חבל נחלתו ל לו
סימן לו
ניחום אבלים באנינות
שאלה
האם מותר ויוצאים ידי חובה בניחום אבלים באנינות, כאשר קבורת המת לא מוטלת על האונן, עוד לפני שנקבר המת?
תשובה
א. אמי ע"ה הכ"מ נפטרה בבית סיעודי בקב' יבנה אליו עברה כאשר פינו את תושבי העוטף. היא נפטרה בערך בשעה ארבע אחר הצהרים ביום ששי, עש"ק פר' במדבר. הייתי אונן עד כניסת השבת. ההלוויה נקבעה לצהרי יום ראשון בקיבוץ סעד, הישוב בו התגוררה. כל ההתעסקות עד אחר הקבורה לא היתה מוטלת על כתפי. ולא הייתי עסוק בטיפול בסדרי הקבורה. באתי לקיבוץ סעד להלוויה. ממוצאי שבת הייתי אונן עד לאחר הקבורה (מן ההלוויה עד כניסת חג השבועות ישבתי 'שבעה' מקוצרת מאד בגלל החג).
עלתה השאלה: האם ניתן לנחמני עד שאצא להלוויה, ובכך להאריך את הזמן שניתן לנחם בו? כמו"כ ישבתי אחר כך שבעה אבל לא בביתי, והשכנים היו צריכים לנסוע כדי לנחם.
יש לשאלה זו צד הלכתי וצד מידותי.
ב. נשאל בשו"ת בנין ציון (סימן קיב):
"שאלה – מי שמת בנו וביום שאחריו קודם קבורת בנו מתה גם אשתו וקבורת בנו תהי' יום אחד קודם קבורת אשתו איך יש להתנהג בקריעה ובאמירת צדוק הדין ושאר דברים הנוהגים בשעת קבורה ומיד אחרי'."
כך כתב בתוך דבריו:
"...אבל לעשות שורה ולנחמו נ"ל דלענין זה נוהג אנינות שהרי אמרו אל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו ואף דהנחמה אינה על המת המוטל לפניו מכ"מ כשמנחמין אותו בלשון נחמה סתם שייך זה על כל צערו ואין לנחם מי שצער עדיין מוטל לפניו"...
היינו, אין לנחם אבלים בשעה שהמת מוטל לפניו, ואע"פ שמנחם על מת שכבר נקבר, סו"ס מנחם את האונן שיש לו מת אחר שלא נקבר.
תשובה נוספת הראוני בשו"ת מעשה אברהם (יו"ד סי' ס) שמנסה לתרץ מדוע הספדנים מנחמים בשעה שמתו מוטל לפניו, הוא מביא שכך המציאות בקהילתו אזמיר. אלא שיש לחלק בין תנחומים בציבור בבית ההלוויות או בבית הקברות כמו שהספדנים נהגו באזמיר, ונוסח ניחומם היה קבוע, כאשר לכל היותר יש כאן דברים שאינם קולעים – לעומת ניחום לאונן יחידי שעוד לא התחיל באבלותו. ועל כן, אין להביא ראיה מהמנהג באזמיר לשאלה דילן.
ג. נאמר באבות (פ"ד מי"ח): "רבי שמעון בן אלעזר אומר אל תרצה את חבירך בשעת כעסו ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו ואל תשאל לו בשעת נדרו ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו".
כמו כל מסכת אבות אין מדובר בהלכה ובאיסור אלא במידה טובה ונכונה.
מבאר במגן אבות לרשב"ץ (אבות פ"ד מי"ח):
"ואל תנחמנו בשעת אבלו כי לא יועילו התנחומין באותה שעה, כמו שהיה אומר איוב [כא לד], 'ואיך תנחמוני הבל'. ויש גורסין בספרי' ספרדיים וכן היה גורס רבינו יונה ז"ל [ע"פ ד"ה ואל], בשעה שמתו מוטל לפניו. וכן היא הגירסא במשניות שלנו וכן כתב רבינו משה ז"ל בפרק חמישי מהלכות דעות [ה"ז], כי זה שגעון הוא לנחם באותה שעה, כי מי שהוא רואה מתו מוטל לפניו ושומע קול ספדנים מבכים אותו, איך יקבל תנחומין באותה שעה. ונראה שהסופרים שינו הגירסא, מפני שמצינו שאחר קבורת המת היו נעשין שורות שורות ומנחמין האבל, כמו שנזכר באבל רבתי [שמחות פ"ב מ"א] ובפרק היה קורא [ברכות טז ב]. וכן בסנהדרין [יט א] פרק כהן גדול נזכר זה על כהן גדול שהיה מתנחם מיד שנקבר המת והיה עדיין אבל. אבל אין לשנות הגירסא. שלא אמר בימי אבלו, ולא בשעת אבלותו, אלא בשעת אבלו, כלומר בשעה שהוא מתאנח באבלו".
הנוסחא היתה 'בשעת אבלו' ויש שגרסו בשעה 'שמתו מוטל לפניו', והרשב"ץ סובר שהיא גירסא יותר מתאימה, ומחלק בין ימי אבלו שמנחמים, לשעת אבלו שאין מנחמים מפני שהוא עדיין נאנח.
השיב על דבריו בתוספות יום טוב (אבות פ"ד מי"ח):
"בשעה שמתו מוטל לפניו. כתב במדרש שמואל בשם הרשב"ץ דגרסינן ואל תנחמנו בשעת אבלו. ושהגורסים בשעה שמתו מוטל לפניו שינו הגירסא מפני שמצינו שאחר קבורת המת היו נעשים שורות שורות ומנחמים האבל כמו שנזכר באבל רבתי ובפ' היה קורא [דט"ז ע"ב] אבל נראה שאין לשנות הגרסא מפני כך שלא אמר בימי אבלו ולא בשעת אבילתו אלא בשעת אבלו. כלומר בשעה שהוא מתאנח באבלו ע"כ. [ולי נראה דאכתי תקשה מהא דנעשים שורות שורות שא"כ אם אז יתאנח לא ינחמוהו ולא מצינו לרז"ל שיאמרו כן]".
ופירוש זה של הרשב"ץ קשה כפי שכתב התויו"ט.
מתבאר שאין לנחמו בשעה שאינו ראוי להתנחם, כגון שעה שמתו מוטל פניו ואין הניחומים נכנסים באוזניו.
ד. מבאר הרמב"ם (הל' דעות פ"ה ה"ז): "ולא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו מפני שהוא בהול עד שיקברהו".
וכן במחזור ויטרי (סימן תכז): "ואל תנחמנו כו'. שלא יקבל תנחומים ממך. דהיאך יתנחם ומתו מוטל לפניו. אלא משיתסתם הגולל יש לך לנחמו".
ופרט רבי מתתיה היצהרי (אבות פ"ד מי"ח): "ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו, כי איך יקבל תנחומין מי שרואה החביב לו שנפשו קשורה בנפשו מת ומוטל לפניו, שהוא בתוקף הצרה והכאב, איך יקבל תנחומין ודברים מפייסין, אדרבה יגדל צערו ויאמר אין זה המנחם מרגיש ומקפיד בצערו".
נראה להסביר את דעתם כי יש בניחום בשעה שמתו מוטל לפניו – התעלמות מן המצב בו נמצא הקרוב. המת המוטל לפניו ממלא אותו צער וכאב, דברי נחמה לא מסלקים את גורם הצער והכאב, והנחמה שהיא מעין תחבושת לא עוצרת את הכאב, שממשיך לחתוך בבשר, והמת מוטל לפניו. ולכן אומרים לו המתן עד שהקרוב של המת יצא ממצבו הנפשי החריף, ורק אח"כ תנחמנו.
ה. אולם בצידה לדרך (ויקרא י, ג) ביאור מעט שונה מדוע אין לנחם בשעה שמתו מוטל לפניו: "והא דפירש רש"י וידום אהרן קבל שכר על שתיקתו. משום דתנן באבות (אבות ד, יח) ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו, ופרשו המפרשים מתוך שצרתו עומדת בפניו אינו מקבל תנחומים להצדיק דין שמים עליו, ואולי יוסיף לחטוא להטיח דברים כלפי מעלה, ולפי שמשה נחמו לאהרן בשעה שמתיו מוטלים לפניו כדמוכח בקרא דאחר כך כתיב (לקמן פסוק ד) ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן וגו', ויאמר אליהם קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקדש וגו', ואפילו הכי קיבל אהרן תנחומים מחמת שקיבל עליו גזרת הקדוש ברוך הוא באהבה, ולכן קבל שכר על שתיקתו, כן נראה לי".
היינו, התנחומים נועדו כדי שהאבל יקבל דין שמים באהבה, כאשר המת מוטל פניו – הסתירה הפנימית בין תרעומת על דין שמים לקבלה באהבה היא התנגשות גדולה, ורק גדול כאהרן הכהן הצליח להצדיק את הדין אף בשעה שבניו היו מוטלים לפניו. אבל שאר אבלים שאינם גדולים כאהרן הכהן ראוי שלא לנחמם בשעה שמתם מוטל לפניהם.
ה. אבל, אמי נפטרה בשיבה טובה, בגיל 92 שנה, היו לה 79 נינים ושלשה חימשים1. ומצד שני מצבה הגופני לא היה קל, והיה לה סרטן בָּרֵיאות בעצימות נמוכה אמנם, אבל בהחלט הִקשה על התנועה. בנוסף אף היא אמרה לנו יותר מפעם אחת שלא נחשוב שהיא תחיה לעד.
פטירתה לא הלמה בנו קשות. היתה אנחת רווחה שנגאלה מיסוריה, והודינו לרבש"ע שלא העמיס עליה עוד שנים של קשיים גופניים ונפשיים. אמנם איננו כאהרן הכהן, אלא שכך הוא דרכו של עולם: כשהקב"ה מסלק מעולמו צעירים, אנו מצטערים וחושבים שהיה יכול לפעול עוד המון בעולם, ויש לנו כבי' טרוני' על הקב"ה. אבל כאשר אדם פעל ועשה וכבי' 'השלים את תפקידו' איננו מצטערים כל כך.
נאמר בבראשית (כה, ח): "ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע ויאסף אל עמיו". מפרש הרד"ק:
"ויגוע וימת – גויעה מיתה קלה שאינה באריכות חולי".
"בשיבה טובה – שראה לו בנים ובני בנים, והיה בטובה ובכבוד כל ימי חייו"...
"זקן ושבע – שבע ימים".
וכאן השאלה אולי במי שמת שבע ימים וראה בנים ובני בנים וריבעים וחימשים, אולי ניתן לנחם את קרוביו גם כאשר הם אוננים.
ו. נלע"ד שאין לנחם אוננים ולא רק מטעם לא פלוג בין זקנים ושבעי ימים, לצעירים, שלכאורה נלקחו בטרם עת. אלא הקבורה פועלת על הנפש של האונן איזו קבלה פנימית, והרגשה שעשה את מה שהיה מוטל עליו לקבור את קרובו ונפרד ממנו כראוי. ועתה לאחר הקבורה מגיע תור התנחומים להתגבר בעזרת המנחמים על הבור הנפער בנפשו. אבל ניחום באנינות הוא פעולה טרם זמנה ולכן אין לעשותה.
בבחינת "עת לקרוע ועת לתפור, עת לחשות ועת לדבר" (קהלת ג, ז). האנינות מלבד שהיא מלווה בקריעה היא קרע נפשי בנפש האונן, עדיין לא הגיע זמן התפירה והחיבור ובשעה זו יש לחשות, ורק אחר הקבורה מגיע הזמן לדברי תנחומים.
הערת הרה"ג יעקב אריאל – רב העיר רמת-גן (לשעבר)
ראשית, קבל את תנחומיי על פטירת אמך ע"ה. בלימוד התורה תמצא ניחומים, כפי שנסביר בהמשך.
מן הראוי לעמוד על הבחנה בין דין תנחומים לבין השתתפות בצער. חז"ל, על סמך הכרתם את נפש האבלים תקנו דין תנחומי אבלים רק בשבעה ולא לפני כן. אך גם ללא מצות תנחומים שתקנו חז"ל חייב אדם לפעול עפ"י רגשותיו הטבעיים. אונן היושב לבדו, אבל וחפוי ראש ומתו מוטל לפניו, היעלה על הדעת שאיש לא ייכנס אליו לתומכו ולסעדו ולהשתתף בצערו?! גם ללא מצות תנחומים, שכרגע עדיין לא חלה, ידידיו ומכריו חשים צורך טבעי להיות עמו בצרה. היעלה על הדעת למנוע זאת מהם?! וכן מי שקבר את מתו ברגל, ובחוה"מ הוא ספון בביתו, מכיון שלא חל עליו דין אבל אין לו מנחמים, הייתכן שמכריו ישאירוהו לבדו בכל המועד, ללא השתתפות בצערו, ויוסיפו בכך צער על צערו?! לא מתקבל על הדעת. שני דינים הם, דין תנחומים, ודרך ארץ שקדמה לתורה, של השתתפות בצער. ואולי גם זה בכלל דברי חז"ל לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו את דבריהם על דין תורה בלבד.
התנחומים כוללים הסחת דעתו של האבל מצערו ע"י הצבת מטרות אחרות בחיים. כגון הפסוק ביצחק אבינו שעם נישואיו עם רבקה נאמר עליו וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמֹּו. כלומר דעתו הוסחה מהאבלות ע"י בניית ביתו החדש. מלים ברוח זו אינן ראויות למי שמתו מוטל לפניו לקוברו. אדרבה, עתה, עליו להתמסר אך ורק לדבר אחד – להביא את מתו לקבר ישראל. ואין להסיע את דעתו מכך. רק אחרי הקבורה יש מקום לתנחומים. אך להשתתף עם האונן בצערו, ולסייע לו, אדרבה, זו המצוה כרגע.
אין לך דבר מנחם יותר מאשר עיסוק בתורה, אדם השקוע בתורה נמצא בעולם אחר, בעולם הנצח, וממילא דעתו מוסחת מהאבל. והיא הנותנת, אל לו לאבל להסיח את דעתו לגמרי מהאבלות, חובתו להתאבל על קרובו שמת. ומשום שתורתך שעשועי היא אסורה בשבעת ימי האבלות, שלא יסיח את דעתו לגמרי מחיוב אבלותו. אך אחרי השבעה העיסוק בתורה הוא התנחומים. ועי' רש"י על בראשית (ו, ו) בענין תנחומין.