חבל נחלתו כ נו

<< · חבל נחלתו · כ · נו · >>

סימן נו

כפרה למתים

שאלה

מדוע אנו עושים ומתנדבים לעילוי נשמת נפטר, הלא אין כפרה למתים?

תשובה

א. כפרה אינה תשלום לניזק אלא כשמה באה לנקות את החוטא מחטאו.

הלכה ידועה כי חמש חטאות מתות. נאמר במשנה במעילה (י ע"ב): "מתני'. ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה – ימותו".

מפרש רש"י: "וחטאת שמתו בעליה נמי להכי מתה דאין כפרה למתים דמיתתן כיפרה עליהם".

וכן לגבי אשה שנדרה בנזיר והפרישה קרבנות והפר לה בעלה – חטאתה מתה. נאמר בנזיר (כא ע"ב): "לעולם אימא לך: בעל מיעקר עקר, והיינו טעמא, כיון דלא צריכה כפרה הות כחטאת שמתו בעליה, וגמירי, דחטאת שמתו בעליה – תמות".

מפרש רש"י (נזיר כא ע"ב): "והיינו טעמא – דתמות דכיון שהפרישה לשם חטאת מעיקרא והשתא לא מצטרכה לכפרה דהא היפר לה בעלה ועקר את הנדר מעיקרו הויא לה כחטאת שמתו בעליה דגמירי דלמיתה אזלא לפי שאין כפרה למתים".

וכך כתב הקרית ספר (הלכות פסולי המוקדשין פרק ד): "ושמתו בעליה דאין כפרה למתים דמיתתן כיפרה עליהם ונמצאת אחר שכיפרו בעלים ואפילו היא תמימה הואיל וכבר כיפרו בעלים מתה".

וכן כתב בקרבן אהרן (ויקרא – דבורא דחובה פרשה ו סוף פרק ז): "ושמתו בעליה וכו'. שאין המתים צריכים כפרה, שמיתתם תהא כפרתם".

ב. וכן לגבי אשם שמתו בעליו ולא הספיקו להקריבו, אין היורשים מביאים את האשם ככפרה על הנפטר. כך נאמר בבבא קמא (קד ע"ב): "הגוזל את חבירו, ונשבע לו ומת – יורשין משלמים קרן וחומש ופטורין מן האשם".

מפרש רש"י: "ופטורין מן האשם – דהא מתו בעליו דאם הפרישו בחייו היה טעון [רעיה] וכי לא הפרישו פטורין דאשם כפרה הוא ולאו ממונא ואין כפרה למתים".

וכן בספרי (במדבר נשא פיסקא ד) לגבי אשם בגזל הגר: "את שצריך כפרה יצא מת שכיפרה לו נפשו".

וכ"כ בפסקי הרי"ד (בבא קמא שם): "ואם מת משנשבע והודה היורשין משלמין קרן וחומש, ותניא נמי הכי הגוזל את חברו ונשבע לו יורשין משלמין קרן וחומש ופטורים מן האשם. פי' דאשם שבא לכפרה אין כפרה למתים, ואילו היה החומש כפרה היו פטורין גם מן החומש אלא ממונא הוא וכמו שמשלמין הקרן משלמין גם החומש, ופטורין מן האשם שאינו בא אלא לכפרה ואין כפרה למתים, ואוקימנא לבריתא כגון שנשבע אביו והודה שכבר נתחייב ליתן קרן וחומש ומשלמי ליה יורשין, וכגון שהניח אחריות נכסים.

וכך כתב בשאילתות דרב אחאי (פרשת נשא שאילתא קיט): "שאילתא דאסיר להון לדבית ישראל למיגזל חד מן חבריה והיכא דגזליה לחבריה ואישתבע ליה דלא גזלתיך מיחייב לשלומי קרן וחומש ומייתי קרבן אשם ומיכפר ליה דכתיב נפש כי תחטא ומעלה מעל ביי' וגו' או מצא אבדה וגו' והיה כי יחטא ואשם וגו' או מכל אשר ישבע עליו לשקר ושלם אותו וגו' ואת אשמו יביא ליי' וגומ' והיכא דמית נגזל משלם קרן וחומש ליורשיו והיכא דגזליה לגר ומית הגר ולית ליה יורשי' משלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח שנאמר ואם אין לאיש גואל להשיב וגומ' והיכא דאודי גזלן ומית יורשין משלמין קרן וחומש לכהנים ופטורין מן האשם מ"ט אשם לכפרה אתי ואין כפרה למתים קרן וחומש ממונא הוא וכיון דאודי אבוהון מיחייבי לשלומי והוא דשבק אחריות נכסים".

וכ"כ בקרית ספר (הלכות גזלה ואבדה פרק ז): "ובין כך ובין כך היורש פטור מן האשם כדתניא התם דפטורין מן האשם דהא מתו בעליו ואם הפרישו בחייו היה טעון רעייה וכי לא הפרישו פטורין דאשם כפרה הוא ואין כפרה למתים".

ג. וכן אין מביאים אשם מעילות לאחר שמת המועל. כך כתב המנחת חינוך (פרשת ויקרא מצוה קכז): "ואם מת המועל אם היורשים צריכים לשלם קרן וחומש באשם ודאי פטורין דאפי' הפריש אשם אם מתו בעליו רועה אך הקרן והחומש תלוי גם כן בקדשי בדק הבית להתוס' דהוי ממון מחוייבים היורשים לשלם כדין כל ממון אם הניח אחריות נכסים אך בקדשי מזבח דליכא משום גזל הקדש רק משום כפרה ואין כפרה למתים א"צ היורשים לשלם עב"ק דק"ד ע"ב גבי חומש דאשם גזילות ויבואר לקמן אי"ה".

ד. כמו"כ יורשים אינם משלמים כופר על שור אביהם שהמית. כתב בדרך פקודיך (מצות עשה נא חלק הדיבור, ד): "שור שהמית את האדם וקודם שעמד בדין מתו הבעלים, נ"ל דהיורשים אין משלמין את הכופר, דכופרא כפרה וכיון שמת אין כפרה למתים, או אפשר דכיון שמת אין צריך לכפרה דמיתתו כפרה והיורשים אין צריכים לכפרה דבשעה שנגח לא היה השור ברשותם, וצ"ע".

ה. וכן מי שאכל תרומה בשוגג ומת יורשיו פטורים מתשלום חומש כיון שהוא כפרה (לשיטת תוס'). כך כתב המנחת חינוך (פרשת אמור מצוה רפא): "עוד נלע"ד לפי שיטת התוס' דחומש הוא כפרה ע"כ א"י למחול בודאי אם מת האוכל בשוגג אין היורשים צריכין לשלם החומש כי אין כפרה למתים וד"ז מבואר בהדי' בב"ק דק"ד גבי גזל ונשבע אמרינן אלמא חומש ממונא וכי מיית משלמי יורשים כו' ופטורים מן האשם כו' ופירש"י דאשם כפרה היא ואין כפרה למתים וכ"ה שם בש"מ דאי חומש כפרה אין היורשים צריכין לשלם דא"צ כפרה ושם גבי שבועה מסקינן דחומש ממונא וחייבין היורשים וכ"פ הר"מ פ"ז מה' גזלה ע"ש. אבל כאן לשיטת התוספות דכפרה היא א"כ אין היורשים צריכים לשלם וכעת לא ראיתי להר"מ ולא לא' מהראשונים שיביאו דין זה דאם מת אין היורשים מחויבים לשלם קו"ח וא"כ אף אכל משל אחר מ"מ כיון דלאו משום כפר' הוא רק מחמת גזל עכ"פ אין נעשה הקרן תרומה וא"צ לשלם פירות מתוקנים וצ"ע שלא ראיתי גילוי לד"ז. גם בכופר דפוסק הר"מ דכופרא כפרה אם מת אין היורשים צריכין לשלם ובש"מ הביא כמה נ"מ אם כופרא כפרה או ממונא ולא הביא נ"מ זו אם היורשים מחויבים לשלם ותני ושייר ובר"מ ג"כ לא הביא בה' נזקי ממון אם היורשים צריכין לשלם את הכופר וצ"ע כעת".

ו. מאידך מצאנו אף בדרשות חכמים שהחיים מכפרים על המתים.

נאמר בספרי (דברים שופטים פיסקא רי, ח) על פרשת עגלה ערופה:

"הכהנים אומרים כפר לעמך ישראל. כשהוא אומר אשר פדית ה', מלמד שכפרה זו מכפרת על יוצאי מצרים. כפר לעמך, אלו החיים, אשר פדית, אלו המתים, מגיד שהמתים צריכים כפרה. נמצינו למדים ששופך דמים חוטא עד יוצאי מצרים...". וכן מצינו אף בהוריות (ו ע"א) שהזכירו דרשה זו.

עולה סתירה לכאורה בין ההלכות של חטאת ואשם וכופר בהן עולה שהמתים אינם צריכים כפרה, לבין הדרשה בעגלה ערופה והנדבות שאנו נודבים עבור נפטרים, מהם עולה שיש תועלת לנפטרים בכפרה על ידי החיים.

ז. מצאתי בספר חסידים (מרגליות סימן אלף קעא) שכתב על הדרשה לעיל מעגלה ערופה:

"כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' (דברים כ"א ח') אמרו ראויה כפרה זו שתכפר אף על יוצאי מצרים כלומר על כל המתים שיצאו ממצרים. ואיך יכול המעשה לכפר על מי שלא עשאה בחייו והלא חטאת שמתו בעלי' למיתה אזלא שאין כפרה לאחר מיתה כי בחבלי מות האדם נתכפרו לו עונותיו? אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא ברא מזכי אבא כגון שהאב חוטא ונותן את בנו ללמוד תורה ומעשים טובים הואיל וע"י האב זכה הבן ברא מזכה אבא ואם האבות צוו לבנים לעשות דברים לאחר מותן הרי כשעשו הבנים כאלו יעשו האבות".

"ומכאן תקנו שנודרין צדקה שייטב לאותן שכבר מתו ומצינו שהמתים מתפללין על הבנים שנאמר (שמות ט"ז י"ד) ותעל שכבת הטל פילול שכיבת שוכבי קבר. וכן מועיל למתים שהחיים מתפללים עליהם או צדקה שנותנים עליהם. וצדקה תציל ממות (משלי י"א ד') ממות שבזה העולם וממות שלעתיד שהרי שמואל ביקש על לוי בברכות (יח ע"ב) וכ"ש אם נותנים צדקה בשבילו כי מה לי תפלה מה לי צדקה. ודוקא בעוה"ז יכול להטיב לנפש המת ואם שתק בעוה"ז ולא ביקש גם לא יבקש לעתיד ואם ביקש בעוה"ז מטיבין למת. ור' מאיר אמר כשאמות אעלה עשן מקברו דאחר ור' יוחנן אמר אקחנו מגיהנם (חגיגה טו ע"א) ולמה לא יכלו לעשות כן בחייהם כי רבו פשעיו של אחר אם לא שר' מאיר בכח עשה וכן ר' יוחנן לאחר מותם שהשוער נדחה מפניהם ולא היו יכולים לעשות בחייהם בבקשה. והמתים מתווכחין בבית דין של מעלה והצדיקים עושים ביניהם שלום ופעמים שלא ימחול עד שמקבל עליו להעשות שום דבר צער לזרעו1".

עולה מספר חסידים שיש השפעה מן החיים על המתים ומן המתים על החיים, ולכן נודרים צדקות על המתים. אולם אין זו כפרה ככפרת קרבן.

ח. וכך כתב הבית יוסף (או"ח סי' רפד, ז):

"כתוב עוד בשבלי הלקט (סי' פא) אחר קריאת התורה נהגו להזכיר נשמות ולברך העוסקים בצרכי ציבור וכתב ה"ר בנימין לפי ששבת הוא יום מנוחה דוגמא לעתיד לבא ויום שגם המתים נוחים בו ואינם נדונין ראוי להזכירם למנוחה ולברכה ולהתפלל עליהם וכן מברכים על העוסקים בצרכי ציבור וצדקה וגמילות חסדים והמתקנין נר למאור ומעילים או כל דבר לכבוד התורה והעוסקים בתורה והחי יתן אל לבו כמה גדול שכר העוסקים בתורה ובמצות".

"ומה שנהגו להזכיר נשמות ולפסוק צדקה בעד המתים שיועיל להם מצאתי בשם ה"ר שניאור שמעתי שיש בדרש (ספרי סוף פ' שופטים) כפר לעמך ישראל אלו החיים אשר פדית אלו המתים מגיד שהמתים צריכין כפרה נמצינו למדים ששופך דמים חוטא עד יוצאי מצרים ונראה דעל זה סמכו העולם בהא דאמרינן פ"ק דקידושין (לא:) אומר הרי אני כפרת משכבו (ו)תוך י"ב חודש שמע מינה דמתכפרים המתים בחיים [ב]גופם והוא הדין בממונם. ומה שדורש בספרי ששופך דמים חוטא עד יוצאי מצרים נראה דהכי פירושו שההורג הזה מגלגל בעונו חטא ועון ואפילו על אותם שמתו מאותו היום עד שיצאו ישראל ממצרים דהכי פירושו דדריש בתר הכי אשר פדית ה' על כן פדיתנו שלא יהיה בינינו שופכי דמים כדמפרשינן טעמא משום דכל ישראל ערבים זה לזה הוא ועל מנת כן נפדו שלא יהא בהם ובזרעם שופכי דמים וזה עבר על כן נעשים גם המתים ערבים עליו ובשילהי כריתות (כו.) יש להוכיח כן. וה"ר אביגדור אומר שאין טעם על מה סמכו, ומה שאומר בדרש כפר לעמך ישראל שהמתים צריכין כפרה עד יוצאי מצרים דוקא ברוצח אבל לענין צדקה לא אשמועינן מידי עכ"ל".

עולה מדברי הראשונים שהביא הב"י שנחלקו האם יש ראיה מעגלה ערופה לדיני צדקה עבור המתים אולם לכו"ע כך נהגו.

והעיר המור וקציעה (סי' רפד): "שם. מגיד שהמתים צריכין כפרה. והא דאמרינן בפ"ק דזבחים (ט, ב) אין כפרה למתים, מילתא אחריתא היא, דלא מקרי מחויב כפרה כמותו". ונראה שכוונתו לחלק בין חיוב כפרה שפקע מן המתים, לתועלת הכפרה שמועילה למתים ללא חובה מוגדרת.

ט. וכך כתב הבית יוסף (או"ח סי' תרכא, ו) בהלכות יום הכיפורים: "כתב המרדכי (יומא סי' תשכז) מה שהורגלו לידור צדקה ביום הכפורים עבור המתים יש להביא ראיה מספרי (שופטים פסקא רי) דתניא בפרשת עגלה ערופה (דברים כא ח) כפר לעמך ישראל אלו החיים אשר פדית אלו המתים מלמד שהמתים צריכין כפרה: וכתב הרוקח (סי' ריז ד"ה ומה) מה שפוסקין צדקה עבור המתים ביום הכפורים יש להם אסמכתא שכתוב בסוף פרשת תצוה (שמות ל י) הכפורים אחת בשנה יכפר וסמוך ליה ונתנו איש כופר נפשו ליי' ומה מועיל למת שהחי נותן צדקה בעבורו אלא יי' בוחן לבות החיים והמתים אם אותו המת בחיים היה נותן צדקה ואם היה עני אותו המת אך לבו בטוב והיה נותן אם היה לו אז תועיל לו קצת כי החי יכול לבקש להקל דין המת כדוד על אבשלום (סוטה י:) וכרבי יוחנן על אחר אבל אם נתן בעבור רשע אין מועיל ונותנים לכבוד המתים שהצדיקים מליצים על צאצאיהם ע"כ".

עולה מדברי הרוקח שהחי יכול לבקש ולעזור בהקלת דין המת וכשם שהמתים מבקשים על החיים כן החיים מבקשים על המתים ומצילים אותם מדינים.

י. ואף הלבוש (או"ח סי' רפד ס"ז) כתב: "ומה שנהגו לפסוק צדקה בעד המתים שכבר מתו מזמן רב כשמזכירין נשמות, אף על פי שאפשר שכבר קבלו דינם, מצאו להם סמך מן המדרש [ספרי סוף פ' שופטים] שדרשו בפסוק דעגלה ערופה כפר לעמך ישראל אלו החיים, אשר פדית וגו' אלו המתים, מגיד שהמתים צריכין כפרה, וסיים המדרש נמצינו למדים שהשופך דמים חוטא עד יוצאי מצרים, והכי פירושו שההורג הזה מגלגל בעונו חטא ועון למפרע אפילו על אותם שמתו מאותו היום שהרג עד שיצאו ישראל ממצרים, דהכי פירושו מה דדריש בתר הכי אשר פדית ה' כלומר על כן פדיתנו שלא יהיה בינינו שופכי דמים, וכדאמרינן [סוטה לז ע"ב] דכל ישראל נעשו ערבים זה לזה: ועל מנת כן נפדו שלא יהא בם ובזרעם שופכי דמים, וזה עבר על כן נעשו גם המתים ערבים עליו וצריכים כפרה: ומכאן יצא המנהג שנודרין צדקה בעד המתים לכפר בעדם".

ובאליה זוטא (סי' רפד ס"ק ג) הוסיף:

"עוד טעם מפני שמהפכין אש של גיהנם לפניהם ולאחריהם אותן שלא שמרו שבת ויום טוב, שנאמר והיה מידי חודש בחדשו וכו', לכך צריכין להתפלל עליהם".

וכן הרמ"א (שו"ע או"ח סי' רפד ס"ז) כתב: "...ונהגו להזכיר אחר קריאת התורה נשמת המתים ולברך העוסקים בצרכי צבור, כ"מ לפי מנהגו. (שבולי הלקט והגהות מרדכי פ"ק דשבת)...".

וכ"כ בעטרת צבי על שולחן ערוך (או"ח סי' רפד ס"ז):

"נשמת המתים. לפי ששבת הוא יום מנוחה וגם המתים נחים בו ואינם נידונים, ראוי להזכירם למנוחה ולברכה. ומה שנודרים לפסוק צדקה בעד המתים, לפי שיש במדרש [ספרי סוף שופטים] כפר לעמך ישראל אלו החיים, אשר פדית אלו המתים, מגיד שהמתים צריכין כפרה".

וכ"כ בביאור הגר"א (או"ח סי' רפד ס"ז):

"ונהגו להזכיר. בספרי כפר לעמך ישראל אלו החיים אשר פדית אלו המתים מכאן שהמתים צריכין כפרה וקבעו בשבת שהכל בבה"כ והחי יתן אל לבו".

יא. נראה לענ"ד לומר שתירוץ הסתירה בענין כפרה למתים הוא בהבדל בין שני העולמות עולם הזה ועולם שלאחר המות. 'כפרה למתים' בעולם החיים נדונית האם ישנו חיוב, ועל כך הפסיקה שאין כפרה למתים: או מפני שמיתתם כיפרה להם, או מפני שעל עבירות של עולם הזה אין הקרבן מועיל למת והוא לא יכול לתקן.

לעומת זאת התקדמות והתעלות למתים לשינוי דיניהם לאחר המוות, מעשים של קרובים בעולם הזה יכולים לתקן, וזו היא פסיקת הצדקה שדברו הפוסקים.

כך כתב הרמח"ל בספר דרך ה' (חלק א פרק ג – במין האנושי):

"יא. ואמנם בהיות שנגזרה המיתה על האדם וכמ"ש, ונמצא שהמורכב הזה צריך שיפרד לזמן מה, ואחר ישוב להתחבר. הנה גם בזמן הפירוד הזה, ראוי שיהיה מקום לשני החלקים המתפרדים, נאות למה שנרצה לפירוד ההוא. והנה הגוף צריך שיחזור ליסודו ותפרד הרכבתו ותפסד צורתו, והואיל והיה מן העפר, אליו ישוב. והוא מה שאמר ית"ש לאדם, כי עפר אתה ואל עפר תשוב. אך הנשמה [הזוכה במעשיה] הנה אין לה אלא לצפות עד שיעשה בגוף מה שצריך ליעשות, דהיינו ההתכה וההפסד בראשונה, וההשאר בעפר כל הזמן שצריך, וההבנות מחדש אחר כך לשתשוב ליכנם בו. ואמנם צריך שיהיה לה מקום בין כך ובין כך, ואולם לצורך זה הוכן עולם הנשמות, שבו תכנסנה הנשמות הזוכות אחרי צאתן מהגוף, ותשבנה שם במקום מנוחה, כל זמן התגלגל על הגוף הענינים הראוים להתגלגל עליו. והנה כל הזמן ההוא תשכנה הנשמות ההן במעלה ובתענוג, מעין מה שינתן להן אחר כך בזמן הגמול האמיתי שזכרנו למעלה. כי גם מעלתו בעולם הנשמות ודאי שימדד לפי המעשים שעשו, שלפיהן ימדד גם הגמול אחרי כן בזמנו. אך השלימות האמיתי המעותד לזוכים לו, לא ישיגוהו לא הגוף ולא הנשמה, אלא בהתחברן שנית אחר התחיה".

"יב. ואולם מלבד היות עולם הנשמות מקום לנשמות לשבת בו כל זמן היותן מצפות לגוף כמ"ש, הנה עוד תועלת גדול נמצא בו לנשמות עצמן ואחריהן לגוף, למה שיצטרך אחר כך בזמן התחיה. וזה, כי אחר שהיתה הגזירה על האדם שלא יגיע לשלימות אלא אחרי המות, אע"פ שכבר נראה לו מצד מעשיו עודנו חי [כי זולת זה לא היה מגיע לו מעולם שהרי אין זמן קנית השלימות אלא בעוה"ז טרם המות וכמ"ש] עוד נמשך מן הגזירה הזאת, שהנשמה כל זמן היותה בגוף בעוה"ז שהרע דבוק בו שאי אפשר שיפרד ממנו לגמרי, תהיה גם היא חשוכה ועמומה. ואע"פ שעל ידי המעשים הטובים שהאדם עושה קונה היא בעצמה שלימות יקר, לא יוכל הדבר להגלות, ולא תוכל להזדהר בזוהר שהיה ראוי לה להזדהר, כפי היקר ההוא שהיא משגת באמת, אלא הכל נשאר כבוש בעצמותה עד הזמן שינתן להגלות. ואולם אין העכבה מצדה כלל, כי אם מצד הגוף כמ"ש, והוא עצמו מפסיד בזה, שלא יקבל כל אותו הזמן הזיכוך שהיה ראוי שיקבל כמ"ש. אמנם גם היא מפסדת, שהיא כבושה בעצמה ואינה יכולה לפשט זהריה. ועוד, שאינה פועלת הפעולה הראויה לה, שהיא זיכוך הגוף. ואלו היתה פועלת אותה, היתה משתלמת בזה שלימות גדול, מצד מהות הפעולה עצמה, שהרי פעולת שלימות היא היות מטיב ומשלים זולתו. ועוד שזאת היא הפעולה הנאותה לה לפי מבעה וחוקה, שלכך נוצרה, וכל נברא משתלם כשפועל מה שחקק לו בוראו ית' שיפעל, וחסר משלימות כל זמן שלא יפעלהו. ואמנם בצאת הנשמה מהגוף ולכתה אל עולם הנשמות, הנה שם מתפשטת ומזדהרת בזהריה, כפי מה שראוי לה על פי מעשיה. ובמה שהיא משגת שם כל זמן היותה שם, מתחזקת ממה שנתחלשה בגוף, ומזדמנת יותר למה שראוי שתעשה בזמן התחיה. עד שכשתשוב בגוף בזמן הראוי, תוכל לפעול בו הפעולה הנאותה לה, דהיינו הזיכוך שזכרנו".

בתקופה זו שנשמת האדם בעולם הנשמות מועילה התפילה והצדקה, לא כחובה על המתפלל והנודר אלא כסיוע לדיניו בעולם ההוא.

יב. עוד נראה לענ"ד שענין הכפרה על המתים המופיעה בעגלה ערופה עניינה שונה. כדברי המלבי"ם (דברים כא, ח): "כפר לעמך אשר פדית. מה שהוסיף אשר פדית משמע שיכפר לעם יוצאי מצרים שהם היו הנפדים לא עם החיים עתה שהם לא נפדו. וז"ש כפר לעמך אלו החיים [ר"ל אם היה כתוב כפר לעמך פי' לעמך החיים עתה] אשר פדית אלו המתים שמזה משמע שיכפר ליוצאי מצרים שפדה אותם והם מתו כבר. ופי' חז"ל שמלמד שעל מנת כן פדה אותנו שלא ימצא בשום דור מן הדורות שופכי דמים, ועתה שנמצא שופכי דמים התגלה למפרע שיוצאי מצרים לא היו ראוים אל הפדיון, וכל הנסים שעשה להם היו ללא צורך והרי על ידי חטא זה חזר האשמה על יוצאי מצרים שנודע שלא היו ראוים שאם היו ראוים היה זכותם מציל את בניהם מחטא שפיכת דמים והם צריכים כפרה, וזה שאמר שהמתים צריכים כפרה, ומבאר כי השופך דמים חוטא עד יציאת מצרים וכפרה זו שמנקה אותם מעון שפיכת דמים מכפרת על יוצאי מצרים, [וכבר אמרו שהעושים לו נס מנכים לו מזכיותיו, ואחר שנודע שלא היו ראוים לנסים האלה ונעשו לבטלה ממילא ינוכה להם מזכיותיהם וצריכים כפרה], ובד"א מפרש מה שכתב אשר פדית ה', ר"ל הלא על מנת כן פדית אותם שאם יחטאו תכפר עונותיהם שאם לא כן לא היה ראוי שיגאלם אחר שידע שאי אפשר שלא יחטאו בעתיד והיה כלל הפדות לבטלה כי כשיחטאו ולא ימצאו כופר ישוב להגלותם ולמה פדם בחנם".

הכפרה של עגלה ערופה אינה על אדם מסויים אלא על עצם בחירתו של עם ישראל, כי הכפרה הוא סילוק הכתם הרובץ על כל העם כחטיבה אחת המתים והחיים, ואינה רק עילוי של אדם פלוני.

יג. יש לעיין האם כופים על צדקה לעילוי נשמת המתים. בעולם החיים אין כופים על כפרה לא של חטאת ולא של אשם מפני שהגברא הצריך כפרה הוא עצמו יחוש לעצמו, ולכן אין ממשכנים אותו.

כדברי המאירי (בבא קמא מ ע"א): "כל דבר שהוא צריך כפרה הוחזקו הבעלים בעינינו שלא להתרשל בענין ואין ממשכנים אותם על זה כגון חטאות ואשמות אבל דבר שאינו בא אלא מצד נדבה כגון ערכים ועולות ושלמים ממשכנין אותם שמא יהא קל בעיניו להתרשל עליהם ואף על פי שאין כפרה אלא לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וחטאת נזיר מ"מ הואיל ואינה מעכבת לשתות יין שמא יאחרנה וממשכנין אותו עליה מי שנתחייב בכופר אף על פי שהוא בא לכפרה הואיל ואין זה הולך למזבח ולא לבדק הבית אלא שהוא ממון חברו קל הדבר בעיניו וממשכנין אותם ומ"מ יראה לי שאין ממשכנין בו אלא בית דין שבירושלים שאין בתי דינין שבשאר עיירות נזקקים לכפרה".

וכדברי התורה תמימה (הערות ויקרא פרק א הערה כה): "למי שחייב עולה או שלמים כופין אותו ע"י משכון שממשכנים אותו, אבל החייב חטאת ואשם אין כופין משום דכיון דלכפרה באים לא משהי הבעלים עצמם להביא".

והנה על צדקה ממשכנים כדברי הרמב"ם (הל' מתנ"ע פ"ז ה"י). במקרה שלפנינו אם פלוני נדר לצדקה לעי"נ אביו מחד זו צדקה ומאידך לכפרה. ומצאתי בדרך אמונה (הל' מתנות עניים פ"ז ה"י) שכתב: "וי"א שאם עבר עברה וחייבוהו ליתן צדקה לכפרת עונו אין ממשכנין אותו ע"ז". והעיר בצה"ל: "(קעא) כנה"ג סי' רמ"ח ומהרש"ם בשם שה"ג פ"ק דב"ב דהוי כחטאות ואשמות ואפשר דדוקא אם עבר בשוגג דבודאי ניחא לי' בכפרה אבל אם עבר במזיד וחייבוהו בתורת קנס אפשר דלא ניחא לי' ולא יביא וצריך למשכנו אך מדסתם בגמ' חייבי אשמות משמע אפי' המביאין על הזדון וצ"ע". וזה בכפרה לחיים, אמנם בכפרה למתים שהוא נדר, נלענ"ד שכיון שנדר אף שהוא לכפרת אחרים שמתו, עליו זה חל בתור נדר ולא בתור כפרה וכופין עליה.