חבל נחלתו כ סג

<< · חבל נחלתו · כ · סג · >>

סימן סג

תשלום השתתפות עצמית של המזיק לרכב שכור

שאלה

אדם פגע ברכבו ברכב שכור. הפוגע משלם את הנזק על ידי חברת הביטוח שרכבו מבוטח בה (ביטוח צד ג' וביטוח מקיף).

השוכר שרכבו ניזק תובע מהמזיק את דמי ההשתתפות העצמית שהוא חייב לחברה ממנה שכר את הרכב.

הפוגע טוען הרי כל הנזק משולם לחברה המשכירה בעלת הרכב על ידי חברת הביטוח שלי, וא"כ מדוע שאשלם לך תוספת על מה שהיזקתי?!

תשובה

א. ניתן לומר שאחריות הפוגע על ההשתתפות העצמית היא רק כגרמא. כלומר ההשתתפות העצמית בשכירות רכב היא הסכם עצמאי בין השוכר לחברת ההשכרה ואינה נזק ישיר. ועל כן גם אם הפוגע גרם שהשוכר משלם השתתפות עצמית, הפוגע הוא רק גרמא לתשלומי השוכר לחברת ההשכרה.

בתוך הטענה הקודמת מונחת ההנחה שאין אפשרות לתשלומים שונים כאשר הנזק אותו נזק. היינו שני נזקים משתלמים באותו סכום ורק לפי הדבר הניזק.

ב. בחבלות, מצינו שאין הנחה זאת נכונה. לדוגמא בדמי בושת (ב"ק פ"ח מ"ו) שנינו: "צרם באזנו תלש בשערו רקק והגיע בו רוקו העביר טליתו ממנו פרע ראש האשה בשוק נותן ארבע מאות זוז זה הכלל הכל לפי כבודו". וכן בתחילת הפרק (ב"ק פ"ח מ"א): "בשת הכל לפי המבייש והמתבייש".1

היינו על אותה חבלה משלם בצורה שונה משום כבוד המבייש ומשום כבוד המתבייש. היינו, מתחשבים מי המזיק ומי הניזק ועפ"י זה אומדן התשלומים.

וכן מצאנו בתשלום שבת לנחבל שומא שונה לפי מקצועו של הנחבל. נאמר בשו"ע (חו"מ סי' תכ סי"ז): "כיצד משערין השבת, אם לא חסרו אבר אלא חלה ונפל למשכב, או צבתה ידו וסופה לחזור, נותן לו שבתו של כל יום ויום כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה. ואם חסרו אבר, כגון שקטע ידו, נותן לו דמי ידו שהוא הנזק, ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר קשואין, ורואין כמה הוא שכר שומר קשואים בכל יום, ועושין חשבון כל ימי חוליו של זה ונותן לו. וכן אם קטע רגלו, רואין אותו כאלו הוא שומר על הפתח. סימא את עינו, רואין אותו כאלו הוא טוחן בריחים; וכן כל כיוצא בזה".

אולם רמ"א הגיה: "ודוקא בסתם בני אדם שאינן בני אומנות, אבל אם הוא בן אומנות ויכול לעסוק במלאכתו אחר חליו, משערין השבת כפי המלאכה דבטל מיניה (טור סי"ט בשם הרא"ש)".

וא"כ לפי המקצוע ממנו הושבת – מקבל תשלומי שבת.

אמנם החסרון בראיות אלו שהן דוקא בתשלומי חובל, ולכאורה, לא מצאנו בפגיעה שלא בגופו של ניזק תשלומים שונים על פגיעה זהה.

ג. בתרומת הדשן (סי' שטז) מצינו תשובה העוסקת בשאלה האם אדם הנוטל סוס של חברו במצב מסויים הוא גזלן או שוכר. וז"ל:

"שאלה: ראובן היה לו סוס בביתו ויצא לשוק, ובא שמעון לביתו של ראובן ולקח הסוס לרכוב עליו מהר עבור חוב אחד שאם לא ירכוב עתה עבורו יהא בודאי נפסד, והחוב הוא בערך מאה לטרין ושום סוס אחר לא נמצא לו, אמרה אשת ראובן לשמעון אל תקח הסוס כלל כי בעלי ג"כ צריך לרכוב עליו מיד עבור עסק א' שיש לו עם נכרי א' ואם לא ילך היום יהא הכל נפסד בודאי. אמר שמעון כמה הוא העסק י' ליטרין אני צריך לסוס הזה עבור ק' ליטרין אפרע מיד לראובן עשרה ליטרין העסק שלו אם יהא נפסד ואקח הסוס, וכן לקח אותו ע"מ לפרוע ג"כ שכרו כי הסוס עומד להשכיר לכל ונאנס בדרך, חייב לשלם שמעון דמי הסוס לראובן או לאו?"

"תשובה: יראה לפום ריהטא פשיטא הוא דחייב, דכיון דאמרה לו אשת ראובן דבעלה צריך לו לעצמו ואין דעתו כלל להשכירו עכשיו, א"כ הוי שמעון שכיר שלא מדעת ונקרא גזלן, כמו שואל שלא מדעת דמ"ש, כיון דהשתא ודאי לא ניחא ליה לראובן בשכירות. וכ"ת טעמא מאי דלא ניחא ליה משום הפסד עסק שלו, הא הבטיחו שמעון וקבל עליו לפרוע לו, נראה דמ"מ נקרא גזלן כדגרסינן פ' הכונס (ב"ק ס ע"ב) מהו לאיחלופי שעורים דישראל בעדשים דפלשתים כדי להאכיל את בהמתו, ומפרש התם באשירי דעדשים עדיפי משעורים טפי, ומסיק התם דאסור משום חובל רשע גזילה ישלם אף על פי שישלם גזילה היא. וה"ה נ"ד נמי דמ"ל אם נטל ממון חבירו שלא מדעתו ע"מ לשלם, ומ"ל אם מקלקל ע"מ לשלם שהרי עסק של ראובן בודאי היה מקולקל ונפסד אם לא ירכב היום. אמנם כי דייקינן מצינו למימר דלא מיקרי גזלן כה"ג בלקיחת הסוס, ואדרבה ברשות ב"ד נטלה, דתנינן פרק מרובה ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אמר תנאי ב"ד הוא שאם נסדקה לאחד חבית של דבש שופך את יינו של חבירו כדי להציל דובשו ונותן לו דמי יינו, ומפרשים התוס' התם בשם ר"י וכן באשירי בפ' הגוזל בתרא (דכופיהו) [דכופהו] לשפוך את יינו כדי להציל את הדבש, וכיון דמצי למכפייה כל שכן דמצי למיטליה שלא מדעת. וא"כ נ"ד נמי הואיל ואינו מקלקל את של חבירו אלא בשביל להציל את שלו שהוא מרובה טפי, מסתמא דעל כה"ג נמי התנו ב"ד. וה"ה והיא הסברא דחובל רשע איירי שאינו עושה בשביל להציל את שלו, דאכה"ג לא התנו ב"ד. ואף על גב דרב אלפס וסמ"ג פסקו דלא כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן ב"ב, באשירי דחי ראיות של רב אלפס, ובטור חושן כתב בהדיא דאשירי פסק כר"י וכן כתב בא"ז דר"ח פסק כר"י, וגם ראבי"ה דחה ראיות דרב אלפס. אמנם בתוס' פ' מרובה (ב"ק פא ע"ב תד"ה ונוטל) כתבו דרבנן דמתני' דפ' הגוזל בתרא (ב"ק קי"ד ע"א) דפליגי בקוצץ את סוכו, פליגי נמי בשופך את יינו דחד טעמא הוא. משמע מדבריהם דפליגי נמי אתנאי ב"ד, ולא מדינא משום דזה נהנה לחוד כמו שרצה האשירי לומר פ' הגוזל בתרא ע"ש, ולפ"ז מסתמא הלכה כרבנן. ומהשתא נ"ד לפי דברי הפוסקים כר"י, א"כ ברשות לקח שמעון בשכר והו"ל שוכר שפטור באונסין, אבל לרב אלפס חשיב שוכר שלא מדעת והוי גזלן וחייב".

ונראה כי לפי שיטת הרב אלפס שהוא גזלן, חייב לשלם גם עשרה ליטרין מפני שקצב על עצמו קודם שנטל את הסוס, וגם את הסוס שמת. וניתן אולי לדמות את ההפסד של ההשתתפות העצמית למה שקצב בשאלת תרוה"ד. אם כי יש לחלק שבשאלה לעיל אין למזיק שום קשר עם ההתחייבות לדמי השתתפות, ואילו בתרוה"ד, המזיק עצמו התחייב לתשלום ללא תלות בתוצאת מעשהו.

ניתן לחקור בשאלת תרומת הדשן: מה הדין אם בא יהודי אחר והרג את הסוס שהלה גזל או שכר. האם הורג הסוס יכול לטעון: סוס הרגתי – סוס אשלם. או שמי שנטל את הסוס (ללא רשות בעליו) יכול לתובעו ולהשתלם ממנו דמי עשרה ליטרים שהתחייב לבעל הסוס ומאה ליטרים שהפסיד את כל עסקו בכך שהסוס מת.

ולכאורה, התשובה לחקירה זו זהה לשאלה בראש הבירור, ולא ניתן להכריע לפי האמור.2

ד. כתב בנתיבות המשפט (ביאורים סי' רלד ס"ק א): "ונודע שהוא טריפה. ואם הלוקח עירבו עם כשירות ונטרף מחמת זה שאר בשר, נראה דלדעת רמ"א לעיל בסימן כ"ה סעיף א' שפסק כדעת התוס' [סנהדרין ל"ג ע"א, ב"ק ק' ע"א] והרא"ש [סנהדרין פ"ד סי' ה'] שפסקו כר"מ, ובתוס' בב"ק דף ק' [ע"א] בד"ה טיהר את הטמא, כתבו דלר"מ חייב בטיהר את הטמא אפילו כשעירבו בעה"ב עם פירותיו, א"כ ה"נ כאן דחייב, דהרי בכאן עשה במזיד, אלא אפילו הנך דפטרי התם, מ"מ הא כתב הש"ך שם בס"ק [ה' אות] ב' לחלק בין מראה דינר לשולחני דכיון שהראהו לשולחני שוב לא היה לו להראותו לאחר, אבל הנשאל לחכם לא היה לו לבעה"ב למהר".

ואם כן מי שמכר את הבשר בחזקת כשר חייב אף בנזק עקיף על עירוב הבשר הטרף בכשר וכן על כל מה שהלקוח בישל עם הבשר הטרף כגון תבלינים וירקות.

אלא שבמקרה של הנתיבות הנזק נגרם כתוצאה ישירה של המזיק, בעוד שבמקרה שלפנינו לכאורה זהו נזק נוסף שלא מחמת המזיק.

ה. אמנם לאחר התייעצות עם סוכני ביטוח ואנשי עסקים, נראה לענ"ד שהמזיק חייב אף על ההשתתפות העצמית של השוכר. קיימים שני סוגי רכב ניזוקים: רכב פרטי בו אין השתתפות עצמית, ועל כן התשלום הוא על הנזק לרכב בלבד, ורכב שכור בו יש השתתפות עצמית. ההשתתפות העצמית של השוכר בכל הרכבים השכורים היא אוטומאטית, ועל כן היא כביכול חלק מהרכב עצמו, ולכן היא חלק מהנזק שהזיק לרכב השכור. ואין לדמות זאת להיזק נוסף אלא לנזק אחד עם שני חלקים.

ובניגוד למה ששאלנו עפ"י תשובת תרומת הדשן האם הורג הסוס יתחייב גם בעשרה ליטרין או במאה ליטרין שהם הפסד נוסף שאינו חלק מהסוס שניטל, במקרה של מכונית שכורה, אין מכונית ללא השתתפות עצמית ועל כן היא חלק מהפגיעה ברכב.

מסקנה

על המזיק לרכב שכור לשלם גם את דמי ההשתתפות העצמית שנאלץ השוכר לשלם כתוצאה מהפגיעה בו.3