חבל נחלתו ל מז
סימן מז
תביעת נזיקין של מתווך
תיאור המקרה
חברה קבלנית מוכרת שירותי נקיון למוסדות. דרך פעולתה היא שהיא מכניסה למוסד פועלים שעובדים אצלה, ומספקת להם ציוד וחמרי נקיון. ונוטלת שכר חודשי קבוע מן המוסד, ממנו היא מפרישה לשכר הפועלים, והיתרה הן לכיסוי הוצאות ולרווח של החברה.
הפועלים המועסקים על ידה חתומים על חוזה שאינם יכולים להציע עצמם כעובדי נקיון למוסדות בהם עבדו לפחות שלש שנים, מעת עזיבתם את החברה הקבלנית המעסיקה.
במקרה הנוכחי החברה הקבלנית סיכמה בע"פ עם מוסד מסויים על שירותי נקיון למשך שנה עם אפשרות הארכה. ייעדה שני פועלים ששכרה לעבוד עם המוסד וקנתה חומרי נקיון למשך השנה הקרובה.
המוסד ביטל את החוזה עם החברה הקבלנית, ומעסיק את אחד הפועלים ישירות בנקיון המוסד.
כיון שהם ביטלו את החוזה, הפועל השני שנשכר פוטר ע"י החברה.
נזקי החברה הקבלנית הם: 1. כל התשלום על העבודה למשך השנה. 2. חומרי הנקיון שקנתה עבור עבודות הנקיון במוסד זה. 3. פיטורי הפועל השני.
השאלות העולות
א. תשלום אלו נזקים החברה הקבלנית יכולה לתבוע את המוסד?
ב. האם יכולה לתבוע ממון מן הפועל שלה (לשעבר) שעבר לעבוד ישירות במוסד?
תשובה
א. חז"ל דרשו (סנהדרין פא ע"א): "ואת אשת רעהו לא טמא – שלא ירד לאומנות חבירו".
מצד אחד חז"ל קבעו בחריפות שהיורד לאומנות חברו הוא כנואף הבא על אשת איש, ומאידך בדרך כלל לא ניתן להוציא ממון מהמזיק על נטילת מלאכה מאחר, מאחר שיש כאן רווח צפוי אבל לא נזק ממשי. ולכן בסתם יורד לאומנות חברו, כשלא נקבעו קנסות על הפרת חוזה, אי אפשר להוציא ממון על ירידה לאומנות חברו.
כדברי שו"ת בית אפרים (חו"מ סי' כח): "דיינינן ליה כאלו לא הפסידו רק הריווח וכמו יורד לאומנות חבירו דאין מחויב לשלם לפי שאין כאן רק פסידא דרווחא שהיא מעותד לבא אלא לפי ששם באמת יש הפסד ממון לכך חייב בד"ש".
עוד כתב שם: "רק דבאמת קי"ל דמבטל כיסו של חבירו פטור ואפי' בדיני שמים כיון דאכתי לא זכה חבירו בממון זה והלכך יורד לאומנות חבירו אין מקום לחייבו מטעם דינא דגרמי".
ועי' חבל נחלתו ח"ז סי' מט.
ב. יש בסיס לתביעה על קניית חומרי ניקוי שעתה אינם משמשים כלום והחברה קנתה אותם עפ"י סיכום העיסקה בע"פ ביניהם.
נאמר בבבא מציעא (עג ע"ב): "אמר רב חמא: האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא, ופשע ולא זבין ליה – משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזולשפט".
פרש רש"י: "למיזבן ליה חמרא – לקנות לו יין בזמן הבציר, ומשלם לו יין לפי דמים קלים שקונין אותו".
"אפרוותא דזולשפט – שם המקום שהיין נלקח ונמכר לשם, לרוב הלוקחין יין בימות הבציר".
כלומר ראובן שנתן לשמעון מעותיו ושמעון פשע ולא קנה – מחוייב שמעון להביא לו יין בכמות שהיה נקנה בזמן הבציר.
ובאר הריטב"א (בבא מציעא עג ע"ב): "ומורי הרב תירץ דהכא אף על פי שלא קבל עליו תשלומין כלל כיון שנתן לו מעותיו ליקח סחורתו ואלמלא הוא היה לוקח ע"י עצמו או ע"י אחרים אלא שזה הבטיחו שיקח לו וסמך עליו ונתן לו מעותיו על דעת כן הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו דבההיא הנאה דסמיך עליה ונותן לו ממונו משתעבד ליה משום ערב, וזה ענין שכירות פועלים דבפרקין דלקמן שחייבין לשלם לבעה"ב מה שמפסיד כשחזרו בהן או שבעה"ב חייב לשלם להם מה שמפסידין דכיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה במה שיפסידו על פיו, וזה דין גדול".
וכן הביא בשו"ת ישועות יעקב (חו"מ סי' ג):
"אמנם הראב"ד במס' ב"מ (דף ע"ג) כתב בהא דקאמר הש"ס ההוא מאן דיהיב זוזי לחברי' למיזבן לי' חמרא ופשע ולא זבן לי' משלם לי' כדאזיל אפרוותא דזולשפט והקשה הראב"ד אמאי ישלם לו הא אינו רק מניעת הריוח ומבטל כיסו של חברו דפטור ותירץ דשאני שליח בשכר כיון דקיבל עליו לעשות הדבר ובעה"ב סמך עליו בזה מחויב לשלם ומה"ט פועלים שחזרו בהן או בעה"ב שחזר בפועלים מחויבים לשלם אף שאינו רק מבטל כיסו של חברו כיון דסמך ע"ז הוי כאלו התנה כמו שישלם לו היזקו ומניעת הריוח עיין בשיטה מקובצת שם שהביא דברי הראב"ד הנ"ל".
לכן אף במקרה דנן כיון שהחברה קנתה חומרי ניקוי לשם שכירותם במוסד, והוא ביטל את העיסקה ביניהם – עליו לקנות את חומרי הניקוי מן החברה.
ג. לגבי פיטורי הפועל השני אחרי שהמוסד שביטל חוזה מעסיק עתה ישירות את הפועל הראשון. נראה שהמוסד פטור על פיטורי הפועל השני כי הוא רק גרמא בנזיקין.
לגבי החברה ששכרה את הפועל ולבסוף הוברר שהוא אינו נצרך. כיון שהוא עדיין לא עשה מאומה אין החברה צריכה לשלם לו. כמו"כ החברה אנוסה בגלל שהמוסד ביטל את החוזה. וכיון שהפועל עוד לא התחיל בעבודתו ויכול לצאת ולחפש עבודה חדשה, נראה שיש לו תרעומת על החברה אבל לא יותר מזה1.