חבל נחלתו כ ס

סימן ס

מטפלת שחזרה בה

שאלה

משפחה אשר שני ההורים עובדים, מצאה אשה המוכנה לטפל בבנם הקטן בביתה בשעות עבודתם, כדי להבטיח את סדירות העבודה הפקידו בידה המחאות למשך כל השנה עבור השמירה והטיפול.

לאחר כחודש מתחילת העבודה, הודיעה המטפלת שהגיעה למסקנה שאינה מתאימה לטיפול בילד, וממחר היא מפסיקה בעבודתה.

האם מותר למטפלת להתפטר מיום המחרת, והאם המשפחה יכולה לתבוע ממנה שתמשיך עוד שבועיים או חודש, עד שימצאו מטפלת אחרת? האם המשפחה יכולה לתבוע נזקיה בימי עבודה שלא עבדו ושמרו על תינוקם מהמטפלת?

תשובה

א. פסק השו"ע (חו"מ סי' שלג ס"ג): "התחיל הפועל במלאכה, וחזר בו בחצי היום, חוזר, ואפילו קבל כבר דמי שכירותו ואין בידו לשלם לבעל הבית, יכול לחזור בו והמעות חוב עליו, שנאמר: כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה, נה), ולא עבדים לעבדים".

היינו פועל שעובד לפי ימים או שעות יכול לחזור בו מתי שהוא רוצה ואין המעביד יכול לתובעו, ומקבל שכר עפ"י מה שעשה (עי"ש ס"ד).

ב. והתנה זאת השו"ע בסעיף ה בתנאי שאינו דבר האבד, וז"ל: "בד"א, בדבר שאינו אבוד; אבל בדבר האבוד, כגון פשתן להעלות מהמשרה, או ששכר חמור להביא חלילין למת או לכלה וכיוצא בהם, אחד פועל ואחד קבלן, אינו יכול לחזור בו. אא"כ נאנס, כגון שחלה (הוא או אשתו ובניו) (ת"ה סי' שכ"ט) או ששמע שמת לו מת (ל' הטור)".

עולה שפועל רשאי לחזור בו בדבר שאינו אבד, אבל בדבר האבד אסור לחזור בו, אא"כ נאנס.

ג. מהו דבר האבד. אנו מכירים את המושג בחול המועד, שם המדובר בנזק בעין כגון קצירה או מלאכה אחרת שתסבול נזק שלא ניתן לתקנו כאמור בשו"ע (או"ח סי' תקלז ס"א):

"דבר האבד, מותר לעשותו בחול המועד בלא שינוי; (מיהו בכל מה דאפשר להקל בטרחה יעשה) (כל בו). לפיכך בית השלחין (פי' הארץ הצמאה) שהתחיל להשקותה קודם המועד, מותר להשקותה, שכיון שהתחיל להשקותה קודם לכן אם לא ישקנה עכשיו תפסד; אבל שדה הבעל שאין משקין אותה אלא להשביחה יותר, אסור להשקותה". וכן שם בכל הסימן.

וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק א) בגדר דבר האבד: "דבר האבד – ר"ל שאם לא יעשהו עכשיו יבא לידי הפסד". וההפסד ייגרום להפסד ממוני. אבל דבר האבד שהחסרון הוא בדבר אחר או שהדבר עליו דנים לא ייפגע אלא שיימנע רווח, או שיפור ותיקון – לא נחשב לגבי חול המועד כדבר האבד.

מצד גדר זה מטפלת אינו דבר האבד, שהרי הנפסדים כאן הם ההורים שיצטרכו להישאר בבית ולשמור על בנם ויפסידו ימי עבודה.

אמנם מן הדוגמאות שהביא השו"ע לעיל בדין פועל: פשתן לעלות מן המשרה, והבאת חלילין למת או לכלה נראה גדר דבר האבד לגבי פועל שונה מחול המועד.

ד. וכן בהגהות אשרי (בבא מציעא פרק ו) הביא מאו"ז: "וגם על בגד לארוג את שכרוהו בשעה שרגילין לקנותו ביוקר ויהיה הפסד לבעלים אם לא יארגוהו מעכשיו כי אחר זמן הוא בזול הרבה יותר מעכשיו הוי נמי דבר האבד, וכן מלמד שנשכר בעת שהיו מלמדים מצויין יותר מעכשיו מ"מ [אם] לא יצטרך התינוק להתבטל בכך רק דבר מועט כגון שידוע שימצא מלמד בקרוב לא הוי דבר אבד כי אם לפי אותו זמן, ואם התינוק יכול לקרות בתורה בנביאים ובכתובים בלא מלמד באותו זמן מועט וגם בלא לימוד פעמים שהוא בריאות לתינוק שנותנין לו מעט ריוח מן הלמוד ואין כופין אותו אלא לרצונו. ואם אין האב רגיל לדחוק עצמו על שכירות מלמד בזמן מועט כזה עד שיזמין לו לא הוי דבר האבד אבל אם דרך האב לדחוק עצמו על שכירות בנו מחמת פסידא דלא הדר הוי דבר האבד". וא"כ עפ"י דברי האו"ז גם שמירה על תינוק היא דבר האבוד.

וכ"מ מדרכי משה הקצר (חו"מ סי' שלג ס"ק ג**): "כתב המרדכי ריש האומנין (ע"ב וע"ג) (סי' שמג) דמלמד החוזר בו מקרי דבר האבוד וכן היה דן מוהר"ם (עי' תשו' מהר"ם בר"ב ד"פ סי' שפז) הלכה למעשה דלא כרבינו יואל דפסק דיכול לחזור בו, וכתב דהוא הדין סופר החוזר בו הוי דבר האבוד דמזיק לספר שיהיה מב' סופרים".

וכ"פ הרמ"א (שם ס"ה): "משרתת או עבד של בעל הבית, מקרי דבר האבוד, דבע"ה לא יכול לעשות מלאכה בעצמו, וע"י זה נאבד שלו (ת"ה סי' שכ"ט)".

ולכן נראה שאף כאן שהילד הקטן חייב בשימור ואי אפשר להשאירו ללא שמירה – ביטול הטיפול בו הוא דבר האבד.

ה. אמנם למעשה שום דבר אינו מונע את הפועל לחזור בו אף בדבר האבד, וצריך לדון מה יכול המעסיק לעשות. המשיך השו"ע (שם): "ואם לא נאנס, וחזר בו, אם היה מוצא פועלים אחרים לשכור כששכר את אלו, ועכשיו אינו מוצא, שוכר עליהם או מטען".

"כיצד מטען, אומר להם: סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים, עד שיגמרו מלאכתן, ולא יתן להם אלא מה שפסק תחלה; ואפילו נתן להם השתים, מחזיר מהם התוספת".

היינו, למעשה, מה שיכול בעה"ב לעשות זה להטעותם או לשכור עליהם, ופרש מה היא ההטעיה. ובסעיף ו פרש מה ענין שוכר עליהם, וז"ל:

"כיצד, שוכר עליהם פועלים וגומרין מלאכתן שלא תאבד, וכל שיוסיף לאלו הפועלים האחרים על מה שפסק לראשונים נוטל מהראשונים עד כמה עד כדי שכרן של ראשונים. ואם היה להם ממון תחת ידו, שוכר להשלים המלאכה עד ארבעים או חמשים זוז בכל יום לכל פועל, אף על פי ששכר הפועל בשלשה או ארבעה".

שכירות, על חשבון הפועלים שחזרו בהם, אינה יוצאת מכיסם של הפועלים, אלא 'אם היה ממון שלהם תחת ידו' ('באה חבילה תחת ידו').

במקרה הנוכחי, אין אפשרות לשכור על חשבון המטפלת או להטעותה, שכן ממונם (ההמחאות שנתנו לכל השנה) בידה, ואף להטעותה קשה שכן היא אינה רוצה כלל להמשיך בשמירה על הילד, ולא תסכים אף בתוספת תשלום.

והשאלה היא, האם יש אפשרות שהיא תשלם את נזק ההורים על כך שלא עבדו, עד שימצאו מטפלת חדשה.

ו. כתב הרמ"א בסוף סעיף ו: "ואם לא שכר עליהם אחרים, אין הפועלים חייבים לשלם לו הזיקו (נ"י פרק האומנין). ויש אומרים הא דשוכר עליהן עד ארבעים או חמשים זוז היינו דווקא שתפס כלי אומנותם, אבל שאר דברים, לא (מרדכי פרק הנ"ל). ודוקא בדבר האבוד שאינו ממון, כגון מלמד או כדומה לזה, אבל בדבר האבוד של ממון, צריך לשלם לו כל הזיקו (תרומת הדשן סימן שכ"ט הגהת אשר"י)".

נראה ש'דבר האבוד של ממון' הוא שגוף השכירות ניזקת ונפסדת, ובה לפי תרוה"ד צריך הפועל לשלם לבעל הבית את כל הזקו.

ז. הש"ך (ס"ק לט) מבאר: "ודוק' בדבר האבוד שאינו ממון כו'. נראה שהר"ב מחלק שהנ"י מיירי בדבר האבוד שאינו ממון וכן משמע בדרכי משה אבל באמת בנ"י משמע דאפי' הפסיד לו ממון אינו חייב לשלם לו היזקו וכן משמע בהרמב"ן שהבי' ב"י ומ"מ נראה דלא פליגי דהרמב"ן ונ"י מיירי שהי' מוצא לשכו' אלא שהמתין ולכך לא ישלמו מה שהפסיד בהמתנתו והג"א ות"ה מיירי שלא היה מוצא לשכור או שנפסד מיד ודו"ק".

עולה מדברי הש"ך שלכו"ע אם בעה"ב התרשל ולא מצא פועלים אחרים – הפועלים פטורים מתשלום, ואם השכירות נפסדת אליבא דכו"ע חייבים לשלם לו את נזקו מדינא דגרמי. וכ"כ הדרכי משה (הקצר חו"מ סי' שלג ס"ק ה): "אבל בתרומת הדשן סימן שכ"ט פסק כדברי מוהר"ם מיהו פסק ודוקא בדבר האבוד שאינו ממון כגון מלמד החוזר בו אבל אם הוא דבר האבוד שבממון צריך לשלם לו כל ההפסד מדינא דגרמי".

בביאור הגר"א (ס"ק מ) כתב שלדעת הנ"י אף בדבר האבוד שבממון הפועלים פטורים, אבל הרמ"א חולק בדבר האבוד של ממון חייבים מדינא דגרמי. וכן בנתיבות המשפט (ס"ק יד) כתב שלדעת הנ"י מה שהפועל משלם הוא אם באה חבילה תחת ידו וזה אף בדבר האבוד של ממון.

וכך סיכם בערוך השולחן (חו"מ סי' שלג ס"כ): "ואם לא שכר עליהם פועלים אחרים והפסיד המלאכה עי"ז אין הפועלים חייבים לשלם לו הזיקו דהא לא נעשו שומרים וכל שאינו שומר אינו חייב בפשיעה רק במזיק בידים ואין זה גרמי דהיה לו לשכור אחרים על חשבונם ואם לא היה יכול להשיג אחרים לגמרן אם הדבר הפסד ממון כמו הפשתן וכיוצא בזה חייבים לשלם כל ההיזק דהם כמזיקים וחייבים מדיני דגרמי דאיך משליכין באמצע המלאכה מה שיתקלקל ואין להשיג פועלים אחרים. ואם אין בזה הפסד ממון כמו השוכר להביא חלילין למת ולכלה או עניני מלמדות וסופרות וכה"ג דהענין נאבד ולא ממון אף על גב דדינם כדבר האבוד מ"מ אם לא שכר עליהם ולא הטען פטורים מלשלם [עי' ש"ך סקל"ט]".

ועי' פתחי חושן (ח"ד, שכירות, פי"א סי"ד והערה לז) שהביא דברי החזו"א שלעולם פועל לא משלם על נזקי בעה"ב אפילו בדבר האבד שיש בו איבוד ממון ואיבוד קרן.

מסקנה

לגבי שאלה דידן אין היא דבר האבוד של ממון, ועל כן אין הפועל חייב בתשלומים. ולכן גם אם המטפלת נהגה שלא כדין וחזרה בה בדבר האבוד, כיון שאין בכך דינא דגרמי פטורה מלשלם להורים את נזקיהם בימי עבודה שהיו נצרכים לשמור על בנם עד שימצאו מטפלת אחרת1.