חבל נחלתו כ לו
סימן לו
הלואה צמודה ל'אירו'
שאלה עריכה
ראובן הלוה לשמעון במדינת ישראל הלואה צמודה ל'אירו'. כשהגיע מועד הפרעון לאחר מספר שנים, התברר שהאירו ירד בצורה ניכרת (כ-10%). אם עתה ישלם בשקלים ישלם פחות כעשרה אחוז משווי ההלואה בשקלים.
המלוה אומר: אם תשלם לי לפי הסכום בשקלים בשעת ההלואה בתוך התשלום זו תהיה רבית, ואיני מוכן לקבל רבית. הלווה טוען איני מוכן שתפסיד בגללי.
מה עליהם לעשות?
תשובה עריכה
א. ההלואה שביניהם היתה הלואת סאה בסאה, מפני שמטבע שאינו הנהוג במדינה נחשב לפרי. ואסור מדרבנן ללוות ולהלוות סאה פירות בסאה פירות שמא יעלה מחיר הפירות, ונמצא שהלווה מחזיר פירות בשווי גבוה ממה שהלוהו, אם מחיר סאת הפירות ירד אין זו רבית ומותר להשיב בפירות.
ב. כתב בספר התרומות (שער מו חלק ה אות ו): "וכן כל הלואת זהב או כסף בכסף שאינו מטבע העובר באותו מקום, או זקוק כסף שאין עדין בו מטבע אלא שהן חתיכות גדולות של כסף הנמכרים במשקל כל אלו דינן כמו סאה בסאה דפירא מקרו, וכדאיתא בפרק הזהב".
וכך כתב בהקדמת בעל הגידולי תרומה (סימני פרטי הדינים): "כל שאינו מטבע עובר באותו מקום הוי כפירא לענין סאה בסאה".
וכן כתב הטור (יורה דעה סי' קסב):
"ודינר זהב יש לו דין פירות שאסור ללוות דינר זהב בדינר זהב שמא אותו ששוה בשעת הלואה כ"ד דינרי כסף יהיה שוה בשעת פרעון כ"ה".
ג. וכך כתב החכמת אדם (שער משפטי צדק כלל קלד ס"א):
"כשם שאסור מן התורה ללוות כסף בריבית כן אסור מן התורה ללוות דבר מאכל בריבית כדכתיב (דברים כ"ג, כ') נשך אוכל ואמנם אינו אסור מן התורה אלא בענין שמתרבה אצל המלוה כגון שלוה לו סאה תבואה או שאר פירות ליתן לו לזמן פלוני יותר מסאה וחכמים אסרו כל דבר שלפעמים יתיקר השער ולכן אסור ללוות סאה על מנת שיחזיר לו לזמן פלוני סאה אף על פי שאינו נותן לו יותר ממה שלוה דשמא יתיקר ונמצא על כל פנים מתרבה אצל המלוה וכן כל דבר שדרכו בכך חוץ מן המטבע כסף שלעולם הוא במקח אחד ולא מבעיא אם קובע לו זמן אלא אפילו אינו קובע לו זמן ורשות ביד הלווה להחזיר כל זמן שירצה ויוכל להמתין עד שיהיה כשער של עכשיו אפילו הכי אסור אלא צריך שיעשנו שומא כמה היא שוה עכשיו סאה זו שאם יתיקרו לא יצטרך ליתן לו סאה שלוה אלא יסלק לו בדמים ואם עבר ולא עשהו דמים ונתיקר נותן לו הדמים שהיו שוים בשעת הלואה ואם הוזלו נותן לו הסאה שהלוהו ואם שינה עבר באבק ריבית (סימן קס"ב סעיף א') (ודין אם מותר ללוות דינר זהב בדינר זהב ושאר מטבעות נתבאר לעיל כלל קל"ב סימן ט')".
ד. במקרה הנוכחי הם לא הלוו זה לזה את עצם המטבע הנוהג בחו"ל ('אירו') אלא שמו אותו בדמים, ונראה לומר, שכיון שכך בעצם ההלואה היתה בשקלים, אלא שיש בה תנאי של הצמדה לשווי המטבע בחו"ל. וכיון שתנאי זה אסור משום סאה בסאה, יש להתייחס להלואה כהלואת ממון רגילה והלווה ישלם את הסכום שלוה בשקלים – בשקלים, ובכך אין זו רבית והמלוה לא יפסיד.
ומצאתי שכתב בס' תורת רבית (פרק ז ס"ב): "אסור למלוה חפץ להתנות שתהיה בידו הברירה לתבוע בשעת הפרעון חפץ או שוויו בשעת ההלואה בכסף. דהיינו שאם יתייקר החפץ – יקבל חפץ, ואם יוזל – יקבל בכסף את שוויו של שעת ההלואה, שנמצא שלעולם אינו מפסיד והוא קרוב להרויח. התנה כן והוזל החפץ, וקיבל מהלווה כסף בשוויו בשעת ההלואה יש בזה משום רבית. אולם מותר למלוה להתנות באופן שלא ירויח מהתיקרות ולא יפסיד מהוזלה, דהיינו לומר שאם לא ישתנה מחיר החפץ יקבל בפרעון חפץ, אך אם יחול שינוי הן ליוקר והן לזול, יקבל כסף כשווי הדבר בעת ההלואה".
בשאלה שלפנינו בגלל חוסר הבנתם בהלכות רבית לא התנו כן, וחשבו שההצמדה מותרת, אבל באמת זו היתה הלואת מעות רגילה, ועל כן נראה לי שמן הראוי ללווה להשיב את הסכום אותו לוה, בלי להיצמד למה שחשבו בשעת ההלואה.
ה. וכן כתב בברית יהודה (פ"כ סי"ג): "הלואת מטבע חוץ ע"מ לפרוע במטבע חוץ כבר נתבאר בפרק יח שיש לדון בה כהלואת פירות בפירות...".
והוסיף בהערה (כה): "פשוט שאם מלוה לו דולרים במזומנים (=שקלים) על מנת לפרוע במזומנים (=הצמודים לדולר) שיש לו דין הלואת דולרים"... ועי"ש בדבריו.
מסקנה עריכה
נראה להתייחס להלואה זו כהלואה בשקלים, והלווה ישיב למלוה את סכום השקלים שלווה, ולא להתייחס הצמדה לאירו.