חבל נחלתו כ נה

<< · חבל נחלתו · כ · נה · >>

סימן נה

בזיון המת – חניטה

שאלה

האם בחנטת מתים כפי שנעשתה במצרים אין בזיון המת, ואם אדם מצוה לעשות לו כן בימינו, האם הדבר מותר? כמו"כ האם אדם יכול לצוות על שריפת גופו אחר מותו?

חניטה בימינו

במדרש (בראשית רבה פר' ק סי' ג) ישנה בקורת על יוסף על שחנט את אביו: "למה מת יוסף בפני אחיו, רבי ורבנן, רבי אמר על שחנט את אביו, אמר ליה הקדוש ברוך הוא לא הייתי יכול לשמור את צדיקי לא כך אמרתי לו (ישעיה מא) אל תיראי תולעת יעקב, אל תראי תולעת את יעקב"...

יש גם לתמוה על אופן חנטת יוסף, שכן ספר בראשית מסתיים (בראשית נ, כו): "וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אתו ויישם בארון במצרים". לעומת זאת בחומש שמות בראש פר' בשלח (שמות יג, יט) נאמר: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו...". והרי אם נחנט לפי מנהג מצרים לא היה רק עצמות אלא כל גופו, וכפי שאנו מוצאים בימינו, וצ"ב.

כתב בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' שסט): "שאלת ראובן צוה בשעת פטירתו שישאו אותו לקבור אותו אל מקום קברות אבותיו. וביום שמת נאנסו ולא יכלו לישא אותו מיד. והכניסוהו לשעה בקבר מקום פטירתו. ועכשו רצו בניו להוליכו אצל קברות אבותיו. ומפני שאי אפשר לישא אותו מחמת הפסד הבשר וריחו נודף עד שיתעכל הבשר אם מותר ליתן על כל גופו סיד למהר העכול אי איכא בזיון [המת] בכך או לא? אי נמי משום צער? וכענין שאמרו קשה רמה למת כמחט בבשר חי. ואי נמי אם מותר לטלטלו ממקומו אפילו לישא אותו אצל אבותיו כמו שצוה או לא?"

"תשובה כל כי האי שעושין לעכל בשרו מהרה כדי לישא אותו למקום שצוה מותר. שאין כאן משום בזיון [המת]. ואין כאן משום צער שאין בשר המת מרגיש באזמל כל שכן בסיד. והחנוטין קורעין אותן ומוציאין מעיהן ואין כאן לא משום צער ולא משום בזיון. ולפנותו ממקומו כדי לקברו במקום שצוה ומקום קברות אבותיו מותר. שלא אמרו שאין מפנין מקבר לקבר ואפילו מבזוי למכובד אלא שלא לצורך לכבוד בעלמא ואף על פי שמפנין אותו מקבר בזוי לקברו במכובד. אבל כענין זה לקברו אצל אבותיו מותר. שערב לו לאדם להיות נקבר אצל אבותיו וכתוב (ברא' מ"ט) קברו אותי אל אבותי. ובירושלמי אין מפנין את המת ואת העצמות לא מקבר מכובד לקבר מכובד ולא מקבר בזוי לבזוי ולא מבזוי למכובד ואין צריך לומר מן המכובד לבזוי. ובתוך שלו אפילו מן המכובד לבזוי ערב לאדם בשעה שהוא נינוח אצל אבותיו. וכן בשנתנו מתחלה דעתם לפנותו מותר. ומעשה היה בעירנו באחד שנקבר תוך השכונ' ביום הידוע לנוצרים. שלא יכלו לקבור אותו ליומו בבית הקברות. ואח"כ פנוהו משם לבית הקברות. וכש"כ בנדון שלפנינו שצוה לפני מותו ושנקבר על דעת לפנותו שהוא מותר ומצוה על בניו לקיים דבריו".

עולה מדברי הרשב"א שמותר לחנוט או לשים בסיד כדי שיתאכל בשרו במהרה לכבוד הנפטר, כגון כדי להעבירו ממקום למקום או שנעשה לכבודו כמו אצל יעקב אבינו.

דן על דבריו בשו"ת רדב"ז (ח"א סי' תפד): "שאלת ממני ידיד נפשי אודיעך דעתי במה שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה סי' שס"ט על ששאלו ממנו אם מותר לתת על גופו של מת סיד למהר העכול אי איכא בזיון בכך או לא. והשיב וז"ל כל כי האי שעושין כדי לעכל בשרו מהרה כדי לישא אותו למקום אחר מותר שאין כאן משום בזיון ואין כאן משום צער שאין בשר המת מרגיש באיזמל כ"ש בסיד והחנוטים קורעים אותם ומוציאין מעיהם ואין כאן לא משום צער ולא משום בזיון עכ"ל. וקשיא לך דאיפכא אמרינן בשבת פ"ק דגרסינן התם ד"א אין בשר המת מרגיש באיזמל איני והא א"ר יצחק קשה רמה למת כמחט בבשר החי שנאמר אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל אימא אין בשר המת שבחי מרגיש באיזמל משמע בהדיא שהמת מרגיש באיזמל ואיכא צערא".

"תשובה: הרב ז"ל קשיא ליה דאם איתא דאיכא צער המת היאך חנטו את יעקב אע"ה ואת יוסף הצדיק אלא ודאי מדנהגו היתר בדבר משמע דלית להו צער וכ"ש בזמן שעושין כן לכבוד המת ולתועלתו כענין החנוטים וכהך עובדא דשאילו קמיה וס"ל כפי הקס"ד דאין בשר המת מרגיש באיזמל ושאני רמה דקשה למת יותר מאיזמל והוי מצי לתרוצי הכי אלא משום דברייתא אתיא שפיר טפי בהא דמשני אימא אין בשר המת שבחי מרגיש באיזמל דתניא מי כתב מגלת תענית אמרו חנניא וסייעתו שהיו מחבבין את הצרות אמר רשב"ג אף אנו מחבבין את הצרות אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב אין מספיקין ד"א אין שוטה נפגע ד"א אין בשר המת מרגיש באיזמל ואי מת ממש קאמר אין המשל נופל יפה על הנמשל דהא חיים הוי אלא לפי מאי דמשני אתי שפיר דהוי חיין ולא היו מרגישים כאלו בשרם מת אבל לעולם אימא לך שאין המת ממש מרגיש באיזמל. וא"ת כיון דמתים לאו בני הרגשה נינהו אפילו רמה נמי אינם מרגישים והיכי קאמר רבי יצחק קשה רמה למת כמחט בבשר החי. י"ל דרמה כיון דהוי מיניה וביה כדי להעניש אותו על מעשיו מרגיש בו אבל שאר דברים אינו מרגיש וזו מפליאות השגחתו ית'".

"כללא דמלתא דכל דבר שעושין למת לכבודו או לתועלתו אין בו משום בזיון ולא משום צער ומזה הטעם ראיתי מי שצוה בשעת מותו שיתנו סיד בתוך קברו כדי שיתעכל הבשר מהרה לפי שאמרו במדרש שאין מכניסין את הנשמה למחיצתה עד שיתעכל הבשר ובזה נשתבחה ארץ ישראל שנאמר ארץ אוכלת יושביה היא ואמרו מתוך גנותה למדנו שבחה שממהרת לאכול את יושביה אשר בתוכה1 כדי שהנשמה תמצא מנוחה נכונה בישיבה עליונה אם היא ראויה לכך. ואף על פי שדבר זה מותר הוא וכדכתיבנא וכ"ש כשהוא בעצמו מצווה על זה. מ"מ הוא התחכמות על מה שסדר הקדוש ברוך הוא בטבעו של עולם כיון שהדבר על צד העונש מה הועיל. הקצור קצרה ידו ית' להתפרע ממנו בעונש שהוא קשה ומר מזה. ואם צדיק הוא הלא יצוה את הטבע להשיב כל יסוד ליעודו בזולת זמן או בזמן קצר כדי שתעלה נשמתו למקומה בלא מונע הילכך על זה וכיוצא בו אני קורא תמים תהיה וגו'".

בשו"ת חתם סופר (ח"ב, יו"ד סי' שלו) בתשובתו על ניתוחי מתים מתייחס לנושא החנטה ומביא דעה שחנטת יעקב ויוסף לא נעשתה בחיתוך והוצאת אברים, אך דוחה הסבר זה.

וז"ל: "ותימא שלא הביא מיוסף שהחניט [שחנט] אביו יעקב ובחי' תורה שלי פרש' ויחי כתבתי על פי מה שכ' לקט הקמח על משניות סוף פרק ה' דפסחים על פי דרך הזוהר שחלילה לא פתחו בטן יעקב ולא הוציאו בני מעיו אלא דרך טבורו הכניסו האפרסמון דדרך פיו של מת א"א דמשמת נסתם הפה ונפתח הטבור כמו שהיה במעי אמו (נקב קטן כחוט השערה) ושם הכניסו הרופאים האפרסמון ע"ש שסיים דבר זה נודע לבני יעקב לא לזולתם לכן אין רופאי או"ה יודעים לעשות כן למלכיהם".

"ועל זה כתבתי אני שזה דוחק כיון שנודע לרופאי יוסף ועשה כן ליעקב מסתמא הי' עושין לפרעה במיתתו ולא היה הדבר נשכח כי הי' עושין כן לכל מלכי ארץ. אבל נ"ל מה בצע לשפוך שמן אפרסמון לתוך גוף מלא קיא צואה ע"כ א"א בלי הוצאת בני מעים הפנימים אך ביעקב כתיב ויגוע וכו' וכ' רמב"ן סוף פ' חיי שרה שנתמקמק בחולי מעיים כמו עשרה ימים ויותר עד שהמק בשרו והוא על רגליו והי' נקי מכל רפש וצואה לו היה יכולים להכניס אפרסמון דרך טבורו וגם ליוסף שלא נאמרה בו גוויעה לא הי' יכולים לעשות כנ"ל אלא חנטוהו כדרך כל החונטים ע"כ נקרא עצמות יוסף ולא נאמר כן ביעקב מטעם הנ"ל שנשאר יעקב שלם [ועפי"ז י"ל לשון שאמר יעקב לבניו אני נאסף אל עמי קברו אותי אל אבותי ופי' רמב"ן אל אבותי שאוני אל אבותי וק' מ"ט לא אמר ג"כ אל תקברוני במצרים כמ"ש ליוסף ואם סמך עצמו במה שכבר השביע ליוסף א"כ ג"ז לא הי' צריך אלא י"ל שעיקור חששא הי' שיקברוהו במצרים לעכל הבשר ושוב ישאוהו דא"א לחנוט דרך טבורו ויחושו לרמה ותולעה וע"כ אולי יקברוהו תחלה במצרים ע"כ צוה שעכ"פ בשום אופן אל יקברוהו במצרים אך סמוך למיתה שראה עצמו נקי מכל לכלוך אמר אני נאסף דייקא בגויעה ואסיפה ואפשר בחניטה דרך טבורו פשיטא שלא תקברוני תחלה במצרים ולא אמר רק שאוני אל אבותי] אלו דברי בחי' תורה".

עולה לפי דרשת החת"ס שהיו שני סוגי חנטה האחת הידועה למצרים ובה נחנט יוסף וע"כ נקרא בהמשך עצמות יוסף, וחנטה שונה של החדרת שמן אפרסמון דרך הטבור אצל מתים שנתנקו מכל רפש וצואה. וזו היתה ידועה אך לבני יעקב ואך יעקב אבינו זכה לה (והחת"ס מפקפק אם היתה ידועה רק לבני יעקב).

כתב בשו"ת עמק הלכה (בוימל, ח"א סי' מח): "על דבר החדשות שנתעורר פה בענין חניטת מתים שהתחילו לחנוט המתים, ואף הכשרים שבישראל התחילו לעשות החניטה למתיהם באמרם שאין זה נגד הדין כיון שעושין זאת לכבודו ולכבוד החיים, והחניטה היא באופן זה שתוחבין שפופרת בבטן המת להוציא הרוח ומים עכורים וסרוחים שבגוף המת גם מוציאין דמו דרך זרועותיו ואח"כ מכניסין אפרסמון בלבו דרך שפופרת כדי שיתקשה בשרו ולא יתעכל, וחניטה זו נקראת אצלם "עמבאלמונג", ואמנם יש מין חניטה הנקראת "פריזונג" שאין עושין שום דבר בגוף המת רק מכניסין סמים שונים דרך חוטמו כדי שלא יבאש מהרה והפעולה הוא רק לזמן קצר. ובהיותינו יחד באסיפת הרבנים דפה נשאלה שאלה זו לפנינו אי אריך למעבד הכי, ואמרתי לברר הדברים".

מסקנתו היא שיש איסור ניוול המת בחדירה לגופו או בהוצאת חלקים מן המת, ואפילו הוא מצוה על כך קודם מותו. ונביא משפטים קצרים מתשובתו הארוכה:

"ולפי"ז ממילא לענין החניטה שאנו דנין עלה דהוא ניוול גמור שחותכין בגופו, אף שהוא לכבודו או לכבוד קרוביו מ"מ אסור, כמו דאסור לפנות המת אף שהוא לכבודו".

ומביא דברי הרשב"א ודברי הרדב"ז שהובאו לעיל וכותב:

"אמנם מטעמא אחרינא דברי הרדב"ז תמוהים, דאיך אפשר ללמוד מיעקב ויוסף לענין חניטה, הרי בקרא לא כתיב רק ויחנטו אבל באיזו אופן היתה החניטה אינו מבואר, ואולי היתה החניטה שלא בדרך צער ולא בדרך בזיון כלל".

"ובאמת כי הדברים מבוארים ומזהירים בזוהר הקדוש, דחניטת יעקב ויוסף לא היתה ח"ו בדרך בזיון בקריעה והוצאת המעים, רק שמשחו שמן אפרסמון על טבורו וגופו והשמן נכנס מאיליו בתוך הגוף, וא"כ אין כאן לא צער ולא בזיון. וזה לשון הזוה"ק פרשת ויחי עה"פ ויחנטו אותו, אמר ר' אבא חניטא דיעקב מאי איהו א"ל זיל שאול לאסיא, תא חזי כתיב ויצו יוסף וכו' ויחנטו הרופאים את ישראל, ס"ד כשאר בני נשא הוי חניטא דא, אי תימא בגין אורחא הוא דעבידי הא כתיב וימת יוסף וכו' ויישם בארון במצרים הא לא אזלי עמיה באורחא דהא תמן איקבור וכתיב ויחנטו אותו, אלא ארחא דמלכין אינון בגין לקיימא גופייהו חנטי לון במשח רבות וכו', ובגין לקיימא גופא עבדי דא ועבדי חניטא דא מגו ומברא מגו דשוין האי משחא על טבורא והוא עאל בטבורא לגו ואשתאיב במעוי וקאים ליה לגופא מגו ומברא לזמנין סגיאין ויעקב הכי הוי בקיומא דגופא וכו' כגונא דא ליוסף דאיהו דוגמא דגופא עכ"ל הזוה"ק, הרי לפנינו דחניטה דיעקב ויוסף לא היתה בדרך בזיון כלל. ועיין בנובי"ת סימן קס"א, שהגאון מהר"י ז"ל רצה ללמוד מדברי התוס' ע"ז ל"ג דהיכא דאין האגדה סותרת לדברי הש"ס ילפינן להלכה אף ממדרשות ואגדה, והנוב"י ז"ל דחה ראיתו מדברי התוס' הנ"ל, דרק שם שהמדרש מודיענו המנהג בזה ודאי דלמדין דאין המדרש משקר ח"ו עיין שם, וא"כ בכאן דהזוה"ק משמיענו איך המנהג שהיה אז בחניטת מלכים בזה דברי הזוה"ק קיימין אף להלכה, ואם כן ממילא דאין ללמוד שום היתר מחניטת יעקב ויוסף, ודברי הרדב"ז צע"ג".

"ועיין בתשו' חתם סופר יו"ד סימן של"ו שהביא בשם לקט הקמח על מס' פסחים, שכתב על פי דרך הזוהר שדרך טבורו הכניסו האפרסמון שמשמת נסתם הפה ונפתח הטבור, והח"ס כתב ע"ז דרק ביעקב עשו כן ולא ביוסף עיין שם, ולפי"ז אפשר לומר דראית הרדב"ז הוא מיוסף, אך באמת מיוסף בלא"ה אין ראיה כלל, דאפשר דהרופאים עשו כן מדעתן ומהם אין ללמוד, ועיין באבן עזרא עה"פ ויחנטו, ומלבד זה דברי החת"ס תמוהין מאד דהרי מפורש בזוה"ק הנ"ל דגם ליוסף עשו כן, עיין בלשונו הקדוש "כגונא דא ליוסף דאיהו דוגמא דגופא".

"ומדברי הזוהר משמע דלאו דוקא יעקב ויוסף חנטו בדרך זה רק חניטת כל המלכים היתה כן עייש"ה, ובזה נסתרו ג"כ דברי הגאון השואל בתשו' נובי"ת יו"ד סימן ר"י, שהביא ראיה להתיר לחתוך מת לצורך לימוד רפואה מחניטה שחנטו ליעקב ויוסף ומלכי ישראל, ועפ"ד הזוה"ק אין שום ראיה מחניטת יעקב ויוסף ומלכי ישראל, כיון דחניטה לא היתה בדרך חתיכה ובזיון כלל. ובלא"ה מה שהביא ראיה מחניטת מלכי ישראל תמוה, כי לפי מיעוט ידיעתי לא נמצא בשום מקום בתנ"ך חניטה במלכי ישראל, ובדברי הימים ב' ט"ז גבי אסא דכתיב וישכיבהו במשכב אשר מלא בשמים וכו', היינו שהי' נותנין הבשמים בארון כמפורש ברש"י נזיר ס"ה ע"ש, ואין זה ענין חניטה וצ"ע. העולה מזה דמחניטת יעקב ויוסף אין ללמוד שום היתר לחניטה בזה"ז, כיון דחניטתם לא היתה בדרך ניוול כלל".

"אולם לדעתי אף אם נניח כפשטות דברי הרדב"ז והנוב"י הנ"ל, דחניטת יעקב ויוסף היתה בדרך חתיכה כעין זו שעושין עכשיו, מ"מ החניטה אסורה מטעמא אחרינא, דהנה בש"ס סנהדרין מ"ז ע"ב אמרינן כפרה מאימת הוי מכי חזי צערא דקיברא, ומבואר שם דעיכול בשר נמי בעינן והיינו דמכי חזי צערא דקיברא מתחיל הכפרה ולא נגמרה עד שיתעכל הבשר, ולעיל דף מ"ו אמרינן דכל חיוב קבורה הוא משום כפרה דלהכי צוותה התורה כי קבור תקברנו כדי שיהיה לו כפרה, ואף למ"ד דחיוב קבורה משום בזיונא מודה דאיכא כפרה ג"כ עיין שם בתוס' ד"ה קבורה, וא"כ ממילא דאסור לחנוט המת דהא לפי המבואר לעיל פעולת החניטה הוא שיתקשה בשר המת ולא יתעכל2, א"כ בזה שחונטין אותו מעכבין כפרתו והוי כאלו לא קברו כלל, א"כ ברור דאסור לחנוט. ועיין בזוה"ק פרשת תרומה דף קנ"א, שכתב וז"ל ועל דא כמה טב לון בין לצדיקי בין לחייבי למהוי גופא דלהון דבוק בארעא ולאתאכלא לזמן קריב וכו' וכו', בר מאינון חסידי קיימין וזעירין אינון בעלמא עכ"ל, ומבואר מדבריו הקדושים דאפילו לצדיקי צריך עיכול בשר כדי שתגמר כפרתו3 כדברי הש"ס, ורק חסידי קיימין בעלמא מבני העלי' שהם מועטים דלא צריכי לזה עייש"ה, ובזה שוב אין להביא ראיה מיעקב ויוסף, דבודאי הם חסידי קיימי דעלמא, אבל בשאר אדם פשוט דהחניטה אסורה מהאי טעמא, ועיין עוד בתשובות הרדב"ז שהביא בשם המדרש שאין מכניסין המת למחיצתו עד שיתעכל הבשר".

"מכל הלין טעמי נראה דיש למחות ביד הקוברי מתים שלא יעשו החניטה לשום בר ישראל".

"תבנא לדינא בנידון דידן שהחניטה הנקראת "עמבאלמונג" בודאי אסורה, ואף אם צוה לחנטו אין שומעין לו, אמנם החניטה ממין השני הנקראת "פריזונג" אין שום חשש בזה, כיון שאינה דרך ניוול וגם אינו מעכב את עיכול הבשר, הוי כחניטת יעקב ויוסף".

שריפת גופת המת

כתב בגשר החיים (ח"א פט"ז סי' ט):

"א) איסור חמור הוא לשרוף את המת והשורפו מבטל מ"ע דקבורה בידים וגורם תקלה גדולה למת (עפמ"ש בזוה"ק, מתועלת הקבורה, וכדברינו בח"ב פי"ג) ול"ד למ"ש הרשב"א (תשו' שס"ט) שמותר לתת סיד על המת למהר עכול בשרו, (והוא גם בב"י וברמ"א שס"ג). דעכול מהיר ע"י חמרי אדמה אין זה מגדרי שרפה, כלל דומה זה למי שקוברין באדמה המכילה עפרות סיד, שיש אדרבה מהדרין לקבור באדמה שכזו ובס' חיי עולם הנז"ל, יש רבנים מתקשים בדברי הרשב"א ולק"מ)".

"וגדול פשע שריפת המת כנאמר: על שלשה פשעי מואב על שרפו עצמות מלך אדום (עמוס ב') וראה ב"ב (כ"ב), ובמעשה דגלגלת יהויקים שנשרף (סנהדרין פ"ב). ויש בזה גם מבזיון כשורף גוילי ס"ת (עפמש"ל בשם הרמב"ן והחת"ס) וכל שרפת אדם לקללה תחשב, כמבואר בכמה כתובים כגון הא דכתיב (בירמי') "לא יאסף ולא יקבר" ועוד מקראות כאלה".

"ב) והאפר של המתים הנשרפין בחברת 'פיירגעזלנשפט' (משרפת הקרימיטוריום) על פי צואת המת בחייו – הסכימו רבני וגדולי הזמן מדור החולף שלא לקבור דשנו בקברות ישראל (מובא דבריהם והסכמותיהם בס' חיי עולם להרה"ג ר"י לרנר אב"ד אלטונא). אדם שבחייו לא רצה במצות וסגולת הקבורה, וכפר ביעוד התחי' – סר מעליו צלם הקדושה ואין באפרו מהקדושה, ואין בקבורתו ההכשר ליעוד התחי'. גם טעם הקבורה משום בזיון משפחתו (שאמרו בסנהדרין מ"ו וראה תוס' שם ד"ה קבורה) אין כאן דענין הבזיון כ' רש"י "שלא יתבזה לעין כל שיראוהו מת ונרקב ונבקע וזה ל"ש באפר"...

"והנה כשצוה לשרפו אינם רשאים לציית לצויו וכדאמרו שם סנהדרין באומר שלא לקברו "אין שומעין לו", ובירושלמי כתובות (פי"א א') אמר שרפוני כו' ותנו כו' אם אין שורפין אין נותנין. וכשלא שמעו לו ולא שרפוהו ודאי קוברין אותו (כדמוכח גם מהא דאמרו אין שומעין לו) דהא קוברין גם עברין ומאבד עצמו לדעת (וכמש"ל) אבל אם צייתו לו ושרפוהו ואין עוד גוף המת אין לחייב קבורת אפרו".

וכך כתב בגשר החיים (ח"ב פי"ג) בהסברו שהקבורה היא מעין זריעה בקרקע, והחיות הנקברת היא המצמיחה את המת מקברו בבוא התחיה. וז"ל:

"חכז"ל שידעו את סוד החיים וסוד מעבר החיים אמרו ש'קבורת האדם' היא מין 'זריעה' והשוו 'דחיי שכבי' (שהמתים קמים לתחי') להא דכתיב 'ויציצו מעיר כעשב הארץ', ואמרו שיחיו המתים ויעמדו במלבושיהם ק"ו מחטה, ומה חטה שנקברה ערומה יוצאה בכמה לבושין, צדיקים שנקברים במלבושין עאכו"כ (סנהדרין צ': וכתובות קי"א:). ותועלת הקבורה באדמה לתחי' העתידה מבוארה בזוה"ק בכ"ד כגון בפ' וירא (קט"ז.) ובפ' קרח (קע"ז.) ועוד".

"וכדי לקבל מושג כל שהוא מטעם מצות הקבורה באדמה ומההשואה שהשוו קבורה זו לקבורת וצמיחת הצמח של החטה (אם כי כל מצות התורה הם, כנודע, למעלה מכל הטעמים שדרשו לקרא ושנתנו לכמה מצות, ולמעלה מכל הישגי בנ"א) – עלינו להתבונן לההבדל שיש בין רקבון לשריפה כל רקבון של צמח או של בעל חי, עושה דומן, זבל, ואילו שריפה משאירה רק דשן, ההפרש בין דומן לדשן הוא גדול מאד: הרקבון העושה דומן לא כלה ולא הפך כל חמרי היסודות של הצמח (או של בע"ח), כלם נשארו בלי שינוי יסודי. והם רק נתפרדו, וכאו"א מהם שואף וחוזר למקומו מקורו. כי על כן הם מצמיחים ומחיים שוב גם את עצמם, ובזמן שהרקבון עושה את הדומן בתוך האדמה (כשניתן החטה באדמה) לא רק שחוזר כל יסוד לתחי' אלא גם מצמיח ומחי' את עצמו בהרבה יותר משהי' בתחלה (ודוקא הרקבון הוא המצמיחו מגדלו ומרבהו, בלא הרקבון אינו יכול להצמיח)".

"אבל השריפה העושה דשן היא מכלה (אם כי לא כליון אפסי, כמדובר להלן בח"ג פ"ה סעי' ח') ומשנה החמרים שינויים יסודיים רובם ככלם נתהפכו לאדים אויריים וכאילו עלו השמימה ואינם עוד על הארץ. כל יסודותיו החמצן, המים, החנקן, הפחמן, לא נשאר מהם שריד ופליט אצלנו על הארץ, התנדפו ועלו אל האויר, ומכל חמריו נשארו רק החלקים העפרוריים, והם אחוז קטן, רק קרוב לשני אחוזים מכל החמרים שהכיל הצמח (או הבע"ח) והאחוז הנשאר הזה הוא המהוה את ה'דשן'"...

ומוסיף בסימן ב באותו פרק: "ולפיכך אין באפר הנשרפים מ"ע דקבורה, דאין באפר המגמה של הקבורה לעכול הבשר וכו'. ולא מבעי לדעת המל"מ (סוף הל' אבל) שכל שאין בו ראשו ורובו אין בו מצות קבורה, אלא אפי' להתוי"ט שיש מצות קבורה גם לכזית בשר של מת – אין באפר ממצוה זו. דהרי על פחות מכזית בשר אומר גם התיו"ט: 'אפשר שאין מצוה לקברו'. ואפי' אם נאמר גם רקב המת צריך קבורה, ה"מ רקב שהוא תוצאה מקבורת המת, וכדכתב הזוה"ק בפ' וירא (דף קט"ז) מעייל האי גופה תחוח ארעא עד דמתרקב כולי' ונפיק מיני' כל זוהמא בישא, ואתא ההוא תרווד רקב ואתבנא גופה מיני' כו' עכ"ל, דהרקב הבא מהקבורה גורם גם הוא להתחיה".

"ומכיון שאין חיוב לקבור אפרם עשו גדולי ישראל תקנה למגדר מילתא שלא להרשות קבורת אפרם בבי"ק של ישראל, כדי שלא יחקו אחרי מעשה כופרים אלה. והרב הג"ר מאיר לרנר אב"ד אלטונא עשה וקבץ כל הסכמית של רבני הדור, (תרס"ד-ס"ה) והדפיסם שם בספרו חיי עולם".

ויש להעיר על דבריו שאמנם טעמו יפה, אך מה יעשו הנשרפים בעל כרחם ח"ו, כגון במחנות ההשמדה או במגדל התאומים? ומה יעשו מי שאכלוהו הדגים ח"ו? והלא אפילו בפיגועים או בפעולות טרור לעתים לא נותר מה לקבור. והרי לא הם הגורמים למיתתם המשונה.

וכך דברי ספר הברית (קרוב לסוף הפתיחה):

"כי העדר הצורה מן החומר הוא הוא הגורם הוית כל דבר, והוא הוא הגורם הפסד כל דבר בהיות טבעי להיות פושט צורה ולובש צורה אחרת תמיד בזה אחר זה, כמו היסודות פושטים צורתן ולובשים צורת הדומם. והדומם פושט צורתו ולובש צורת הצומח. ובהיותו נאכל מן החי פושט צורתו ולובש צורת הדם והבשר של החי, ובהיות החי נאכל מן המדבר פושט צורתו ולובש צורת הבשר והדם באדם. ואחר כך פושט צורתו ולובש צורת הזרע בעת אשר שלט האדם באדם, ואח"כ פושט צורתו זאת ונעשה אדם, ואח"כ ביום המות ופריחת הנפש פושט הגוף צורתו ושב לדברים והדברים לדברים פושט צורה ולובש צורה, עד שובו אל הד' יסודות, והרוח תשוב אל האלהים, ובעת התחיה ישרוק ה' לכל חלקי הגוף ההוא מן היסודות ויקבץ נדחיו מכל מקום שהם ויבן לו גופו ממש כאשר היה, ורוחו ונשמתו אליו יאסף ויחי ויקום על רגליו ויחי עוד לנצח"...

הקב"ה יודע כל אדם ואדם מאלו אטומים היה בנוי גופו והוא יידאג לבנותו איך שהיה ומאותם חומרים ממש – מהם היה בנוי...

ולכן אף שהטעם ניתן ונדרש, יש בכך דברים שלמעלה מהשגתנו, ועם זאת המוטל עלינו נעשה אף שאין זה מתאים לטעם.