חבל נחלתו כ יב

סימן יב

מה מחשיב כמקומו לתחומין משם יוכל להניח עירובי תחומין

שאלה

חייל שובת כארבעת אלפים אמה מקצה ישוב, אם יניח עירובי תחומין ממקומו לא יוכל להגיע לבית כנסת בישוב כיון שארבעת אלפים אמה ייכלו בתוך היישוב די סמוך לקצהו.

הצעתו הוא שיחשיב את הישוב כמקומו ויניח ממנו עירוב תחומין לכיוון המחנה בו הוא שובת. ואז מותר ללכת את כל הישוב וממנו ארבעת אלפים אמה. מה יכול להחשיב אותו כשובת בישוב, אליו הוא רוצה להגיע לבית כנסת?

תשובה

א. בשו"ע או"ח סי תח מבואר שמי שהניח עירובי תחומין נחשב ששם מקום שביתתו ויכול להלך ממקום שבו נמצאים עירובי התחומין אלפיים אמה לכל רוח.

לכאורה הריבוע סביב מקום עירובו הוא זהה לכל הכיוונים ולא משנה היכן שבת או לן.

בכ"ז מצאנו בכך הלכה אחת שמסכימים עליה כל הראשונים והלכה שניה שנחלקו בה.

ב. לכו"ע אם כל מקום ישוב כלול בתוך הריבוע של אלפיים אמה לכל רוח, הוא נחשב כארבע אמות ומותר ללכת ממנו את המותר על אלפיים אמה. כגון שהניח את עירוב התחומין 500 אמה ממקום פלוני וכולו כלול באלף חמש מאות ואמה הנותרים, מותר לו לצאת מהישוב לכיוון ההפוך מהעירוב עוד 1496 אמה.

לגבי ישוב הכלול בתוך אלפיים האמה אין הבדל אם זה המקום בו שבת או מקום אחר, הוא יחשב כארבע אמות.

ג. הלכה שניה בה נחלקו, היא אם העיר שלן בה אינה כלולה כולה בתוך הריבוע של אלפים אמה לכל רוח, אלא רק חלקה.

לפי דעת הרמב"ם כיון ששביתתו במקום עירובו, גם בעיר בה לן הולך רק עד מקום שכלו אלפיים האמה. לעומת זאת לפי דעת הטור כיון ששבת בה, אע"פ שחלקה מחוץ לתחומו הרי הוא רשאי ללכת את כל העיר.

דעת השו"ע (או"ח סי' תח ס"א) כרמב"ם: "(מותר לערב עירובי תחומין ולקנות שביתה סוף התחום, ולכן) מי שיצא מהעיר בע"ש והניח מזון שתי סעודות רחוק מהעיר בתוך התחום וקבע שביתתו שם, אף על פי שחזר לעיר ולן בביתו, נחשוב אותו כאילו שבת במקום שהניח בו השתי סעודות, וזהו הנקרא עירובי תחומין. ויש לו להלך ממקום עירובו למחר אלפים אמה לכל רוח. לפיכך, כשהוא מהלך ממקום עירובו למחר אלפים אמה כנגד העיר, אינו מהלך בעיר אלא עד סוף מדתו; ואם היתה העיר מובלעת בתוך מדתו, תחשב העיר כולה כד"א וישלים מדתו חוצה לה. כיצד, הרי שהניח את עירובו ברחוק אלף אמה מביתו שבעיר לרוח מזרח, נמצא מהלך למחר ממקום עירובו אלפים אמה למזרח, ומהלך ממקום עירובו אלפים אמה למערב, אלף שמן העירוב עד ביתו ואלף אמה מביתו בתוך העיר, ואינו מהלך בעיר אלא עד סוף האלף, ואם היה מביתו עד סוף העיר פחות מאלף אפילו אמה אחת, שנמצאת מדתו כלתה חוץ לעיר, תחשב המדינה כולה כארבע אמות ויהלך חוצה לה תתקצ"ו אמה תשלום האלפים. לפיכך, אם הניח עירובו בריחוק אלפים אמה מביתו שבעיר, הפסיד את כל העיר ונמצא מהלך מביתו עד עירובו אלפים אמה, ואינו מהלך מביתו בעיר לרוח מערב אפילו אמה אחת".

והרמ"א הגיה כשיטת הטור: "ויש אומרים דאפילו כלתה מדתו באמצע העיר, מהלך בכל העיר כולה אבל לא חוצה לה, ויש להקל. (טור הגהות מיימוני פ' כ"ז מה"ש בשם סמ"ק ורש"י). ואם כלתה מדתו בסוף העיר, ואף על גב דעדיין עיבור לפני העיר, כל העיר כד"א, דלא אמרינן עיבור של העיר כעיר להחמיר (המגיד פכ"ז מה' שבת). כל מקום שהניח עירוב תחומין ויש לו אלפים לכל רוח, אסור לו לילך לצפון ולדרום רק נגד רוחב מקום שקנה בו שביתה; ואם אינו רק ארבע אמות, כגון שאין העירוב ברשות היחיד, אסור לו לילך לכל רוח אלפים רק ברוחב ארבע אמותיו עם זויותיהן, כדלעיל סימן שצ"ח סעיף ב'. ומ"מ אם כלתה המדה סוף העיר, וכולה כארבע אמותיו, מותר לילך כל רחבה ויש לו אלפים חוץ לעיר לצפון ולדרום אף על פי שאין לו רוחב כל כך נגד המקום שקנה בו עירוב (הר"ר יהונתן)".

ד. וכך כתב ערוך השולחן (או"ח סי' תח ס"ג) בהסברת השיטות:

"כיצד הרי שהניח את עירובו ברחוק אלף אמה מביתו שבעיר לרוח מזרח נמצא מהלך ממקום עירובו למחר אלפים אמה במזרח ומהלך ממקום עירובו אלפים אמה למערב אלף שמן העירוב עד ביתו ואלף אמה מביתו בתוך העיר ואינו מהלך בעיר אלא עד סוף האלף ואם היה מביתו עד סוף העיר בפחות מאלף אפילו אמה אחת ואפילו פחות מזה שנמצאת מדתו כלתה חוץ לעיר תחשב העיר כולה כד' אמות ויהלך חוצה לה תתקצ"ו אמה תשלום האלפים לפיכך אם הניח עירובו ברחוק אלפים אמה מביתו שבעיר הפסיד את כל העיר ונמצא מהלך מביתו עד עירובו אלפים אמה ואינו מהלך מביתו בעיר לרוח מערב אפילו אמה אחת וכל זה הוא דעת הרמב"ם בפ"ו מעירובין וכן פסק רבינו הב"י בסעיף א'".

ומוסיף בסעיף ד:

"אבל דעת הטור אינו כן וס"ל דאפילו כלתה מדתו באמצע העיר ואין העיר נעשית לו כד' אמות זהו לענין שאין משלימין לו מחוץ לעיר את השאר אבל מ"מ לענין שיהלך את כולה נעשית לו כד' אמות כיון שלן בה ודוקא בעיר שרק מצד מדידת התחום נעשית כד' אמות והיינו העיר העומדת בתוך אלפים והוא לא לן בה דבה שפיר אמרינן דכשכלתה מדתו בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר אבל לא בעיר שלן בה דאל"כ הרי יגרום לו העירוב חומרא גדולה דבלא העירוב היתה נחשבת כד' אמות והעירוב ניתנה להקל ולא להחמיר ורבינו הרמ"א הסכים לזה ודע דזה שאמרנו דכשכלתה מדתו בסוף העיר הוי כל העיר כד' אמות זהו אפילו כלתה קודם העיבור שהם ע' אמה דלא אמרינן עיבור של העיר כעין העיר להחמיר".

עולה מן הדברים כי לפי השו"ע כל ישוב שאינו כלול בתוך הריבוע של עירוב תחומין הולכים שם עד מקום שבו מסתיימים אלפיים האמה.

לעומת זאת הרמ"א מחלק בין עיר שלן בה והיא נחשבת לארבע אמות אע"פ שהיא אינה מוכלת בתוך הריבוע, אולם אסור לצאת ממנה שלא לכיוון העירוב. לבין עיר שלא לן בה ומותר ללכת בה עד שכלו אמותיו.

וכ"פ המשנה ברורה (סי' תח ס"ק יא): "מהלך בכל העיר – דסבירא להו דאף שהניח עירובו רחוק אלפים מביתו שבעיר הואיל ולן בתוך העיר נחשבת כל העיר כד"א לענין שיהיה מותר להלך בכולה וכ"ש לחזור לביתו אבל לענין מדת התחום גם לדעה זו חשבינן העיר במדת אלפים כיון שכלתה מדתו בחצי העיר ולכן אסור להלך חוצה לה כלום. וכל זה בעיר שלן בה אבל אם לן במקום שביתתו וכלה מדת אלפים שלו באמצע העיר או שלן בעיר זו והגיע מדתו בחצי עיר אחרת אין לו להלך אלא עד מקום שכלה מדתו לכו"ע. וע"י זריקה מותר לטלטל בכל העיר אם היתה רה"י וכמבואר לעיל סימן ת"ג ע"ש [אחרונים]".

ובס"ק יב כתב: "ויש להקל – וכ"כ הב"ח ושארי אחרונים".

ה. עולה מן העיון לעיל שכל השאלה שבראש העמוד אינה אלא לפי שיטת הרמ"א.

לגבי הפוסקים כשו"ע הם בכל מקרה אינם יכולים לסמוך על שיטת הרמ"א, ועל כן לא משנה היכן שבת והיכן לן ואינם יכולים להגיע לבית כנסת.

ו. בשער הציון (סי' תח ס"ק יא) דן מה הדין אם היה במקום עירובו בבין השמשות, כשעירובו מרוחק מביתו יותר מאלפיים אמה אלא שלעיר הוא במרחק אלפיים אמה וכתב:

"ואם היה בבין השמשות לבד בביתו ואחר כך הלך למקום קנית עירובו, יש לעיין בדבר אם מותר לו לחזור למחר לביתו אף לדעה זו, דאף דבעלמא קיימא לן דהכל תלוי בזמן בין השמשות, זהו רק לענין קנית עירוב, אבל הכא דקנית עירוב היה חוץ לעיר אלא דאנן מקילינן לה לחזור לביתו משום דלן בביתו, מסתברא דלא סגי בזמן בין השמשות לבד. וקצת ראיה לדברי ממה שהקל בחיי אדם בכלל ע"ז אות ג' לחזור לביתו למחר ממקום עירובו אם לינתו בלילה היה בביתו, אף שבבין השמשות נתעכב במקום עירובו, הרי דאזלינן אחר הלינה להקל, אף דבעלמא עיקר קנית העירוב תלוי בבין השמשות לבד, והוא הדין בעניננו לענין להחמיר, וכן נכון להלכה. אחר כך מצאתי בבית מאיר שמסתפק שם גם כן בדינו של חיי אדם והביא דתלוי זה בפלוגתא של ראשונים, ולדעת התוספות, היכא שתחלת הלילה עומד במקום שביתתו, שוב לא מהני הלינה בבית לחשוב כולה כד' אמות אלא בעינן שילין בה הלילה כלה, עיין שם. ועל כן נראה דלמעשה יש להחמיר גם בזה, דבלאו הכי דינו של היש אומרים רפיא מאד, דרוב הפוסקים חולקין על זה, כמו שכתב האליה רבה, וכן כתב הבית מאיר, וגם כתב דבהגהת מימוני שלפנינו לא נמצא מה שכתבו משמו, ונהי דאין לנו למחות ביד המקילין אחרי שכתב הרמ"א דיש להקל והעתיקו כמה אחרונים את דבריו, מכל מקום בדבר שיש להסתפק, בדעת היש אומרים גופא בודאי אין להקל".

נמצא שאין להקל להחשיב את העיר ששבת בה כד' אמות אלא אם לן בה לילה שלם ואף זאת דוקא לחיילים מבני אשכנז. (ויש לבדוק את הריבוע ביחס לריבוע העולם שאולי יכול להשתכר את האלכסון).

ז. וחשבתי לעיין מצד אחר מצד הלכות מחנה ככתוב במשנה בעירובין (פ"א מ"י): "ארבעה דברים פטרו במחנה מביאין עצים מכל מקום ופטורים מרחיצת ידים ומדמאי ומלערב".

וברע"ב: "ומלערב – עירובי חצרות, כגון מאהל לאהל במחנה מוקף מחיצות. אבל עירובי תחומין צריכין לערב".

אבל בעבודת הקודש (בית נתיבות שער ה, ב) כתב: "ויש מי שהורה שכל התחומין אינן תורה אלא מדברי סופרים, ולפיכך מחנה פטורין אפילו מלערב עירובי תחומין ואפילו של שלוש פרסאות, ולזה דעתי נוטה".

וכך כתב בספר אהל מועד (שער עירובין דרך ו): "תחומין של ג' פרסאות שהם י"ב מיל הן מן התורה וכן פסקו הגאו' ר"י והר"מ ואהר"א וכ"ן מהירושלמי [פ"ג ה"ד] אבל תחום אלפים אמה מדבריהם הוא ומיהו הרמב"ן ורשב"א הכריעו כדברי האומרים שאין תחומין כלל מה"ת וע"כ אנשי מחנה פטורין מלערב אפי' עירובי תחומין".

והובאה דעה זו אף במאירי (עירובין יז ע"ב), וכן האור זרוע (ח"ב, הלכות עירובין סימן קכח) כתב:

"ולדידן דקיי"ל עירובי תחומין דרבנן אפי' עירובי תחומין פטורין מלערב במחנה היוצאת למלחמה".

והנה מלבד שדעה זו במחלוקת, יש לדון האם מחנה צבאי זמני שאינו לצרכי מלחמה אלא לצרכי אימונים, האם דינו כמחנה היוצא למלחמה. וראיתי בתשובת הרב גורן במחניים (גליונות פה-פו) שהתיר תחומין בכלל גם למחנה הנמצא בשדה לצורך אימונים אם יש בו יותר מעשרה חיילים.

אולם עי' בשו"ת היכל יצחק (או"ח סי' מז ו-מח) שכתב שלמשלט צבאי קבוע במקומו אין דין מחנה, ועי' גם בשו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' צד).

מסקנה

נראה שאפילו היה בעיר בשעת כניסת שבת כיון שעירובו מחוץ לעיר יכול ללכת רק אלפיים אמה מעירובו, אלא אם כן לן באותה עיר בליל שבת אז יכול ללכת את כולה.