חבל נחלתו ל לח
סימן לח
מדורות של נכרים
שאלה1
האם כהן מותר להיכנס לבית שגר בו פעם גוי, כגון ברובע המוסלמי בירושלים, או בשכונות 'בקעה' וקטמון?
נאמר בספר 'אעלה בתמר' (עמ' קמב):
"הג"ר משה שטרנבוך שליט"א כותב בספרו תשובות והנהגות ח"ד סימן רס"ג ששמע מפי הגרי"ד הלוי הבן של הגרי"ז שבזמן שעזב את בריסק אמר לו הג"ר שמחה זליג: 'כשתגיע לארץ ישראל דע שיש איסור לכהנים ליכנס למדורות העכו"ם שהתקנה לא בטלה מעולם ואף שכהנים רבים אינם נזהרים בזה וגרים בבתים שבעבר גרו בו עכו"ם הרי הם מבטלים גזירת חכמים'."
תשובה
א. נאמר באהלות (פי"ח מ"ז): "מדורות העובדי כוכבים טמאים, כמה ישהא (=הגוי) בתוכן ויהא צריך בדיקה ארבעים יום אף על פי שאין עמו אשה ואם היה עבד או אשה משמרים אותו אינו צריך בדיקה".
פרש הרמב"ם (אהלות פי"ח מ"ז):
"ומדורות הגוים, רוצה לומר אם גרו באיזה מקום מארץ ישראל. אף על פי שאין עמו אשה, גזרה משום שיש עמו אשה, לפי שאין אנו חוששין בטומאת המדורות אלא לטומאת מת, ואם היתה עמו אשה נחוש שמא הרתה והפילה וקברה את הנפל באותו המקום, ולא יהא נפל בפחות מארבעים יום כמו שבארנו בכרתות, אבל מי שאין עמו אשה היה הדין נותן שאינו צריך בדיקה, אבל עשו את זה סייג כמו שבארנו. ואם היה שם מי שישמור עליהם שלא יקברו שם כלום אינו צריך בדיקה".
נאמר במשנה ח: "את מה הם בודקים את הביבים העמוקים ואת המים הסרוחים בית שמאי אומרים אף האשפתות ועפר התיחוח ובית הלל אומרים כל מקום שהחזיר והחולדה יכולים להלך בו אינו צריך בדיקה".
פרש הרמב"ם (שם משנה ז): "וכבר פירשנו ביב התיעול שהמים עוברין בו, רבים ביבין. כל מקום שהחזיר והחולדה יכולים להוליכו אינו צריך בדיקה, מפני שבעלי חיים אלה מרגישות באותו הדבר הקבור ואוכלות אותו. ועפר תוחח, העפר שאינו מהודק ולא מדובק אלא אפשר לבעלי חיים האמורים לחפרו ביד ולהוציא מה שנקבר שם".
וכך באר תפארת ישראל (אהלות פי"ח מ"ח):
"(עב) את הביבים העמוקים. הם צנורות שהשופכין שבבית יוצאין דרך שם לרה"ר ונקט העמוקים משום דבאינן עמוקים לא שייך בהם בדיקה דהיינו לחפור שם [וכמ"ד], והרי כשאינן עמוקים קרקעיתן נראה ואילו הוה שם נפל הא חזי ליה".
"(עג) ואת המים הסרוחים. מקום כנוס מים שופכין שבחצר".
"(עד) אף האשפות ועפר התיחוח. מהר"ש משמע דרק הנך המקומות צריך לבדוק משום שרק שם היו רגילין להשליך הנפלים, ותמהני דא"כ במקום דליכא כל הנך באמת א"צ לבדוק, והיאך קתני ברישא סתמא מדורות כותים טמאים, ותו הרי קתני בסיפא דאצטוונית א"צ בדיקה משמע ודאי דהא בשאר דוכתי בחצר צריך בדיקה, אלא נ"ל דלרבותא נקט הנהו דוכתי לאשמעינן דאף דהנך מקום בזוי הם אפ"ה אין חוששין מלהשליך לשם נפליהן".
"(עה) כל מקום שהחזיר וכו' אינו צריך בדיקה. דמסתמא אכלוהו, ומש"ה אשפתות שמצויין שם אלו דהיינו חזיר באשפתות וחולדה בעפר תחוח, אמרינן גררום למקום אחר: וה"ה במצוי שם שאר חיה אוכלת בשר ככלב וחתול, רק נקט הנך מדמצויין אלו שם וכדאמרן".
עוד נאמר באהלות (פי"ח מ"ט):
"האצטווניות אין בהן משום מדור העובדי כוכבים. רבן שמעון בן גמליאל אומר עיר עובדי כוכבים שחרבה אין בה משום מדור עובדי כוכבים...".
פרש הרמב"ם (אהלות פי"ח מ"ט):
"[ח] אסטונית, הוא מקום פתוח אלא שהוא מובדל מרשות הרבים ואין לו מחיצות סביב, והוא ממיני הכרמלית. אמרו הים והבקעה והאסטונית אינן לא כרשות הרבים ולא כרשות היחיד, וכבר בארנו את זה בשבת ואמרו עיר גוים שחרבה, רוצה לומר שהיתה עיר בארץ ישראל הידועה בגבולותיה קנין לגוים וחרבה. אומר רבן שמעון בן גמליאל כי החיות מחטטות בה תמיד ומוציאות כל מה שיש שם ומשמידות אותו. ולשון התוספתא אין מדור העמים ובית הפרס בחוצה לארץ, כי חוצה לארץ כבר יוחדה בטומאתה בגזרה דרבנן כמו שבארנו...".
ב. פסק הרמב"ם לגבי מדורות נכרים (הל' טומאת מת פי"א ה"ז-ה"ט):
הלכה ז
"מקום ששכנו בו עכו"ם בא"י הרי זה מטמא כארץ העכו"ם עד שיבדק שמא קברו בו נפלים".
הלכה ח
"ותרומה וקדשים שנטמאו מחמת מדור העכו"ם תולין לא אוכלין ולא שורפין, וכמה ישהו במקום ויהיה צריך בדיקה, ארבעים יום כדי שתתעבר אשה ותפיל נפל שמטמא, אפילו איש שאין עמו אשה אם שהה ארבעים יום מדורו טמא עד שיבדק, גזירה משום מדור שתהיה בו אשה, אפילו עבד וסריס או אשה או קטן בן תשע שנים ויום אחד עושה מדור העכו"ם".
הלכה ט
"מדור עכו"ם שהיה בו עבד (מישראל) או אשה או קטן בן תשע משמרין אותו שלא יקברו שם נפל אינו צריך בדיקה, ואת מה הן בודקין את הביבין העמוקים ואת המים הסרוחין, וכ"מ שהחזיר והחולדה יכולין להוליך משם הנפל אינו צריך בדיקה מפני שהן גוררין אותם משם, מדור העכו"ם שחרב הרי הוא בטומאתו עד שיבדק".
השיג הראב"ד: "מדור העכו"ם שחרב הרי הוא בטומאתו עד שיבדק וכו'. א"א במשנה שנינו רשב"ג אומר עיר של עכו"ם שחרבה אין בה משום מדור העכו"ם ואין עליו מחלוקת ואולי יש הפרש בין עיר שחרבה למדור שחרב".
יש לשאול הלא מקובלנו שנכרי אינו מטמא באוהל. וא"כ מה החשש שהם קוברים נפליהם בדירתם?
אסף וסיכם ב'דבר יעקב' (לרה"ג יעקב שטיינהויז שליט"א, פסחים ט ע"א):
"י] מי לא תנן מדורות העכו"ם טמאים – נחלקו התנאים האם קברי נכרים מטמאים באהל. שיטת רשב"י שאינם מטמאים באוהל, שיטת רשב"ג שמטמאים באוהל. שיטת תוס' [ב"מ קיד א) שקיי"ל כרשב"ג שמטמאים באהל. התוס' [ב"מ קיד ב) כתבו שהמשנה מדורות העכו"ם אתיא דלא כרשב"י".
"הרמב"ם [טומאת מת א – יג] פוסק כרשב"י שאינם מטמאים באוהל. ההג' מיימוני [הל' אבל פ"ג אות ב] והכס"מ [טומאת מת א – יג] כתבו שהרמב"ם פוסק כמו רשב"י כיון שכך ענה אליהו [ב"מ קיד א)".
"רש"י כאן מפרש שאף לפי רשב"י שסובר שאין גוי מטמא באהל, מ"מ מדורות הגוים מטמאים שמא נגע בעצם קטנה ונטמא במגע. וכ"כ הרמב"ן, הרשב"א והמאירי [יבמות סא א) בשם י"מ. הפלפולא חריפתא [ב"מ קיד. אות צ ותויו"ט אהלות יח – ז], מבאר שזה כמו טומאת בית הפרס, שרבנן טימאו שמא נגע או הסיט עצם. ומביא דהרמב"ם [טו"מ יא – ז] כתב הטעם שמדורות גוים מטמאים משום שהוי בכלל גזירת טומאת ארץ העמים".
"הרש"ש לומד שכוונת רש"י שחיישינן שמא יאהיל על הקבר וזה מיקרי מגע. וכ"כ האו"ש [טומאת מת א – יג]. ומבאר בשי' ר' דוד [אות שעח] דאע"פ שאין בגוי דין אהל המת, מ"מ כל האויר שמעל למת ממש חשיב מגע כיון שהטומאה בוקעת ועולה, וכשנוגע בטומאה שמעל למת, הרי זה כנוגע במת".
ג. כתב המנחת חינוך (פרשת אמור מצוה רסג אות יג):
"וצ"ע שהשמיט ביו"ד סי' שס"ט דין מדור העכו"ם, דכהן מא"י אסור לכנוס לשם. ובאמת דבר קשה מאד לכהני א"י ליזהר מזה, ואפשר כיון דהם רק כהני חזקה ומדור העכו"ם אין אסורין רק משום ספק, הוי כהאי דרשד"ם המובא בשעה"מ פי"ט מהא"ב דמותר לכהן חזקה לישא שבוי' דהוי ס"ס א"כ אפשר דארץ העמים ג"כ אינו אלא ס' ואפשר כיון דשורפין תו"ק הוי גזירת חז"ל ולא הוי ס' כמו גבינת העכו"ם עש"ך יו"ד סי' ק"י אך על מדורות העכו"ם דתולין אפשר דהוי ס"ס אך דדברים אלו צריך אריכות גדול ואכ"מ".
ד. צריך להבין איך מותר לכהנים להיכנס לבתים שהיו של גויים ולדור בתוכם?
הר"ש (אהלות פי"ח מ"ח) מביא ברייתות על המשניות באהלות:
"ועפר תיחוח. דמחמת שקברו שם נפל נעשה עפר תיחוח: תניא בתוספתא [אהלות פי"ח ה"ה] כיצד בודקין מדור העובדי כוכבים ישראל נכנס תחלה ואח"כ כהן, ואם נכנס כהן תחלה אף על פי שמצאו רצוף בשייף או בפשפש טמא. פי' ישראל נכנס תחלה ואחר שבדק ישראל נכנס כהן. שייף ופשפש דברים שעושין מהן רצפה לבית. שייף. אריח כדאמרינן בריש בבא בתרא (דף ג א) כפיסים ארחי וכתיב (חבקוק ב) וכפיס מעץ יעננה תרגומו ושיפו מגו מרישא אי נמי מחצלות של שיפה ושל גמי. פשפש. קורות הן כי ההיא דתנן במדות (פ"א) וראשי פשפשים מבדילין בין קדש לחול ואית דאמרי פספסין".
עולה מדבריו שאפילו בית מרוצף טמא. ומהרמב"ם בענין אסטונית משמע שלא חששו לגינות וחצרות אלא דוקא לבתים.
וראיתי כמה ת"ח שכתבו על כך (ר"נ הכהן קופשיץ רב קהילת חניכי הישיבות רוממה ירושלים, בקובץ הלכתא מבי דינא עמ' תקמג; ובספר טעם ודעת – א', הל' טומאת מת פרק יא, לרב יחיאל פישהוף) ושניהם עמדו על כך שהיום הבתים מרוצפים, והביאו את הברייתא שכתב הר"ש שאוסרת אפילו הבית מרוצף, ולכן אסרו מספק.
ה. נלענ"ד שכל זה בזמנם שסתם בית לא היה מרוצף, ולכן חששו כשדרו שם נכרים כשאינו מרוצף וקברו שם את נפליהם, אבל בימינו אין בית שאינו מרוצף ולכן הם בחזקת טהורים. כי אף אחד לא מסיר את המרצפות כדי לקבור נפלים. וגם אם זרקו את הנפל לאסלה הוא ממשיך עם הביוב מחוץ לבית ועובר למאגר הביוב המרכזי של אותו בית. וא"כ אין בבית שנכנסים בו בימינו מקום לקבור או להטמין נפלים.
דוגמא ניתן ללמוד מן המשכן ומן המקדש. המשכן היה אוהל על גבי קרקע, לא ריצפו אותו כל חניה2. במקדש היתה רצפת אבנים במקדש ובעזרות, נראה כי בנין חשוב כמו המקדש רצפו אותו באבנים, וכך קיבל דוד המלך מיד שמואל הנביא (ירו' מגילה פ"א ה"א). כך גם היה בימי חז"ל, מי שהשיגה ידו ריצף את ביתו באבנים, ומי שלא השיגה ידו השתמש בקרקע עליה בנוי הבית בתור רצפה.
עדויות מלפני כאלפיים שנה מאיטליה מלמדות שהיו כבר אז כאלה שריצפו את ביתם. אמנם המציאות הקבועה של רוב בני האדם ברוב העולם היתה בית שאינו מרוצף, אלא האדמה באותו מקום, עליה דרכו ועליה הציבו את המיטות וחששו מעשיית גומא כאמור בשבת (פא ע"ב): "דאמר רבה: היתה לו גומא וטממה, בבית – חייב משום בונה".
אולם במאות השנים האחרונות בכל הארצות המפותחות נהגו לרצף את הבית. והיום בית שאינו מרוצף נחשב כאינו ראוי למגורים בדרך כלל, ואף נכרים מקפידים בכך. היינו כל בית ששוכרים או קונים או בונים במדינת ישראל הוא מרוצף, ואם בתוספתא חששו גם במקום מרוצף לקבורת נפלים, מפני שלפני שגרו בו עם ריצוף אפשר שקברו בו נפלים ורק אח"כ העשירו וריצפו. או כסייג לשאר הבתים שאינם מרוצפים. הרי בימינו אין לחשוש כי אף אחד לא מסיר ריצוף כדי לקבור נפלים. ואף בבתים ישנים כיון שנהגו בריצוף כבר כמה מאות שנים, אף שאת הריצוף הניחו על האדמה לא נהגו להרים מרצפות ולקבור באדמה תחתם. ולכן לכאורה גזירה זו לא מתאימה למציאות בימינו3.
ו. בערך משנת ה'תש"כ נוהגים בעולם ובא"י בשיטת בניה אחרת. מתחת לריצוף ישנה רצפה יצוקה בבטון ורשתות ברזל בתוכה. עליה מניחים כמה ס"מ חול ועליו הריצוף. שכבת הבטון נועדה ליצב את הבית ולקשור את היסודות ועמודי הבנין כמקשה אחת. וא"כ אין אפשרות לקבור נפלים בתוך הבית. בפשטות אף אחד לא קודח ושובר את רצפת הבטון ואת הרצפה הגלויה לעין (אריחים, קרמיקה, מרצפות). ולכן בכל הבתים שיש להם רצפת בטון לא ניתן לקבור נפלים, ואם כן אין לחוש לכך ומי שנכנס לבית שגר בו גוי אינו צריך לחוש לשום קבורת נפלים בתוכו.
ז. לגבי בניינים שנבנו לאחר שנת תש"כ, בעלי רצפת בטון מתחת לריצוף, נראה לי שאין לחוש כלל לגזירת מדור של גויים. אפילו דרו שם גויים – לא יכלו לקבור את נפליהם בבית כזה. ואפילו יש לו חצר וגינה הם מותרים כדין אסטונית.
לגבי בניינים ישנים שבהם אין רצפת בטון אבל יש ריצוף ישירות על גבי האדמה. אם נראה שהריצוף נבנה עם הבית, ולא דרו בבית לפני שהיה בו ריצוף, לא צריך לחוש למדור של נכרים, כי גם אם היו נפלים לא יכלו לקבור אותם תחת המרצפות, מפני שנכנסו לדור בו רק לאחר שהיו מרצפות.
ואין בדברים אלו ביטול גזרת מדור של גויים, מפני שנחשב המקום כאילו כבר בדקוהו, ומה לי אחרי מגורי הגוי או לפני מגורי הגוי, אם בפועל אינו יכול לקבור שם נפלים.
ח. לגבי בניינים שחושפים ארכיאולוגים נראה לענ"ד שאי"צ לחוש לכלום מפני שהכל כבר נרקב וחזר לעפרו, וכן חיות גררו ואכלו את הכל.
מסקנה
בתי גויים שחפרו ארכיאולוגים אי"צ לחוש לכלום כי כל נפלים שנקברו שם או אכלתם חיה או שבו לעפר.
בתי גויים ישנים מאד שיש חשש שמא גרו בבית ע"ג קרקע וקברו בה נפלים, ורק אח"כ ריצפו את המקום, בהם יש לחוש לגזירת מדור של גויים. וראוי לכהנים שלא ייכנסו לבתים כאלה, ללא בדיקה.
בתי גויים יותר חדשים כשמונים תשעים שנה (ואולי יותר) נראה שאי"צ לחוש לקבורת נפלים מפני שהתחילו לדור בו רק לאחר שהיתה רצפה מרוצפת.
בתי גויים בני ששים שנה או פחות, כבר יש להם רצפת בטון ע"ג הקרקע ומעליה ריצוף. בבתים כאלה אין חשש קבורת נפלים כלל והרי הם כבדוקים.
הערת הרה"ג יעקב אריאל – רב העיר רמת-גן (לשעבר)
אומנם בימינו שנוהגים לרצף את הבתים אין חשש לקבורת נפלים,. אך בכ"ז אולי הגזרה לא בטלה?
וילה"ר מכיבוד הבית בשבת, שחז"ל גזרו משם אשוויי גומות, אך בימינו שכל הבתים מרוצפים התירו את הכיבוד. ומסתבר שה"ה לעניין מדורות העכו"ם.
תשובת המחבר
איני חושב שגזירת מדורות נכרים בטלה, אך המציאות להתקיימות התנאים לא שלמה. וכן גבי אשוויי גומות בימינו היא לא בטלה כגון בחצרות, אך בבתים לא שלמו התנאים לקיומה.