חבל נחלתו ל לז
סימן לז
עמידה או מעבר בשורה לאחר לוויה
שאלה
השתתפתי בהלוויה של זקן ספרדי שנפטר. המתנתי אחר הקבורה לעשיית שורה. (אצל אשכנזים שתי שורות והאבלים עוברים ביניהן, אצל הספרדים, לפי נסיוני – האבלים יושבים והמנחמים עוברים על פניהם).
בהלוויה הזאת שהייתי לא עשו שורה, שאלתי על כך והשיב לי ספרדי מהנוכחים, שאצל ספרדים לא עושים שורה. לא שמעתי מכך מעולם.
מצאתי בילקוט כבוד המת (בהוצ' חברא קדישא תל אביב-יפו תשל"ד):
"א. אחרי הקדיש נוהגים האשכנזים להרחיק ארבע אמות מן הקבר ועומדים בשתי שורות מקבילות בכל שורה לא פחות מחמשה אנשים האבל חולץ את נעליו ועובר בין השורות והעומדים מנחמים אותו בברכת תנחומים ואומרים המקום ינחם אותך בתוך שאר אבלי ציון וירושלים אח"כ נועל הנעלים ונכון לתת בהן קצת עפר".
"ב. הספרדים אין נוהגים לעמוד בשורה".
"ג. מנהג התימנים שהאבלים עומדים והמלוים באים אחד אחד אצל האבלים ומנחמים אותם בברכת תנחומים זו 'תנוחמו מן השמים'".
והדבר תמוה לי מאד מאד, מי הוא זה שביטל שורה אצל הספרדים, ומדוע.
בשיחת טלפון עם הרה"ג יעקב רוז'ה שליט"א, רב העיר בת ים, אף הוא לא הכיר ביטול מנהג שורה אצל ספרדים. אולם לאחר שהפניתי אותו לחוברת של חברא קדישא ת"א. הוא האיר את עיני שהחוברת נכתבה בהסכמת הרה"ג עובדיה יוסף זצ"ל כשכיהן כרה"ר לת"א. (אעפ"כ לא מצאתי בכתביו שספרדים אין עושים שורה).
א. מנהג שורה
מנהג שורה לתנחומי אבלים היה מנהג קבוע בעם ישראל.
בברכות (פ"ג מ"ב) לגבי הלכות קריאת שמע נאמר: "קברו את המת חזרו אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו העומדים בשורה הפנימים פטורים והחיצונים חייבין".
פרש בתפארת ישראל ([יכין] ברכות פ"ג מ"ב):
"(ט) ולגמור. אפילו רק פסוק ראשון ונ"ל דמה"ט לא נקט בקיצור אם יכולין לגמור, אלא בעי לאשמעינן דהאי לגמור לאו אכולה ק"ש קאי אלא אהתחלה קאי, וה"ק אם יכולין לגמור התחלת הק"ש דהיינו פסוק א'".
"(י) לשורה. שהאבל עובר ביניהם וא"ל המקום ינחמך".
"(יא) יתחילו. ורשאים להפסיק אחר כך מפני הכבוד לומר המקום וכו' [עמג"א]".
"(יב) לא יתחילו. דתנחומי אבלים הו"ל גמילות חסד דאורייתא, ואפילו לרמב"ם דס"ל דרבנן, נ"ל דעכ"פ גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת בשב ואל תעשה [כברכות ד"כ], מיהו באין שהות לקרות אח"כ, חייב".
"(יג) הפנימים. שסמוכים לאבל וצריכים לדבר עמו".
"(יד) והחיצונים. שאינם מדברים עמו, והתאספו רק לכבוד האבל, שיראה רבוי עם סביבו".
פסק הרמב"ם (הל' קריאת שמע פ"ד ה"ו):
"קברו את המת וחזרו האבלים לקבל תנחומין וכל העם הולכים אחריהם ממקום הקבר למקום שעומדים בו האבלים לעשות שורה לקבל תנחומין אם יכולין העם להתחיל ולגמור אפילו פסוק אחד קודם שיגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו אלא ינחמו את האבלים ואחר שיפטרו מהן יתחילו לקרות, בני אדם העומדין בשורה הפנימיים שהן רואין פני האבלים פטורין מקריאת שמע והחיצונים הואיל ואינן רואין את האבלים חייבין בקריאת שמע במקומן".
וכן במועד קטן (פ"ג מ"ז) נזכרה שורה:
"...ואין אומרים ברכת אבלים במועד אבל עומדין בשורה ומנחמין ופוטרין את הרבים".
באר בתפארת ישראל ([יכין] מועד קטן פ"ג מ"ז):
"(נט*) במועד. ונוהגין דבכל יום שאין בו תחנון, או בע"ש ועיו"ט אחר חצות, או בנקבר בלילה, א"א צדוק הדין ולא הקדיש שבבית הקברות, וגם אין מעמידין המטה ז' פעמים, כנהוג [ת"א ושנ"ח]".
"(ס) ומנחמין. ר"ל לנחמו, ועי' מגילה פ"ד סי' כ"א".
"(סא) ופוטרין. שמיד אחר שנחמוהו בשורה ילכו לבתיהן, ולא ילוו להאבל לביתו".
וכן פסק הרמב"ם (הל' אבל פי"א ה"ג): "כשמברין את האבלים במועד אין מברין אלא על מטות זקופות, ואין אומרין ברכת אבלים במועד, אבל עומדין בשורה ומנחמין ופוטרין"...
וכך נאמר בסנהדרין (פ"ב מ"א) לגבי כהן גדול שמנחם אבלים:
"וכשהוא מנחם אחרים דרך כל העם עוברין בזה אחר זה והממונה ממצעו בינו לבין העם".
פרש ר' עובדיה מברטנורא (סנהדרין פ"ב מ"א):
"וכשהוא מנחם את אחרים. דבמת שאינו שלו כולי עלמא מודו דיכול הוא לילך, דלא טריד ולא אתי למנגע. וכשחוזרין מן הקברות ועומדין בשורה לנחם האבלים וכל העם עוברים זה אחר זה ומנחמין האבל שעומד במעמדו וכל אחד אומר לו תתנחם מן השמים".
"והממונה ממצעו. שהוא הולך לימין כהן גדול וכל העם משמאלו, נמצא כהן גדול באמצע".
"הממונה. הוא הסגן, שהוא ממונה לעבוד תחת כהן גדול אם יארע פסול בכהן גדול ביום הכפורים".
וכ"פ הרמב"ם (הל' כלי המקדש פ"ה ה"ה):
"מת לו מת אינו יוצא אחריו, ואינו יוצא מפתח ביתו או מן המקדש, וכל העם באים לנחמו לביתו, והוא עומד בשורה וסגן מימינו וראש בית אב וכל העם משמאלו, ואומרים לו אנו כפרתך והוא אומר להם תתברכו מן השמים".
וכ"פ הרמב"ם (הל' אבל פ"א הי"א): "המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר ואין מתאבלין עליו ואין מספידין אותו, אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים"...
עוד פסק הרמב"ם (הל' אבל פי"ב ה"ז):
"המפנה ארונו של מת ממקום למקום, אם שדרו קיימת עומדין עליו בשורה, ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים, ומספידין אותו אף על פי שהעבירוהו לאחר שנים עשר חדש, ואם אין שדרו קיימת אין מספידין אותו, ואין עומדין עליו בשורה ואין אומרין עליו ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים, ואלו הן ברכת אבלים דברים שאומרים בבית האבל, תנחומי אבלים שאומרים בשורה".
ועוד פסק הרמב"ם (הל' אבל פי"ב ה"י):
"תינוק שמת כל שלשים יוצא בחיק ונקבר באשה אחת ובשני אנשים, אבל לא באיש אחד ובשתי נשים מפני הייחוד, ואין עומדין עליו בשורה, ואין אומרין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים, בן שלשים יום גמורים יוצא בגלוסקמא קטנה הניטלת באגפיים, ועומדין עליו בשורה, ואומרין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים, בן שנים עשר חדש יוצא במטה".
וכ"פ הרא"ש (מועד קטן פ"ג סי' פו): "בצאתם מן הקבר עושין שורה ואומרים קדיש ובאשכנז ובצרפת אומרים צדוק הדין ואחר כך אומר קדיש ומנחמין את האבל ומלוים את האבל עד ביתו".
השו"ע מזכיר שורת אבלים בהרבה מקומות. (או"ח סי' עב ס"ד, ס"ה. יו"ד: סי' שמה ס"א, ס"ח; שנג ס"ד, ס"ה; שנד ס"א; שעז ס"ג, תג ס"ג).
ברור א"כ שעשיית שורה לאחר הלוויה היה מנהג שפשט בכל ישראל וכולם נהגו אותו.
ב. דרך עשיית השורה
נאמר בסנהדרין (יט ע"א):
"תנו רבנן: כשהוא עובר בשורה לנחם את אחרים, סגן ומשוח שעבר בימינו, וראש בית אב ואבלים וכל העם משמאלו. וכשהוא עומד בשורה ומתנחם מאחרים – סגן מימינו, וראש בית אב וכל העם משמאלו... ושמע מינה: אבלים עומדין וכל העם עוברין, ושמע מינה: אבלים לשמאל המנחמין הן עומדין".
המנהג המקורי של שורה היה שאבלים עומדים וכל הציבור שבא להלוויה הסתדר בשורה שעברה על פני האבלים וניחמו אותם תוך כדי מעבר על פני האבלים.
ממשיכה הגמרא: "תנו רבנן: בראשונה היו אבלים עומדין, וכל העם עוברין והיו שתי משפחות בירושלים מתגרות זו בזו; זאת אומרת: אני עוברת תחלה, וזאת אומרת: אני עוברת תחלה. התקינו שיהא העם עומדין ואבלים עוברין. אמר רמי בר אבא: החזיר רבי יוסי את הדבר ליושנו בציפורי, שיהיו אבלים עומדין וכל העם עוברין... אמר רב מנשיא בר עות: שאילית את רבי יאשיה רבה בבית עלמין דהוצל, ואמר לי: אין שורה פחותה מעשרה בני אדם, ואין אבלים מן המנין, בין שאבלים עומדין וכל העם עוברין, בין שאבלים עוברין וכל העם עומדין".
המנהג הקדום היה שאבלים עומדים וכל העם עובר בשורה אחת לפניהם ומנחם אותם. אחרי שהתחיל ריב בין המשפחות מי יקדם בשורה התקינו שהעם יעמוד בשורה (או בשורות כבימינו) והאבלים עוברים. ור' יוסי החזיר את המנהג הקדום בציפורי. ומסכמת הגמרא שלפי שני המנהגים צריך שיהיו עשרה מנחמים בשורה.
וכך נאמר בירושלמי (ברכות פ"ג ה"ב) בקשר לק"ש לעומדים בשורה: "תני ר' יודה אומר היו כולם שורה אחת (ידיד נפש: אלה העומדים בשורות עמדו בשורה אחת). העומדין משום כבוד חייבין (י"נ: הכוונה שעומדים בכבוד עצמם ולא משום האבל, חייבים בק"ש). משום אבל פטורין (י"נ: משום כבוד האבל פטורין). ירדו לספד הרואין פנים פטורין ושאינן רואין פנים חייבין (י"נ: להספיד הרואין פנים אלה שרואים פני האבלים פטורין. ושאינן רואין פנים, חייבין בק"ש). הוי הדא דתנינן העומדין בשורה הפנימים פטורין והחיצונים חייבים משנה (אחרונה) [ראשונה] (י"נ: נמצא שמה שלמדנו העומדין בשורה, הפנימים פטורין והחיצונים חייבים זו היא משנה ראשונה). הדא דתני העומדים משום כבוד חייבין משום אבל פטורין משנה ראשונה (י"נ: המנחמים עומדים והאבל עובר הדא דתני מה שלמדנו העומדים משום כבוד חייבין, משום אבל פטורין ואין הבדל בין הרואים את פני האבלים לאלה שלא רואים, וגם כאן המנחמים עומדים וזו היא משנה ראשונה.), והיי דתנינן תמן וכשהוא מנחם את אחרים דרך כל העם עוברין זה אחר זה והממונה ממצעו בינו לבין העם משנה [אחרונה] (ראשונה) (י"נ: והיי דתנינן תמן ומה שלמדנו בסנהדרין יח וכשהוא הכהן הגדול מנחם את אחרים, דרך כל העם עוברין זה אחר זה, והממונה ממצעו בינו לבין העם משמע שהאבל עומד והמנחמים עוברים, זו היא משנה אחרונה כך היא הגירסה). [כה ע"א] א"ר חנינא בראשונה היו משפחות עומדות ואבלים עוברין (י"נ: כמו אצל הכהן הגדול שראינו לעיל משרבה תחרות בציפורין שהקפידו מי ישב פה ומי ישב פה ובאו לידי מחלוקת). משרבה תחרות בציפורין התקין ר"י בן חלפתא שיהו המשפחות עוברות והאבלים עומדים. א"ר שמעון דתוספתא חזרו הדברים ליושנן (י"נ: חזרו הדברים ליושנן. המנחמים עומדים והאבלים עוברים בשורה).
בין לפי הבבלי ובין לפי הירושלמי לחילוקי גירסותיו נהגו מנהג שורה. יש אומרים שהאבלים עומדים בשורה ויש אומרים שהמנחמים עומדים בשורה, וכן יש אומרים שהאבלים עומדים והמנחמים עוברים ויש להיפך, בכל מקרה מנהג שורה הוא מנהג קבוע לאחר הקבורה.
כך הסביר הרמב"ם (הל' אבל פי"ג) את דרך עשיית שורת המנחמים:
הלכה א
"כיצד מנחמין את האבלים, אחר שקוברין את המת מתקבצין האבלים ועומדין בצד בית הקברות, וכל המלוין את המת עומדין סביב להן שורה לפני שורה ואין שורה פחותה מעשרה ואין אבלים מן המנין".
הלכה ב
"האבלים עומדין לשמאל המנחמין וכל המנחמין באין אצל האבלים אחד אחד, ואומרים להן תנוחמו מן השמים, ואחר כך הולך האבל לביתו, וכל יום ויום משבעת ימי אבלות באין בני אדם לנחמו, בין שבאו פנים חדשות בין שלא באו".
נפסק לפי הבבלי. כך באר הרדב"ז (הל' אבל פי"ג ה"א):
"כיצד מנחמין את האבלים וכו'. הכי אמרי' בפרק כה"ג (=בבבלי): ת"ר בראשונה היו אבלים עומדין וכל העם עוברין והיו שם שתי משפחות בירושלים מתגרות זו בזו זו אומרת אני עוברת תחלה וזו אומרת אני עוברת תחלה התקינו שיהיו אבלים עוברין וכל העם עומדין אמר רמי בר אבא החזיר ר' יוסי את הדבר ליושנו בצפורי שיהיו אבלים עומדין וכל העם עוברין. ואמרינן נמי אין שורה פחותה מעשרה ואין אבלים מן המנין ואמרינן נמי ש"מ תלת ש"מ היינו סגן היינו ממונה וש"מ אבלים עומדין וכל העם עוברין וש"מ אבלים לשמאל המנחמים הם עומדים ובפ"ק דכתובות משמע דוקא לעשרה שבשורה אינו מן המנין, אבל לענין זימון מצטרף וכן לברכת הרחבה כשהיו מברין את האבלים מצטרף וטעמא דאבל חייב בכל המצות אבל שורה אינה דבר של חיוב אלא לנחם את האבל ואין ראוי שיהיה מן המנין".
שורה נהגה כמו שנהגו האשכנזים שהמנחמים עוברים בין שורות המנחמים. או כספרדים שהאבלים יושבים ושורת המנחמים עוברים על פניהם.
ג. מטרת השורה ומנהגי אבלות (לשעבר)
באר הרמב"ן בתורת האדם (שער האבל – ענין ההתחלה):
"תניא אין עומדין עליו בשורה ואין אומרין עליו ברכת אבלים עד שיסתם הגולל. נסתם הגולל באין ועומדין בשורה ומנחמים ופוטרין את הרבים, רבי שמעון ב"א אומר קבר שאולה היתה לו לר"ג וכו'. נסתם הגולל מכסה את ראשו, בא לעבור בשורה מגלה את ראשו, פי' לכבוד העם, יצא חוץ לשורה מכסה את ראשו, נכנס לביתו באו אחרים לנחמו הרי זה מגלה את ראשו ופוטרן".
השורה היא תנחומי אבלים הראשונים שעובר האבל מיד לאחר הקבורה.
כך מסכם הרמב"ן (תורת האדם שער האבל – ענין ההתחלה סי' מו) את מנהגי האבלות:
"וסדר מנהגות הללו לפי העולה מאלו השמועות כולן כך היה, קוברין את המת וחוזרין למקום סמוך לבית הקברות והוא הנקרא מקום מעמדן של בני משפחה, ומתעכב שם האבל ועומד לצד אחד, והעם מסדרין עצמם לפניו שורות שורות, שורה ראשונה בקרובים, ושניה בחברים ושכנים, ושלישית בכל העם, ואין שורה מהן בפחות מעשרה בני אדם ואם היו מועטין נעשין כולן שורה אחת, וכמדומה בעיני שהיו מזכירין שם ענין תחיית המתים, כגון האל הגדול ברוב גדלו אדיר וחזק ברוב נוראו מחיה מתים במאמרו, ומבקשין רחמים על המת לומר הוא יזכה פלוני לתחיית המתים, ואינו חותם בזו כמו שמוזכר בתוספתא ברכות שנכתוב לפנינו, ומקדישין שם ואומרים בעלמא דעתיד לאתחדתא וכו' וזהו הנקרא המפטיר בבית עולמים, ואח"כ במקום שנהגו לעשות מעמד ומושב עומד ש"ץ ואומר עמדו יקרים עמודו, ועומדים ואומרים ברוך דיין האמת וכיוצא בהן דברים של צידוק הדין בקצרה, ואח"כ חוזר הש"ץ ואומר להם שבו יקרים שבו, וכך עושין עד שבעה פעמים, ובפעם שביעית כשאומר להם עמדו יקרים עמודו עומדין, וכל העם עוברין שורות שורות על הסדר שהושבו, ועוברין משמאל האבלים ואומרין להם כל אחד ואחד תתנחם מן השמים. משם הולכין למקום אחר סמוך מזה, והוא נקרא מקום הספדו, וסופדין ומקוננין כדרכן, ומשם לרחובה של עיר ומברכין על הכוס ברכה שמסיימין בה בא"י מנחם אבלים, ואם בא לרבות בברכות כנגד שבחו של הקדוש ברוך הוא ולחתום בה מחיה מתים, וכנגד המנחמין לחתום משלם הגמול, וכנגד כל ישראל ולחתום עוצר המגפה אומר, לפי שברכות הללו ברכות השבח הם, ורשות בידו לרבות בהן כפי הענין ולהאריך בשבחו של הקדוש ברוך הוא ובקשת רחמים ממנו, ואח"כ נכנסין עם האבל לביתו והוא מסב בראש, ושליח צבור אומר נשיילו רבנן טעמא, ואבל עונה ברוך דיין האמת. וגדולי החכמים מנחמין כל אחד ואחד כפי מה שרואה לדרוש בנחמה, כעובדא דעולא וזולתן בתלמוד. ויש עיירות וכפרים שאין שם רחוב, והולכין ממקום ההספד ונכנסין לבית הכנסת ומברכין אותה ברכה של מנחם אבלים בבית הכנסת כמו שמוזכר בירושלמי למעלה, ומקומות שאין אבלים נכנסין מבית הקברות לבית הכנסת מברכין אותה ברכה בבית האבל, וזהו שאמרו כוס של בית האבל, והיו נוהגין לצאת לבית הקברות כל שבעה להספיד, וכשחוזרין לרחובה של עיר מברכין ברכת הרחבה הזו כל שבעה, והוא שיש שם פנים חדשות, ומאריכין בשאר ברכות שהזכרנו כמו שעושין ביום הראשון כעובדא דריש לקיש, ואם לא יצאו לבית הקברות ובאו פנים חדשות בביתו של אבל שמזכירין ומנחמין, מברכין אותה בבית כמו שמוזכר בירושלמי, ונמצאו כל דברי חכמים קיימין וכפי מה שסדור למעלה".
"ובדורותינו בטלו מנהגות הללו, שלא היו חובה לכוף בהם אלא שהדורות נהגו בכך, ואפילו הברכות האלו כולן רשות הן"...
אמנם כאמור לעיל מנהג שורה לא בטל, ולכן תמיהה גדולה על המבטלים אותו.
ד. דעות האחרונים והמנהג למעשה
במעבר יבֹק1 (הוצ' אהבת שלום עמ' 475) משמע שנוהגים שורה.
כתב בשו"ת חיים ביד (ר"ח פלאג'י, סימן קי):
"הוה עובדא באחד ששתה סם המות ומת וקי"ל דהמאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר ואין מתאבלים עליו ואין מספידין אותו ולא קורעין ולא חולצין אבל עומדים עליו בשורה ואומר' עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים"...
וכך כתב בשו"ת מים חיים (משאש, יו"ד סי' רמז):
"ונותנים דופק וגולל ועפר, ועומדים האבלים בשורה, ואומרים כל הקהל שיר המעלות אשא עיני וכו', ואומר אחד מהאבלים קדיש דהוא עתיד, ואומרים השכבה למת, וכל הקהל מנחמים האבלים בשלוב ידים עם כל אחד ואחד, וחוזרים עמהם לבית"...
וכן בשו"ת יבי"א ובשו"ת עשה לך רב הביאו את מנהג השורה בלא הערה שאין נוהגים כן.
בקשו"ע (סי' קצח ס"ה) הזכיר שורה, והגר"מ אליהו בהערותיו לא הזכיר על כך מאומה.
ובצרור החיים (פסקי הרב אליהו שאלה נג) השיב שנשים אינן עומדות בשורה לנחם ואינן עוברות בין השורות להתנחם.
לא מצאתי מי מהאחרונים שכתב שאין נוהגים שורה. (פרט לדברי ח"ק ת"א שהובאו לעיל).
נלענ"ד שמנהג זה נשתבש ו'בוטל' בין הספרדים, מכך שלא בכל מקום היו עשרה גברים פרט לאבלים עצמם, ולכן הפסיקו לנהוג בו מעצמם, אולם ללא שום הוראה רבנית.
ולכן בכל מקום שיש עשרה גברים מנחמים ראוי לחדשו ולנהוג בו כראוי.