ע"א): "ההוא גברא דבטש בכספתא דחבריה, שדייה בנהרא, אתא מריה ואמר הכי והכי הוה לי בגוה; יתיב רב אשי וקא מעיין ביה, כי האי גוונא מאי? א"ל רבינא לרב אחא בריה דרבא, ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: לאו היינו מתניתין, דתנן: ומודים חכמים לר' יהודה, במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכו, שכן דרך בני אדם להניח בבתים? אמר ליה: אי דקא טעין זוזי הכא נמי, הכא (במאי עסקינן) דקא טעין מרגניתא, מאי? מי מנחי אינשי מרגניתא בכספתא, או לא? תיקו".
רש"י באר שכספתא היא תיבה שמניחים בה כספים.
ב. באר המאירי (בבא קמא סב ע"א): "מי שנכנס לבית חברו בפני עדים ולא היה מביא תחת כנפיו כלום וראוהו יוצא וכלים תחת כנפיו ובעל הבית תובעו כך וכך גזלתני הן שיאמר הוא לא גזלתיך כלום הן שיאמר לא גזלתיך אלא כך וכך תקנו חכמים שיהא הנגזל נשבע בכל מה שיטעון ונוטל וקראו לתקנה זו תקנת נגזל ובלבד שיטעון בדברים שהוא אמיד שיש לו אותו הדבר או שהוא כדאי להפקידם אצלו".
אף במקרה דידן, כיון שהתובע (לאחר הודאת החבר שגנב להקניטו וזרק את הארנק לאשפה) אומר שהיה בארנק סכום ממון זה, כיון שבדיוק הוציא כסף מכספומט לאחר ששולמה משכורתו צריך להישבע וליטול.
עוד באר המאירי (בבא קמא סב ע"א): "המזיק הרי הוא כגזלן לענין זה וכל שלא נודע לעדים כמה הזיק נשבע הניזק ונוטל והוא שיטעון דברים שהוא אמיד עליהם אם בשלו ואם בפקדון וכן שיהא דרכן של בני אדם להצניע אותם הדברים שהוא טוען בכלי זה. מעשה היה ודחף אחד ארגז של חברו בים ואלו טען הניזק שמעות היו לו לשם היה נשבע ונוטל בכדי מה שהיה אמיד עליו אלא שהוא טען מרגליות ונסתפקו חכמים אם דרכן של בני אדם להצניע מרגליות בארגז אם לאו ולא רצו להגבותו ומ"מ אם תפש לא היו מוציאין מידו. הא מ"מ הגע עצמך שהיה בקבוק מלא או חמת או כיוצא בו וטען עליו מעות או מרגליות אין שומעין לו שאין דרכן של בני אדם להצניע מעות או מרגליות בכלים אלו. היו שם עדים שכך היה, משלם את הכל. ואף על פי שאין דרך להצניע את אלו שם שהרי לא היה לו להזיקם בידים ומ"מ נפקד שפשע בכך פטור שלא קבל עליו אלא שמירה הראויה כמו שכתבנו בשל זהב ואמר לו של כסף ואם יש עדים שהוא יודע בכך אף לענין שמירה יראה שהוא חייב".
במקרה שלנו, יש אנשים שהולכים עם כמות ממון גדולה בארנקם, וטענתו מסתברת.
וכן כתב הרא"ש (בבא קמא פ"ו סי' טז):
"ההוא גברא דבטש בכספתא דחבריה ושדייה בנהרא. אתי מריה וקטעין טובא. ומיבעיא ליה לרב אשי אי מהימן אכל מאי דטעין. ומייתי ראיה מהא דאמרו חכמים המדליק את הבירה שמשלם כל מה [שבתוכה שכן] דרך להניח בבתים. וכשעשו תקנת נגזל באשו על כל מה שהיה חייב בשיש לו עדים האמינו נמי בשבועתו. ומסיק דבמידי דאורחיה לא מבעיא ליה. אלא מרגניתא מיבעיא ליה אי אורחיה לאנוחי בכספתא או לא. ועלתה בתיקו. ומכאן ראיה דאין הלכה כרבי יהודה. דלרבי יהודה מחייב אפילו ארנקי בגדיש שאין דרכו להניח כלל. ואי טעניה כסא דכספא בבירה אי איניש אמיד הוא למיהוי ליה כסא דכספא. א"נ איניש מהימן דמפקדי גביה כסא דכספא טענתיה טענה... אבל לענין אפוקי ממונא מן המזיק אזלינן בתר אומדנא. רב אלפס ז"ל הביא הירושלמי חד בר נש אפקיד גבי חבריה חד שק צרור. אירעו אונס. הדין אמר סיגין הוה מלא. והדין אמר מטכסין הוה מלא. אתא עובדא קמיה דרב ואמר הרי זה נשבע ונוטל".
ג. פסק הרמב"ם (הל' חובל ומזיק פ"ז הל' יז-יח):
"כל המזיק ממון חבירו ואינו יודע מה הזיק, הרי הניזק נשבע בתקנת חכמים ונוטל כמו הנגזל, והוא שיטעון דברים שהוא אמוד בהן כמו שביארנו בנגזל".
"כיצד, לקח כיס חבירו והשליכו לים או לאש או שמסרו ביד אנס ואבד, בעל הכיס אומר זהובים היה מלא והמזיק אומר איני יודע מה היה בו שמא עפר או תבן היה מלא, הרי הניזק נשבע בנקיטת חפץ ונוטל, והוא שיטעון דברים שהוא אמוד בהן או אמוד להפקידן אצלו ודרכן להניחן בכיס וכיוצא בו אבל אם אין דרכן להניחן בכלי זה הוא פשע בעצמו. כיצד, הרי שחטף חמת או סל מלאים ומחופים והשליכם לים או שרפן וטען הניזק שמרגליות היו בתוכן אינו נאמן ואין משביעין אותו על כך שאין דרך בני אדם להניח מרגליות בסלים ובחמתות, ואם תפש אין מוציאין מידו אלא נשבע שמרגליות היו בה ונוטל ממה שיש אצלו, וכן כל כיוצא בזה".
אף הרמב"ם הסכים שהניזק נשבע ונוטל.
ד. וכ"פ השולחן ערוך (חו"מ סי' שפח ס"א):
"המזיק ממון חבירו ואינו יודע מה הזיק, נשבע הניזק ונוטל. כיצד, לקח כיס חבירו והשליכו למים או לאש או שמסרו ליד אנס, ונאבד, בעל הכיס אומר: זהובים היה מלא, והמזיק אומר: איני יודע מה היה בו שמא עפר או תבן היה מלא, הרי הניזק נשבע בנקיטת חפץ ונוטל. והוא שיטעון דברים שהוא אמוד בהם או אמוד להפקידם אצלו ודרכן להניחם בכיס וכיוצא בו. (1בשק, אם הוא שבת ויו"ט, מקרי דרכו בכך, וכל כיוצא בזה) (מרדכי פרק הכונס). אבל אם אין דרכם להניחם בכלי זה, הוא פשע בעצמו (ופטור המזיק). כיצד, הרי שחטף חמת או סל מלאים ומחופים והשליכם לים או שרפם, וטען הניזק שמרגליות היו בתוכם, אינו נאמן. (וי"א דאפילו היו עדים שהיו שם, פטור, הואיל ופשע, כמו שנתבאר) (המגיד פ"ז דחובל בשם תוס'). ואם תפס, אין מוציאין מידו. (ויש חולקין) (טור בשם הרא"ש). וישבע שמרגליות היה בתוכם, ונוטל מה שיש אצלו, וכן כל כיוצא בזה. ואם ידע המזיק שהכיס היה בו זהובים, אבל אינו יודע כמה היו, אם הניזק אומר: אלף, נוטל אלף בלא שבועה, והוא שיהיה אמוד, שהרי המזיק מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע. (וי"א דנשבע הניזק ונוטל, וכן עיקר) (טור סימן צ' בשם הראב"ד והמגיד פרק הנ"ל והרא"ש)".
בסוף ההלכה נחלקו השו"ע והרמ"א, אם הניזק טוען ברי על דבר שהוא אמוד בו והמזיק טוען שמא. השו"ע פוסק שכיון שהמזיק טוען שמא כך או אחרת, יש כאן שבועת מודה במקצת שעל המזיק אלא כיון שטוען שמא אינו יכול להישבע ולכן משלם. ואילו הרמ"א פוסק לפי 'תקנת נגזל' שהניזק נשבע ונוטל.
ה. כתב בפתחי חושן (חלק ו – נזיקין פרק י – תשלומי נזיקין סעיף לח):
"וכן הדין באדם המזיק (פג) ואין ידוע גודל הנזק, נשבע הניזק כמה הזיקו ונוטל (פד), ואם ידע המזיק שהיו זהובים בכיס שהזיק, אבל אינו יודע כמה היו, והניזק אומר כך וכך היו בו, והוא אמוד בכך, יש אומרים שנוטל בלא שבועה (פה), ויש אומרים שצריך לישבע (פו)".
ובאר דבריו בהערות:
"(פג) בש"ך סימן שפח סק"ב הביא דברי ראבי"ה שגם במפסיד בפשיעה עשו תקנת נגזל, והיש"ש כתב שלא עשו תקנה אלא במזיק בידים בכונה דומיא דגזלן, אבל בשוגג, וכ"ש שלא בידים אלא בפשיעה לא עשו תקנה. והש"ך פירש דברי הראבי"ה דאיירי במזיק בידים בפשיעה, כגון שזרקו לארץ ונתגלגל ונפל לים (עי' פרק ג הערה א), ומפרש דבכה"ג איירי בגמרא בההוא דבטש בכספתא, אבל במזיק בשוגג מודה לדברי המהרש"ל שלא עשו בו תקנה".
היינו אם ההיזק היה בשוגג נחלקו האם עשו תקנת נגזל, ודעת גדולי האחרונים שלא עשו תקנת נגזל בשוגג.
"(פה) שו"ע שם, שהרי נתחייב שבועת מודה במקצת, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. משא"כ ברישא כשהניזק טוען זהובים היו בו והמזיק אומר שמא סיגים או עפר היו בו, הו"ל כטוענו חטים והודה בשעורים שאין כאן חיוב שבועה".
"(פו) רמ"א שם, וסיים שכן עיקר, וטעמו דכיון דלא הו"ל לידע לא אמרינן מתוך שאיל"מ, והש"ך הכריע כדעת השו"ע... ".
העולה לגבי שאלתנו, שזו מחלוקת. השו"ע סובר שהמזיק משלם ולא יכול להישבע (שבועת מודה במקצת), והרמ"א סובר שהניזק נשבע ונוטל.
ו. כל זה נכון עד דורנו, אולם בדורנו אין משביעים שום שבועה אפילו שבועת היסת. ובדר"כ נוהגים להפחית, כיון שאין נשבע, בשליש.
כך כתב בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"א סי' לב): "והנה אין אצלי ספרי רבותינו האחרונים לידע בברור מנהג דיינים לפשר אם יש חלוק בין שבועה דנפטר לשבועה דנוטל אבל כמדומני שנוהגין לפשר בנכוי שליש בעד שבועה בין נפטר בין נוטל, אבל כיון שאין לזה מקור גדול מגמ' ופוסקים הראשונים אין זה ענין מוחלט והכל לפי ראות עיני הדיין, כי לפעמים ניכר שאינו רוצה לישבע משום שהוא שקר ובזה צריך לפשר ליתן יותר, ולפעמים ניכר שהתובע מאמין להנתבע, אך רוצה להטיל עליו שבועה משום שיודע שלא ישבע ויתרצה להתפשר בזה יש לפשר ליתן פחות לכן תלוי בעיני הדיין אבל אם לא ניכר כלום כמדומני שנוהגין בנכוי שליש בעד שבועה בין נפטר בין נוטל".
וכן מצאתי שכתבו בפסקי דין – ירושלים (דיני ממונות ובירורי יוחסין ח עמוד לט): "בתביעת הערבות, יש על ב' חיוב שבועה של כופר הכל, ולפי מנהג בתי הדין לפשר במקום השבועה, על ב' לשלם לל' שליש מהתביעה".
בתביעה של הניזק אם נחייב אותו בשבועה כנגזל ונפחית ממה שהוא תובע כמנהג פשרה על שבועה, נגרום לו נזק גדול שהרי לא עשה מאומה ואיך נפשר שיקבל שליש או שני שליש ממה שאבד ממנו. ולכן נראה כיון שהשו"ע פסק שאין הניזק נשבע אלא המזיק מתוך שאינו יכול להישבע שבועת מודה במקצת משלם כפי טענת התובע – אף כאן משלם הכל לפי תביעת התובע.
וכן השיב לי הרה"ג יעקב אריאל שליט"א: "יש גם סברה הפוכה, אם כל מי שיטען טענת נגזל לא יישבע אלא יקבל 2/3 או אפילו רק 1/3 לא שבקת חיי לכל בריה ומלאה הארץ חמס. ולכן על ביה"ד לחקור ולדרוש היטב היטב ואם יש רגליים רציניות לדבר יטיל כופר תמורת השבועה". כלומר הנתבע ישלם את כל התביעה על הארנק שזרק לים.
מסקנה
במקרה שלפנינו על הנתבע לשלם את כל הסכום שהתובע דורש ממנו.
הערת הרה"ג יעקב אריאל – רב העיר רמת-גן (לשעבר)
הבאתם בשמי שהצעתי "כופר" במקום שבועה (לדעתי זהו מדין פשרה הכלולה בשטר הבוררות). בהרהור שני יש לי רעיון אחר קרוב יותר לבירור האמת. התובע טוען שבארנק היה סכום כסף שהוצא בבנקומט. אפשר לבקש מהבנק אישור לטענה זו.