חבל נחלתו כ יג

סימן יג

קבלת שבת מוקדמת בערב שבת שחל ביום טוב

שאלה

קהילה בה כל שבת בזמני שעון קיץ מקבלים את השבת בפלג המנחה, על מנת שהילדים יוכלו להשתתף בסעודת ליל שבת. האם מותרים לנהוג כך גם בשבת שלאחר יום טוב? השאלה נוגעת גם לחייל שצריך להקדים כניסת השבת ויוצא לפעילות לפי צאת הכוכבים.

אם מותרים, באלו הלכות עליהם להקפיד.

תשובה

א. מקור ההלכה מן האמור בברכות (כז ע"ב): "אמר רבי חייא בר אבין: רב צלי של שבת בערב שבת, רבי יאשיה מצלי של מוצאי שבת בשבת. רב צלי של שבת בערב שבת. אומר קדושה על הכוס, או אינו אומר קדושה על הכוס? תא שמע: דאמר רב נחמן אמר שמואל: מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קדושה על הכוס. והלכתא כוותיה".

ובאר הרשב"א (ברכות כז ע"ב): "הא דאמר שמואל מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קדושה על הכוס. מיד קאמר ואפילו קודם שתחשך וכן הא דאמר רב תחליפא אמר רב מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס מיד קאמר ולומר שבהבדלה זו מותר לו לעשות מלאכה בערב ומותר לו לאכול וכן בקדוש של כוס זה מותר לו לאכול בשבת וכן הסכים רב האי גאון ז"ל וכן הראב"ד ז"ל ואף על פי שיש מקצת מן הגאונים ז"ל שאומרים שאינו אומר קדוש ולא הבדלה עד הערב ואין לו טעם והראשון עיקר".

ופסק הרמב"ם (הל' תפילה ונשיאת כפים פ"ג ה"ז): "המתפלל תפלה קודם זמנה לא יצא ידי חובתו וחוזר ומתפלל אותה בזמנה, ואם התפלל תפלת שחרית בשעת הדחק אחר שעלה עמוד השחר יצא, ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה, וכן יתפלל ערבית של מוצאי שבת בשבת לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה, ובלבד שיקרא ק"ש בזמנה אחר צאת הכוכבים".

והראב"ד השיג: "אין ראוי לעשות כן אלא לצורך שעה והלא צריך לסמוך גאולה לתפלה".

ופסק השו"ע בהלכות שבת (או"ח סי' רסז ס"ב): "מקדימין להתפלל ערבית יותר מבימות החול, ובפלג המנחה יכול להדליק ולקבל שבת בתפלת ערבית ולאכול מיד (וע"ל סי' רל"ג כיצד משערין שיעור פלג המנחה)".

ובאר המשנה ברורה (ס"ק ג): "ובפלג וכו' – משמע מדברי המ"א דאפילו הנוהגין להתפלל מעריב בזמנה מותרים להתפלל בליל שבת מבע"י ובלבד שיהיה מפלג המנחה ואילך דכיון דמצותה להוסיף מחול על הקודש וכבר קבל שבת עליו יכול לסמוך על דעת הסוברים דהוי כלילה לענין תפלה אך הנוהג כן יזהר עכ"פ בע"ש להתפלל מנחה קודם פלג המנחה כדי שלא יהיה תרתי דסתרי אהדדי [היינו דלדעת ר' יהודה בגמרא זמן מנחה נמשך רק עד פלג המנחה ומשם ואילך הוא זמן תפלת ערבית ולדעת רבנן זמן מנחה הוא עד סוף היום וזמן מעריב הוא בערב] וי"א דבצבור יש להקל להתפלל מעריב מבע"י אף אם התפלל מנחה אחר פלג המנחה ונ"ל שאין לסמוך על זה רק כשהוא מתפלל מעריב עכ"פ בבין השמשות ובשעת הדחק אבל לא כשהוא עדיין ודאי יום וק"ש יחזור ויקרא כשהוא ודאי לילה ועיין בבה"ל".

והוסיף בס"ק ד: "אבל קודם פלג המנחה אין יכול להדליק ולקבל שבת ואפילו אם בדיעבד התפלל תפלת שבת צריך לחזור ולהתפלל. ופלג המנחה י"א דהוא שעה ורביע קודם הלילה וי"א דהוא שעה ורביע קודם השקיעה ועיין לעיל בסימן רס"ג ס"ד ובמש"כ שם במ"ב".

והעיר עוד בס"ק ה: "ולאכול – הטעם דכיון דקבל עליו שבת והוסיף מחול על הקודש נחשב כשבת לענין זה דיכול לקדש ולאכול מיד ויוכל לגמור סעודתו מבע"י ויש חולקין וסוברין שיזהר למשוך סעודתו עד הלילה ויאכל כזית בלילה וטעמם דכיון דהג' סעודות ילפינן ממה דכתיב אכלוהו היום כי שבת היום לה' וגו' בעינן שיקיים אותם ביום שבת עצמו ולכתחלה נכון לחוש לדבריהם".

ועוד לימד בס"ק ו: "מיד – ואם לאחר שהתפלל מעריב אין עד הלילה חצי שעה יש ליזהר שלא להתחיל לאכול אלא ימתין עד הערב ויחזור ויקרא ק"ש בלא הברכות ואח"כ יאכל הואיל ולהרבה פוסקים לא יצא ידי חובת ק"ש קודם הלילה מיהו הנוהג להקל בזה אין למחות בידו דיש לו על מי לסמוך. וכ"ז לענין היתר אכילה אבל לענין ק"ש גופא דהוא דאורייתא אין לסמוך ויזהר לקרותה בלילה לצאת ידי חובת ק"ש".

ב. אלו ההלכות בכל ערב שבת כשיום ששי הוא יום חול. אמנם צריך לעיין מה יהיה הדין ביום טוב שהוא ערב שבת, שכן לכאורה המקבל שבת מוקדם 'מוציא' את החג, ולא חלים עליו דיני יום טוב אלא רק דיני שבת. ולדוגמא מי שעדיין לא שמע את התקיעות של היום השני וקיבל שבת בפלג המנחה, האם חייב לתקוע או שאסור לו לתקוע כיון שאצלו כבר שבת וחז"ל גזרו על שופר בשבת?!

כמו"כ בקידוש, האם מזכיר גם יום טוב? הלא אלו תרתי דסתרי.

מקובל על כל הפוסקים שאם חלה עליו מצוה דאורייתא (מילה) או שהיא תוקנה על פי דאורייתא (תקיעת שופר) ולא קיימה עדיין, על אף שקיבל עליו תוספת שבת – יקיימה ולא יחוש לכך שקיבל עליו תוספת שבת.

השאלה עולה לגבי ברכות ותפילות מה דינן.

ג. העלה את השאלה בשו"ת מהרש"ל (סימן סח) וז"ל:

"שאלה אם יש מנהג שלא לאכול ולקדש בליל שמיני עצרת עד שיהא לילה ממש או אינו מנהג. תשובה מנהג זה לא שמעתי ואינני זוכר איך נהג אמ"ז החסיד ולא חשתי בדבר עד שהראו לי הג"ה שכתב בשם מהר"ר טעבילא שלא היה אוכל ביום דא"כ היה צריך לברך לישב בסוכה ולומר בקידוש יום חג הסוכות כי עדיין יום הוא. ואמרתי לא דבר רק הוא אף דליכא למיחש כלל בעניין קידוש לומר יום חג הסכות דהא מוסיפין מחול על הקודש וחג הסוכות הוא חול ויום שמיני הוא י"ט ובעבורו הוא בא הקידוש אכן הברכה של לישב בסוכה קשה לתקן, לא לאומרו אין ראוי דלמה יגרע ברכה מחוייבת נהי שברכות אינם מעכבות היינו בדיעבד אבל לחיובי עצמו בברכה דהיינו לאכול בסוכה בעוד יום ולא לאומרו א"כ עון גדול הוא וגוזל ח"ו הברכה ומועל בהן. ואין שייך לומר כיון שמוסיפין מחול על הקודש א"כ עבר היום זה אינו נהי דמוסיפין בתפילה כדאשכחן רב דצלי של ערב שבת בשבת אבל מ"מ לא להשוות לילה שהרי קריאת שמע עם ערבית היה אומר בעונתה ומשום הכי ג"כ אין ראוי לספור ספירת עומר בליל שבת אחר קידוש עד לילה כאשר כתבתי כבר בתשובה סי' י"ג ולאמרו ג"כ אין ראוי א"כ סתרי אהדדי שאם אמר לישב בסוכה א"כ חול הוא וקידוש למה בא ואם י"ט הוא קידוש בא בזמנו א"כ לישב בסוכה למה בא כך עיינתי בדבר לקיים מנהג החסיד"...

עולה מדבריו שאין לאכול בשבת שבמוצאי יום טוב ולקדש קודם צאת הכוכבים מפני שעדיין חובות יום טוב עליו. ואולי ניתן לחלק בין סוכות ושמ"ע לשאר יום טוב בערב שבת. בסוכות חייב בברכת 'לישב בסוכה', אבל בשאר יום טוב רק אינו מזכיר את היום היוצא בתפילה ובקידוש ואין בכך שינוי משאר ימות החול.

ד. הט"ז (או"ח סי' תרסח ס"ק א) הביא את דברי רש"ל וחלק עליו וזו פתיחת דבריו: "אלו דברי הרב רש"ל ואף שאין משיבין הארי לאחר מותו וק"ו בשועל כמוני מ"מ אחוה דעתי שדברי הרב מאד תמוהין ואין הדעת של ע"ד סובלן. דלמה גזר תענית בחנם משעת כניסת ש"ע שהוא מבע"י והוא הכרח דתוספת מחול על הקודש הוא דאורייתא וע"כ חייב להתענות עד הלילה וזה ודאי הוא מן הנמנע". וראיותיו הן בעיקר שחז"ל לא היו שותקים מחיוב כזה.

והוסיף: "ותו לדבריו בכל י"ט בע"ש יהיה אסור באכילה עד הלילה דכיון דאותו יום חייב לברך על המזון שאוכל לקבוע בו יעלה ויבא מחמת שעדיין הוא יום וקדושת י"ט עליו והנה מחמת שקיבל עליו שבת נסתלק ממנו הי"ט והיאך יעשה ביעלה ויבוא והי' צריך שלא יאכל עד הלילה וא"ל שכנגד זה הוא אומר רצה ה"נ נגד לישב בסוכה יאמר קידוש".

והמשיך: "ובאמת סברא שבנה הרב עליו הוא אינו קיום כלל דודאי מי שמוסיף מחול על הקודש הוא עושה ע"פ צווי תורתינו כבר חלף והלך ממנו חובת היום מה שהיה עליו קודם זה והוה כמו בלילה ומחר ממש ומ"ש הרב לסתור זה מההיא דרב צלי של שבת בע"ש והיה ממתין עם ק"ש עד הלילה וכן בעומר תמהתי על גברא רבא דעימיה שרי נהורא מה חשב בזה דלא קרב זא"ז דק"ש ועומר זמנם בלילה ולמה יקדים מבע"י ולעשות שלא כדינם בשביל מה שקיבל שבת עליו ומה יהיה חסר לו באם ימתין בדברים אלו ולא לסמוך על קבלתו שבת מבע"י וכי לא סגי בלא"ה משא"כ בחיוב סוכה שלפנינו הן מצד הכניסה הן מצד האכילה ע"כ היא נמנעת ממנו בשעה שקיבל קדושת י"ט של ש"ע שבו סותר מצות סוכה ויש לו יכולת לעשות כן פשיטא שתכף נכנס לגדר יתובי יתבי' ברוכי לא מברכי' והוה כמו בלילה דהפה הקדוש יתעלה ב"ה שצוה עליו מצוה סוכה ביום ההוא הוא הפה הקדוש שהתיר לו אחר שקיבל עליו ש"ע נמצא שכל מ"ש רש"ל מרי"ף והר"ן לאו ראייה היא דאין חילוק כלל בין אחר קבלת ש"ע מבע"י ליום המחרת ומאן יהיב לן משופרי שופרי ואכלינן באותו שעה בסוכה רק שאין מברכים לישב בסוכה כנלע"ד ברור".

לפי דברי הט"ז עם תוספת שבת או יו"ט התחילה שבת או יו"ט (שמיני עצרת) ונפטר מכל חיובי היום הקודם. ולפי דעתו הן בשמיני עצרת והן בשאר ימים טובים כראש השנה שחל בחמישי וששי מותר לקבל מוקדם ולסעוד מוקדם ורק צריך לזכור לקרוא קריאת שמע בזמנה.

ה. המגן אברהם (סי' תרסח ס"ק ג) פסק בקצרה: "ואין מברכין. ולכן אין לאכול בלילה עד שחשיכה [הגמ"נ ורש"ל בתשו' סי' ס"ח וא"ח ולבוש] ומ"מ נ"ל דאם אכל לאחר תפלת ערבית מבע"י לא יברך לישב בסוכ' כמ"ש ססי' ל' גבי תפילין ועוד דכבר קיבל ש"ע בתפלתו ובקידוש".

ובארו במחצית השקל:

"ואין מברכים. ולכן אין לאכול בלילה עד שחשיכה. דאם היה אוכל בסכה, אף שהתפלל ערבית, כיון דעדיין יום הוא היה ראוי לברך על הסכה. וכיון דכבר התפלל ערבית ועשאו בתפלה שמיני עצרת, אין לברך על ישיבתה, דהא בשמיני יושבים בסכה אבל אין מברכים על ישיבתה".

"ומכל מקום נראה לי דאם אכל. בדיעבד, ואין הכונה שכבר אכל, דא"כ על מאי יברך. ואם על מה שעדיין רוצה לאכול, זה לא מיקרי דיעבד. אלא ר"ל שנטל ידיו ובירך המוציא, שלא תהיה ברכתו לבטלה וצריך לאכול בציעת המוציא, אין לברך על ישיבת סכה. ואם רשאי לאכול יותר, אינו מבואר".

"כמו שכתוב סוף סימן ל' גבי תפילין. ראיה היא על גוף הדין שאין לברך בנדון הנ"ל, שכתוב בסימן למ"ד דאין מניחים תפלין בלילה לכן יש אומרים אם התפלל ערבית מבעוד יום אין להניח שוב תפלין אף דעדיין יום הוא. אבל ט"ז [סוף הסימן] חולק וסבירא ליה אפילו לכתחלה ישב מבעוד יום בסכה ולא יברך על הסכה. ועיין בספר אליה רבה [ס"ק ג]".

וכך כתב באליה רבה: "הט"ז [סק"א] האריך להשיג על רש"ל [תשו' סי' סח], וראייותיו וסברותיו קלושין ויש לדחותן, וכבר נהגו כן על פי מ"ש כן בהגהות מנהגים [הל' שמ"ע אות ב] ומטה משה [סי' תתקע] ורש"ל וב"ח ומג"א [סק"ג]. מיהו אם עבר ואכל מבעוד יום כתב רש"ל שא"צ לברך לישב בסוכה".

היינו לפי רוב הפוסקים אין לאכול מבעוד יום במעבר מקדושה לקדושה, ולא להיכנס לבעיית הברכות הסותרות, ולגבי תפילה לא חיוו דעתם.

ו. המור וקציעה (סימן תרסח) הביא דברי הט"ז והקשה על דעתו ואח"כ הציע מעין פשרה:

"ולכאורה היה נ"ל פשר דבר, ולהכריע שיהו דברי שניהם (=רש"ל וט"ז) קיימים, דודאי כל זמן שהוא יום גמור, אף על פי שהוסיפו הצבור מחול על הקודש מפלג המנחה ולמעלה (שסומכים על דברי האומר שהרשות לעשותו כולו תוספת) מ"מ לא ניתן לעבור על ד"ת, ולעקור דבר מן התורה, מה שהוא חיוב גמור דבר תורה כחובת סוכה. וראיה ברורה לזה ממילה, דקיי"ל שאין משגיחין בקבלת שבת, שאם נולד קודם בה"ש, אף על פי שכבר התפללו הקהל וקבלו שבת, נמול לשמונה. ונ"ל ה"ה אם נשתהו במילתו ולא מלוהו בבוקר מחמת איזה מקרה, מלין אותו אפי' אחר שקבלו שבת בבית הכנסת, כל שעדיין יום הוא בבירור. ולא נדחה שום מצוה שזמנה בו ביום מפני כך (וכן קבעתי להלכה לענין שופר עיין במקומו [סי' ת"ר]) וק"ו לכאן, שמחמת קבלת י"ט בעוד יום, פשיטא לא נפטר מחיוב מצות סוכה באותה שעה, ולא נסתלקה חובת מצות סוכה ע"י כך כלל, ואין לי ספק בדבר זה. וכל דברי ט"ז כאן דומים למרובים והנם למשא להטריח עצמי בבטולם, שהם כלים מאליהם".

"ומ"ש מכל י"ט ע"ש שיהא אסור באכילה עד הלילה, כך היא דעתי באמת שהיא דעת רז"ל, שבודאי צריך שיאכל עכ"פ רובה של סעודת שבת בלילה, ואם גמר סעודתו בעוד יום גמור לא די שלא יצא ידי סעודת שבת, אלא שגם צריך לומר יעלה ויבא בבה"מ כאילו סעד בי"ט. ואף את"ל שיצא י"ח סעודת הלילה, מחמת שניתנה לו רשות להוסיף מחול אל הקודש, מ"מ אין כח תוספת זה מפקיע י"ט דאורייתא. והגע עצמך, שעושה מלאכה אותה שעה אם אתה אומר כבר נסתלקה קדושת י"ט עבר חלף הלך לו ע"י קבלת שבת, א"כ לא ילקה. כי מחמת תוספת זה שמקבלו מבע"י ודאי לא נתחייב מלקות, דלאו הבא מכח עשה עשה. וזה לא יעלה על הדעת כלל, בודאי העושה מלאכה בי"ט עד ספק חשכה לוקה. וכן לכל דבר קדושת היום בקדושתו עומד עד חשכה, א"כ בספק חשכה אפשר דמודה מהר"ט ורש"ל דאין קפידא. ומ"ש עד הלילה, ר"ל בה"ש".

היינו, לגבי דאורייתא ומצוות דרבנן שתוקנו אטו דאורייתא בזה כו"ע מסכימים לרש"ל, ובתקנות מדרבנן יודו לט"ז שתוספת שבת מבטלתם ויחשב כתוספת שבת ולא כיום הקודם.

אולם הוא עצמו דוחה: "אמנם אחר העיון, גם סברא זו לא צדקה בעיני. ובאמת מ"ש הט"ז דודאי מי שמוסיף מחול על הקודש כו' כבר חלף הלך ממנו חובת היום, והוי כמו בלילה, הוא טעות גמור כאמור. גם נתעלם מהרב ז"ל תלמוד ערוך דאמרינן סוכה בשמיני אסורה, משום דאתקצאי בה"ש דאי מתרמי ליה סעודתא ההיא שעתא בעי למיכל בגווה. הא קמן בהדיא, דלא חלף לו חובת היום אפי' בספק חשכה. ונ"ל דחייב נמי בברכה (וכדברי מהר"ט הנ"ל) דהו"ל ספק יום, וספק דאורייתא ודאי בעי ברוכי. ועוד תדע דע"כ חייב בברכה דאי בלא ברכה כל יום שמיני נמי יתבינן בסוכה (אף על פי שזה יש לדחות, מ"ש בתחלה הוא אמת מוכרח) ואין קבלת שבת רצונית עושה כלום לבטל ולסלק קדושת יום שלפניו שקבעתו תורה. תמהתי מאד על פה קדוש יאמר דבר זה, לא ראיתי דבר זר כזה מימי לשום מחבר מפוסקי הלכות (לפיכך קשה להאמין שיצא זה מפי אדם גדול כבט"ז ז"ל) ובלי ספק שגם תוספת שבת שהוא דאורייתא להחמיר, אינו מפקיע חובת קדושת היום לגרוע ממנו ולהקל. וכן מסייע נמי לישנא דגמרא, דכי מתרמי ליה סעודה ההיא שעתא, תיפוק ליה דלא סגי דלא אכל ההיא שעתא, משום כניסת י"ט ותוספתו (שלא יתענה בו כדט"ז) אלא ודאי לא שפיר דמי למיכל ההיא שעתא שלא מדוחק (לאמנועי מברכה שאינה צריכה) עד שיהא ודאי לילה, מיהא כי מתרמי ליה סעודתא דלא מצי למדחייה ודאי בעיא ברכה ותו לא מידי".

ולכן אף הוא מצטרף לפוסקים שאין להתחיל בסעודה של שמיני עצרת ביום שהוא שביעי של סוכות.

ז. הברכי יוסף (או"ח סי' תרסח אות ה) כתב: "ואין מברכין על ישיבתה וכו'. מהאי טעמא כתב מהרש"ל בתשו' (סי' סח) שלא לאכול עד שתחשך, והאריך בזה, ונמשכו האחרונים אחריו. והרב טורי זהב (ס"ק א ד"ה כתב) היטב חרה לו, והאריך לתמוה על מהרש"ל. והמעיין יראה שאין דבריו והשגותיו על מהרש"ל מכריעות. ושוב ראיתי שכ"כ הרב אליה רבה (אות ג). והעיקר כדעת מהרש"ל והאחרונים".

בחכמת שלמה (ר"ש קלוגר, או"ח סי' תרסח) פותח שדברי הט"ז סותרים לדבריו בהלכות שופר (תר, ב) שאף אם קבלו שבת ולא תקעו בשופר ועדיין הוא יום יתקעו. והביא ראיה כנגד דברי הט"ז.

וכן פסק בערוך השולחן (או"ח סי' תרסח ס"ו): "ואין לאכול בשמיני עצרת סעודת הערב עד הלילה דאם יאכלנה קודם הלילה ולאחר תפלת ערבית ואינו יכול לברך לישב בסוכה מפני שקבל עליו יום טוב של שמ"ע והרי עדיין יום הוא ומ"מ אם אירע כן לא יברך לישב בסוכה [מג"א סק"ג] ויש מי שאומר דגם לכתחלה יכול לעשות כן [ט"ז] ואין המנהג כן דבלא"ה בכל יום טוב אין אנו אוכלין קודם הלילה".

וכן המשנה ברורה (סי' תרסח ס"ק ז) כתב: "ואין מברכין וכו' – דכיון דיום שמ"ע הוא א"א לברוכי בסוכה דקשיין אהדדי אם יום סוכה הוא לאו שמ"ע הוא ואם שמ"ע הוא לאו יום סוכה הוא ומשו"ה עבדינן לחומרא. והסכימו האחרונים דאין לאכול בערב עד שחשיכה אכן בדיעבד אם נטל ידיו ובירך המוציא לא יברך לישב בסוכה דכבר קיבל שמ"ע בתפלתו ובקידוש".

ח. בארץ ישראל לגבי סוכות ושמיני עצרת, אין להתחיל אכול לפני לילה מפני שהיום עד צאת הכוכבים חייב בסוכה (בעוד שבחו"ל בשני הימים יושבים בסוכה ובשמ"ע אין מברכים על ישיבתה). כלומר בארץ ישראל אי אפשר שתוספת יו"ט של שמ"ע תבטל מצוה מן התורה. ולכן מותר להתפלל תפילה של יו"ט בשביעי של סוכות ולהזכיר שמ"ע אבל אין מתחילים בסעודה כלל.

לגבי יו"ט שחל בערב שבת אפשר להתפלל בתוספת יו"ט תפילה של שבת לאחר שגמר מקודם את ההכנות לשבת והדליק נרות שבת, אבל מצד הסעודה צריך שתהיה רובה לאחר צאת הכוכבים הן מחמת חובת שלוש סעודות בשבת, והן מחמת שלא יתחייב ביעלה ויבוא בשבת.

ועי"ע בשו"ת דברי יציב (חלק אורח חיים סימן רכו).

הערת הרה"ג יעקב אריאל – רב העיר רמת גן (לשעבר)

יש להבחין בין תפילה מוקדמת לפעולות אחרת, לדוגמא – קידוש. מי שקידש קידוש של שבת אחרי פלה"מ ביו"ט עשה מעשה מובהק של שבת. ומבחינתו נכנסה כבר השבת לכל דבר. וכן אישה המדליקה נרות, המברכת על נר שבת ומקבלת שבת מבעוד יום. אם לא התנתה שלא קבלה שבת, עבורה השבת כבר נכנסה.

אך תפילה שאני. מתפלל אדם של שבת בערב שבת ושל מוצאי שבת בשבת. השמש טרם שקעה והוא כבר מתפלל תפילה של חול ואף מוסיף הבדלה בחונן הדעת. ואין בכך תרי דסתרי.

וכאן יש מקום לסנגר על רבים המתפללים מנחה בע"ש לאחר שהשבת כבר נכנסה ובדיעבד אפי' בין השמשות. כי מותר להתפלל של חול גם בשבת. זמן תפילה לחוד וזמן שבת לחוד ואין בכך תרתי דסתרי.