חבל נחלתו כ סד
סימן סד
השאילני ואשאיל לך
שאלה עריכה
נהוג, בעיקר בישובים קטנים, שבעל רכב גדול משאיל את רכבו לבעל משפחה גדולה ורכב קטן לשבתות וכד', ומקבל לשמושו את רכבו הקטן של חברו עד שרכבו יוחזר לו.
מה הדין אם קרתה תאונה לרכב הגדול, ומה הדין אם קרתה תאונה לרכב הקטן?
תשובה עריכה
א. נאמר בטור (חו"מ סי' שה, ז): "אמר השאילני כליך ואשאילך גם את שלי או שמור לי ואשאילך או השאילני ואשמור לך כולם נעשו שומרי שכר זה לזה, שהרי אין כל הנאה שלו שהרי הוא משאיל לחבירו כליו או שומר לו תחת מה שמשאיל לו".
אם כן כבר בתחילה אינם שואלים אלא שומרי שכר זה על מכוניתו של זה וכן להיפך, ואפילו התמורה לשמירה אינה באותו זמן הם שומרי שכר זה לזה ולא שואלים כי אין ההנאה רק של צד אחד אלא של שניהם.
ב. ממשיך הטור: "והרמ"ה כתב בהשאילני ואשאילך ושמור לי ואשאילך או השאילני ואשמור לך דהוי שמירה ושאלה בבעלים אא"כ אמר השאילני היום ואשאילך למחר".
"אבל רש"י פירש באלו שאינו שמירה בבעלים שאין כאן בעלים של כלים במלאכתו של שומר. ואפשר שדעת הרמ"ה כשמשאיל וגם שאל ממנו כליו הרי הוא עמו במלאכתו לשמור לו כליו השאול בידו וזה ניחא בהשאילני ואשאילך אבל שמור לי ואשאילך אין המפקיד שהוא המשאיל עם הנפקד שהוא השואל, אלא כליו שאול לו ואין זה נקרא בעליו עמו. והשאילני ואשמור לך אין המשאיל עם השואל כלל לא הוא ולא כליו".
הטור מביא מחלוקת ראשונים האם השאילני ואשאיל לך הם שומרי שכר זה לזה (רש"י) או שהמצב מוגדר כשמירה בבעלים, ושניהם פטורים מדיני שומרים (רמ"ה). ונשאר הטור בצ"ע לגבי שמור לי ואשאילך שהמפקיד שהוא גם המשאיל אינו במלאכתו של שואל.
ג. הב"י הביא את הסוגיא בב"מ (פ ע"ב-פא ע"א). והביא דברי רש"י על השאילני ואשאילך: "אין זה שואל להתחייב באונסין שאין כל הנאה שלו שאף הוא משאילו". ובניגוד לסתם שואל החייב בכל האונסים מפני שכל הנאה שלו במקרה זה של השאילני ואשאילך שניהם שומרי שכר בלבד. ומסביר הב"י בסוגיא ששאלת הגמרא שהיא שמירה בבעלים, היא רק על שמור לי ואשמור לך שכל אחד שומר בגופו על ממון חברו. "אבל השאילני כליך ואני אשאיל לך כליי שמור לי ואשאילך או השאילני ואשמור לך אין כאן בעלים של חפץ במלאכתו של שומר". מפני ששאלה אינה שמירה לצורך המשאיל, אלא שאילת חפץ לצורך השואל.
וכך באר את שיטת רש"י בערוה"ש (סי' שה ס"ו):
"ויש חולקין על כל זה וס"ל דהשאילני ואשאילך וכ"ש שמור לי ואשאילך או השאילני ואשמור לך אפילו בזמן אחד אין זה שאילה בבעלים ולא שמירה בבעלים דאין זה מלאכה מה שכלי השואל אצלו בשאלה ושאם תאנס יתחייב לשלם דמלאכה לא מקרי אלא בשמור לי ואשמור לך דעושה מעשה השמירה בפועל ולא במה שהכלי אצלו בשאלה ולכן לא מקרי זה בבעלים כלל אלא דבכל אלו אין דינם כשואל אלא כשומר שכר דשואל לא הוי אלא כשכל הנאה שלו אבל הכא הלא בעד ששאל ממנו משאילו גם הוא וכן בשמור לי ואשאילך או השאילני ואשמור לך הרי שומר לו בעד שאילתו...".
ד. מוסיף הבית יוסף: "אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שהוא מפרש קושיית ואמאי שמירה בבעלים היא ואוקימתא דרב פפא על כל הברייתא שכתב בפרק י' מהלכות שכירות (ה"ב) כל האומר לחבירו שמור לי ואשמור לך הרי זה שמירה בבעלים אמר לו שמור לי היום ואשמור לך למחר השאילני היום ואני אשאילך למחר שמור לי היום ואשאילך למחר השאילני היום ואשמור לך למחר כולם נעשו שומרי שכר זה לזה עכ"ל. וזה כדברי הרמ"ה ז"ל".
על שיטת הרמ"ה נשאר הב"י בצ"ע מהו בעליו עמו בהשאילני ואשמור לך: "דאין המשאיל עם השואל כלל לא הוא ולא כליו". מחלוקתם בפירוש הסוגיא, האם קושי' הגמרא על שמירה בבעלים עולה על כל הברייתא, או רק על שמור לי ואשמור לך. ומבחינה עקרונית חלוקים האם שאלה היא שמירה לבעלים או שמירה עבור עצמו בלבד.
ה. וכך באר המאירי (ב"מ פא ע"א): "כבר ביארנו בשמור לי ואשמור לך ששניהם נעשו שומרי שכר זה לזה וכן הדין בהשאילני ואשאילך הואיל ואין כל הנאה שלו אינו נעשה שואל אלא שומר שכר וכן שמור לי ואשאילך השאילני ואשמור לך. ומ"מ בשמור לי ואשמור לך אתה צריך לפרשה בשמור לי היום ואשמור לך למחר שאם לא כן שמירה בבעלים הוא כמו שביארנו, אבל שאר הלשונות יש אומרים שאין צריך לפרשה כן שאין בהם שמירה בבעלים שבהשאילני ואשאילך אין אחד מהם עושה במלאכתו של חברו אלא במלאכת עצמו והשאילני ואשמור לך בעל הכלי אינו עושה מלאכה לשומר וכן שמור לי ואשאילך ומ"מ גדולי המחברים (=רמב"ם) פרשו בכלן כן, והוא שכתבו שמור לי היום ואשמור לך למחר השאילני היום ואשאילך למחר שמור לי היום ואשאילך למחר השאילני היום ואשמור לך למחר כלם נעשים שומרי שכר זה לזה, ויש מתמהים בדבריהם מה הוצרכו לפרש כך, ומ"מ לדעתי הדברים נראין כן שהרי מ"מ כל אחד נעשה שומר לחברו במה שהשאילו אלא שגדולי הדורות שלפנינו (=רש"י?) כתבוה כדעת ראשון".
ו. המאירי והב"י הביאו אותה הלכה ברמב"ם (הל' שכירות פ"י ה"ב) כמקור לכך שהוא סובר שהשאילני ואשאילך היא שמירה בבעלים: "כל האומר לחבירו שמור לי ואשמור לך הרי זה שמירה בבעלים, אמר לו שמור לי היום ואשמור לך למחר, השאילני היום ואני אשאילך למחר, שמור לי היום ואשאילך למחר, השאילני היום ואשמור לך למחר כולן נעשו שומרי שכר זה לזה".
החלק הראשון של ההלכה ברמב"ם עוסק בשמירה בבעלים. החלק השני שנעשים שומרי שכר זה לזה גם בשאלה, אם השמירות בזו אחר זו. ההנחה שלפי הרמב"ם בכל המקרים של שאלה היא תחשב כשמירה בבעלים מפני שכל המקרים בסיפא של ההלכה אם היו באותו זמן לא עולה בוודאות מהרמב"ם, וניתן לומר שאף לפי הרמב"ם אין שאלה נחשבת כמלאכתו של חברו, ולא ניתן לחבר את הרישא שהיא שמירה בבעלים לסיפא שהם שומרי שכר זל"ז.
ז. פסק השו"ע (חו"מ סי' שה ס"ו): "האומר לחבירו: שמור לי ואשמור לך, (י"א דהוא הדין השאילני ואשאילך) (טור ס"ז בשם הרמ"ה ומהרי"ק שורש ע"ז), הרי זה שמירה בבעלים. אמר ליה: שמור לי היום ואשמור לך למחר, השאילני היום ואני אשאילך למחר, שמור לי היום ואשאילך למחר, השאילני היום ואשמור לך למחר, כולם נעשו שומרי שכר זה לזה".
ורמ"א הגיה: "וי"א (דהשאילני ואשאילך) ושמור לי ואשאילך או השאילני ואשמור לך, אפילו בחד יומא, הוי שומר שכר ולא מקרי שמירה בבעלים (טור ס"ז בשם רש"י ונ"י פרק האומנין ומרדכי פ' המפקיד)".
השו"ע הביא את ההלכה בלשונה מהרמב"ם עפ"י הבנתו שהוא סובר שהשאילני ואשאילך היא שמירה בבעלים. הרמ"א כדי לחדד את הדעה הוסיף את הי"א בסוגריים, ואף הב"י הסכים לה בביאורו. והרמ"א הוסיף את דעת רש"י בשם י"א. עולה שהשו"ע והרמ"א פסקו כרמ"ה וכרא"ש (יובאו דבריו להלן) שבכל המקרים הוי שמירה בבעלים ורק הרמ"א הביא בשם י"א את דעת רש"י. ונ"מ לשאלה דידן ששני השואלים פטורים על כל דיני שומרים לגבי המכונית ששאלו זה מזה. ואף על פשיעה בבעלים יהיו פטורים (רמב"ם הל' שכירות פ"א ה"ד).
ח. הטור הביא בסיום הסימן (סי' שה) כך: "שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת [שנים שהיו מהלכין בדרך אחד] אמר לחבירו השאילני גלימא שלך שהיא קלה וטול אתה שלי שהיא כבדה שאתה חזק ממני ובאו לסטין ונטלו האחת מה יהיה הדין בנשארת. תשובה היינו עובדא דחד אריך וחד גוץ וחד רכיב גמלא כו' ושאלה בבעלים הוא כדתניא שמור לי ואשמור לך השאילני ואשאילך כולן נעשו שומרי שכר זה לזה ופריך ואמאי שמירה בבעלים הוא א"ר פפא דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר והא עובדא הוי השאילני ואשאילך בבת אחת הילכך הנשארת היא של בעלים הראשונים עד כאן וזהו כדברי הרמ"ה זכרונו לברכה".
מקרה זה ממש זהה לשאלה שלפנינו. (ורק צריך להחליף את המעילים במכוניות).
וכן פסק השו"ע בסעיף ז: "אמר לו: השאילני גלימא שלך שהיא קלה וטול שלי שהיא כבדה, ובאו לסטים ונטלו האחת, הנשארת היא של בעל ראשון".
ורמ"א הגיה: "דהוי ליה השאילני ואשאילך דהוי שאילה בבעלים. מיהו אם אין הדברים השאולים ביד השואלים, אלא ביד אחרים, כגון שראובן הניח המשכון ביד לוי בעד שמעון ושמעון השאיל דבר לראובן, לא מקרי שאלה בבעלים, דהא אין שמעון שומר לראובן, והוו שומרי שכר זה לזה (מהרי"ק שורש קכ"ה)".
הסביר את פסיקתם בערוך השולחן (סי' שה ס"ז): "לדעה ראשונה דבהשאילני ואשאילך הוי שאילה בבעלים אם א"ל ראובן לשמעון השאילני בגד שלך שהוא קל ללבוש וטול בגד שלי שהוא כבד ותלבישהו אתה ונאבד האחת אין השני יכול לעכב בגד של הראשון והיא תשוב להראשון דהו"ל שאילה בבעלים ופטור אפילו כשנאבד בפשיעה ולהיש חולקין (=רש"י) חייב גם בגניבה ואבידה, אבל אם נאנסה ממנו פטור דדינו כשומר שכר ולא כשואל כמ"ש. מיהו אם השני עסק עם בגד הראשון באיזו מלאכה כגון שהניחו בעגלה שלו או על חמורו להעביר את הנהר או להוליכו כמשא ולא לבשו על גופו פטור הראשון אף להיש חולקין מפני שהשני עמו במלאכתו להעביר הבגד שלו דרך הנהר או להוליכו כמשא ולא לבשו על גופו פטור הראשון אך להיש חולקין מפני שהשני עמו במלאכתו להעביר הבגד שלו דרך הנהר או להוליכו [ב"י ואתי שפיר לדעה זו עובדא דב"מ פ"א: בארוך וגוץ ע"ש ודוק]".
ט. לגבי המקרה בשאלתנו, לפי ההלכה כדעת הרמ"ה יש כאן פטור של שמירה בבעלים למי שהרכב נפגע תחת ידו, ואפילו הרכב הגדול ניזק לבלי תקנה, הרי בעליו חייב להחזיר את הרכב הקטן שתחת ידו ואינו יכול להחזיק בו עד שישלם לו נזקו.
ויש להוסיף שאם לרכב הגדול אין ביטוח מקיף אלא רק צד ג', ופגעו ברכב הגדול כאלה שאי אפשר להשתלם מהם, בעל הרכב הקטן מקבל את רכבו בחזרה ובעל הרכב הגדול נפסד, וה"ה אפילו יש ביטוחים מקיפים לשני הרכבים – השואל שהרכב שברשותו נפגע פטור מלשלם את ההשתתפות העצמית לחברו.
וכיון שלפי שתי הדעות התוצאה אינה כפי שתכננו, מן הראוי במקרי שאלה מסוג זה להתנות לפי כן על החיובים השונים שכל צד מתחייב לגבי הרכב שברשותו.