חבל נחלתו כ נח
סימן נח
רב בבית כנסת של יחיד
שאלה1
בית כנסת שאדם יחיד יזם את הקמתו (והוא בעל המקום, אם כי לא ידוע אם בית הכנסת רשום על שמו בטאבו) והיה הממונה עליו. בית הכנסת הזה משרת את הציבור בערך כ-30 שנה. לאחר שנפטר מי שיזם את בניית בית הכנסת ושימש כגבאי, ולאחר שנפטרה אשתו, בית הכנסת עבר לרשות הבן והוא הגבאי.
בבית כנסת זה ישנם שני גבאים הראשון הוא הבן של מייסד בית הכנסת, והשני תושב האזור. כאשר הראשון הוא המחליט הראשי, ואם הוא מעוניין לשנות כך יהיה.
רב מסויים שהתפלל בבית הכנסת והיה צריך לעזוב את האזור, שכנע את הגבאים שצריך למנות רב לבית הכנסת, והוא הציע להם אדם מסויים, שמתפלל בבית הכנסת. הם הסכימו לדבר. בליל שבת פרשת נח לפני כשנה הוכרז על ידי אותו רב ובאישורם של הגבאים כי הרב הבא של בית הכנסת הוא אותו אדם.
לאחר קרוב לשנה הגיע לגבאי הראשי אדם אחר, שהציע לתת שיעורים ולדאוג לתפילות במשך השבוע (מאחר והתפילות והשיעורים היו לפני כן רק בימי שבתות וחגים). כמו כן הוא דואג לתיקצוב בית הכנסת, וטען שהוא רוצה להיות רב בית הכנסת. הגבאי השיב לו שהוא יכול להיות רב בית הכנסת.
הרב שהתמנה ראשון טען לחזקתו. הגבאי לא הכחיש שמינו את הרב הראשון, אלא שהוא טוען שלא מינו אותו עם סמכויות של רב בית הכנסת. הרב שדאג ושיכנע למנות את הרב טוען שזה לא נכון, אלא מינו אותו לרב בית הכנסת על כל המשתמע מכך.
מה הדין?
תשובה עריכה
א. בית הכנסת שייך ליורש ולא לרב המייעץ ולא לרב שמינו אותו. וכיון שכך הוא יכול לעשות בבית הכנסת כרצונו. הוא יכול לומר למישהו שנוכחותו לא רצויה בבית הכנסת, והוא יכול להביא רב לתת שיעורים וכד'. הוא יכול לסגור את שערי בית הכנסת ויכול להחליט על סדרי התפילה וכד'. זה ביתו והוא עושה בו כרצונו. המתפללים נהנים מבית בעל המקום, ויכולים להשתתף בנדרים ונדבות והקדשות אולם כל זאת בידיעה שהגבאי – בעל המקום הוא המחליט. וההקדשות הם בבעלות בעל המקום. אין הם מקבלים זכויות או רוכשים זכויות בכך שהם משתתפים באחזקה או שמנדבים לבית הכנסת אלא הכל בבעלות בעל המקום. המתפללים יכולים שלא להסכים למדיניות והתנהגות בעל המקום, והם יכולים לעזוב ולהתפלל בבית כנסת אחר, אבל אין הם יכולים להכתיב תנאים.
כך כתב הרמ"א (או"ח סי' קנג ס"ז): "יחיד שבנה בהכ"נ ונתנה לקהל, דינה כבהכ"נ של קהל; אבל אם שייר לעצמו בה שום כח, אין לה מכר כי אם על פי הקהל ועל פיו או יורשיו (א"ז והגהות אשר"י פרק בני העיר)". וקל וחומר כשלא נתן לקהל כלום אלא השאיר את כל הבעלות והסמכות בידיו.
ובית כנסת זה אם לא ציוה המוריש אחרת – שייך ליורשיו. כך כתב בשו"ת תורת יקותיאל (סי' יב):
"בענין מקדיש נכסיו שלא נתקיים תנאו."
"לדעתי שההקדש שהקדיש החכם השלם הותיק כהה"ר שלמה טאפירו ז"ל פקע, שהחכם הנז' לא הקדישו בפנינו כי אם אדעתא שיהיו קובעים קצת תלמידי חכמים ישיבה ללמוד תורה בספריו בבית הכנסת שלו בכל יום ויום, ויתחלק פירות ההקדש הנז' לאותם שלומדים שם בבית הכנסת שלו למנוחת נפשו מדי שבת בשבתו, וכיון שלא נתקיים תנאו כלל, ולא קבעו עצמם שום תלמידי חכמים ללמוד תורה בבית הכנסת שלו למנוחת נפשו, פקע ההקדש ויחזרו הדמים ליורשים, ומה שנאכל כבר כיון שניתן לתלמידי חכמים ולעניים אין ליורשים לחזור, ויהיו אותם שנאכלו למנוחת נפש החכם הנ"ל, וגם היורשת נתרצית בכך ומחלה בפירות שעברו".
"ולראיה חתמתי פה, וקיים, וחתום הרב הגדול כמוהר"ר יקותיאל בירדוגו זלה"ה".
ועי"ע בשו"ת צי"א (ח"ד סי' כג).
ב. אף טענת הרב שמינוהו ראשונה ואח"כ בטלו את מינויו טעונה בדיקה.
כתב בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"א סי' לד אות ג):
"והנה מה שכתבתי לעיל דזה מה שהבן יורש שררות אביו הוא היכא דדין ממון פתיך בי' ולא שררות שאין בו דין ממון מוכח ג"כ ממה שמבואר בח"מ סי' רע"ו דאין היורשים יורשים דברים שאין בהם ממש או טובת הנאה שאינו ממון"...
היינו, מינוי שיש בו חזקה הוא דוקא מינוי שיש בו ממון, משכורת וכד'. מינוי רק לשם כבוד ושיעורים אינו מינוי שניתן לומר שהוא מוחזק בו.
וכ"נ מתשובת חשוקי חמד (בכורות כט ע"א) שדן אם סיכמו עם חזן רווק שיתפלל בימים הנוראים, ומצאו חזן נשוי, האם יכולים לבטלו. ומסקנתו: "ולכן נראה שלגבי עצם החזנות יכולים לחזור בהם, כיון שהציבור יכולים לומר, אנו חפצים בחזן ההגון יותר, ובנוגע לתשלום מסתבר שצריכים לשלם לראשון את הסכום שסיכמו עמו".
ובמקרה דילן אין שום תשלום אלא הכל רק כבוד ותו לא. ואמנם אפשר לטעון על הגבאי שהוא ממחוסרי אמנה שאתמול מינה לזה ועתה מינה לחברו, אבל משום מחוסר אמנה אין כופים אותו להחזיר לתפקידו את מי שסיכם עמו בתחילה.
אמנם משו"ת שרידי אש (ח"א סי' כא עמוד נו) נראה שגם מינוי לשררה של כבוד שאין בו משכורת וממון יש עליו טענת חזקה. וז"ל:
"וליישב כל הנ"ל עלינו להקדים ביאור מושג החזקה, גדריו ותנאיו. הנה כבר כתב בד"מ בחו"מ סי' קמ"ט, שחזקה במצוות שייך דווקא אם יש לו חזקה שיש עמה טענה. ובתומים שם ביאר דבריו, שהטענה היא שיש הוכחה שמחלו הציבור או מכרו או נתנו את זכותם להמחזיק, שזה נלמד מהא דמערבין בבית ישן, ומה טענה יש שם? אלא עיקר הפירוש שהי' בהסכמת ציבור ולא נעשה באקראי מבלי שים לב בשל מי קורים, עכ"ל בקיצור".
"וזהו ביאור גדר החזקה, שצריכה להיות באופן כזה שעי"ז יתברר שבאמת הקנו או מחלו לו בכוונה, אבל לא שהניחו לו באקראי בעלמא. ומהות החזקה היא, שיחזיק בדבר ששייך בו מושג החזקה, היינו בדבר שיש בו ממש, אבל בדבר שהוא רק בדברים בעלמא לא שייך מושג החזקה".
"והנה זה ודאי, שגם במצוה שייך מושג החזקה, מאחר שנוהגים למכור את המצוה, ומכיון ששייך בה מכירה שייך בה נמי חזקה, כמו גלילה או הדלקת נרות, שאפשר למכור מצוות אלו, וממילא אפשר לזכות בהן גם ע"י חזקה. אבל במצוות שאין המנהג למכור אותן, כגון מי שהחזיק מנין בביתו, דמה שייך בזה חזקה, וכי מוכרים או נותנים מצוה מעין זו שיוכל הלה להחזיק בה? ובוודאי דלא שייך לומר שזכה בשיעבוד האנשים שהם משועבדים לבוא ולהתפלל בביתו, שהרי אפילו אם שיעבדו עצמם לכך יכולים לחזור בהם, דלא עדיף מפועל שיכול לחזור בו. ולהכי הוכרח המהרי"ק לכתוב הטעם משום חשדא או טירחא. ומיושבת קושיא א'".
"וגם קושיא ב' מיושבת, שגם גבי עירוב לא שייך שזכה במצוה, שאין זו מצוה שנוהגים למוכרה, ול"ש בה מכירה כלל וממילא לא שייך בה חזקה. וכך מיושבת גם קושיא ג', שגם גבי שיפורא לא שייך לא מכירה ולא חזקה. וגם בכבוד שייך חזקה. אבל זה דווקא במינוי ושררה שיש בה כבוד, אז אפשר לומר שזכה במינוי, אבל בכבוד סתם לא שייך זכי' וממילא לא שייך בו חזקה, כגון אם נהגו הציבור לעמוד מפני איש אחד, וכי שייך לומר שקנה בחזקה, שהציבור מחויב תמיד לעמוד מפניו? אתמהה. אלא וודאי זה דווקא במינוי או שררה שזכה בהם ועי"ז זכה גם בכבוד המקושר במינוי או שררה זו".
ולגבי דעת השרידי אש צריך להוסיף שכיון שאין לציבור שום אמירה במינוי הרב – אלא הגבאי – בעל המקום הוא הקובע, ועל כן אם החליט לבטל מינוי של אחד ולהכניס אחר ואין שום חוזה כתוב ביניהם אין תוקף למינויו2.