חבל נחלתו כ סו

<< · חבל נחלתו · כ · סו · >>

סימן סו

דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין

שאלה

באלו הלכות דינים ומעשים מכריעים עפ"י חלומות1.

תשובה

א. הבירור להלן לא יעסוק במהות החלומות, אלא בהכרעה מעשית או בפסיקת הלכה עפ"י חלום. ואע"פ שיש שדנו בכך לפי מקור החלום נראה שהדיון העקרוני לא צריך להיות מושפע מכך.

נאמר בתוספתא מעשר שני (פ"ה ה"ט): "היה מצטער איכן מעשר שיני של אבה, בא איש חלום אמ' לו כך וכך הן במקום פלוני הן, זה היה מעשה ומצאו שם מעות ובאו ושאלו את חכמים ואמרו הרי אילו חולין שדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין".

וכן נאמר בסנהדרין (ל ע"א): "הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו, ובא בעל החלום ואמר לו: כך וכך הן, במקום פלוני הן, של מעשר שני הן – זה היה מעשה, ואמרו: דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין".

וכך פסק הרמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"ו ה"ו): "אמרו לו בחלום מעשר שני של אביך שאתה מבקש הרי הוא במקום פלוני, אף ע"פ שמצא שם מה שנאמר לו אינו מעשר, דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין".

וכן כתב הרמב"ם (הל' זכיה ומתנה פ"י ה"ז): "הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו ולא ידע היכן החביאם ואמרו לו בחלום כך וכך הם במקום פלוני הן ושל פלוני הן ושל מעשר שני הן, ומצאו במקום פלוני שנאמר לו ובמנין שנאמר לו, זה היה מעשה ואמרו חכמים דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין".

עולה שאע"פ שלכאורה רגליים לדבר שדברי החלום אמתיים, אין צריך לשמוע לחלום ולנהוג על פיו הן בדיני ממונות והן באיסורים.

ב. כתב בשו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' קכח) בענין אחד שחלם שאם לא יקבעו תענית ציבור הם יהיו מנודים לשמים. והרב פסק ש"חייבים להתענות תענית צבור וקבעו ברכה בתפלת מנחה והתיר' מהנדוי בעשרה". והרשב"ץ מרחיב את השאלה ומנסה לתת כלל מתי סומכים על דברי חלומות ומתי אין סומכים.

וכתב התשב"ץ: "ומה שראוי לדקדק בזה הוא בענין החלומות דרך כלל במאמרי התלמוד כי הידיעה בכללים קודמת בטבע ובסדר לידיעה בפרטים וראינו כי יש מקומות שחכמינו ז"ל חוששין להם ויש מקומות שאין חוששין להם כלל וראוי לנו לחזר אחר טעמי הענין כי ידיעת הדבר בסבותיו היא ידיעה שלימה. ובלא ידיעת הסבות אינה ידיעה רק מחשבה וכשיעלו בידינו הטעמים יתבררו ויתלבנו ויצרפו הדברים במה היתה החטאת הזאת בענין דרושנו אשר אנחנו הולכים סביבו".

"אמנם המקומות אשר ראינום שהם חוששין לחלומו' הוא זה המקום אשר עליו הי' זה המשא והמתן והוא שנדהו בחלום המוזכר בראשון (מנדוים) [מנדרים] (ח' ע"א) וכן במקומות אחרי' מפורשי' באחרון מברכות וביבמו' בפ' האש' רבה (צ"ג ע"ב) (אחזיקו) [אקריין] קנה רצוץ מאי לאו הכי קאמרי הנה בטחת לך על משענת קנה הרצוץ לא הכי קאמרי ליה קנה רצוץ לא ישבר וכו' עד לאמ' יוציא משפט".

"אמנם במקומות שאין חוששין להם כלל הוא מה שהוזכר בפ' זה בורר (ל' ע"א) שאמרו שם הרי שהי' מצטער על מעות מעשר שני שהניח לו אביו בא בעל החלום ואמר לו כך וכך הם במקו' פלוני הם זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין והרי כאן סתיר' מפורשת! ואפשר היה לפרש שאין בה סתירה ובכל מקום ראוי לנו לסמוך על החלום בין לענין נדר בין לענין מעשר שני וענינים אחרים אם הוא עצמו חלם החלום. אבל אם אחר חלם לו אין לו לסמוך על חלומו בשום מקום זהו שאמרו בא בעל החלום כלומר האיש החולם חלום אמר לו כן ולפי פי' זה יש לסמוך על החלומות אם הם חלמו אותם אבל אם אחרים חלמו להם אין לסמוך עליהם כלל והתבאר טעות המתענין לפי זה אחר שאחר חלם להם והם לא חלמו אבל מכיון שאמרו זה הי' מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין והוא מאמר כללי לכל חלומות אי אפשר לפרש כן".

הרשב"ץ מעלה את הסתירה שלגבי נידוהו בחלום נקט רב יוסף שצריך עשרה להתיר נידויו (וכ"פ הרמב"ם הל' ת"ת פ"ז הי"ב ושו"ע יו"ד סי' שלד ס"ה) ולגבי בעל החלום פסקו שדברי חלומות אין מעלין ולא מורידין. ודוחה את החילוק בשאלה מי החולם, והמשיך והשיב:

"ויש לנו לפרש כי בעל החלום המוזכר כאן הוא המחלים לבני אדם שבא אל האיש בעצמו המצטער דומה לההיא דאמרי' בפ"ק דברכות (י' ע"ב) אפי' בעל החלום אומר לו לאדם למחר הוא מת אל ימנע עצמו מן הרחמים ואעפ"כ אמרו לו שאין לסמוך על חלומותיו ועל דבריו וה"נ מוכח ההיא דפ' הנזקין (נ"ב ע"א) בההוא אפטרופוס דהוי בשבבותיה דר' מאיר דהוה קא מזבין ארעא וזבין עבדי לא שבקיה רבי מאיר אחוו ליה בחלמיה אני להרוס ואתה לבנות ואפי' הכי לא אשגח אמר דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למה חששו לענין נדוי וסומכין עליהם בהרבה מקומות על פי פותרים".

"ואני אומר כי מה שמרפא שבר קושיא זאת הוא מאמר אחד הנזכר באחרון מברכות (נ"ה ע"ב) והוא שאמרו שם רבא רמי כתיב החלומות שוא ידברו וכתיב בחלום אדבר בו. לא קשיא כאן על ידי מלאך כאן על ידי שדים הרי שהם ז"ל נתעוררו וראו כי יש חלומות שראוי לסמוך עליהם ולחוש להם ויש מהם שאין ראוי לסמוך ולחוש להם כי יש מהם ע"י מלאך והמלאך לא יכזב ויש מהם על ידי שד והם דברים כענן בקר אשר אין להם שחר והמאמר הזה אמתו אותו החוקרים במקום הזה, ואף על פי שדבריהם ז"ל הם כדברי תורה ואינם צריכים חזוק טוב הוא לסמוך אותם בדברים שכליים כדי להטעימם ולהבין יופי חכמתם כי כל רז לא אניס להו.

"וידוע הוא משרשי החכמה החיצונית כי החלומות מהם צודקים ומהם בלתי צודקים והצודק מהם הוא בהיות הכח המדמה אשר באמצעותיו הם החלומו' בריא ביצירתו בהרכבתו ובמזגו ולא יעיקהו מזג רע ממזונו' מולידים לחה עבה ושחורה ואידים עבים מערבבים אותו וכשהוא על אופן זה ילוה אליו הכח השכלי ובאמצעו' כח עליוני מהשכל הפועל רואה חלומו' צודקים וכבר אמרו כי אחד ממופתי ההשגחה הוא ענין הודעת העתיד לבא כדי שישמור ממנו האדם וזהו אומרם ז"ל כאן על ידי מלאך ולפי זה אמרו (ברכו' נ"ז ע"ב) חלום אחד מששים בנבואה ואמרו נובלות נבואה חלום ובמדרש קהלת אמרו בשעה שאדם ישן נפשו אומרת למלאך ומלאך אומר לכרוב ופי' הרמב"ם ז"ל הנפש במקום הזה הוא השלמו' הראשון אשר למין האנושי' המוכן לקבל המושכלות והמלאך הוא הכח המדומה כי כל כח הוא מלאך כמו שהשריש הרב ז"ל בספר המורה והכרוב הוא הכח השכלי. או יהי' פי' נפשו הכח המדמ' והמלאך הכח השכלי והכרוב הוא השכל הפועל. או יהיה פי' נפשו החוש המשותף והמלאך הכח המדמה והכרוב הוא השכל הפועל וע"ז אמרו (שבת י"א ע"א) יפה תענית לחלום כאש בנעורת ובאותו יום ואפילו בשבת כי המושל באותו יום והוא בעל החלום הראה לו העתיד לבא עליו, ואם התענה באותו יום יש בכח ממשלתו לבטל גזירתו וכשעבר אותו יום המושל ביום אחר אין בו כח לבטל מה שנגזר ע"י מושל זולתו והתור' השרישה לנו זה באמר' ולמשול ביום ובלילה והזכירוהו רז"ל בפי' כמו שנמצא בספר הזוהר לרשב"י ז"ל בפ' אמור בענין אותו ואת בנו וכן כ' הרמב"ן ז"ל בפי' התור' בפסוק ולמשול ביום ובלילה וכן הרמב"ם ז"ל בפ"ה מחלק ב' מהמורה".

"והחלום הבלתי צודק הוא בהיות הכח המדמה בלתי בריא או מפני שרש יצירתו ברוע הרכבתו וברוע מזגו או מפני מזונות עבי' רעי הכמות המולידים אידים עבים שחורים יטרידוהו ומפני זה מורכב מחושים אין להם מציאות כלל. ועל זה אמרו ביומא (פ"ג ע"ב) חלמא דבי שמשא בטלין אינון וזהו אומרם כאן על ידי שד כי השד השאילוהו במקום הזה אל רוח רעה מזקת ושודדת את האדם והם כלם מאין ופעלם מאפע אין ידים להם ואין לחוש להם כלל".

"מעתה אחר שנתישב לנו מדברי חכמינו ז"ל והשכל מעיד עליו כי יש חלומות צודקים ראוי לחוש להם. ויש חלומות בלתי צודקים אין לחוש להם אנחנו מסופקים בזה החלום אם הוא צודק או הוא בלתי צודק אם יש לנו לחוש בדבר הראוי לחוש ושלא לחוש בדבר שאין ראוי לחוש כפי שרשי התלמוד. וידוע הוא כי בכל דבר שבממון יש לנו להעמיד הממון שנפל בו הספק בחזקתו ועל זה אמרו באותו שהיה מצטער על מעות מעשר שני שהניח אביו שאין לו לסמוך על החלום ויונח הממון ההוא בחזקתו כאשר הי' קודם החלום דברי חלומות בכענין זה לא מעלין ולא מורידין להוציא הממון מחזקתו וכן כתוב זה בשאלתא דויהי מקץ וכן בההוא אפטרופא דהוי מזבין ארעא מספקא לא יהבי ליה רשותא למזבן בלאו דינא. אבל במי שנדוהו בחלום אם על ידי מלאך הוא הרי הוא מנודה ואם ע"י שד הוא אינו מנודה וא"כ זה ספק מנודה ספק אינו מנודה והרי זה כספק איסורא אם אסור לספר ולכבס ולהתרחק מבני אדם ד' אמות אם לא ומן הספק צריך היתר ככל ספק איסורא שאפשר לצאת מידי ספק על ידי תקנה ויתירוהו עשרה שזה הוא מנודה לשמים. ומנודה לשמים נסתפק לבעלי התלמוד אם הוא חמור ממנוד' לבני אדם או יותר כמו שהוזכר במס' משקין (ט"ו ע"ב) ומ"מ צריך שלוחי המקום להתירו ובעשרה יש שכינה זה הוא מה שעלה בידינו בענין זה".

"ובסוף הוריות (י"ג ע"ב) איכא מאן דחש לדברי חלומות ואיכא מאן דלא חש להו גבי עובדא דר' מאיר ור' נתן דאמרו להו בחלמייהו דליזלו לפיוסי לרשב"ג דר' נתן אזל ור' מאיר לא אזל משום דדברי חלומו' לא מעלין ולא מורידין ומסתברא דר' נתן מדמי ליה לנדוהו בחלום משום כבודו דרשב"ג ור' מאיר מדמי ליה לשאר מילי כיון דלא אדכרו ליה שמתא".

"ונשוב אל הנדון הזה אם הי' ראוי להם להתענות על פי החלום ההוא ולקבוע ברכה לעצמן אם לאו. והי' נראה בדבריך שאין ראוי לצבור לקבוע תענית מפני חלום שחלמו להם אחרים שאפילו חלמו הם בעצמם כלם היה ראוי להם להתענות כל יחיד לעצמו ולכלול עננו בשומע תפלה כדין יחידים. אבל להתפלל בצבור תפלת תענית ולקבוע ברכה לעצמן בין גואל לרופא היה נראה איסור בדבר אפי' חלמו הם בעצמן כל שכן כשחלם להם אחד מהם. אבל מה אעשה והרי מצינו מפורש בתלמוד שמפני חלומו של יחיד התפללו הצבור תפלת תענית ונענו והוא מה שאמרו בפרקא דחסידי (כ"ד ע"ב) רב איקלע להגרוניא גזר תעניתא בעא רחמי ולא אתא מטרא אמר להו ביתו כולי עלמא בתעניתא אתו למחר אמר להו מי איכא איניש דחזא בחלמא כלום אמר ליה רבי אלעזר מהגרוניא לדידי אקריין בחלמא שלם טב לרב טב מרבונא טבא דמטוביה מטיב לעמיה אמר שמע מינה עת רצון הוא בעא רחמי ואתא מטרא. והנראה מזה המעשה הוא שאלמלא חלום זה לא היה מתפלל ומצער הצבור בתענית אחר תענית שלא תקנו תעניות גשמים רצופים אלא שני וחמישי ושני וכבר אמרו בירוש' בפ' בג' פרקים (תענית פ"ד ה"ג) וכי סנהדרין יכול' להתענות בכל יום ותירצו מחלקים היו עצמן לבתי אבות וכן הוא במדרש קינות בפסוק על אלה אני וכו' לפי שנתבשר בחלום בשלום התפללו הצבור תפלת תענית ואפשר בעשרים וארבע ברכות ומזה המעשה היה אפשר למורה ההוא למצוא סמך להוראתו הלכה למעשה".

"ודע כי זה קרוב לעשרים שנה חלם חלום חקון בן עבו אשר היום יצא לתרבות רעה שהצבור חייבים להתענו' ג' תעניו' שני וחמישי שני והרב ר' יצחק בר ששת זלה"ה חשש לו וגזר ג' תעניו' ואתה רואה שאותה איש אשר סופו הוכיח על תחלתו כי גם באותו פרק לא היה פרקו נאה ומפני חלומו לא הי' לו לרב ז"ל לגזור תעניו' והצבור היו מלעיבים ומלעיגי' עליהם וקורין אותן תעני' חלום ובתפלת מנחה לא היינו מוצאי' מנין כי אם בקושי, ונתחרט הרב ז"ל על זה ואני הייתי מתענה והייתי אומר יודע אני בעצמי שאיני כהן ואם יאמרו לי חבירי עלה לדוכן הייתי עולה (שבת קי"ח ע"ב) ומה שהזקיק הרב ז"ל לזה הוא מה שאמר לנו כי בכלינסיה עיר מולדתו בא לו קודם הגזרה שלמה מטיש ואמר לו לגזור תענית לפי שהי' רואה שריפה גדולה בבית הרב ז"ל. ולא חשש לדבריו כלל ונתחרט על זה בראותו כי בא החלום ברוב ענין. זהו מה שראיתי לשאת ולתת בלימוד זכות על תוספת ברכה ונשאר לנו לדקדק אחר המורה הזה בענין התרת הנדוי אם מוטעה בו כנראה לפי פשטי הדברים או לא היה מוטעה".

עולה מדברי הרשב"ץ שאע"פ שהחזיק בכלל, שיש חלומות שצריך לשמוע להם, ויש חלומות שאין צריך לנהוג על פיהם, והכללים הם קרובים לדיני הכרעה בספקות בפועל, בכ"ז כאשר הגיעו חלומות כאלה להכרעה, לא ידע להכריע.

ג. וכך כתב היד מלאכי (כללי הדינים כלל קסז):

"דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, לא אמרו רק דלא עדיפי לאפוקי ממונא דאלימא חזקת המחזיק כדאיתא בדוכתי טובא, הקדמת ספר מעבר יבק דף ה' ב' (נראה דרצונו לומר דדוקא לענין ממון אתמר ולא לענין איסורא וכמו שנראה שם ולי הדיוט צ"ע דהא בסנהדרין [דף] ל' א' קאמר דאם בא בעל החלום ואמר לו שמעות שהניח לו אביו של מעשר שני הם דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין ומעשר מילתא דאיסורא הוא ואם תדחה ותאמר דכיון שהוא מוחזק בממון אלימא חזקת המחזיק אף לגבי מילתא דאיסורא אכתי צ"ע דבהוריות [דף] י"ג ב' בההוא עובדא דאסיקו ליה לר"מ אחרים ולר' נתן י"א על שהיו רוצים לבייש את רשב"ג ור' נתן אזל ור"מ לא אזל אמר דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין הא קמן דאף דהוה מילתא דאיסורא דלא פתיך בהדיה דררא דממונא אפילו הכי לא אשגח ביה ר"מ) ועיין ענין נחמד בזה בתשב"ץ ח"ב סי' קכ"ז וקכ"ט ובשו"ת זקן אהרן סי' כ"א וע"ע ברכות [דף] כ"ח א' ולא היא ליתובי דעתיה הוא דאחזו ליה".

נראה שבאיסורים דעת ספר מעבר יבק ששומעים לדברי חלומות וכן לגבי הרחקה מאיסור ג"כ שומעים לדברי חלומות.

ד. כתב בשם הגדולים (מערכת גדולים אות א [קצט] רבינו אליעזר בר נתן):

"רבינו אליעזר בר נתן הוא ראב"ן... וכתוב בתחלת הספר סי' כ"ו דף י"ד שהתיר כלי יין וכו' כי סמך שאמרו שהי' נגוב ואקריון בחלמי' השותים במזרקי יין ואסר היין שבחבית והתענה הוא והשותים עש"ב. וכיוצא בזה ראיתי להרדב"ז בתשובה כ"י שכתב בסי' ב' אלפים רפ"ו שהורה דתפילין של ר"ת יכול לעשותם דרש"י ובלילה הראוהו בחלומו שלא הורה יפה וחזר בו. ובא וראה גדולתן של רבותינו דבדבר שהיו נוטים מהאמת בחלום ידבר בם על דרך שהיה נעשה לתנאי ואמוראי כמבואר בתלמוד ובמדרשים כמה זימנין ומהם פרק הזרוע דאקריוה לרב ספרא מעדה בגד כלפי רבא דאמר לשמעיה זכה לי מתנתא ולא אקריוה לרבא משום דנזוף הוה. ופירש"י דנזוף הוה משום האי מעשה ולא הונח לו במה ששמע דהיה נזוף משום דהטיח כלפי מעלה וכו'. וכן הכריע הרא"ש בפסקיו שם ופ' אלו מגלחין דנזוף היה מהאי מעשה שלא דקדק בדבר ואמטו להכי לא אקריוהו בחלמיה".

"וק"ק על רש"י דבתענית דף כ"ד ע"ב כתב בסכינו שרצו להורגו וחתכו את מטתו והיינו דאמרי' פ' הזרוע רבא נזוף הוה ולא מצינו לו נזיפה בכל הש"ס אלא בזה המעשה עכ"ל. הרי דמסכים הולך דמאי דאמרו פ' הזרוע נזוף הוה היינו מההוא עובדא דבקש מטר בתמוז שלא לצורך. ואלו פ' הזרוע הביא פי' זה מפי השמועה ולהורות נתן שאינו רוצה בקיומו ופירש דנזוף מההיא גופיה דאמר לשמעיה זכי ליה מתנתא. ויש סמך קצת לפירושו דרש"י פ' הזרוע והרא"ש ודעמייהו דאההיא הוראה גופיה הוה נזיף מירושלמי דתרומות דעל דריב"ל מסר לעולא בר קושב לא אתחזי ליה אליהו משום דלא עבד משנת חסידים. וה"נ אשכחן בתלמודין פ' שני דייני בההיא דרב ענן דאסתלק מיניה אליהו זכור לטוב על שהיה גורם דגורם דאסתום טענתיה דההוא גברא קמיה בי דינא דרב נחמן ואף כי אותיב בתעניתי' והדר אתי מבעית ליה בעותיה. ויש לחלק".

"ואל תתמה דהרי ראב"ן הורה הוראה ואקריוהו בחלמיה ואלו לרבא כפי פי' רש"י והרא"ש לא אקריוהו בחלמיה. דכמה תשובות בדבר דראב"ן עצמו לא שתה ולא עביד עובדא בנפשיה. ועוד דשאני התם דרב ספרא לא אכיל. אי נמי דלא שאל רבא את פי רב יוסף כמ"ש מהרש"ל בים של שלמה שם סימן י"ג. ועוד יש להשיב ופשוט. אמנם בדברי מהרש"ל הנה מקום אתי לדקדק על דבריו בזה וכמ"ש במ"א ועיין יבמות צ"ג ע"ב דאמרו שם והא אקריון בחלמא קנה רצוץ וכו' ע"ש.

"ומן האמור מפורש דהוו רבוותא קמאי ובתראי זהירי וחיישי בחלומות ולא עוד אלא אפילו לחלום עובד כוכבים כמבואר במדרשים וכמ"ש מהרח"ו זצ"ל במגילת סתריו כ"י. ומתענין ת"ח אף בשבת וזו הלכה רווחת. ואשכחן איפכא כל קבל דנא דאמרו פ' זה בורר דף ל' אם אמרו לו בחלום כך מעות במקום פלוני ושל מעשר שני הם ומצאם באותו מקום ובמנינם הרי הם שלו ודברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, והוא הלכה כמבואר בהרי"ף והרמב"ם ובטור ח"מ סימן רצ"ה ונסתייע מזה הרב ש"ך ח"מ סי' של"ג ס"ק פ"ה וע' בתשובת מהריט"ץ סי' רע"א ע"ש. וזה כסברת ר"מ בגיטין דף נ"ב ושילהי הוריות. ועי' בתשב"ץ ח"ב סי' קכ"ח ואכמ"ל".

נראה מהרב חיד"א שיש לשמוע ולחוש לדברי חלומות, לפחות להפרשה מאיסור.

ה. נאמר בגיטין (נב ע"א): "ההוא אפוטרופוס דהוה בשבבותיה דר' מאיר, דהוה קא מזבין ארעתא וזבין עבדי, ולא שבקיה ר' מאיר; אחוו ליה בחלמיה אני להרוס ואתה לבנות, אפילו הכי לא אשגח, אמר: דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין".

ובאר בחידושי אגדות למהר"ל: "אנו להרוס ואתה לבנות וכו'. פי' כי אנו גוזרין מן השמים שיהיה הממון אבוד ואתה רוצה להפוך גזירתינו ולשמור העושר שלא יהיה אבוד, ואמר דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין כך יראה".

בהערות הגרי"ש אלישיב (גיטין נב ע"א) הביא חלום זה וניסה לתת כללים בהלכות עפ"י חלומות:

"ההוא אפוטרופוס דהוה בשבבותיה דר' מאיר. ולא שבקיה ר' מאיר, אחוו ליה בחלמיה אני להרוס (מסתמא הוו אינשי דלא מעלי, עי' מהרש"ל ויעב"ץ) ואתה לבנות, אפילו הכי לא אשגח, אמר דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין".

"והנה בתשב"ץ (ח"ב סי' קכ"ח) דן דלכאורה יש בזה סתירות בש"ס, דהכא בסוגיין חזינן דאין חוששין לחלומות, וכן איתא בסנהדרין (ל' ע"א) הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו (דלא ידע היכן הם) ובא בעל החלום ואמר לו כך וכך הן, במקום פלוני הן, של מעשר שני הן, זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, אמנם בנדרים (ח' ע"א) איתא, אמר רב יוסף נידוהו בחלום צריך י' בני אדם להתיר לו, אלמא חזינן דחוששים לחלומות".

"ורצה לחלק בין היכא שהוא בעצמו חלם שאז ראוי לסמוך על החלום וכההיא דנידוהו בחלום, ובין היכא שאחר חלם בשבילו שאז אין לו לסמוך על החלום, וכך רצה ליישב ההיא דסנהדרין, דשם איתא שבא "בעל החלום" ואמר לו, ורצה התשב"ץ לפרש ש"בעל החלום" היינו האיש החולם את החלום, ולכן ל"צ לסמוך עליו, אבל דחה דבריו דבברכות (י' ע"ב) משמע שבעל החלום היינו זה שמחלים לבני אדם ולא החולם, (וכ"ה ברש"י סנהדרין שם, שר המראה חלומות בלילה, ועי' רש"י (מגילת אסתר ד' א') ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, בעל החלום אמר לו), דאיתא התם, אמר רב חנן אפי' בעל החלום אומר לו לאדם, למחר הוא מת, אל ימנע עצמו מן הרחמים עיין שם, (וכן משמע שדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין היינו כלל), וכן בסוגיין הא ר"מ בעצמו חלם ואעפ"כ אמר דדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין".

"ולכן מסיק ע"פ מה דאיתא בברכות (נ"ה ע"ב) רבא רמי כתיב בחלום אדבר בו, וכתיב והחלומות שוא ידברו, לא קשיא כאן ע"י מלאך כאן ע"י שד, וכיון שכל חלום וחלום אין אנו יודעים אם הוא ע"י מלאך או לא, ממילא הוה ספק ותלוי לגבי מה היה החלום, ולכן לגבי איסור והיתר כגון בנידוהו בחלום, מספק צריך להחמיר ולכן צריך התרה, משא"כ גבי ממונות, מספק א"א להוציא מחזקתו, ולכן בסוגיין לא שבק ר"מ מספק למיזבן ארעתא שלא כדין, וכן בההיא דסנהדרין שהראוהו בחלום דזהו מעשר שני, לא צריך מספק לחשוש כיון שזוהי נפק"מ בממונות (שמע"ש ממון גבוה וכך שצריך לאוכלו בירושלים וכו"כ דינים שיש בו) עיין שם".

"ולכאו' דבריו צ"ב דגבי מע"ש הא ג"כ יש חשש איסור ולמה ל"צ לחשוש מספק, ואף אם נאמר שיש כאן נידון על ממונות וממילא אין נאמנות, לכאו' בשלמא במקום שזהו חסרון בכח הנאמנות, כגון ע"א שיש לו כח רק על איסורים ולא על ממונות איכא למימר דאם יש גם נידון על ממונות ממילא אינו נאמן, אבל הא גבי חלום אי"ז כח נאמנות רק על איסורים ולא על ממונות, אלא זהו ספק אם יש בכלל בירור או לא, ועל הצד שזהו מלאך ממילא יש כאן בירור גמור שמהני גם על ממונות וא"כ למה שלא נחשוש שיש כאן בירור ויועיל גם לגבי הממונות וצ"ב".

ואף הגרי"ש אלישיב לא מצא כלל ברור לנהוג על פיו.

ו. כתב בשו"ת רדב"ז (ח"ד סי' צט [אלף קע]): "שאלה שאלת ממני ראובן היה חייב לשמעון מנה ונשבע בחלום לפרוע לו יום פלוני אם יש לו לחוש או דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין".

"תשובה דבר זה מחלוקת כי הרא"ש ז"ל כתב בתשובה כי אין צריך כלום דאפילו הנשבע בהקיץ בעינן פיו ולבו שוין כל שכן בחלום שאין כאן לא פה ולא לב והרשב"א ז"ל כתב בתשובה שמצא בתשובת הגאונים שצריך חרטה והתרה כדין נדרים ושבועה של הקיץ וכתב שראוי לנהוג כדבריהם וכן הורה הוא ז"ל הלכה למעשה. ומיהו בנדון דידן אני אומר שאפי' הרא"ש מודה דכיון דפריעת ב"ח מצוה מן השמים מזרזין אותו לקיים המצוה ויש לו לחוש ולקיים שבועתו או שיאמר לו חברו התקבלתי לצאת ידי שמים והנראה לע"ד כתבתי".

החיוב לתשלום ודאי קיים, השאלה היא לגבי השבועה בחלום ובכך יש מחלוקת ראשונים.

ז. לעומת חלומות על חיובים שונים שנחלקו בכך, הרי לגבי נידוי בחלום החמירו כבר בש"ס וכן בפסיקת הראשונים והאחרונים.

נאמר בנדרים (ח ע"א): "אמר רב יוסף: נידוהו בחלום – צריך י' בני אדם להתיר לו; והוא דתנו הלכתא, אבל מתנו ולא תנו – לא; ואי ליכא דתנו הלכתא, אפילו מתנו ולא תנו; ואי ליכא, ליזיל וליתב אפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי י', עד דמקלעי ליה עשרה דגמרי הלכתא. א"ל רבינא לרב אשי: ידע מאן שמתיה, מהו דלישרי ליה? אמר ליה: לשמותיה שויוה שליח, למישרי ליה לא שויוה שליח. אמר ליה רב אחא לרב אשי: שמתיה ושרו ליה בחלמיה, מאי? א"ל: כשם שאי אפשר לבר בלא תבן, [ח ע"ב] כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים".

ופרש הר"ן (נדרים ח ע"א):

"נדהו בחלום צריך עשרה בני אדם להתיר לו – לפי שאפשר שבשליחות המקום נתנדה ולפיכך צריך עשרה להתירו ששכינה עמהם".

"והוא דמתנו הלכתא – כלומר דמתנו לאחרים אבל תנו בלחוד לא דלא חשיבי כולי האי ואיכא דגרסי דתנו הלכתא כלומר גמרא, אבל מתנו כלומר משנה בלחוד לא".

"ויהיב שלמא לבי עשרה – ומתוך שישיבו לו שלום יגינו עליו מן היסורין, עד דמקלעין ליה עשרה וכו' ".

"ידע מאן שמתיה מהו דלישרי ליה – שהרי כל מי שמנדה בידו להתיר כדאמרינן בפרק ואלו מגלחין (מ"ק דף יז) זיל לגביה דלישרי לך".

"לשמותיה שויוה שליח – מן השמים".

וא"כ מתייחסים לנידוי כאילו הוא ודאי וחייב להתירו. ולכאורה, יש לדייק שדוקא אם החולם הוא גם מי שנתנדה, אבל אם אחרים באים ומספרים שחלמו עליו שנתנדה לא דברו בש"ס וכנראה אינו חייב להתייחס לכך. כמו"כ צ"ע שבש"ס לא צויין על מה נידוהו, ואולי מי שנידה אותו שונאו ואין לו שום הצדקה לנדותו?! ונראה שיש כאן חשש שמא משמים מקפידים עליו ועל כן נידוהו, והמנדה הוא רק שליח של שמים לכך.

וכך כתב בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' ק [אלף קעא]):

"שאלה: מי שחלמו לו אחרים שהיו מנדין אותו אם צריך התרה או לא ודקדקת דאין צריך מפני שכתב הר"ן ז"ל מי שנדוהו בחלומו וכן נמצא בקצת נוסחאות הריא"ף ז"ל מי שנדוהו בחלומו בפרק אלו מגלחין ומשמע דוקא בחלומו אבל בחלומו של אחר לא צריך מידי".

"מסתברא לי דצריך עשרה והתרה כדין מי שנדוהו בחלומו ומנא אמינא לה דכיון דטעמא משום דהרחיקוהו מן השמים כדכתבו כל הפוסקים. מה לי שהרחיקוהו ע"י עצמו מה לי הרחיקוהו על ידי שליח וכן עמא דבר. ואיתא בירושלמי כל זמן שהלכה רופפת בידך פוק חזי מה הצבור נוהגין שאם הם אינם נביאים הם בני נביאים ומה שאמרו נדוהו בחלומו נראה לי לרבותא דאפי' נדוהו בחלומו והתירוהו בחלומו אפילו הכי צריך עשרה כההיא דאמרינן בגמרא דאפי' ידע מי נדוהו צריך עשרה דדילמא לנדותו שוייא שליח ולא להתירו הכא נמי הפה שאסר הוא הפה שהתיר קא משמע לן דאפילו כהאי גוונא צריך עשרה, וכל שכן לדברי הגאונים שסוברים דמי שנשבע או נדר בחלום צריך התרה. משמע דסבירא ליה דדברי חלומות מעלין ומורידין הילכך יש לחוש להם אעפ"י שחלמו לו אחרים ודבר זה קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא. ואי לאו דמסתפינא ה"א דעדיף מי שחלמו לו אחרים ממי שחלם לעצמו שהרי מי שחלם לעצמו שמנדה את עצמו אינו מתיר לעצמו אפילו שיהיה תלמיד חכם מה שאין כן בהקיץ שת"ח מתיר לעצמו ואלו בחלמו לו אחרים ראוי שיהיה חמור שהרי אין יכול להתיר לעצמו אפי' בהקיץ הילכך שניהם צריכין התרה בעשרה דמתנו הלכתא וכן נראה לע"ד".

"שוב מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל בשם רב אחאי גאון ז"ל נידוהו בחלום אפי' חזיא ליה אשה או עבד או קטן בחלמיה ולהתיר שמתא דחלום אפי' במקום רבו מותר וה"ה אם נדוהו בליל שבת מתירין לו דאין לך צורך שבת גדול מזה דלא לשתהא בשמתיה ע"כ. שוב מצאתי הלשון הזה בשאלתות בפרשת ויהי מקץ והכי גרסינן אפילו חזיא ליה אשה או עבד או קטן בחלמייהו וכו' והרי זה ממש כמו שכתבתי ולא כדעת המוציאין לשונות מפשטן ואומרים דכוונת הלשון הוא אפי' ראה בחלומו שאשה או עבד או קטן מנדין אותו אבל אם אחרים חלמו לו אין צריך התרה וזה אינו נכון לא בעינן ולא בלשון וקל להבין אלא בכל גוונא צריך התרה וכדכתיבנא והנראה לע"ד כתבתי".

מתבאר שעל כל נידוי בחלום ראוי להתיר בין בחלום שלו ובין בחלום של אחרים ואפילו קטן שחלם על אחר שנתנדה מתירים לו ע"י עשרה.

וכן פסק הרמב"ם (הל' תלמוד תורה פ"ז הי"ב) לגבי נידוי בחלום: "מי שנידוהו בחלום אפילו ידע מי נידהו צריך עשרה בני אדם ששונין הלכות להתירו מנידויו, ואם לא מצא טורח אחריהם עד פרסא לא מצא מתירים לו אפילו עשרה ששונים משנה, לא מצא מתירין לו עשרה שיודעים לקרות בתורה, לא מצא מתירין לו אפילו עשרה שאינן יודעין לקרות, לא מצא במקומו עשרה מתירין לו אפילו שלשה".

וכך פסק השו"ע (יו"ד סי' שלד סל"ה): "נידוהו בחלום, הוי נידוי וצריך התרה, ואפי' התירו לו בחלום אינו כלום. ואפילו יודע מי נידהו, אינו יכול להתירו וצריך עשרה בני אדם ששונים הלכות להתירו. לא מצא, טורח אחריהם עד פרסה; לא מצא, מתירין לו אפי' עשרה ששונים משנה; לא מצא, מתירין לו אפילו עשרה שיודעים לקרות בתורה; לא מצא, מתירין לו אפי' עשרה שאינם יודעים לקרות; לא מצא במקומו עשרה, מתירין לו אפילו שלשה".

ורמ"א הגיה: "(וי"א דאין לו התרה רק ע"י עשרה ששנו הלכות או משניות (תוספות), ומיהו סגי אם יתירו לו בזה אחר זה) (טור בשם הרא"ש)".

ועי' קרן אורה (נדרים ח ע"ב).

ח. לגבי מי שנשבע או נדר בחלום, כתב בשו"ת הרא"ש (כלל ח סי' יא): "הנודר או נשבע בחלום ששאלת אם צריך התרה כמו נדוהו בחלום. דע כי אין צריך כלום, דאפילו הנשבע בהקיץ בעי פיו ולבו שוים כל שכן בחלום, שאין כאן לא פה ולא לב. ולא דמי לנדוהו בחלום (נדרים ח) דסימן קללה הוא בעלמא שהרחיקוהו מן השמים וצריך קירוב".

ובשו"ת רדב"ז שהובא לעיל נכתב שהגאונים החמירו גם בנדר ובשבועה בחלום.

ופסק השו"ע (יו"ד סי' רי ס"ב): "הנודר בחלום, אינו כלום ואינו צריך שאלה; ויש אומרים שיתירו לו עשרה דידעי למקרי (ויתירו לו בחרטה כאלו נדר בהקיץ) (תשובת הגאונים), ויש לחוש לדבריהם. (מיהו אי לית ליה בקלות עשרה דידעי למקרי, יתרנו בשלשה כשאר נדר) (רשב"א סימן תרס"ח)".

וכתב הט"ז (יו"ד סי' רי ס"ק ד): "ואינו צריך שאלה. כ"כ הרא"ש דדוקא בנידוהו בחלום אמרו בגמרא דצריך התרה בעשרה בני אדם כיון שהרחיקוהו מן השמים צריך קירוב אבל בנשבע אפילו בהקיץ בעינן פיו ולבו שוין כ"ש בחלום שאין כאן לא פה ולא לב והיש אומרים הוא הרשב"א כתב דלחשש בעלמא יש להחמיר אפי' בשבועה בחלום, ונראה לע"ד דאם אשה נשבעת בעינוי נפש שבעלה מפיר לה ביום שמעו תוך מעת לעת דלא תהא שבועה זו דהיא חומרא בעלמא עדיפא משבועה בהקיץ ואף על גב דלענין דצריך עשרה לכתחלה החמירו יותר מבהקיץ דסגי בשלשה מ"מ אין ללמוד מחומרא אלא שמו"ח ז"ל (=הב"ח) כתב דאין הבעל יכול להפר כיון דמן השמים השביעוה ומצאתי למהר"ל מפראג שהשיב בתשוב' הלכה למעשה כהרא"ש דאין צריך התרה כלל".

ט. וכך כתב בשו"ת חתם סופר (ח"ב, יו"ד סי' רכב, ג) על "מי שחלם לו שנדר שלא לאכול מצה מבושלת בפסח הזה עד"ר (=על דעת רבים) אם יש לו היתר ע"ד נודר בחלום בסי' ר"י בי"ד או כיון שהוא עד"ר אין להתיר".

וכתב החת"ס: "אי יש לו התרה כגון שחלם לו נדר עד"ר (=על דעת רבים) הנה בתשו' הרא"ש כלל ח' כ' שאין לחוש כלל לנדרי חלומות דלא דמי למי שנדוהו בחלום שמשמים נדוהו אבל נדר שמקבל על עצמו אפי' בהקיץ בעי' שיוציא בשפתיו וכ"ש הכא דליכא אלא דברי חלומות דלא מעלין ולא מורידין והרשב"א בתשו' דמייתי ב"י סי' ר"י נשאל על מי שנדר עד"ר בחלום וכ' שלכאורה אין לחוש אלא שהגאונים הצריכוהו היתר בעשרה או לכה"פ בג' ויש לחוש לדבריהם ומשמע להתיר אפי' עד"ר שהרי ע"ז נשאל ונ"ל טעמו כי י"ל האי עד"ר דברים בטלים הוא אף על גב דבש"ס לא מצינו ס' זו אלא לחוש להחמיר כשהתירוהו לו נידוי בחלום חיישי' שמא ההיתר דברים בטלים אבל הכא לתלות להקל לא מצינו מ"מ כיון דנראה להרשב"א עיקור דדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין רק לחוש לחומרא לדברי הגאונים א"כ הבו דלא לוסיף ונימא דהאי עד"ר דברים בטלים הם ובהיתרא מיהא סגי וא"כ בנידון שלפנינו סגי בהיתרא לכאורה".

"אלא שעומד נגדי תשו' הרדב"ז ח"א סי' צ"ט בא' שנשבע לפרוע חובו ביום פלוני והשיב הכא אפי' הרא"ש מודה כיון דפריעת בעל חוב מצוה א"כ משמים הראו לו לזרוזי נפשי' למצוה וע"כ או יפרע חובו באותו היום או ישתדל שהמלוה יאמר לו הריני כאלו התקבלתי ע"ש ומשמע מדבריו דלזה לא מהני היתר נדרים דלאו מטעם נדר אתאינן עלה אלא משמים הטיל עליו לזרוזי נפשי' וא"כ ה"נ דמצוה הוא ופרישות שלא לאכול מצה שרוי' בפסח י"ל לא מהני התירא".

"אבל לכאורה צל"ע דהרי דברי הגאונים שחשו לנדר בחלום א"א לומר שהוא כחק בלי טעם דהרי קי"ל במס' סנהדרין לענין מעשר שני דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים ועוד דאין כאן הוצאה וביטוי שפתים ומ"ט חששו לו, וצ"ל משום דאין מראי' לו לאדם אלא מהרהורי יומא ורעיוני על משכבי' סליקו וחששו שמא קיבל בלב בהקיץ דבר זה ואנו מחמירים להתיר הסכמה בלב כמבואר בנוסח היתר נדרים בערב ראש השנה, ע"כ חששו הגאונים להתיר נדרי חלום כנלע"ד. וא"כ ע"כ הגאונים מיירי מנדר שיש בו נדנוד מצוה דבהא מחמרינן בהסכמה בלבד דבקדשים כתיב כל נדיב לב עולות כמבואר פ"ג דשבועות וכיון דהגאונים לא מיירי אלא בנדרי מצוה ואפ"ה כ' הרשב"א מדינא לא בעי היתר אלא דיש לחוש לדברי הגאונים ש"מ הרשב"א והרא"ש מתירים אפי' בנדרי מצוה בלא היתר ולהגאונים עכ"פ בהיתרא סגי ואיך כ' רדב"ז בנדר מצוה מודה הרא"ש, וע"כ נ"ל דהרדב"ז לא אמרו אלא במצוה גמורה כגון פריעת בע"ח דכל אדם חייב במצוה זו ולא הוסיפו לו בחלומו אלא לזרוזי ולא יחמיץ המצוה, בזה כ' רדב"ז מ"ש והגאוני' מיירי בנדרים שהן כעין חסידות ופרישות כעין נידון שלפנינו שהמקבל עליו לעשות כן איננו רק מפני נדרו ואין לומר משמים הטילו עליו אלא שיש לחוש שהרהר ביום והסכים בלב ומהני התרה ואפי' בנדר על ד"ר כמ"ש לעיל ע"כ אם אין מעלתו חפץ בקיומו יתיר לו בפני עשרה אנשים ויעורב ויבושם לו".

החת"ס מבדיל בין מצוות שהוא כבר מצווה בהן וע"כ החלום בא לזרזו וצריך לקיים את החלום ואת המצוה שחלם עליה, לבין חשש לקבלות בלב שבהן התירו להתירן בפני עשרה אפילו נדרים על דעת רבים. וכנראה בנידוי חשש שמשמים הטילו עליו נידוי ועל כן צריך היתר.

י. וכך כתב בשיעורי ר' דוד (פוברסקי, נדרים ח ע"א) בסימן תקט: "אי צריך לחוש לחלום לענין ממון ואיסור".

"ובמהר"ץ – חיות הביא קושית הר"ן בסנהדרין (דף ל א) דאיתא שם דאם א"ל בעל החלומות מעות אלו מעשר שני הם, א"צ לחוש, דדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, וא"כ מ"ט הכא בנדוהו בחלום צריך היתר".

"ותירץ דהכא הנידוי צריך לחוש יותר, משום דבכל זאת ראינו דמן השמים הרחיקוהו, משא"כ באיסורים, אמרינן דברי חלומות אין מעלין ואין מורידין".

"אכן כתב דא"כ זהו דוקא בנידוהו בחלום, אבל בנדר בחלום דהוי איסורא, הוי כשאר איסורים דאמרינן דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין לאסור את המותר, ואין צריך היתר, ודלא כהרשב"א שהצריך היתר, ע"ש".

"אכן באמת זה תלוי בהא דנחלקו אי דוקא בממונות אמרינן דברי חלומות אין מעלין וכו', דיתכן דדוקא שם שמפסידו הממון, לא אזלינן בתר החלום, משא"כ הכא דהוי איסור שאין תלוי בממון, אזלינן לחומרא".

ודברי הגרי"ד פוברסקי מחמירים יותר מממסקנת החת"ס.

יא. אמנם לגבי מקום שמעורב איסור וממון כתב בעלי תמר (מעשר שני פרק ד): "דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. בשו"ת תשב"ץ ח"ב קכ"ח העיר על סתירה שיש בזה בכמ"ק בתלמוד משמע שיש לחוש לחלום כמו תענית חלום ונדוי בחלום ועוד בכמ"ק שחשו האמוראים לחלום ואלו כאן אמרי דברי חלומות וכו', ואחרי שהאריך בזה בביאור כמ"ק בגמרא הוא אומר הנה מדברי חז"ל נראה שיש חלומות צודקים ויש בלתי צודקים ואנחנו מסופקים בחלום זה אם הוא צודק או לא ובכל ספק איסור אזלינן לחומרא ובספק ממון לקולא ואין מוציאין מיד המוחזק, ולפיכך במע"ש אין לסמוך על בעל החלום להוציא הממון מחזקתו אלא ישאר בחזקתו שהיה קודם החלום עיין שם. ולכאורה אינו מובן הרי מע"ש יש בו גם איסורא וספק איסורא לחומרא. ונראה שדעת התשב"ץ כדעת הרמב"ן המובא בר"ן קידושין ס"ה, וכ"ה בחידושי הר"ן סנהדרין ל, שלפיכך אין עד אחד נאמן לומר מע"ש הן משום דהוא אפוקי ממונא שהוא מוציא ממון מרשות הדיוט לרשות גבוה שמע"ש הוא ממון גבוה ודבר שבממון אינו פחות משנים ואעפ"י שיש במע"ש גם איסורא, ע"א נאמן רק כשהוא איסור לבד עיין שם, ומעתה אף כשאומרים ספק איסור לחומרא זהו דוקא באיסור גרידא אבל במע"ש הוא גדר ממון ואין מוציאין ממון מחזקתו אף שכרוך עמו גם איסור, ונראה הטעם בזה שהרי חזקת ממון יותר אלים מאיסורא שאין הולכים בממון אחר הרוב וכמ"ש התוספות בב"מ כ ע"ב, ולפיכך כשמזדמנים ממון ואיסור יחד צד הממון קובע משפטו, ואף כוונת הרמב"ן משמע כן שצד הממון קובע ודוחה נאמנות העד באיסורין".

יב. בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סי' רו) דן "באיש אחד שנפטר וקברוהו בביה"ח של העיר, לאחר כמה ימים בא בחלום לאחד מקרוביו לפנות את קברו לא"י, ולא שם לב לדברים האלו דחלומות שוא ידברו, לאחר כמה ימים בא עוד הפעם ושוב לא שם לבו, ולאחר כמה ימים בא פעם שלישית ואמר אליו בלשון אזהרה כנ"ל, האיש הנ"ל הקיץ משנתו ותפעם רוחו ולבו חרד בקרבו ואינו יודע מה לעשות, והשאלה אם באופן זה מותר לעשות כרצונו או לאו".

ומסיק (שם אות ה): "ומצאתי בספר חסידים סי' תשכ"ז, מעשה שעשו ארון למת ונשאר מן העץ, אמר יהודי אחד אקח אותה חתיכה ואתקן כינור, אמר לו לא תקח ולא חשש, וראה בחלום אותו המת שתיקנו לו הארון ואמר לו קודם שתיקן משיור הארון כלי שיר, אם יתקן ינקום הימנו ולא חשש ותיקן, עוד אמר לי' אם לא ישבור הכנור יהיה מסוכן ולא חשש וחלה, וכשחלה מאד לקח בנו אותו כלי שיר ושיבר על קבר של אותו שנראה לאביו, והניח השברים על הקבר ונתרפא אביו וכו' ואם בא המת בחלום על ענין המצות (ובהגה שם, נראה שצ"ל המעות) כמו שאמר מעות של מע"ש הם דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין עכ"ל ספר חסידים, העתקתי מפני שיש ללמוד מזה דאף על פי שעפי"ד בדבר הנוגע לממון לא אמרינן לחוש לדברי חלומות, מכ"מ אין לבטל דברי חלומות מכל וכל. ואם הקרוב יודע בעצמו דכמה פעמים הי' לו מיני' הנאה, עי' גיטין נ' ב' דמתנה נמי אי לאו דאית לי' הנאה מני' לא הוי יהיב לי' והוי כמכר, וכן בגיטין נ"ב ב' אי לאו דאית לי' הנאה מיני' לא הוי לי' אפוטרופא, והכ"נ באופן כשקיבל כבר הנאה מיני' בחייו, לא שייך האי פשיטותא, דבנוגע לממון של אחרים לא שייך הא דמצוה לקיים דברי המת. ואף שעדיין נשאר לן ההיתר, דבדיני ממונות אמרינן דדברי חלומות לא מעלין, מ"מ כשלבו נוקפו אפשר דיש לו לחוש להחלום, ובפרט כשיבא לו החלום עוד פעם. אבל עפ"ד אין מחויב כלל להוליכו לא"י מממון שלו, רק כשירצה ודאי מותר"...

יג. בשו"ת דברי יציב (חיו"ד סי' קכא) דן: "בדבר מי שנדר בחלומו לצדקה, מתוך שראה דבר המשמחו".

לאחר סקירה כוללת בענייני חלומות הסיק: "ובנדון שאלתינו מלבד שיש כמה ספקות כנ"ל, הרי הנדר לא היה אלא משום שראה שאירע לו דבר המשמחו, וזה לא היה במציאות, וי"ל דהוה כנדר על תנאי ולא נתקיים תנאו, שאף בהקיץ בכה"ג לאו כלום הוא וא"צ אפילו התרה ודו"ק".

ויעוי"ע בשו"ת דברי יציב (חיו"ד סי' קכב). וכן בתחומין ה' מאמר הרב יצחק פחה ז"ל בענייני חלומות.

יד. בחשוקי חמד (פסחים קיז ע"א) דן לגבי מי שבא בחלום לאמו שתקברנו ליד זקנו ואם לא, יחנוק אותה. וז"ל:

"שאלה. הוי עובדא באחד שקברוהו בעיר ששם נפטר בבית חולים, ולאחר ששהה שם זמן ממושך, בא בחלום לאמו שתוציאנו משם ותקברנו ליד זקנו, ואם לא תעשה כך יחנוק אותה, והיא מבוהלת. מה עליה לעשות?"

"תשובה. דן בכעין שאלה זו בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ב יו"ד סימן קמז) וז"ל: בדבר העובדא דהוי בעיר וורשא, בילד בן ז' שנה מעיר לאדז שנפטר בוורשא זה מספר ירחים ונקבר שם כראוי. וכעת באה אם הילד וספרה, שזה איזה זמן שבא הילד בחלום ומבקש לפנותו משם ולהוליכו ללאדז לקברו אצל זקנו, והוא מאיים עליה שאם לא תעשה כן יחנוק אותה. והשיב: האחרונים כתבו שאין לפנותו וזאת על סמך הנאמר בסנהדרין (דף ל ע"א והובא להלכה בשו"ע חו"מ סימן רנה ס"ט, וברמ"א יו"ד סימן רנט ס"ו) דא"ל בחלום כך וכך הם ובמקום פלוני ושל פלוני הם או של מעשר שני הם, ומצאם כך במקום ובענין שנאמר לו, אפ"ה אמרינן דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, והם שלו. ויעוין בשו"ת שיבת ציון (סימן נב)". ומביא בשו"ת אפרקסתא דעניא דברי ספר חסידים שהובאו לעיל. וממשיך החשוקי חמד:

"ומסיק האפרקסתא דעניא דניחא ליה לאינש להיות קבור במקום אבותיו או בני משפחתו, ואם מחמת דרוב חלומות הבל המה, והו"ל למיזל בתר רוב, הרי אם נחוש להני איומים שבהחלום, יש כאן חשש פיקוח נפש ואין הולכים בו אחר רוב, [וכמ"ש במהר"ם שיק (סימן שמז) להתיר ניוול במקום פיקוח נפש]. ואפילו תימא דאין אמת בפי החלום, מ"מ הפחד שבלב האשה הא גופא הוי פיקוח נפש מכ"ש באשה חלושת המזג וכאבל אם קודר תתהלך..., לכן כשאני לעצמי הייתי אומר, דישלחו עשרה אנשים כשרים על קבר המת (דכל בי עשרה שכינתא שריא) בתורת שלוחי בי"ד, ויבקשו ממנו מחילה וכמ"ש כ"ת. וגם יבטיחו לו שם שיעשו דבר טוב לטובת נשמתו, ויבקשו, או בדרך גזרת ב"ד, שלא יבא עוד בחלום לאמו..., עכ"ל."

"ויש להוסיף את הנאמר בשדי חמד (ח"ב כללים מערכת הדל"ת עמוד 32 ד"ה וכתב) וז"ל: בספר יד נאמן מצא בכתיבת יד מהרב חמיו של הפר"ח ברופא שהיה מוכן לעשות תרופה לחולה ואמרו לו בחלום שלא יעשה לו אותה תרופה, כי החולה עתיד למות, והשיב אם מסופק באותה תרופה יש לחוש לדברי החלום בשב ואל תעשה, ואם ברור לו שלא יזיק לו, לא ישגיח בדברי החלום, ואם הוא מסופק ורופא אחר אינו מסופק, לא ישגיח זה שאינו מסופק לדברי חלום חבירו, עכ"ל. וכך כתוב בדרך שיחה (עמוד קעז) שבנו של ר' מנשה מאיליא זצ"ל חלם חלום שיסע בים ויטבע בו, וסיפר זאת לרבי יצחק מוולוזין זצ"ל ואמר לו רבו: דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, והטיב לו החלום, סוף דבר היה שנסע לים ונטבע..., וכשסיפרו זאת לרבו אמר, כנראה יש פעמים שצריך לחשוש לחלום עכ"ל".

טו. נראה כי למעשה כל חלום צריך דיון לעצמו ואם החולם או מי שחלמו עליו מרגיש גרעין אמת או חושש מן החלום יש לו להתייחס אליו בהתאם ולעשות את הראוי אם בהטבת חלום ואם בדברים אחרים כגון בקשת התרה בנידוי וכד'.