חבל נחלתו כ סב

<< · חבל נחלתו · כ · סב · >>

סימן סב

אחריות על חבלה עם ציין לייזר

שאלה

אב נתן לבנו הקטן ציין לייזר במתנה. הציין נראה כפנס כיס קטן ומשמש בהרצאות להדגיש פרטים מסוימים במצגות וכד'. האב הוזהר שציין לייזר יכול לפגוע בעיניים, במידה והציין כוון אליהם פגיעה קשה (הן בעיני בנו והן בעיני אחרים).

(מידי שבוע מובאים לבית חולים סורוקה בבאר שבע כמה מקרים של פגיעות בעין על ידי צייני לייזר).

במידה והבן חבל על ידי ציין הלייזר בעין של אדם אחר, מי חייב בתשלום הפגיעה?

תשובה

א. נאמר במשנה בבבא קמא (פ"ח מ"ד):

"חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין אבל משלמין לאחר זמן נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם".

עולה מן המשנה שקטן שחבל פטור לגמרי, בניגוד לאשה ועבד שמשלמים לאחר זמן. קטן פטור מפני שהוא אינו בן דעת ואילו אשה ועבד חייבים, אלא שעתה אין להם ממה לשלם.

בלבוש מרדכי (ב"ק סי' נו) מחלק בין חבלת קטן לבין נזק של קטן:

"ובזה נראה לי לבאר הא דאיתא (בדף פז א) חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורים, ובאמת לפי מה שפירשו הראשונים גבי כפייה רפרם לרב אשי ואגבי כי כשורא לצלמי (ב"ק צח ב) ופרש"י ששרף שטר חבירו בילדותו ואגביה מיניה בגדלותיה גוביינא מעליא, הרי דאף שהזיק בעת שהיה קטן מחויב לשלם, ומשו"ה כתב בהגהת אשר"י (ב"ק פ"ח סי' ט') דקטן חייב לשלם כשיגדל, וכן משמע בפרק שור שנגח דו"ה דקאמר רבי יוסי בר חנינא מעליית אפוטרופוס וחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי וכל שכן היכא דאזקו בנפשייהו, עכ"ל הגהת אשר"י. ויש להקשות דהא ממתניתין (פז א) לכאורה מוכח דחרש שוטה וקטן אף לאחר שהגדילו ונתפקחו אין משלמין, שהרי ז"ל המשנה חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין, העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין אבל משלמין לאחר זמן, נתגרשה האשה נשתחרר העבד חיבין לשלם, ע"כ. הרי דדוקא בעבד ואשה אמרינן שאח"כ מחויבין לשלם אבל לא בחרש שוטה וקטן, וכן כתב הרמב"ם (פ"ד חובל ומזיק ה"כ) וז"ל: חש"ו פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורים, אף על פי שנתפתח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אינם חייבים לשלם שבשעה שחבלו בהן לא היו בני דעת עכ"ל".

"אכן לפי הנ"ל יתיישב, דהנה כמה פעמים בארנו לעיל בסוגיא דכופר ודמים דבן חורין, דלדידן הא דמשלמין נזק בחבלת אדם אין הטעם כנזקי ממון, היינו מפני שהזיק ממון של חבירו מחויב לשלם, שהרי כיון דאין דמים לבן חורין ואין יכול למכור אותו נמצא דלא הזיק ממון של חבירו, רק שאמרה התורה לא תקחו כופר לנפש רוצח אבל אתה לוקח כופר לראשי איברים שאינם חוזרין (ב"ק פג ב), מהו הכופר, שישלם לו ממון כשיעור שאילו היה עבד והיה נפחת מחמת החבלה ישלם לו שיעור כזה. ומשו"ה כתב הרמב"ם שם (פ"ה מחובל ומזיק ה"ו) שאם הודה מעצמו פטור מן הנזק דנזק קנס הוא, ומשו"ה הרמב"ם (פ"א מחובל ומזיק הי"א, ועי' מ"מ שם הי"ב) כתב אדם מועד לעולם בין שוגג ובין מזיד ולא כתב בין אנוס, דגבי חבלת אדם כיון דהוי בגדר עונש משו"ה אם היה אנוס פטור, ודווקא שוגג רבתה התורה מפצע תחת פצע אבל אנוס פטור. מה שאין כן לגבי מזיק ממון חבירו, (בפ"ו מחובל ומזיק ה"א, ומ"מ שם) הבאנו שכתב "בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס הרי הוא כמזיד", הרי דעל אונס ג"כ חייב דמזיק ממון לא הוי בגדר עונש".

"נמצא דהא דאמרינן דחש"ו פגיעתן רעה דהן שחבלו באחרים פטורין, היינו דוקא בחבלה, דכיון דחבלה הוא רק בגדר עונש על הנזק, א"כ קטנים דלאו בני כפרה ועונשין נינהו, משו"ה פטורין לשלם אף שהגדילו, משום שבשעה שחבלו לא חל עליהם העונש. אבל בהזיק הקטן ממון חבירו, דהתם אין החיוב בגדר עונש, אף קטן מחויב לשלם, דכיון דנטל דבר של חבירו מחויב גם קטן לשלם, [ושבת וריפוי הא בעינן דוקא כוונה כמו דאמרינן (לעיל כו ב) היתה לו אבן מונחת בחיקו דפטור מד' דברים, וכן בישן ג"כ פטור מד' דברים]".

"וכן גבי נזקי בהמתו בארנו בארוכה (לעיל סי' מ' אות א) דעת הרמב"ם דאין החיוב מפני שלא שמר את ממונו דאף אם עשה ברשות ג"כ מחויב, אלא דרבתה התורה שמחויב על שממונו הזיק כאילו הזיק בעצמו, ורק מדכתבה התורה ולא ישמרנו מיעטה התורה היכא דשמרו פטור, אבל היכא שלא היתה שמירה אין החיוב בגדר עונש על שלא שמר, [וכן כתב הנמוקי יוסף בשם הרא"ה בשם הרמב"ן פרק הכונס, (כד: מדפי הרי"ף)]. וכיון דנזקי בהמתו ג"כ אינו בגדר עונש, משו"ה אם הזיק שור של היתומין משלמין, משא"כ בחבלה דהוי בגדר עונש וכפרה ויתמי לאו בני עונש וכפרה נינהו".

עולה שסובר שקטן כאשה ועבד על נזקיו שחייב לשלם מה שהזיק אלא שאין לו ממון1, ורק על חבלה פטורים משום שהם לאו בני כפרה בקטנותו. ונלמד מדבריו ומדברי הראשונים שהביא שקטן פטור מתשלומים על חבלה שחבל אף אם הגדיל.

ב. צריך לדון בחיוב האב שקנה לבנו את ציין הלייזר.

נאמר בבבא קמא (ט ע"ב): "ת"ר: כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו, כיצד? שור ובור שמסרן לחרש שוטה וקטן והזיקו – חייב לשלם, מה שאין כן באש. במאי עסקינן? אילימא בשור קשור ובור מכוסה, דכוותה גבי אש – גחלת, מאי שנא הכא ומאי שנא הכא? אלא בשור מותר ובור מגולה, דכוותה גבי אש – שלהבת, מה שאין כן באש דפטור? והא אמר ריש לקיש משמיה דחזקיה: לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה, אבל שלהבת – חייב, מ"ט? דהא ברי הזיקא! לעולם בשור קשור ובור מכוסה, ודכוותה גבי אש – גחלת, ודקא אמרת: מאי שנא הכא ומ"ש הכא? שור דרכיה לנתוקי, בור דרכיה לנתורי, גחלת כמה דשביק לה מעמיא עמיא ואזלא. ולר' יוחנן דאמר: אפילו מסר לו שלהבת נמי פטור, דכוותה הכא בשור מותר ובור מגולה, מ"ש הכא ומ"ש הכא? התם צבתא דחרש קא גרים, הכא לא צבתא דחרש קא גרים".

וכתב הרא"ש (ב"ק פ"א סי' ח): "והר"מ הלוי ז"ל כתב דסוגיא דשמעתין מוכחא דהלכה כר"ל דקאמר סתמא דגמרא דכוותיה גבי אש שלהבת משא"כ באש דפטור והאמר ר"ל משמיה דחזקיה וכו' ולא קאמר הניחא לרבי יוחנן דאמר אפילו מסר לו שלהבת פטור אלא לר"ל מאי איכא למימר אלא דסתמא דגמרא מהדר לפרושי מעיקרא הברייתא אליבא דר"ל משמיה דחזקיה משום דהלכה כוותיה ובתר הכי מפרש לה אליבא דרבי יוחנן".

וכך באר המאירי (ב"ק ט ע"ב):

"מי שמסר שורו או שמירת בורו למי שאינו בן שמירה כגון חרש שוטה וקטן והוזק אדם בהם אם היה השור מותר והבור מגולה חייב והוא הדין בקשור ומכוסה אם לא היה השור קשור כראוי והבור מכוסה כראוי שמאחר שכן שור דרכו לנתק ובור דרכו להגלות הא בקשר וכסוי הראויים פטור שהרי אמרו כסהו כראוי ונפל בתוכו שור או חמור פטור ומכל מקום אם מסר אשו לאחד מאלו ויצא והדליק פטור אם מסרו לו בגחלת אבל אם מסר לו בשלהבת יש פוטרים וכדעת ר' יוחנן שאמרה כן ומה שאמרו צבתא דחרש קא גרים ר"ל שאחיזתו של חרש והליכתו הם הם שהזיקו".

"וגדולי המחברים פסקו שבמסירת שלהבת חייב שמעשיו גרמו וכן פסקו בבור אף על פי שהוא מכוסה שהוא חייב הואיל ועשוי להגלות וכן בשור אף על פי שקשור חייב הואיל ודרכו לנתק ומ"מ יראה לפרש דבריהם דוקא בקשור ומכוסה שלא כראוי והוא כדמיון גחלת אצל האש שאין ההיזק מזומן כל כך ואף על פי שבענין שלהבת פסקו כר' שמעון בן לקיש וכנגד ר' יוחנן סומכים על מה שאמרו בשם חזקיה שהוא רבו של ר' יוחנן ומכל מקום אף לדעתנו אם מסר לו העצים והשלהבת ויצא והדליק חייב כגון זה ודאי מעשיו גרמו ויש מחייבין אף בקשור ומכוסה כראוי ואף על פי שאמרו כסהו כראוי פטור בזו על ידי מסירתו להם הם מתוך שטותם מתנענעים בהם ומסייעין בנתוק הקשר וגילוי הכסוי וכן נראה דעת גדולי המחברים ודבר זה יתבאר במקומות מסכתא זו".

המחלוקת בין ר"י לר"ל מובאת גם בבבא קמא (כב ע"ב) בסוגיית אשו משום חציו או משום ממונו: "ת"ש: השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן – פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים; בשלמא למ"ד אשו משום חציו, חציו דחרש הוא, אלא למאן דאמר אשו משום ממונו, אילו מסר שורו לחרש שוטה וקטן, הכי נמי דלא מיחייב? הא אתמר עלה, אמר ריש לקיש משמיה דחזקיה: לא שנו אלא כשמסר לו גחלת וליבה, אבל מסר לו שלהבת – חייב, מאי טעמא? ברי היזקא. ורבי יוחנן אמר: אפילו שלהבת – פטור, קסבר: צבתא דחרש קא גרים, לא מיחייב עד דמסר ליה גווזא סילתא ושרגא (רש"י: גווזא – עצים יבשים. וסילתא – עצים קטנים דקים דהאי ודאי פושע הוא)". וכן הובא בב"ק נט ע"ב.

ופסק הרמב"ם (הל' נזקי ממון פי"ד ה"ה): "השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, במה דברים אמורים שמסר להן גחלת וליבוה שדרך הגחלת להכבות מאיליה קודם שתעבור ותדליק, אבל אם מסר להן שלהבת חייב שהרי מעשיו גרמו".

[והקשו על הרמב"ם מדוע לא פסק כר"י שדוקא אם מסר לו שלהבת וסילתא וגווזא. עי' לעיל ברא"ש ובמאירי.]

וכך פסק השו"ע (חו"מ סי' תיח ס"ז): "השולח את הבעירה ביד חרש, שוטה וקטן, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. במה דברים אמורים, כשמסר להם גחלת וליבוה (פי' מענין לבת אש) (שמות ג, ב), שדרך הגחלת להכבות מאליה קודם שתעבור ותדליק, אבל אם מסר להם שלהבת, חייב, שהרי מעשיו גרמו".

במקרה שלפנינו הציין אינו צריך שום הכנה, די בלחיצה על מתג ההפעלה והוא פועל, ומבחינה זו דומה למי שמסר נר ועצים דקים ויבשים לקטן שמתחייב על מה שהקטן שרף.

וניתן לטעון: סו"ס הציין עצמו הוא כלי מועיל בהרצאות וכד', ורק הקטן שכוונו לעין הנחבל עשה את מעשה החבלה. וא"כ אין זה דומה לגמרי לאש. אולם נראה שהגדול שמסר לקטן מתחייב משום פשיעה ולא משום פעולת הקטן בדבר, ועל כן אף שהקטן עשה בידיו את פעולת ההיזק וכיוון לעין הנחבל הרי הגדול שמסר לו את הציין, ויודע שהוא עלול להזיק עמו מתחייב על המסירה ועל החבלה של הקטן.

יתרה מזאת, הרי קטן אינו נזקק לציין להרצאות, אלא משתמש בציין למשחק, וכיון שהוא רוצה להראות לאחרים את שבח הציין הוא משתמש בו כפנס הנראה אף ביום, ועל כן נזקו הרבה יותר קרוב שהרי אין הוא משתמש בו לתכליתו אלא כמשחק בלבד.

ג. מסירת ציין לייזר לילד הוא כמסירת קופסת גפרורים או מצית, ברור שהילד יבדוק מה ניתן לעשות עם הגפרורים ועם המצית, ועל כן אף לר' יוחנן המחמיר שחייב רק במסירת 'גווזא סילתא ושרגא' נראה שמוסר ציין לייזר מתחייב על כך.

כתב בחשוקי חמד (בבא קמא ט ע"ב) בדין מי שהשאיר את בנו הקטן עם פקדון ושרפו.

"שאלה. ראובן הפקיד חפץ בביתו של שמעון, ויום אחד יצא שמעון מביתו, והשאיר שם את בנו הקטן לבדו. הילד טיפס על השייש ולקח קופסא של גפרורים, שיחק עמהם, וגרם לדלקה, ונשרף הפקדון. ונשאלה השאלה האם שמעון חייב על הפקדון, או שמא נחשב דבר זה לאונס?"

"תשובה. נאמר במסכת בבא קמא דף ט ע"ב שור ובור שמסרן לחרש שוטה וקטן והזיקו – חייב לשלם, מה שאין כן באש, יעו"ש ההמשך הסוגיא. ולמעשה נפסק בשו"ע (סימן תיח ס"ז) השולח את הבעירה ביד חרש, שוטה וקטן, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. במה דברים אמורים, כשמסר להם גחלת וליבוה, שדרך הגחלת להכבות מאליה קודם שתעבור ותדליק, אבל אם מסר להם שלהבת, חייב, שהרי מעשיו גרמו, עכ"ל. ולפי זה מי שמוסר ליד קטן גפרורים, ברור שפטור מדיני אדם, שהרי בלי מעשה הקטן, לא יקרה כלום, ואולי אף מדיני שמים, שהרי אין כאן גחלת, וצ"ב. אכן כל זה לגבי דיני מזיק, אם מסר לו גפרורים וכדומה, אבל לגבי שמירה, הדבר ברור ששומר שימסור לקטן גפרורים יש בזה פשיעה בשמירה"...

נראה על כן שהמוסר ציין לייזר לקטן ודאי נחשב כמוסר לשמירת קטן אש שיכולה להזיק וחייב משום פשיעה בנתינתו.

ד. נשאלת השאלה: האם מבוגר שעבר ליד הקטן (ומכיר אותו ואת אביו) וראה אותו משליך את קרן הלייזר על עצים ואבנים ועל חבריו וכד' ומודע לסכנה, חייב ליטול את המכשיר מיד הילד ולהעבירו לאביו?

נראה לענ"ד שהוא חייב משום מניעת נזק. והוא ודאי אינו פחות ממשיב אבידה או משיב גופו. וכשם שאדם הרואה תינוק מסתובב ליד הכביש צריך לדאוג להשיבו להוריו כן אדם זה.

ויילמד הדבר מדין רודף שמותר להצילו באחד מאבריו ק"ו כאן שהוא רק נוטל את הכלי מיד המזיק, ומציל הן מחבלה, והן את אבי הילד מתשלומים.

כמו"כ נראה שבבתי ספר המורים חייבים להקפיד שכלי משחית כזה לא ייכנס, ואם נכנס ליטלו מהילד ולהעבירו להוריו2.