חבל נחלתו כ נד
סימן נד
ניחום אבלים בשבת
שאלה
עריכההאם מותר וראוי לנחם אבלים בשבת?
תשובה
עריכהא. נאמר בשבת (יב ע"א): "ואין מנחמין אבלים, ואין מבקרין חולין בשבת, דברי בית שמאי, ובית הלל מתירין". ובעמוד ב: "ואמר רבי חנינא: בקושי התירו לנחם אבלים (רש"י: בקושי התירו – מפני שמצטער) ולבקר חולים בשבת". היינו משום הזכרת צערו בקושי התירו ניחום אבלים בשבת.
וכ"פ הרמב"ם (הל' שבת פכ"ד ה"ה) שמנחמים אבלים בשבת.
והטור (או"ח סי' רפז) כתב: "ואם יש אבל יכול לילך לנחמו ולחולה לבקרו ולא יאמר לו כדרך שאומר בחול אלא יאמר לו שבת היא מלזעוק רפואה קרובה לבא ורחמיו מרובים ושבתו בשלום".
ובאר הפרישה (או"ח סי' רפז ס"ק א): "יכול לילך ולנחמו. לאפוקי מבית שמאי דאוסר דמצטער עם המצטערים".
וכ"פ השו"ע (או"ח סי' רפז ס"א): "יכולים לנחם אבלים בשבת"...
ב. העיר המגן אברהם (סי' רפז): "אמרי' בגמ' בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת פי' שחששו שמא יבא לזעוק. ודלא כאותן שכל ימות השבוע אין הולכין רק בשבת. וגם באבל יאמר שבת היא מלנחם ונחמה קרובה לבא (ב"ח רש"ל), אבל בטי"ד סי' שצ"ג איתא דרשאי לומר המקום ינחמך ועי' שם בדריש' שנתן טעם לדבר".
והוסיף המג"א שניחום אבלים בשבת הותר בקושי שמא יבואו לזעוק, וכן שמן הראוי לא ליחד את שבת לניחום אבלים אלא בחול ואף בשבת.
והעיר הפרי מגדים (או"ח אשל אברהם סי' רפז): "ומה שקורין צאו נגד האבל, הוא קודם מזמור שיר ליום השבת, שעדיין חול הוא1, אומרים המקום ינחמך כו'. ועיין סימן רס"א [סעיף ד], ועיין ט"ז [ריש סימן] תקכ"ו וסימן תרצ"ו [ס"ק] ב' ואליה רבה שם [ס"ק ד]".
עולה שניחום אבלים בשבת הוא רשות, ובקושי התירוהו.
ג. כתב הטור (יו"ד סי' שצג): "וכ' א"א הרא"ש ז"ל ונוהגין באשכנז שהאבל הולך לבית הכנסת בשבת, ואחר התפלה יוצא האבל תחילה ויושב לפני בית הכנסת וכל הקהל הולכין אחריו ויושבין אצלו ועומד האבל והולך לביתו וכל הקהל הולכין אחריו ויושבין שם שעה אחת, וסומכין על דבר הגדה בפרקי רבי אליעזר (פרק יז): ראה שלמה המלך שמדת גמילות חסדים גדולה לפני הקדוש ברוך הוא לפיכך כשבנה ב"ה בנה שני שערים אחד לחתנים ואחד לאבילים ולמנודים והיו ישראל הולכים בשבתות בין השערים הללו, הנכנס בשער חתנים יודעין שהוא חתן ואמרו לו השוכן בבית הזה ישמחך בבנים ובבנות. הנכנס בשער האבילים ושפמו מכוסה2 היו יודעין שהוא אבל3 ואומרים לו השוכן בבית זה ינחמך. והנכנס בשער האבלים ואין שפמו מכוסה היו יודעין שהוא מנודה ואומרים לו השוכן בבית זה יתן בלבך לשמוע דברי חבירך ויקרבוך משחרב ב"ה התקינו חכמים שיהיו חתנים ואבילים הולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ואנשי המקום רואין את החתן ושמחים עמו ואת האבל ויושבין עמו לארץ כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים ועליהם הוא אומר ברוך נותן שכר טוב לגומלי חסדים". וכן במסכת סופרים (פי"ט ה"ט)4. ובשני המקורות מודגש ששלמה תיקן גמילות חסדים זו לשבת.
משמע שנהגו באשכנז לנחם אבלים בשבת. וכן בספר צרור החיים כתב בשם הגר"מ אליהו זצ"ל שבירושלים נהגו לנחם אבלים בשבת (בסדר דומה לכתוב בטור). אמנם בערוך השולחן (או"ח סי' רפז ס"ג) כתב: "וע' ביו"ד סי' שצ"ג ואצלינו לא נהגו בניחום אבלים בשבת".
ד. בש"ס, ברמב"ם, בטור ובשו"ע לא נאמר אלו דברים אומרים לנחם בשבת ומסתימתם משמע שמנחמים בשבת כדרך שמנחמים בחול.
וכ"כ בשיירי כנסת הגדולה (הגהות טור או"ח סי' רפז): "מתוך דבריו מוכח, דבאבל אין צריך לשנות משבת לחול. וכן נראה ברור מדברי רבינו בית יוסף בספר הקצר".
אמנם כתב הב"ח (או"ח סי' רפז ס"ק א): "אלמא משמע דלאבל יכול לנחמו כמו שהוא מנחם בחול אלא דבחולה דוקא כיון דבחול צריך המבקר לזעוק ולהתפלל עליו קאמרינן דבשבת אסור לצעוק אלא אומר שבת היא מלזעוק וכו', אבל ראיתי למהרש"ל (בהגהותיו לטור) שכתב דכשמנחם אבלים אומר(ים) ביציאתו: שבת היא מלנחם ונחמה קרובה לבוא ורחמיו מרובין ושבתו בשלום עכ"ל נראה דסבירא ליה דכי היכי דפליגי תנאי בביקור חולים הכי נמי פליגי בתנחומי אבלים וכיון דקיימא לן כשבנא צריך שיאמר שבת היא מלנחם וכו' כלשון שאמר שבנא בביקור חולים והכי מסתברא". והו"ד בעטרת צבי.
וכן בעולת שבת (סי' רפז ס"ק א) כתב: "מה שכתב ולא יאמר לו כדרך שאומר בחול וכו'. וב"ח [ס"א] כתב בשם מהרש"ל [בביאורו לטור] דאף בנחמת אבלים לא יאמר כדרך שאומר בחול, אלא יאמר שבת היא מלנחם ונחמה קרובה לבוא ורחמיו מרובים ושבתו בשלום. ומה שכתב דאין צריך לומר ורחמיו וכו'. משום דהוא לשון תחנה ואין אומרים לשון תחנה בשבת, והוא הדין בניחום אבלים אין לומר ורחמיו מרובים רק יאמר נחמה קרובה לבא ושבתו בשלום. ויש במקצת מקומות שאין אומרים רק שבתו בשלום. ועיין כנסת הגדולה מהדורא בתרא [הגהות טור אות ב]".
ה. אולם כך כתב בשיירי כנסת הגדולה (הגהות טור או"ח סי' רפז ס"ק ב): "כתב הב"ח, דרש"ל כתב, דאף בנחמת אבלים לא יאמר לו כדרך שאומר בחול, אלא יאמר לו שבת היא מלנחם ונחמה קרובה לבא ורחמיו מרובין ושבתו בשלום. ע"כ. ובאמת שדבר (זה) [זר] הוא לומר, דהני תנאי ס"ל דגם במנחם אבלים הדין כן, והכחידו הדבר תחת לשונם. גם מדברי הרמב"ם בפכ"ד מהלכות שבת [ה"ה] ברור מללו שלא כדבריו, שכתב: ומבקרין חולים ומנחמין אבלים, והנכנס לבקר את החולה אומר: שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא. ע"כ. והמנהג עכשיו לומר בבקור חולים כדברי הרמב"ם ולא יותר, אבל בניחום אבלים אנו אומרים שבתו בשלום ולא יותר. ואיני יודע למנהג הזה עיקר".
הפרישה (יו"ד סי' שצג ס"ק ג) העיר: "ויושבין שם שעה אחת וכו'. מדלא כתב שיושבין ומדברים דברי תנחומין אלא שלבסוף כתב שמדברים השוכן בבית זה ינחמך מכאן יש קצת סמך לניחום אבלים שלנו שעל הרוב אין האבל מתחיל לדבר כלום רק נכנסין אצלו ויושבין מעט ואומרים ה' ינחמך עם שאר אבלי ציון דיש לתמוה וכי זה נקרא תנחומי אבלים ומזה יש קצת ראיה דהכניסה והישיבה לכבוד מיקרי ניחום אבלים".
ונלענ"ד שמשערי שלמה שהביא הטור וממה שניחמו את האבלים: 'השוכן בבית זה ינחמך', מוכח שזהו ניחום אבלים, וניתן לנחם כדרך שמנחמים בחול.
ובאליה זוטא (סי' רפז ס"ק א) הוסיף: "הב"ח וש"ך ביו"ד סימן של"ה הסכימו לומר ורחמיו מרובין, וכן בניחום אבלים יאמר שבת היא מלנחם ונחמה קרובה לבא ורחמיו מרובין ושבתו בשלום".
ובערוך השולחן (או"ח סי' רפז ס"ג) סיכם: "ולא הזכיר הש"ס איזה לשון לומר בניחום אבלים ונראה דיכול לומר כמו בחול המקום ינחמך בתוך וכו' אבל י"א שי"ל כמו בחולה שבת היא מלנחם ונחמה קרובה לבא ורחמיו מרובין ושבתו בשלום [רש"ל וב"ח] וע' ביו"ד סי' שצ"ג ואצלינו לא נהגו בניחום אבלים בשבת".