חבל נחלתו כט לב
סימן לב
הפרשת תרומות ומעשרות מגידולים לזרעים
שאלה
האם צריכים להפריש תרומות ומעשרות מזרעי עגבניות1?
תשובה
א. נעסוק בשאלה בצמחים שהזרעים גדלים בתוכם, וישנה אפשרות לגדלם לאכילת הפרי או לגידול זרעים לשם זריעה, כגון עגבניות.
בצמחים שמגדלים לזרעים (לשם זריעה) אוספים את הפרי בשיא בשלותו כשמתחיל להרקיב, ואז מוציאים את הזרעים מן הפרי מיבשים אותם לפני שיווקם לזרעים וזורעים אותם, ביתר הפרי אין משתמשים אלא זורקים אותו לאשפה.
השאלה היא: האם צמח שפריו נאכל בדרך כלל ובו זרעים שבדר"כ נאכלים עמו, אבל במקרה זה גידל את הצמח לזרעים בלבד, שאינם נאכלים בפני עצמם (שלא כאבטיח ודלעת), האם חייב להפריש תרו"מ מן הזרעים טרם זריעתם או פטור.
ניתן לתת שתי סיבות לכך שיצטרך להפריש גם על הזרעים. ראשית מפני שכל צמח המשמש לאכילה צריך להפריש מן החלק הנאכל שבו וכאן הזרעים מלכתחילה בתוך הפרי ואף שמפרידים אותם מן הפרי הם כבר נתחייבו אגב הפרי. וסיבה נוספת שלא יבואו להקל בפרי עצמו שודאי חייב.
ב. במשנה בפאה (פ"א מ"ו) נאמר:
"וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח דברי ר"ע"...
באר הר"ש (פאה פ"א מ"ו):
"נוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח דברי ר"ע. אמרי' בירוש' (הל' ה') אתיא דר"ע כחנויות בני חנון דתניא (ב"מ דף פח א) למה חרבו חנויות בני חנון ג' שנים עד שלא חרב הבית שהיו מוציאין פירותיהן מכלל המעשרות דהוו דרשין עשר תעשר את כל תבואת זרעך (דברים יד) פרט ללוקח ואכלת פרט למוכר והשתא אין ר"ל דר"ע סבר כוותייהו לפוטרן אפי' מדרבנן דחס ושלום שהרי מזכיר אותם לגנאי התם, ובגמ' שלנו בפ' השוכר את הפועלים (דף פח ב). אלא ה"ק אתיא דר"ע לאפוקינהו מדידהו דמשמירח אסור לזרוע עד שיעשר מדרבנן אף על גב דלא קרינן ביה ואכלת וכי היכי דממעטינן מיניה לוקח איכא למעוטי נמי זורע".
היינו, ר"ע סובר שחיוב זרעים בתרו"מ הוא רק מדרבנן, ולכן קודם מירוח מותר ליטול מן הגורן זרעים ולזרוע. ומדובר בחטים שחיובם בתרו"מ מן התורה.
וכן באר ר' עובדיה מברטנורא (פאה פ"א מ"ו): "נוטל מן הגורן וזורע וכו'. דמן התורה הזורע פטור מן המעשר אפילו לאחר מרוח דכתיב (שם) עשר תעשר ואכלת וזורע לא קרינן ביה ואכלת, מיהו מדרבנן חייב. ס"ל לר"ע דקודם מרוח פטור מן המעשר אפילו מדרבנן. ואין הלכה כר"ע".
רע"ב מפרש כר"ש שלכו"ע חיוב זרעים לזריעה הוא מדרבנן בלבד, ור"ע מיקל קודם מירוח.
וכן הסביר במשנה ראשונה (פאה פ"א מ"ו):
"וזורע ופטור. זורע דפטור מן התורה מדכתיב ואכלת דדוקא לאוכלה חייב כדממעטי' נמי מוכר מהתם, ולפי שיטת הר"ש וריב"ם דלעיל דלוקח לאחר מירוח חייב דחיובי' לא פקע ומוקמי' לקרא דלוקח פטור דוקא קודם מירוח נראה דה"ה זורע לאחר מירוח חייב מן התורה אבל הר"ש עצמו כתב כאן דלאחר מירוח חייב מדרבנן, ונראה דזורע שאני דהכוונה כדי לזרוע תלוי בשעת גמר מלאכה שבאותה שעה נתכוון לזריעה פטור וכ"כ הרמב"ם בהדיא רפ"ב מהל' מעשר, וא"כ בכה"ג מעולם לא בא לכלל חיוב מן התורה דבשעת גמרו שהוא החיוב היה פטור שנתכוון לזריעה והלכך אין חיובו אלא מדרבנן, והיינו נמי דכתב הר"ב מן התורה פטור אפי' לאחר מירוח כלומר אם נתמרח אדעתא דזריעה, ומ"ש הר"ב דס"ל לר"ע קודם מירוח פטור אפילו מדרבנן, ומשמע דבהא פליגי חכמים עליו, ואף על גב דבפאה והפקר משמע דמודו חכמים דפטור אפילו מדרבנן שאני זריעה דאי פטרת לי' לגמרי לעולם יפקיע כל תבואתו ממעשרות שיצניע הכל לזריעה ולאכילה ובפאה והפקר לא שייך זה, וכן משמע בב"מ דף פ"ח למה חרבו חנויות בני חנון קודם חורבן שהיו מפקיעין פירותיהן ממעשרות שהיו אומרים עשר תעשר ואכלת ולא מוכר כו'".
ונפסק כחכמים ולא כר"ע.
כתב הכסף משנה (הל' מעשר פ"ו ה"ג): "אין מחפין בטבל וכו'. תוספתא פ"ק דדמאי. ומ"ש ואפילו פירות שלא נגמרה מלאכתן וכו' בספ"ק תנן נוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח דברי רבי עקיבא ומשמע דרבנן פליגי עליה וכן אמרו ברפ"ה דמעשרות בירושלמי ואין הלכה כר"ע דיחידאה הוא. ומ"ש בד"א בתבואה וקטניות וכיוצא בהן אבל העוקר שתילים וכו'. משנה רפ"ה דמעשרות. ומ"ש וכן העוקר לפת וצנונות וכו'. ג"ז משנה שם".
עולה מן הדברים: מן התורה זרע הנאכל (חיטים) שנטלו לזריעה אחרי שנקצר פטור מתרו"מ, מדרבנן חייב, ואם נטל מן הגורן קודם שמרח לר"ע פטור ולחכמים חייב, והלכה כחכמים.
ג. פסק הרמב"ם (הל' תרומות פ"ב ה"א): "כל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה, ומצוה עשה להפריש ממנו ראשית לכהן שנאמר ראשית דגנך תירושך ויצהרך תתן לו, מה דגן תירוש ויצהר מאכל בני אדם וגידוליו מן הארץ ויש לו בעלים שנאמר דגנך אף כל כיוצא בהן חייב בתרומות וכן במעשרות".
באר בדרך אמונה (הל' תרומות פ"ב ה"א ס"ג):
"אדם. אבל מאכל בהמה פטור מתרו"מ כמו שיתבאר בסמוך ה"ב, וכן מיני זרעים שעומדים לזריעה פטורין כדבסמוך ה"ג וכן כל טבל שנפסל מאכילת אדם בטל ממנו שם טבל [וכמש"כ רבנו בפ"ג ממע"ש הי"א לענין מע"ש] אף על גב שראוי לסיכה ולבהמה שלא אמרו סיכה כשתי' אלא בראוי לאכילה... קליפין וגרעינין אף שחייבין בערלה משום שומר פטורין ממעשר אא"כ ראוין לאכילה כנ"ל...".
המדובר אחרי סיום הגידול, ואם אינו ראוי למאכל אדם – פטור מתרו"מ ומשמע אף מדרבנן ואפילו היה ראוי לפני כן – עתה פטור.
ד. עוד פסק הרמב"ם הל' תרומות פ"ב ה"ג): "זרעוני גינה שאינן נאכלים, כגון זרע לפת וזרע צנון וזרע בצלים וכיוצא בהן פטורים מן התרומה ומן המעשרות מפני שאינן אוכל אדם, אבל הקצח חייב בתרומה ובמעשרות".
באר בדרך אמונה (הל' תרומות פ"ב ה"ג סכ"ח) "זרעוני גינה שאינן נאכלין. היינו שהזרע אינו ראוי למאכל אדם ואף על פי שנאכל ע"י הדחק והפרי של אותו הזרע הוא מאכל אדם".
וכ"כ המשנה למלך (הל' מעשר פ"ג ה"כ):
"והרואה דברי רבינו בפ"ב מהלכות תרומות יראה איך הדבר מבואר דכל שאינו מאכל אדם פטור מן המעשר ואפילו הסיאה ואיזוב וקורנית שהם מאכל אדם ובהמה אם זרעם מתחלה לבהמה פטורים מן המעשר".
מתבאר שגרעינים וזרעים שאינם ראויים לאכילה, אין מפרישים מהם תרו"מ, ואפילו פרשו מפרי הנאכל.
ה. פסק הרמב"ם (הל' תרומות פ"ב ה"ב):
"הכרשינין אף על פי שאינם מאכל אדם הואיל ואוכלין אותן בשני רעבון חייבין בתרומה ומעשרות, הסיאה והאזוב והקורנית שזרען מתחלה לאדם חייבין במעשר וכן כל כיוצא בהן, זרען למאכל בהמה אף על פי שנמלך וחשב עליהן לאדם כשהן מחוברין פטורין שמחשבת חבור אינה כלום, עלו מאליהן בחצר, אם היא חצר המשמרת פירותיה הרי אלו חייבין שסתמן לאדם ואם אינה משמרת פירותיה פטורה".
באר הרדב"ז (הל' תרומות פ"ב ה"ב): "הסיאה והאזוב והקורנית וכו'. פ"ג דמעשרות הסיאה והאזוב והקורנית שבחצר אם היו נשמרים חייבין ובפרק שמיני דשביעית תנן וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים כגון הסיאה והאזוב והקורנית הא למדת דאלו וכיוצא בהם הכל הולך אחר המחשבה בשעת זריעה בין לענין מעשר בין לענין שביעית".
צמחים אלו אינם דומים לגמרי לשאלה שלפנינו, מפני שיעודם בשעת זריעה קובע את חיובם למעשרות או לאכילת אדם או לאכילת בהמה או להסקה (כששני האחרונים פטורים). הדמיון לשאלתנו הוא בכך שזורע צמח הראוי לאכילת אדם, ואם התכוין שלא לאוכלו אלא לבהמה או להסקה כוונתו בשעת זריעה פוטרת את הצמח מתרומות ומעשרות.
במקרה שלפנינו עגבניה ראויה לאכילת אדם, אולם זרעה שלא לצורך הפרי אלא לזרעים בתוך הפרי, ולכן הם כעצים ופטור מלהפריש תרו"מ מהעגבניות מהם הוא מוציא את הזרעים.
וכך כתב בדרך אמונה (הל' תרומות פ"ב ה"ב סי"ז) "הסיאה והאזוב והקורנית. הם מיני עשבים שיש שזורעין אותם למאכל אדם ויש שזורעין אותן למאכל בהמה ויש שזורעין אותן לשורפן כמש"כ רבנו בפ"ה משמיטה הי"א ולכן תלוי במחשבתו".
ו. הרב יהודה הלוי עמיחי כתב בתשובתו לגבי זרעי עגבניות (עלון אמונת עתיך גל' 127) שרק לגבי שלשה צמחים אלו מחשבה קובעת ואילו שאר צמחים אם כרגיל הם מאכל אדם חייבים אף הזרעים בתרומות ומעשרות.
לדעתי, הדברים אינם מוכחים, ומן המקורות נראה להיפך מדעתו. כתוב בשביעית (פ"ח מ"א): "וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים כגון הסיאה והאזוב והקורנית". וכן הריבמ"ץ עה"מ ציטט 'כגון'. ואין שום יחוד בסיאה אזוב וקורנית.
וכן בעוקצין (פ"ב מ"ב): "כל הגלעינין מיטמאות ומטמאות ולא מצטרפות... וחכמים אומרים שכנגד האוכל מצטרף כגון הסיאה והאזוב והקורנית". וכן ציטטו הר"ש והרא"ש הרע"ב ותויו"ט.
והמל"מ (לעיל אות ד) אף הוא הביא זאת כדוגמא 'ואפילו הסיאה והאזוב' וק"ו לסוגי צמחים אחרים, אם אינם מאכל אדם אין מפרישים מהם תרו"מ.
והביא הרב יה"ל עמיחי מן החזו"א (מעשרות ב, י) שמחשבת אדם אינה קובעת אלא אוכל אדם תמיד נשאר אוכל אדם2 ואין מחשבה מוציאה מקביעות הצמח לאכילת אדם:
"ומצינו ג' מדות בגדר אוכל למעשר, פול ושעורה ותלתן הזרע חשיב אוכל אדם, ואף אם זרעו לבהמה בטלה דעתו ומתעשר זרע כדאמר עירובין כ"ח א' דאם זרעו לירקו מתעשר זרע ואע"ג דלא היה דעתו לאכול זרעו אלא להשליכו לאשפה או לבהמה [והא דאמר זרעו לירקו ר"ל לאדם ובאמרו לירקו שהוא לאפוקי זרעו לאפוקי מאוכל אדם קאמר ובכלל זה שחשב על הזרע לבהמה] מ"מ זרעו חייב דדבר שהוא אוכל גמור אין מחשבתו לשלול ממנו אכילה מוציאתו מיד תורת אוכל, וכן זרע גרגיר ושחלים אע"ג שזרעו לזרע ולא לירקו ירקו חייב. [א"ה, עי' לק' סי' ב' סק"ב]".
"ירק הפול והשעורה שסתמו לבהמה לא מהני מחשבתו לאדם וכדאמ' שם מתעשר זרע ואין מתעשר ירק".
וחזר החזו"א על דבריו (מעשרות ג, ב) וסיים שם: "[אחרי כותבי ראיתי לרמב"ן ע"ז מ"א כתב בפשיטות דאוכל אדם שזרעו לבהמה פטור מן המעשר אפי' באוכל גמור]".
כאמור לעיל שאלה זו אינה דומה לשאלת זרעי עגבניה משום שזורע רק על מנת לקחת את הזרעים מן העגבניה ואלה אינם ראויים כלל לאכילה, ואינו מתכוין להשתמש בפרי. ואילו השאלה של החזו"א שכל הצמח לפניו ויכול לאכלו אלא שכוונתו לבהמה או להסקה. וכל חלקי הצמח אפשריים לכל השימושים. ואף החזו"א ראה שהרמב"ן לא הורה כמותו. (והרב עמיחי הביא שאף הראב"ד כתב כרמב"ן).
והבאנו לעיל שאילו טבל שנסרח ונפסל מאכילת אדם פטור מתרו"מ, וק"ו בזרעים שאינם ראויים לאכילה, אף שבאו מפרי שהיה ראוי לאכילה כיון שהפרי נרקב והזרעים הוצאו ממנו, אין חייבים בכלום.
ז. עוד הביא הרב יה"ל עמיחי ממעי אבטיח ומגרעיני אתרוג שחייבים בתרו"מ, ולענ"ד לא קרב זה אל זה. ברור שמי שאוכל זרעי עגבניה בתוך העגבניה חייב להפריש אף מהם (עם כל הנאכל) תרו"מ. אבל במקרה דילן הפריד ביניהם ואת הפרי לא אכל ונתן לו להרקיב ואז קטף את העגבניות והוציא את הזרעים והשאר זרק ומה יחייבו בתרו"מ?! ורק מפני שדומה במקצת לאכילת עגבניה נחייבהו להפריש מן הזרעים – והרי אין הם כזרעי החטה שיכולים לאוכלם?!
בקיצור כל הדימויים בין המקרים לא מתאימים כלל.
ח. הרב עמיחי (וכן באותו גליון בתשובות קצרות הרב יואל פרידמן) רצו לחייב בהפרשת תרו"מ את הזרעים וללא ברכה, ולענ"ד אין שום סיבה לחייב בגידול הזה לזרעים. וכן מי שנותן למלפפון להירקב על מנת להוציא ממנו את הזרעים, אינו צריך לקחת את הזרעים ולהפריש מהם. הזרעים הללו אינם ראויים לאכילה ופטורים מתרו"מ.
שונה הדבר באבטיח ומילון בהם הזרעים ראויים לאכילה ובהם צריך להפריש תרומות ומעשרות מחשש שמא ייקח לאכול ולפצח מן הזרעים שבאבטיח ובמילון.
מסקנה
זרעי עגבניות מעגבניות לזרעים, פטורים לגמרי מתרו"מ.
זרעי מילונים ואבטיחים לזרעים חייבים בהפרשה ללא ברכה מתוך שהם ראויים לאכילה.