חבל נחלתו ל לה
סימן לה
לימוד תורה לאונן בשבת
שאלה
מי שהוא אונן בשבת האם מותר ללמוד תורה? האם מותר ללמד תורה? האם עולה לתורה?
תשובה
א. נאמר בברכות (יח ע"א): "ובשבת – מיסב ואוכל בשר ושותה יין, ומברך ומזמן, ומברכין עליו ומזמנין עליו, וחייב בכל המצות האמורות בתורה; רבן שמעון בן גמליאל אומר: מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן. ואמר רבי יוחנן: מאי בינייהו – תשמיש המטה איכא בינייהו".
כלומר אונן חייב בשבת בכל המצוות האמורות בתורה, ונחלקו אם חייב בתשמיש המיטה, מפני שהוא דברים שבצינעא.
באר רבינו יונה (על הרי"ף, ברכות י ע"ב):
"ובסוף הברייתא כשהוצרך להודיענו (היתר) גבי שבת אמר וחייב בכל מצות האמורות בתורה ונראין הדברים דטעמא דמילתא הוי משום שמתחילה כשהיה פטור לא הוצרך לומר ובכל מצות האמורות דכיון שהיה פטור אלו שהם חמורות ממילא שמעינן דכ"ש השאר אבל בסיפא שהיה בא להתיר הוצרך לומר וחייב בכל מצות האמורות בתורה שאם לא היה אומר אלא חייב בק"ש ובתפלה היינו אומרים דדוקא באילו חייבו אותו בשבת ואף על פי שמתו מוטל לפניו מפני שהם חמורות אבל בכל שאר מצות האמורות בתורה פטור ולפיכך הוצרך להשמיענו שחייב ג"כ בכל שאר מצות האמורות בתורה". עולה מן הש"ס ומרבינו יונה שחייב בלימוד תורה בשבת. ואמנם לא הוזכר בכל הש"ס שאונן פטור מלימוד תורה בשבת. ואף לא בגאונים.
פסק הרמב"ם (הל' אבל פ"ד ה"ו) לגבי אונן:
"בשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין, ומברך, ומזמן, ומברכין עליו ומזמנין עליו, וחייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מתשמיש המטה".
אף מן הרמב"ם נראה בפשטות שאונן חייב בלימוד תורה בשבת, שכן אם אסור או ראוי שלא ילמד – היה צריך לכתוב זאת!
ב. לעומתם כתב בהגהות מיימוניות (הל' אבל פ"ד ה"ו אות ה): "וכ"כ בס"ה דבשבת ויו"ט וחול המועד אין אנינות אבל דברים שבצינעה נוהג ותלמוד תורה דברים שבצינעה הוא אך אם יש לו מקום קבוע כגון סיום או מקום כהן הוי פרהסיא ומותר עכ"ל וכתב הר"מ היכא דליכא כהן בבהכ"נ בשבת אלא האבל או האונן יש לקרותו לס"ת שלא יראה כנוהג אבלות בפרהסיא אמנם טוב היה יותר לומר לו מקודם שיצא מבהכ"נ ור"י א"ז פסק לחיובא והתיר לקרותו". והביא דבריו בדרכי משה (יו"ד סי' ס ס"ק ג).
וכן בקיצור פסקי הרא"ש (מועד קטן פ"ג סי' כח):
"הלכתא דברים שבצינעה כגון רחיצה בחמין וכסוי הראש נוהגין בשבת ויו"ט ותלמוד תורה הוי דברים שבצינעה אבל לחזור הפרשה מותר ואם קראו לאבל לקרות בתורה צריך לעלות"...
ראשוני אשכנז סברו שתלמוד תורה הוא מדברים שבצינעא שנוהגים בשבת, אף שלא הוזכר כך בש"ס.
ועפ"י דבריהם כתב המשנה למלך (הל' אבל פ"ד ה"ו):
"ובשבת מיסב ואוכל כו' וחייב בכל מצות האמורות בתורה. היכא דהיה אונן בליל ראשון של פסח כתב המנהיר1 סימן ע"ג שחייב בכל המצות הנהוגות באותו הלילה. אכן לומר סדר הגדה שיש בה אריכות ומדרש פסוקים אומר אחר לפניו והוא ישב וישמע מפיו. וכן צידד עוד לומר דגם כשהוא אונן בליל יום טוב שני דחייב בכל המצות הנהוגות באותו הלילה דדוקא ביום אינו חייב במצות אך בלילה חייב ועיין מהרי"ל בהל' יום טוב במי שהיה אונן בליל שמחת תורה ודו"ק".
וכ"כ באמרי ברוך (יו"ד סי' שמא ס"ה בהגה): "ויש אומרים דאסור ברחיצה. נ"ב, ואם כן אסור בתורה. וכן מבואר במג"א סימן תקמ"ח ס"ק ח'. וז"ל הסמ"ק [מצוה צז] אבל ביום טוב וחול המועד ושבת אין אנינות, אבל דברים שבצינעא נוהג, וקריאת התורה [דברים] של צנעה הן, [אך] אם יש לו עליה קבוע כגון ששי או שהוא כהן, או במקום כהן, הוי פרהסיא ומותר, עכ"ל. הרי שאסרו בתורה אפילו בשבת".
נראה מהש"ס והראשונים שפרט לראשוני אשכנז שחדשו כן – הש"ס, הגאונים וראשוני ספרד לא הזכירו כלום בעניין איסור תלמוד תורה לאונן בשבת. ובפשטות עניין כה מרכזי כתלמוד תורה חייב ציון בפירוש ואין ראוי לכוללו. ולכן לפי כל הסותמים דבריהם נראה ברור שאונן מותר בלימוד תורה בשבת.
בטעם המחלוקת נראה שמחלוקתם נובעת מההבנה מהי אנינות. האם האחריות לקבורת הקרוב היא הקובעת את הלכותיו משום עוסק במצוה פטור מן המצוה (רמב"ם וסיעתו), או שכבודו של הקרוב מבטל ממנו את כל המצוות (ראשוני אשכנז). הנ"מ בשבת. בשבת אינו יכול לקבור את קרובו ולכן מתחייב בכל מצוות שבתורה שכן רק עיסוקו במצות קבורת קרובו פטרה אותו ועתה שאינו יכול לקוברו אין לו שום פטור. או שהחיוב לכבוד קרובו שמת ממשיך אף בשבת, ורק אסורה אנינות בפרהסיא משום כבוד שבת, ולכן בת"ת שנעשה בצינעא – לא ילמד.
ג. פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' שמא ס"ה) בסימן העוסק בהלכות אונן:
"כל זמן שלא נקבר המת, אינו חולץ מנעל וסנדל, ואינו חייב בעטיפת הראש וכפיית המטה, אבל אסור לישב או לישן על גבי מטה, אפי' כפויה". ולא הזכיר מאומה בענין ת"ת (אף שהכיר שיטת ראשוני אשכנז).
ורמ"א הגיה: "וכל שכן שאסור בתשמיש המטה (טור בשם הרמב"ן ובשם התוספות ובמרדכי פ"ק דכתובות בשם י"א). וי"א דאסור ברחיצה וסיכה ושמחה ושאלת שלום ותספורת ובמלאכה (טור), אבל מותר לצאת מפתח ביתו. (הגהות מיימוני פ"ד בשם סמ"ק)".
סעיף זה אינו עוסק בשבת, אלא בחול, ומה שכתב הרמ"א שאונן אסור בשמחה אינו מתייחס ללימוד תורה, אלא להשתתפות באירועי שמחה כגון חתונה וכד'.
כתב בתפארת למשה (יו"ד סי' שמא): "ונ"ל דלהי"א אלו אבל אסור בד"ת אפילו בשבת דהא ד"ת כצנעה דמי והא דאמרינן תשמיש איכא בנייהו ולא קאמר תורה א"ב חדא מנייהו נקט גם אפשר ללמוד הלכות אבילות משא"כ תשמיש אין לו התיר כלל". ותירוצו דחוק.
וכך פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תקמח ס"ה) בהלכות חול המועד: "אף על פי שאין אבילות נוהג במועד, אנינות נוהג בו; שאם מת לו מת בחול המועד, אסור בדברים שאונן אסור בהם; ואם מת ביום טוב ואינו רוצה לקברו בו ביום, אין עליו דין אנינות אלא אם כן צריך להחשיך על התחום להכין לו צרכי קבורה, אז חל עליו דין אנינות משעה שמחשיך; אבל אם מת ביום טוב שני והוא רוצה לקברו בו ביום; או ביום טוב ראשון ורוצה לקברו ע"י אינו יהודי, חל עליו אנינות".
ויו"ט ראשון מותרת קבורה ע"י עממין, ויו"ט שני כחול שויוה רבנן לגבי מת.
ד. באר המגן אברהם (סי' תקמח ס"ק ח): "משעה שמחשיך. אבל בשעה שאינו מתעסק בצרכי קבורה אין דין אנינות נוהג בו (הרא"ש) אבל בליל י"ט שני חייב בכל המצות דדוקא ביום שני כתב הרא"ש דכחול שוי' רבנן אבל בלילה שלפניו לא וכ"ש לדידן שנוהגין לעשות צרכי קבורה ע"י עכו"ם דחייב בליל' וכ"כ מהרי"ל היכא דמת לו מת בש"ע מותר לקדש בליל ש"ת אבל ביום כולי עלמא מודים שפטור2. אך לא יאמר ההגדה בפסח כיון דאית בה מדרש פסוקים (מור"ם לובלין שם3) וכ"כ בדרישה בי"ד סימן שמ"א וכ"פ ט"ז דלא כש"כ שם שחולק בטלה דעתו נגד דעתם וכ"פ לקמן ססי' תרצ"ו גבי פורים וכ"ש ביום טוב ומשמע דביום אפי' אינו רוצה לקברו עתה חל עליו דין אנינות דכחול שווייה רבנן וכ"מ סימן ע"א וכ"ה בטי"ד ובב"י שם סימן שצ"ג וכ"מ ברא"ש ומיהו נ"ל דאם א"א לקוברו מחמת איד העכו"ם או מחמת אונס אחר לא חל עליו דין אנינות דדמי למי שהוא בתפיסה כמ"ש בי"ד סימן שמ"ח ועמ"ש ססי' תקכ"ו ומשמע מתשובת מור"ם דלעיל שאונן ברגל אסור בד"ת וכ"מ בי"ד שמ"א ס"ה בהגה שכתב דאסור בשמח' ופקודי ה' ישרים משמחי לב וכ"ש שאסור לעלות לתורה4".
בדברי המג"א חידוש גדול שאיסור לימוד תורה לאונן הוא משום שמחה. עפר אני לרגליו. אבל נימוק זה לא נמצא בשום ראשון ולא בש"ס (אלא בהל' תשעה באב), וקשה להבין מנין יש כח לאחרון לחדש טעם זה שלא כתוב בהלכות אונן. והרי גם יין משמח לבב אנוש, ואונן מותר בשתיית יין בשבת (ולא לשם קידוש שכן אפשר על פת או על חמר מדינה). ואף הראשונים לעיל אסרו בשבת משום דברים שבצינעא.
כתב הדגול מרבבה (או"ח סי' תקמח ס"ה) על דברי המגן אברהם: "(מג"א ס"ק ח) שכתב דאסור בשמחה ופקודי ה' וכו'. לא ידעתי כוונתו בזה, דרמ"א שם איירי בחול, אבל בשבת ויום טוב אין אנינות חל ולמה יהיה אסור בדברי תורה. ולענ"ד נראה שמותר בשבת ויום טוב בדברי תורה, ותדע, מדאמרו במסכת מועד קטן דף כ"ג ע"ב איכא בינייהו תשמיש, ולא אמר תלמוד תורה, אם כן מכלל דלכולי עלמא שרי בתלמוד תורה. ואולי גם מהר"ם לובלין לא קאמר אלא בליל יום טוב שני".
הסיק המשנה ברורה (סי' תקמח ס"ק כא): "חל עליו אנינות – ואונן ברגל אסור בד"ת דהוא אסור בשמחה ופקודי ד' ישרים משמחי לב וכ"ש שאסור לעלות בתורה [מ"א ע"ש] והנה מדבריו משמע דאף בשעה שאינו רוצה לקברו וביו"ט ראשון או כגון בלילה שאין דרך לקברו אפ"ה אסור בד"ת. ועיין בדגול מרבבה שמשיג ע"ז דכיון שאז אין דין אנינות עליו למה יהא אסור בד"ת וכן מפקפק ע"ז בספר בגדי ישע ע"ש".
והוסיף בשער הציון (סי' תקמח ס"ק טז): "ועיין שם שדוחק ליישב אולי דברי מהר"מ לובלין שממנו הוציא מגן אברהם את דינו איירי בליל יום טוב שני, וגם זה אין ברור שיהא אסור אז בדברי תורה. ועוד, דהמעיין במהר"מ יראה דמיירי שמת בשבת ובמוצאי שבת חל יום א' של פסח, ואפילו הכי החמיר שלא לומר הגדה מפני שיש בו מדרשי מקראות. ודע, שמפני קושית הדגול מרבבה והבגדי ישע לא העתקתי דברי המהר"מ שהחמיר שלא לומר בעצמו ההגדה".
כאמור, ברור שמהר"ם מלובלין הלך בשיטת ראשוני אשכנז, אמנם בש"ס ובשאר הראשונים לא נזכר מכך מאומה.
ה. סיוע לשיטת הש"ס והגאונים והרמב"ם הוא מן הירושלמי, שבשבת הרי אינו יכול לקוברו, ולסוברים שאנינות היא מטעם שמוטל עליו לקוברו, אין חייב באנינות. ואף לשי' הרא"ש שכל קרוביו חייבים לקוברו ולכן הם אוננים (תוספות הרא"ש ברכות יח ע"א), אף הוא מודה כשהמת בעיר אחרת אינו מוטל עליו לקוברו ואין עליו דיני אנינות, (וזמן האסור הרי הוא כעיר אחרת).
כתוב בהלכות שמחות (למהר"ם מרוטנברג, סימן סז):
"וגם נראה דלמי שעומד בבית האסורים שאין אסור לאכול בשר ולשתות יין כיון שאין מוטל עליו לקוברו, ואמרינן נמי בירושלמי דמי שמתו (ברכות פ"ג ה"א) משנמסר המת לרבים אוכל בשר ושותה יין, נמסר לכתפים כמי שנמסר לרבים דמי, וה"נ כיון שאין מוטל עליו לקוברו אין כאן אנינות". (ואולי אף דיבר על עצמו שהיה עצור במגדל איזנשהיים כמה שנים, ולכן מותר אף בתלמוד תורה.)
וכן כתב המרדכי (מועד קטן הלכות אונן רמז תתצח):
"וגם נראה למי שעומד בבית האסורין שאין אסור לאכול בשר ולשתות יין כיון שאין מוטל עליו לקוברו ואמרינן נמי בירושלמי משנמסר המת לרבים לקוברו אין כאן אנינות".
הירושלמי פוסק בצורה מוחלטת "אין כאן אנינות", וכשם ששותה יין כך מותר בתלמוד תורה.
ו. בשו"ת דובב מישרים (ח"ד ליקוטי תשובות והערות סי' קפא) כתב בענין לימוד התורה באונן בשבת ויו"ט: "דעת המג"א בסי' תקמ"ח ס"ק ח' משו"ת מהר"ם לובלין [סי' ע"ג] דאונן ברגל אסור בדברי תורה. ועיין בדגול מרבבה שם שחולק ע"ז ומתיר בין ביום טוב בין בשבת, ודעת האחרונים וגם בספר יוסף דעת [יו"ד סי' שצ"ט סי"ג] לחלק דבשבת לפי דעת התבואות שור [בכור שור תענית ל' ע"א ד"ה מ"ש הט"ז] דבשבת לא חייב בשמחה אסור בלימוד, משא"כ ביום טוב דמחויב בשמחה, ועיין במג"א סי' תקנ"ג [סק"ז]".
והכל לפי טעמו של המג"א שכתב חידוש זה. וחילק בין שבת שאסור ללמוד תורה (לדעתו) לבין יו"ט שחייב בשמחה ולכן מותר ללמוד.
וכן ראיתי שבילקוט יוסף (ביקור חולים ואבלות דיני אונן במועדי וזמני השנה סעיף סה כתב: "מי שמת לו מת ביום שמחת תורה שחל בחול, ואין רוצים לקוברו בו ביום [על ידי נכרים], אין לו דין אונן וחייב בכל המצוות כמו בשבת, ויכול לעלות לתורה כשאר הצבור, וכנהוג, שאם לא יעלה הוי כמראה אבילות בפרהסיא".
מסקנה
נראה לי שאונן הלומד תורה בשבת במקום שליבו חפץ, יש לו על מי לסמוך.